בית המדרש

  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

פרקים ב' - ח'

כבוד הדדי

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
39 דק' קריאה
"כך לא מדברים לבעל"
עד כמה צריכה האשה לשמור על כבוד בעלה, למדים אנו ממה שמספרת התורה בפרשת תולדות (בראשית כז, מב), שרבקה קראה ליעקב "בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך", ולכן היא מצווה אותו שיברח אל לבן חרנה.
וכשרבקה אמרה זאת ליצחק, היא נקטה בסיבה אחרת (שם כז, מו): "קצתי בחיי מפני בנות חת".
וקשה, מדוע לא אמרה גם ליצחק את הטעם האמיתי, שהיא חוששת מעשו, ותפסה בטעם אחר?
מתרץ אחד מרבותינו תירוץ מופלא: מהיכן ידעה רבקה שעשו אחיו מתנחם להרגו?
- בנביאות. ואם כן היא צריכה לבוא לבעלה יצחק ולגלות לו שראתה בנביאותה על הסכנות הצפויות לבנם הקטן יעקב, ואין זה נאה שאשה תבוא לבעלה ותגלה את מה שהוא עצמו עדיין לא יודע, ותציג את עצמה כיותר חשובה ממנו. אין זו שפה נקייה, כך לא מדברים לבעל!

נישקה את נעלי בעלה
מעשה מופלא מסופר על הרבנית הצדקנית של מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל, שעשה רושם רב על כל מי ששמע אותו. המעשה היה בתקופת הקומוניזם ברוסיה, כאשר נאסר על היהודים לעבוד את עבודת בוראם.
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל המשיך כמובן ללמוד ולא פסק ממשנתו ולו לרגע קט. הדבר הגיע לידיעת הקומוניסטים שבאו לביתו כדי לאסור אותו ולשולחו לסיביר.
כאשר דפקו השוטרים על דלת הבית, תפסה הרבנית את חומרת הענין, החביאה את בעלה במקום סתר, וכשפתחה את הדלת והשוטרים שאלו היכן בעל הבית, השיבה: "את בעלי אתם מחפשים?! הוא לא בבית, הוא עזב אותי מזמן והשאיר אותי לבד.
אין לכם מה לחפש אותו כאן בבית הזה".
הדברים שנאמרו עשו רושם אמיתי על השוטרים שעזבו את הבית בלא שנגעו לרעה ברבן של ישראל. ויהי לאחר מכן, לקחה הרבנית אברמסקי - כך סיפרה בעצמה - את הנעליים של בעלה ונישקה אותן בהתרגשות, ואמרה שהיא מרגישה צורך לפייס את בעלה על הדברים החמורים שהוציאה מפיה כאילו הוא נטש אותה.
למרות שהדברים נאמרו ברגע של פיקוח נפש אמיתי, אשת חיל כמותה הרגישה שכביכול לא פעלה כיאות, ונישקה את נעלי בעלה הגאון כדי לפייס את כבוד התורה ולומדיה.

להחמיר - כן, לפגוע - לא
מסופר על הצדיק המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל, שהיה מחמיר גדול לעצמו.
בין היתר היה בודק בעצמו את העוף לכל אבריו מחשש של הימצאות דבר המטריף, ולא סמך על אשתו.
ברם, יחד עם זה נזהר שלא לפגוע בכבודה. לשם כך נהג להכנס למטבח בדיוק
בשעת פתיחת העוף והוצאת האברים הפנימיים. ותמיד נכנס באמתלאות שונות: פעם לשתות דבר מה, פעם לרחוץ ידיו, פעם להציע את "עזרתו" בניקוי העוף. משראה שהכל כשורה חזר ללימודיו, ובלבד שלא יתפרש הדבר ולא כפגיעה קלה בכבוד רעייתו.

גאון בסבלנות
בבית מרן החפץ חיים נהגו להעמיד את הסוכה בצד מסויים בחצר. כשהתחתן החפץ חיים פעם שניה, הביעה האשה את דעתה שעדיף להעמיד את הסוכה בצד אחר.
הכל יודעים ששינוי טיבעו של אדם זקן, הוא מן הדברים הקשים, הגם שהח"ח היה "מלאך" זקן. בלי אומר ודברים סתר הסבא קדישא מראדין את סוכתו והעמידה בצד ההוא, כפי שביקשה אשתו.
לאחר מספר דקות החליפה האשה את דעתה ואמרה שצריכים להעמיד את הסוכה דווקא בצד השני. שוב, בלי להוציא מילה מפיו סתר החפץ חיים את הסוכה והעמידה במקום שביקשה עקרת הבית.
חולפות עוד מספר דקות ושוב משנה האשה את דעתה, עד שלבסוף חזרה והצביעה על המקום שבו היתה הסוכה בתחילה.
איך היה מגיב אדם מן השורה במקרה כזה?
במקרה הטוב, אם לא היה מתרגז במהלך כל ה'סיבובים', היה אומר לאשתו: "את רואה?! לא היית צריכה לבצע את כל השינויים הללו"...
החפץ חיים, לא רק שלא הגיב כך, אלא עשה כל שביקשה אשתו, וגם לבסוף - כשהסוכה חזרה אל מקומה הראשון - נתן לה להרגיש שהיא צודקת.

הפוגע - סופו להפגע
לפני הגר"י זילברשטיין הגיע אדם שתינה לפניו את הבעיות בשלום הבית
המתעוררות אצלו. לאחר בירור קצר העלה הרב שאיש זה אינו נוהג כבוד ברעייתו וגורם לה לבזיונות.
"לפני הכל ברצוני לספר לך משהו", העיר לו הרב זילברשטיין, וסיפר על יהודי עשיר גדול המתגורר באחד היישובים בגוש דן בווילה עם שלושה מפלסים, ואילו את אביו הקשיש שלח אחר כבוד לבית זקנים.
שאלתי אותו: מדוע אינך מביא את אביך אל תוך הבית המפואר שנתן לך הקב"ה, הרי יש לך כל כך הרבה חדרים? ובפנותו אל האיש שלא כיבד את אשתו כראוי, המשיך הרב זילברשטיין ואמר: אתה יודע מה השיב לי היהודי העשיר ההוא? - נכון, הקב"ה נתן לי בית גדול ומפואר עם הרבה חדרים. אני אכניס לכאן את כולם. רק לא את אבא שלי. אתה יודע למה? - מפני שהוא פגע תמיד באמא שלנו. לא כיבד אותה כראוי. לא מגיע לו שאכניסנו לביתי.
"דע לך", המשיך הגר"י זילברשטיין, "אם לא תכבד את אשתך, הילדים שלך יזכרו זאת לנצח, ויבוא יום וגם אתה תהיה זקן ואולי תזדקק לעזרתם של הילדים, והם יחזירו לך כמו שהחזיר הגביר ההוא לאביו. כדאי וכדאי לכבד את האשה ולתת לה את מלוא תשומת הלב המגיעה לה".

כלי מוות
בספר "בן יהוידע" (גיטין ו, א) מובא מעשה נורא. המחבר מספר שם על בעל אחד שהיה קשה ומר לאשתו, ואף היה מכה בה ללא רחם.
פעם אחת ראתה האשה נחש החודר לתוך כוס החלב שעמדה בבית, ומטיל בה את ארסו. היא רצתה לגשת אל הכוס ולשפוך את החלב מתוכה, אך בדיוק באותו רגע ניכנס הבעל לביתו ולא הספיקה לעשות זאת.
הבעל, שהיה צמא, ניגש אל החלב והחל לשתותו לרוויה... ואשתו, שעמדה מן הצד, חששה לומר לו על הארס שהטיל הנחש בכוס, מפני שאז היה מכה בה בטענה שלא השגיחה על החלב...
הסוף היה שהבעל שתה את כל החלב שהיה בכוס ו...מת.
וכל כך למה הגיע לו? היכן כתוב בתורה שאם אדם כועס על אשתו, ואפילו שהגיע לדרגה כה נחותה עד שהוא 'קשה ומר' לה, מגיע לו עונש מוות?
אומר הגר"י זילברשטיין: הבעל הרע הזה הכין לעצמו את כלי המוות, כיוון שמסתבר שלאחר שהיכה את האשה האומללה היא היתה מוזילה דמעות מעיניה, ומהדמעות הללו - נוצר הנחש שהמית את הבעל.
לא 'דברי קבלה' אלו, אלא דברי מוסר המובאים בכל ספרי רבותינו, ראשונים ואחרונים, המעוררים את האדם על כך שהוא-עצמו בורא ומכין לעצמו את ההנהגה שינהגו עימו בעולמו.
אם הוא מיטיב עם הבריות, ייטיבו עמו, אך אם הוא מתנהג באכזריות אל הסובבים אותו, ובמיוחד לאשתו, הרי שבמו ידיו הוא מכין את כלי המוות שלו.

שעת צרה - שעת מבחן
אל מרן הגרי"ש אלישיב הגיע יהודי ובפיו בקשה לסידור גט. כששאלו הגאון מדוע ולמה הוא רוצה להחריב את ביתו, השיב האיש שיש לו טענה גדולה על רעייתו. אחרי שהיא משתמשת במסרק נשארות שם שערות, "ולמרות שאמרתי לה כמה וכמה פעמים שתוציא את השערות לאחר הסירוק, היא שוכחת לעשות זאת"...
כששמע הגרי"ש את "טענותיו" של האיש כלפי אשתו, הוציא מפיו משפט אחד, רק אחד, ואמר: "כנראה שיש לך חיים יותר מדי טובים". דהיינו, אם אתה מוצא פנאי להקפיד על שטויות שכאלו, אות ברור הוא שהינך חי בשפע גדול, ולא חסר לך מאומה.
הדבר יצא מפי השליט, והנה אך יצוא-יצא האיש מבית הגאון, מעד על מפתן הכניסה, שבר את רגלו, והובהל לבית חולים. בתחילה הגיעו רבים מקרוביו לסעדו, אולם היחידה שהתמידה לבקרו וסייעה בידו במשך כל הזמן היתה ... אשתו, זו שתמיד שוכחת להוציא את השערות מן המסרק.
בצאתו מבית החולים, כשהוא בריא ושלם, סגר האיש את ה"תיק". מן שמיא קזכו ליה לראות באופן הברור ביותר מי האדם הקרוב לו ביותר, ומי באמת מוכן להגיש לו עזרה וסיוע ביום צרה.
והדברים מבהילים. כיצד מסוגל האיש - גם בהיותו בביתו, כשהוא רגוע ושליו, ואינו מאושפז בבית חולים - לשכוח כל מה שרעייתו עושה עבורו?! הכיצד שכח אותו יהודי את המלאכה הכבירה של גידול הילדים והמעמסה המאד-אחראית של חינוכם, הנופלת בעיקר על כתפיה של האמא? הרי צריך להיות רע-לב במידה מופלגת כדי להקפיד על דבר כה קטנטן כמו ענין המסרק.


פרק ג - התחשבות ותשומת לב

המידות נמדדות לפי היחס אל בן הזוגב
ידועים דבריו הקדושים של רבנו חיים ויטאל זצ"ל, שמידותיו של אדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אשתו.
מסופר על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהיה דורש מתלמידיו הנשואים שיגלו יחס אדיב ומכובד לנשותיהם, ואת מידת החסד שהאדם נדרש להטיב עם הבריות, יבצעו ראשית כל עם נשותיהם ובני ביתם, שכרגיל מזלזלים בהם מתוך שרגילים עמם.

לוותר - כן. על חשבון בן הזוג - לא
בסוף ימיו בעת שהותו בעונת הקיץ בתל אביב, היה רגיל רבי נתן צבי פינקל לומר שיחות מוסר בבית מלונו בלילי שבתות בין השמשות לפני אנשי תורה ותלמידיו לשעבר.
פעם נמשכה השיחה יותר מן הרגיל עד שהגיע זמן תפילת מעריב, והנה פתחה אשתו הרבנית - שהיתה ספוגה מרוחו של רבי נתן צבי ובקיאה באורחותיו - את הדלת ולחשה: "הם לא בחורים בישיבה, יש להם נשים!". מיד הפסיק רבי נתן צבי את שיחתו בתוך שיא התלהבותה וציוה להתפלל.
אחד הנוכחים העיר: "הנשים שלנו אינן מקפידות". השיב לו רבי נתן צבי: "ראשית כל, אינני מאמין לכם, ואין לכם רשות לוותר על חשבונן. שנית, הרי אשתי בודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה". לא הועילו כל הפצרות הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון שבדרשתו, והוא האיץ להתפלל, ומיד אחר התפלה מיהר לברך כל אחד בברכת "שבת שלום" ושלחם לביתם.

תשומת לב
מעשה שהיה באחד שלמד בפרק ראשון של מסכת אבות: אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו (קל וחומר באשת חבירו). הוא הבין בזה בתמימותו, שאדם חייב למעט בדיבור עם אשתו בכל מה שרק אפשר. וכשהתחתן נהג כך: במקום לדבר עמה אפילו דברים הכרחיים, רמז בידו וקרץ בעיניו עד שאשתו הבינה את כוונתו.
בסוף שבעת ימי המשתה נכנסה הכלה לאביה ושפכה לפניו את מר נפשה על התנהגות בעלה.
התגבר האב ונכנס לפני ולפנים אל גאון וצדיק הדור רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל לשאול לעצתו. הרב הרגיעו ואמר שיטפל בעצמו בזה, ושלח לקרוא לאברך שיבוא אליו.
האברך דפק באימה יתירה על דלת בית הרב, והשמש נתן לו להכנס לחדר בו ישב הרב ולמד. הרב הגביה עיניו לרגע קט לראות בנכנס והמשיך בלימודיו.
עברו שתי דקות, חמש דקות, והאברך עומד במקומו והוא נבוך. האם עליו להשאר כך עד שהרב יגמור? או שמא הרב לא ראה אותו כלל, ועליו להתקרב או לעורר את תשומת לבו אליו. או אולי עליו לצאת מכיון שאין הרב רוצה לדבר איתו. אך מרוב פחד מהרב נשאר כמשותק במקומו.
כך עברו עליו עוד עשר דקות, עשרים דקות, עד שעברו... שעתיים! אז הפסיק הרב מלימודו ובלי לשים לב לאברך קרא לרבנית: "שרה, בבקשה בואי הנה".
הרבנית יצאה מהמטבח ונכנסה לחדר הרב. ואז הרב אמר לה: "שרה, שבי נא והגידי לי מה עשית הבוקר". ענתה הרבנית שהיא יצאה לשוק. "ומה קנית בשוק"
- שאל הרב. ענתה הרבנית: "קצת תפוחי אדמה וקישואים וכו'". ושוב שואל הרב: "הגידי נא, מה את מבשלת היום לארוחת הצהרים?" ענתה הרבנית שהיא כעת באמצע ההכנות לבשל... הרב הודה לרבנית והיא חזרה לעבודתה. אז רמז הרב לאברך שהוא יכול לצאת.
כעבור שנים סיפר האברך שהוא למד אז באופן יסודי שני דברים: א. כיצד מרגיש האדם כשלא מדברים עמו ולא שמים לב אליו. ב. שגם רבי יהושע לייב דיסקין שפחדו נפל על קרובים ורחוקים ושקידתו בתורה וביראת שמים היתה כמלאך ממש, "יכול" לדבר עם הרבנית דברים פשוטים כמו על סדר היום שלה.

"אני עצמי מצלצל תמיד לרבנית"
מסופר על הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, שפעם בא אליו איש צעיר והתלונן כי אשתו מתרעמת על כי אין הוא מצלצל אליה במשך היום. אמר לו רבי משה בתמהון: "אין ספק שעליך לצלצל אליה במשך היום, אני עצמי מצלצל תמיד לרבנית".
נכדו, הרב מרדכי טנדלר, אשר כמעט לא מש ממנו בשנותיו האחרונות, זוכר כיצד דירבן אותו רבי משה להחזיר צלצולים לאשתו ללא דיחוי. הוא גם לא הרשה לו להשאר איתו מעבר לזמן המתוכנן, באומרו: "חשוב יותר כי תהיה בבית בזמן שאשתך מצפה לך מאשר להשאר איתי כאן".

התבוננות במעשי ידיה של בת הזוג
על ה"סבא מקלם" זצ"ל מסופר: "בלילי שבתות, כשהיה שב מתפילת ערבית, היה נוהג לשהות זמן מה על יד פתח הבית, ולהתבונן אל כל הכנות השבת שערכו לכבודו. על השולחן וכליו הנאים ועל מיני המטעמים והמעדנים, כדי לא להיות כפוי טובה לאשתו שטרחה כה הרבה בשבילו, ולהכיר את חסדה עמו".

"נוצר תאנה - יאכל פריה"
סיפר הגר"י זילברשטיין: הייתי נוכח פעם בעת שהגאון רבי שלום אייזן זצ"ל, שהיה משגיח בישיבת סלונים ומורה הוראה ותיק בבד"צ בירושלים, פגש תלמיד ליד בית החולים 'הדסה', וכששאלו על סיבת בואו לכאן, השיב התלמיד שהגיע לבקר את אשתו המאושפזת בבית החולים.
הטיתי את אוזני לשמוע מה יאמר לו ר' שלום. והנה אותו צדיק מסבר את אוזני תלמידו בפסוק (משלי כז, יח): "נוצר תאנה יאכל פריה", ואומר לו שהפסוק נסוב על עקרת הבית, האשה, שמי ששומר עליה ומיטיב איתה, יזכה גם לאכול מפירותיה.

'להרגיש' את בן הזוג
ראש ישיבת סלבודקה, הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, גרם לתלמידיו ולמקורביו חיזוק רב במעשה שעשה בתקופה שבה חלתה הרבנית ואושפזה בבית החולים הדסה בירושלים.
ראש הישיבה התקשר אל שר הפנים דאז וביקש אישור לשהות עם הרבנית באותו חדר בבית החולים. הוא נימק זאת בכך שאם לא יהיה סמוך אליה לא יוכל להרגיש ולחוש די הצורך את הצער והכאבים של אשתו. "אני רוצה לראות מקרוב מה עובר עליה ואיזה טיפולים היא מקבלת, וכשאהיה עימה בחדר אחד אוכל להקל עליה", אמר.
לכשקיבל את האישור, נסע עם רעייתו ושניהם יחד 'אושפזו' בבית החולים למשך כמה שבועות. זו היא דוגמא מאלפת כיצד מקיימים את החיוב לשאת בעול עם השני, בכל רמ"ח ושס"ה. הבחורים וכל בני הישיבה התפעלו אז במאוד מאוד ממעשהו של הגר"א שר וקיבלו מכך חיזוק רב.
גם לאחר מכן, כשהרבנית שבה מבית החולים וקיבלה את הטיפולים בביתה, ביקש ראש הישיבה מכל האורחים שהגיעו אליו שייכנסו לחדרה לרגע קט ויאחלו לה ברכת רפואה שלימה.
וזאת יש לדעת, שה'אורחים' בביתו של ר' אייזיק היו מגדולי הגדולים שבדור, כמו מרן החזו"א זצ"ל ואחרים.
יש ללמוד מכאן עד כמה מחוייבים אנחנו להרגיש את ה'עזר כנגדו', לשמוע אותו, להאזין לבעיותיו ומועקותיו ולנסות לפתרן.

גומל אשתו איש חסד
מסופר על רבי יעקב ולנסקי זצ"ל, מבני ירושלים של מעלה, שנסתלק לבית עולמו בדמי ימיו באחרית מלחמת העולם הראשונה. לפני פטירתו, עת שכב על ערש דוי, פקד על אשתו מרת חיה אסתר שתלך ותשיג חלב ואורז ותבשל מהם דייסה.
הימים היו ימי רעב, ובקשיים מרובים השיגו מצרכי מזון. האשה חשבה לתומה שבעלה דורש את הדייסה לשם החלמתו והקלה ממחלתו. ברצון ובשמחה הלכה וחיפשה עד שעלה בידה להביא לבית אורז וחלב. מיד בישלה את הדייסה והגישה לפני בעלה החולה האנוש.
רק עתה פנה רבי יעקב לאשתו: "לא למעני דרשתי את הדייסה, רצוני שתדאגי יותר לבריאותך, כדי שיהיה לך כח לגדל את ילדינו". וגזר עליה לשבת לידו ולאכול את הדייסה. אחרי זמן מועט החזיר את נשמתו ליוצרו.

סדר עדיפויות
הגר"י זילברשטיין סיפר, שבתקופת בחרותו שהה פעם בטבריה והתפלל "ותיקין"
בבית מדרשו של רב העיר, הגר"א וורנר זצ"ל, והבחין שהרב איחר לתפילה והגיע רק לקראת תפילת שמונה עשרה.
לאחר התפילה ניגש אליו הרב וורנר ואמר לו: "אולי התפלאת עלי שאיחרתי לתפילה, אך דע לך שיש לכך סיבה: אני התעוררתי בזמן והסתדרתי כדי לצאת לבית הכנסת. ברם, בשעה היעודה, כאשר הכל היה כבר מוכן ליציאה, החלה לפתע בתי הקטנה לבכות.
"הרהרתי לעצמי ועשיתי חשבון נפש: אם אלך לתפילה, ולא אטפל בילדה, עלולה רעייתי הרבנית להתעורר ולהתרגז על הילדה על לא עוול בכפה, ואני אהיה הגורם לכך. בנוסף לכך, הטעים רב העיר, חששתי שמא רעייתי תכה אותה שלא כדין וכתוצאה מכך אולי תתאפק הבת ואגרום ל'בל תשקצו'.
ובנוסף לכל זה הרי נאמר 'ואהבת לרעך כמוך', וצריך אני לאהוב את אשתי הרבנית ולאפשר לה להמשיך לישון ולדאוג גם לבתי הקטנה.
"מאידך, יש הרי חילול השם בכך שרבה של טבריה מאחר לתפילה. הדברים הללו עמדו לנגד עיני והכרעתי שעדיף לא לגרום לכך שאשתי תתעורר".
הרב זילברשטיין הוסיף, שאין ללמוד מכאן ראיה על ההנהגה הנכונה לכל אחד.
אפשר רק לקחת מוסר כמה מחשבה צריך להשקיע בהשכנת שלום הבית, ולדעת מה הוא משקל החסד האמיתי שיש לנהוג בו עם הבריות.

עידוד בשעת משבר
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, שפעם אחת אמרה לו אשתו: אריה, חייבת אני לגלות לך שמקנאת אני בשכנה פלונית. תמה רבי אריה: מה ראתה אשתו, שלא ידעה קנאה מהי, לקנא בשכנתה? ומי היתה אותה שכנה?
איש עשיר היה בירושלים, בעל בעמיו. לימים ירד מנכסיו. עיקלו בעלי החובות את כל רכושו והוא נאלץ לעבור לגור בשכונתו של רבי אריה, היא שכונת "משכנות" העניה והדלה, שאף השירותים בה נמצאים בחצרות הבתים.
כדי לכלכל את בני משפחתו נאלץ היה אותו עשיר לשעבר, לעבוד כטפסן שכיר יום על פיגומי הבניינים. מדי ערב הבחינו השכנים ברעיתו שהיא יוצאת לרחוב מפורכסת ומקושטת בבגדים נאים. השתאו הבריות למראה עיניהם ואף החלו לרנן...
לימים, כאשר שוחחה הרבנית עם אותה שכנה, נתברר לה פשר הדבר. וכך אמרה לה אותה אשה: בעלי חוזר לבית מעבודתו ולבו מתפלץ. הוא שהיה בעל נכסים רבים, נאלץ עתה לעבוד כפועל פשוט. כיון שראיתי כמה ירוד בעלי ברוחו, החלטתי לייפות עצמי ולהמתין לו בתום עבודת יומו ברחוב אגריפס הסמוך, על מנת לקדם את פניו בבת שחוק ובפנים מאירות - לרומם רוחו.
אמרה הרבנית חנה לרבי אריה: מקנאה אני באותה ששה, כי למדרגתה לא הגעתי...

מתנות
מסופר על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שבמשך חודשים רבים השקיע מאמצים להשכין שלום בין איש לאשתו. הבעל שהיה מאושר, כפה עליו מתנה של חמישים לירות (סכום רב באותו זמן). הלך ר' אריה וקנה בעד הסכום שקיבל תשורה יפה לאשתו של זה, ומסר אותה לאשה בשם בעלה - כדי לחזק את שלום הבית...
עוד מסופר על רבי אריה, שפעם באו אליו בני זוג כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו הרב את התרומה בצירוף מכתב, בו אמר: "במקום שתעלה צדקה לישיבה, מוטב שתקנה לאשתך בכסף זה בגדים ותכשיטים, ותפייס דעתה..."

אתרוג מהודר - או שמלה לאשה
בספר "סביב שולחנו של המגיד" מסופר על הג"ר שלום אייזן זצ"ל, אשר היה מורה צדק בירושלים, והיה מפורסם במומחיותו בבדיקת כשרותם של ד' המינים.
בימים שלפני חג הסוכות היו פוקדים את ביתו בכל שנה מאות בני אדם, אשר ביקשו את חוות דעתו על האתרוגים והלולבים שבקשו לקנות.
פעם אחת בא לפניו אברך צעיר שבידו היה אתרוג שלפי דעתו היה מהודר ביותר. לפי בקשת האברך החל הרב אייזן לבדוק את האתרוג על כל צדדיו. לאחר דקות אחדות של בדיקה מדוקדקת, הרים הרב את ראשו ואמר לאברך הצעיר: אתרוג זה אינו מיועד לאדם כמוך.
האברך היה מופתע מאד מדברי הרב, ובמוחו התרוצצו מחשבות ותמיהות. הרי למדתי בעיון רב את הלכות ד' המינים, הרהר לעצמו, וזמן רב הקדשתי לחיפושים אחר אתרוג שלדעתי הוא מושלם. מדוע, איפוא, סבור הרב שאין אתרוג זה מיועד לו?
במבוכתו פנה האברך אל הרב ושאלו: האם ישנה שאלה הלכתית לגבי אתרוג זה?
אני לתומי סברתי, הוסיף ואמר, שאתרוג זה עונה על כל הדרישות. במקום להשיב על השאלה, שאל אותו הרב אייזן שאלה אחרת: אמור לי, מהו משלוח ידך? אני לומד בכולל בירושלים, ענה האברך. האם משלמים לך שם? שאל הרב. כן, בודאי
- השיב הנשאל.
כאשר התענין הרב וביקש לדעת מהו הסכום שהכולל מעניק לאברכים, אמר לו האברך את הסכום המדוייק, שלא היה גבוה במיוחד. ועתה אשאלך שאלה אחרונה - אמר לו הרב, מהו המחיר שהנך נדרש לשלם עבור האתרוג? האברך נקב בסכום עתק.
זה מה שחשבתי, אמר לו הרב, והמשיך: אתה בודאי צודק, אכן האתרוג הוא מהודר ביותר ועונה על כל דרישות ההלכה, הן מבחינת הכשרות והן מבחינת הגידול הנאה וההדר הכללי. אולם אם תשמע לעצתי, קנה אתרוג שמחירו נמוך הרבה יותר, וביתרת הכסף שסברת להקציב לצורך האתרוג הזה, קנה לאשתך שמלה ליום טוב.
בזה באמת יהיה כבוד יום טוב, ותקיים בזה מצות שמחת יום טוב.

..."ואני הולך לקיים מצוה דאורייתא"
אחד מגדולי תלמידי החכמים שבעיה"ק בני ברק, פגע בדרכו באברך צעיר בערב סוכות, בשנה שיום טוב הראשון של החג חל להיות בשבת, ואין בו נטילת לולב, ואמר לו: שמע, כולם טרודים היום בחיפוש מדוקדק אחרי אתרוג מהודר כדי לקיים מצוה דרבנן (מצות ד' מינים בחול המועד אינה אלא מדרבנן), ואני הולך לקיים מצוה דאורייתא, דהיינו לקנות בגדי צבעונים לאשתי (ראה רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הלכה יז-יח).


פרק ד - מחמאות

מחמאה לדוגמה
פעם אמר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד לאשתו: בזכותך אזכה גם אני לגן עדן.
כיצד? כשתבואי לפני בית דין של מעלה, וישאלוך: איזה מעשים טובים עשית בימי חלדך עלי אדמות? בודאי תשיבי: הייתי עזר לבעלי התלמיד חכם.
וכשיטענו כנגדך: הגם זה נקרא... תלמיד חכם? תטעני: אני אשה תמימה ופשוטה, כלום ידעתי לקבוע מה זה תלמיד חכם, שמעתי מה הבריות אומרות עליו, ובתור שכזה שרתתי וכיבדתי אותו.
ברור שיקבלו את טענותיך ויפסקו לך גן עדן.
ואילו אני יוסף חיים, מה אוכל להצטדק? ואז שוב תבואי לקראתי בטענות: איזה גן עדן זה כשבעלי מתייסר בגיהנם? הוא אשר אמרתי: בזכותך אזכה גם אני לגן עדן...

שיבוח התבשילים
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם כאשר הגישו לו מרק, הביע את התפעלותו איך הוא טעים ונעים. תמהו המסובים בלבם: הכיצד איש אלקים קדוש זה, יעסיק את מוחו בדבר פעוט כזה ויתפעל ממעט מרק? לבסוף התברר שהיתה לו כוונה מיוחדת לגרום נחת רוח ושמחה לבעלת הבית. כי ידוע בכוחות הנפש של האדם, אשר בדבר שעמל עליו, הרי כל מחמאה טובה שישמיעו לו, היא כמחייה את נפשו.

תבן מבושל...
מסופר על אשת איכר, שהיתה מבשלת ארוחות עבור כל העובדים בשדות בעלה.
פעם אחת הגישה את הסיר לפני הפועלים כדרכה, וכל אחד מהם נטל את מנתו, והנה לתמהונם הרב גילו שלא הגישה לפניהם אלא... תבן מבושל! שאלו הפועלים את אשת האיכר: "לשחוק על חשבון מאכלינו חשקת?" ענתה להם: רבותי! במשך עשר שנים אני עמלה קשות לבשל עבורכם מאכלים, אשר יערבו לחככם ואף יהיו נחמדים לעיניכם - ואף פעם לא שמעתי שאחד מכם יאמר כי המאכלים ערבו לחיכו, חשבתי שאין אתם יודעים אפילו מה אתם אוכלים, ואם כן בודאי שלא תקפידו על תבן מבושל!..."

יושבת במטבח ו...בוכה
מסופר על הגאון רבי צבי יהודה אולשוונג זצ"ל (ר"מ בישיבת גרודנא, גיסו של רבי שמעון שקופ), שפעם הוא הבחין בבחור בן תורה הטועם מן המנה שהונחה לפניו, והבחור עיקם את אפו והסיט את הצלחת לצדדין.
פנה הרב אל הבחור ואמר לו: לא טוב הדבר אשר אתה עושה בני, כך אין מתנהגים עם אוכל. גם אני בצעירותי נהגתי כמוך, אך בשל מקרה שאירע לי, שיניתי ותיקנתי את התנהגותי.
ומעשה שהיה כך היה: בימי עלומי למדתי בישיבת טלז. כמנהג הימים ההם לא קיבלנו את ארוחותינו בפנימיה של הישיבה, אלא סעדנו "ימים" בבתים שונים. אני נשלחתי לאכול בביתה של אלמנה צדקת זקנה, שחרף עוניה ביקשה אף היא לזכות במצוה של החזקת בן תורה.
באחד הימים לאחר הארוחה, הגיע לאזני קול בכי, נבהלתי מאד והחילותי לחפש מיהו הבוכה. לתדהמתי גליתי את מארחתי יושבת בפינה במטבח ובוכה.
מה קרה? - שאלתי. בתחילה סירבה לענות לי, אך לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, הפטירה: איככה לא אבכה, אם לאחר מאמצי והשתדלותי הרבה להגיש לך ארוחה מהנה, דחית את הצלחת מעליך?
לבי נשבר בקרבי, גם בעיני נקוו דמעות. סלחי לי - התחננתי, לא ידעתי עד כמה הכאבתי לך, לא אחזור שנית על מעשים כאלה. מיני אז הפטיר רבי צבי יהודה, קיימתי את הבטחתי.
אשתי היתה מתפארת תמיד בפני חברותיה, כי אף פעם לא קרה שרבי צבי יהודה לא יסיים את הארוחות שהכנתי לו...

רווח נקי
מעשה באשה שלא ידעה לבשל. זמן קצר אחרי הנישואין, היא אפתה עוגה, ובצהלת פנים הגישה אותה לפני בעלה וחתכה לו פרוסה ממנה. היתה דרושה רק טעימה קטנה כדי שהוא יגלה, לדאבונו, שהעוגה שרופה, יבשה, מלוחה, חסרת מתיקות, ובנוסף לכל, גם מתובלת בטעם לואי בלתי נעים.
אך מכיון שזו היתה לה הפעם הראשונה באפיית עוגות לאחר החתונה, וגם מפני שהיא היתה דרוכה כולה וציפתה לתודת בעלה ולהערכתו - שיבח בעלה את מעשה ידיה בחושבו שקרו הפעם שיבושים כלשהם.
אלא שבמשך הזמן עמד על האמת העגומה: אשתו באמת איננה יודעת לבשל. אולם הוא לא איבד את עשתונותיו, וטיכס עצה לעצמו. להציע לה שהיא תלך ללמוד לבשל - לא בא בחשבון אצלו, עלול הוא לפגוע בה בצעד כזה.
עד שנפלה במחשבתו גישה נפלאה. בשבוע אחרי כן, הוא שיבח את העוגה עוד פעם, והוסיף: "מצידי אפשר לוותר על כמות מסויימת של מלח, בשל הטעם האישי שלי - בודאי זה רק ישפר את טעם המאפה עוד יותר".
יתכן שהאשה כבר שמעה ביקורת מספיקה מאנשים שערערו על טיב פרי ידיה. אך הדברים לא נקלטו באזניה משום שהיו הם דברי ביקורת. אך הערת בעלה היתה אחרת. היא הרי לא רצתה לאבד את "לקוחה הטוב" המעניק לה שבחים בשפע, ולכן החליטה להתאים עצמה לבקשתו...
בשבוע שאחריו, ניגשה לאפיה בזהירות יתירה שלא להוסיף מדי על כמות המלח, ובעלה גילה הנאה מרובה מהמאפה. אחרי שהפליג הבעל בשבח התוצאות המצויינות, הציע שלדעתו כדאי לקצר קצת בזמן האפיה כדי שלא לפגוע בטעמן העדין של עוגותיה...
כן עשה במשך זמן מה, עד שאחרי מספר חודשים יצא שמה בין שכנותיה כמוכשרת לאפיה באופן מיוחד. והיו שני בני הזוג מאושרים, לא רק מהאוכל הטוב והטעים, אלא גם מיחסיהם הנפלא והמיוחד.

פרק ה - עזרה

שמירת הילדים בזמן שהאשה עסוקה
במסכת מגילה (כג, א) אומרת הגמרא, שביום טוב עולים רק חמשה קרואים לתורה, משום שמאחרים לבוא לבית הכנסת. סיבת האיחור היא: מחמת שטורחים בבוקר להכין את סעודת החג (רש"י שם ד"ה ביו"ט).
הקשה הגאון יעב"ץ (שם): והרי הבישול הוא לא ממלאכת הגברים, ואם כן מדוע הם יאחרו לבית הכנסת? ותירץ, שבזמן שהנשים עסוקות בבישול, צריכים הבעלים לשמור על הבית והילדים... וכן צריכות הנשים את סיוע בעליהן בהכנת צרכי הסעודה...

הגר"א לאפיאן מעסיק את הילדים בכדור
מסופר על הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שהיה משמש בקודש כ"משגיח רוחני" בישיבת כפר חסידים, שפעם אחת נכנס לבקר בביתה של בתו. תוך כדי שיחתו עם בתו, עמד ושאל אותה: האם אפשר לעזור לך במשהו?
ענתה בתו ואמרה לו: בדבר אחד הייתי שמחה מאד לקבל עזרה. הנה הבנים מסתובבים בבית, אצים רצים וגם משתוללים, אם אפשר היה לרכזם סביב איזה ענין, היה זה משום רווח והצלה, כי יהיה בידי יותר זמן לעסוק בצרכי הבית...
מה עשה אותו צדיק? - נטל בידיו כדור, שהיה מונח על רצפת הבית, וקרא לכל נכדיו, להתאסף סביבו, כדי לשחק בכדור... והיה עומד ומשתעשע עמהם זמן רב, עד שהבת גמרה את מלאכתה הנחוצה לה בתוך חדרי ביתה ומטבחה. ורק אז, שב האב - הסבא אל עקבותיו ויצא מהבית...

אשה או שפחה
בספר "הליכות והנהגות" (עמוד יח), על רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מובא: שאלתי את רבינו על אברך שאשתו התלוננה שאינו עוזר לה ביום שישי, האם צריך להוכיחו על זה? - ענה: ביום שישי צריכים גם ללמוד ולא להתבטל, אבל צריך גם שהאשה לא תראה עצמה כשפחה בבית, צריך גם לעזור. הוא לא לקח שפחה, הוא לקח אשה.

"אל תשכח לעזור בבית"...
בספר "תולדות יעקב" (עמ' קס"ה), על בעל ה"קהלות יעקב" זצ"ל, מסופר: "מעשה באברך בן תורה שבא לקבל הדרכה בלימוד. ישב רבינו והדריכו בדרכי הלימוד באר היטב. משקם והודה ופנה ללכת, ביקשו רבינו לשוב. יש לו דבר מה להוסיף: אל תשכח לעזור בבית... תשומת לב. כשתחזור כעת לביתך תשאל אם עזרתך דרושה בדבר מה.
"וכשטען השואל: אשתי הינה יראת שמים ורוצה בכל לבה שאלמד במסירות נפש ואקדיש עצמי לתורה, אמר לו רבינו: זוהי המצוה שלה, אבל המצוה שלך היא לעזור לה".
עוד מובא שם (עמ' רנ"ג), שהסטייפלר זצ"ל בתוך דברי הדרכה בלימוד התורה לאברך - הוסיף: "בודאי שצריך קצת לעזור בבית, אך להשתדל לגמור מה שיותר מהר, ומיד ללכת ללמוד, כדי להיות שקועים כל הזמן בלימוד התורה. ואם מכוונים לשם שמים, אז ישנה סייעתא דשמיא, שיש הרבה זמן לכך, וגם האשה רואה זאת ומאפשרת ללמוד יותר זמן".

"עזוב תעזוב עמו" - קל וחומר לאשתו...
אחד מתלמידי רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלבודקה, סיפר, שזמן קצר לאחר חתונתו הפתיעו פעם ר' נתן צבי בשאלה: אם הוא עוזר לאשתו בבית בערבי שבתות?
התלמיד השיב לו מיד בחיוב, והוסיף שהרי חז"ל מזהירים לעשות לכבוד השבת, ונהגו כך בעצמם: "רב ספרא מחריך רישא ]אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרך הוא בעצמו - רש"י[, רבא מלח שיבוטא ]דג[, רב הונא מדליק שרגי ]נרות[, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא ]מחתך סלק[, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי ]חטבו עצים[ וכו'".
חייך ר' נתן צבי ואמר: "צדיק'ל, וכי משום כבוד שבת לבד ורק מתוך דברי חז"ל צריך אדם לעזור לאשתו? והלא זו מצות עשה מפורשת מן התורה: 'עזב תעזב עמו', ועל אחת כמה וכמה לאשתו, שיש כלפיה חובות מיוחדות, ועוד בערב שבת שהעבודה מרובה והאשה עייפה וממהרת להספיק עד הדלקת נרות, האם יש לך מצוה שבין אדם לחבירו גדולה מזו?" והוסיף להאריך בזה כהנה וכהנה.

"פשוט עוד לשעה קלה את הגלימה"...
על רבי אייזיק שר זצ"ל מסופר: "מעשה באדם אחד שהתלונן בפניו כי בכל ערב שבת נופלת קטטה בתוך ביתו.
הוא מצידו משלים את כל ההכנות לשבת בשעה מוקדמת, אולם אשתו עוסקת במלאכה תמיד עד הרגע האחרון.
"'ואיך מתכונן אתה לקבלת שבת?' - שאל רבי אייזיק. 'ברוך השם' - השיב האיש, 'כבר מחצות היום יושב אנכי מעוטף בגלימה של שבת, מטוהר ומצוחצח, קורא בפרשת השבוע ומתקדש לקראת שבת מלכתא'.
"'אם כן', קרא רבי אייזיק לעברו, 'עצתי אמונה, שתפשוט עוד לשעה קלה את הגלימה, תקום לעזור עזרה של ממש לרעיתך בעבודה המעשית, וכשתבוא השעה הנכונה, תוכיחנה בניחותא, וידעת כי שלום אהלך'" ("מרביצי תורה ומוסר", ח"ב, עמ' רס"ז).

הסתכלות בריאה
רבי פסח קראהן שליט"א מביא בספרו "המגיד מדבר" סיפור מאלף שסיפר הגר"ש שבדרון זצ"ל, המדריך אותנו כיצד נסגל לעצמנו רגש אחריות כלפי בני ביתנו.
וכה היו דבריו: אחד מנכדי ה"חפץ חיים" זצ"ל למד בישיבת לייקווד, בזמן שראש הישיבה הראשון הגר"א קוטלר זצ"ל עדיין היה בחיים. ראש הישיבה וכן המשגיח הגר"נ ווכטפויגל זצ"ל, היו גאים בכך שאברך בעל ייחוס כזה נמנה על אברכי הכולל שעל יד הישיבה.
עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע אברך יקר זה באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם הוא אפילו מפסיד את המנין לגמרי. הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות הגרא"ק.
"אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה", פתח המשגיח והוסיף, "כיצד היה סבך מגיב על דבר כזה?".
"מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן", השיב האברך, "אך אין הדבר עולה בידי.
בכל בוקר בדרכי לתפילה, אני נתקל במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד.
המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים. האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה. אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה".
האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה, אך לעתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר".
המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו הנישאה של האברך, ואמר שרגישות מיוחדת זו מתאימה לנכדו של ה"חפץ חיים". עם זאת הוא חש גם השתתפות בכאבה של האשה המסכנה, ושאל את בן שיחו: "מי היא האשה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה".
"אוי, לא! חס ושלום!" קרא האברך הצעיר. "יש לה בעל לאשה זו, ובעלה הוא אני!".
למדנו כאן כיצד יש לעורר את תחושת האחריות כלפי בני הבית. האברך בודאי לא התלוצץ בעמדו בפני שני ענקי הרוח, אלא ביטא בכך את הלך רוחו בעת עמדו בנסיון של העדפת התפילה בישיבה על פני סיוע לאשתו.
כאשר ראה לפניו את אשתו הכורעת תחת עומס העבודה, שיווה בנפשו כיצד היה מתיחס למקרה זה אילו לא היה מדובר בבני ביתו. הוא סבר שבודאי היה נחלץ לעזרתה, ויתכן מאד שהיה תמה או כועס על בעלה שהניחה לאנחות... מתוך הסתכלות בריאה זו, הבין את אשר עליו לעשות וגילה את מידת האחריות הראויה כלפי בני משפחתו.

גמ"ח עם האשה
מסופר על הגאון רבי נפתלי דוב אמסטרדם זצ"ל (גאב"ד אלקסוט), כי לאחר נשואיו נשאל על ידי רבו, רבי ישראל מסלנט: "ר' נפתלי, אמור נא לי, האם אתה עוסק במצות גמ"ח?" השיב לו: "מורי ורבי, אין לי כסף במה לעשות גמ"ח".
"לא התכוונתי לגמ"ח בממון" - החזיר לו רבי ישראל - "כוונתי היא אם אתה עוסק בחסד בתוך ביתך, עם אשתך. צריך אתה לדעת כי לא לקחתה שפחה כדי שתשרת אותך, אשתך היא כגופך ועליך לעזור לה..."

כיצד ניתן להפוך עפר לזהב
הלך לו הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא, שקוע בשרעפיו בשעת בין הערביים, כשהוא שב מתפילת מנחה, ולצידו בן ישיבה שאוזנו כרויה לשמוע מפי רבו דברי תורה הנשמעים מפיו בין הרהור להרהור.
שלג קל ריחף מעל לשכונותיה השלוות של ירושלים המתעטפות בדממה לקראת הערב היורד. הצינה הכתה בעוז חודרת לעצמות, ואין איש יוצא מפתח ביתו. אף העוברים ושבים המעטים שהלכו ברחובות, נחפזו לבתיהם כשהם מכורבלים עד חוטמם במעיליהם העבים.
מבעד חלון מקומר של בית ירושלמי טיפוסי נשמע קולו של ילד חולה המשתעל בכבדות ובוכה. דבר זה לא היה נדיר בימים ההם, שכן רבים מילדי העיר לקו בהצטננות עונתית, אשר גרמה להם לשכב מרותקים למיטותיהם ולהשתעל במלוא גרונם.
והנה נראה אבי המשפחה יוצא מחצר הבית עם ילדיו הנאחזים בו כדי להתחמם, והוא צועד בחפזה לעבר הרחוב הקפוא. תלה רבי אייזיק את מבטו באיש, ומיד זיהה את הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל.
למראה ידידו הוותיק, הרחיב רבי אייזיק את צעדיו והזדרז להשיגו, כשהוא קורא: "ר' שלום, ר' שלום". נפנה רבי שלום לאחוריו, וכשהבחין שרבי אייזיק שר הוא העומד למולו, קרא צוהל כולו בניגונו העסיסי: "או, שלום עליכם, רבי".
שאלו רבי אייזיק: "לאן מועדות פניך ביום סגריר שכזה?" - ענה לו רבי שלום תוך כדי הליכה: "הולכים אנו לבית אמי מורתי שתחיה". "וזאת למה?", שאל רבי אייזיק, "וכי הוצף ביתכם במי הגשמים ולכן נטשתם אותו?".
רבי שלום הצביע לעבר ביתו, וכשהבל עולה מפיו אמר: "בבית נותר ילדי החולה, ולכן נטלתי את שאר הזאטוטים לבית סבתם". שב רבי אייזיק ושאל: "נו אז מה?".
לימים סיפר רבי שלום שבדרון באחת מדרשותיו: "לא הבנתי מה הוא רוצה באומרו "נו, אז מה?" המשכתי לעמוד בכפור החזק כבובת שלג והמתנתי שיסביר את שאלתו.
רבי אייזיק לא הרפה וחזר על שאלתו בשנית, כשהוא מפרש את דבריו: "נו, אז מה? זאת אומרת, שאין כל הבדל בינינו לבין בעלי החיים שדואגים אף הם לצאצאיהם. אלא מה, אתם הולכים לעשות גמילות חסדים עם ילד יהודי שבמקרה הוא גם הילד שלכם...".
רבי שלום נעץ את עיניו בשומעי הדרשה המרותקים, דפק בידו על הסטנדר ואמר: "אי אי אי, הבנתם? פשוט בתכלית! הולכים לעשות חסד. מרגע זה, כשהמשכתי ללכת עם ילדי, היה זה מהלך אחר לגמרי".
המשיך רבי שלום וסיפר: "למחרת בבוקר, בשובי מתפילת שחרית, באה אשתי לקראתי כשהיא נושאת שני דליי מים מהבאר, הזדרזתי לעברה ואמרתי בלחש: 'הנני מוכן ומזומן לעשות חסד עם אשה יהודיה שהיא אשתי', ונטלתי מידיה את הדליים. למעשה", המשיך ר' שלום, "חצי שנה אח"כ הלכתי עם דבריו של ר' אייזיק ואמרתי בפה מלא כשהתעסקתי עם בני משפחתי: 'הנני מוכן ומזומן לעשות חסד', כך בכל מעשה ומעשה פעלתי לפי דבריו. כל פעולה בבית יכולה להתפרש כך!"
הרים ר' שלום את קולו: "יש אנשים או נשים שחושבות, שהן לא עושות כלום, ומהרהרות בליבן: הלא אנו רק מגדלות את הילדים... אולם שוכחות הן, שכל פסיעה בבית עם כוונה טובה היא 'מכרה זהב'. לגדל ילדים שיהיה להם כח ובריאות ולסעדם לתורה ויראה - הרי זהו חסד ותורה גם יחד", סיים ר' שלום.
מסיפור זה אנו למדים: "החכם יכול להפוך עפר לזהב"!

רבי משה פיינשטיין
מסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה נוהג לבוא לעזרת רעיתו הרבנית כל אימת שהתעורר צורך בכך, אם כי הרבנית לא רצתה את מעורבותו של רבי משה בעניני "העולם הזה" של הליכות הבית.
בהגיעם לאמריקה - התקשתה הרבנית להתמודד עם עריכת הקניות בארץ זרה עם שפה לא פחות זרה. לא היתה זו פחיתות כבוד עבורו להילוות אליה למכולת או לשוק הירקות.
פעם נתגלה רבי משה, והוא כבר בא בימים, עומד במטבח ומדיח כלים. הוא הסביר: "הרבנית אינה חשה בטוב, ויודע אני עד כמה אינה אוהבת לראות את הכלים בלתי מודחים ולא במקומם".

רבי יעקב קמינצקי
בספר 'רבי יעקב', המתורגם מאנגלית מספרו של הרב יונתן רוזנבלום, מסופר שדאגתם ההדדית של רבי יעקב קמינצקי ורעייתו זה לזו, היתה אפילו בדברים פעוטים, לכאורה.
כאשר הרבנית יצאה לקניות, המתין רבי יעקב וכולו קשוב לשמוע את קול מנועה של המכונית שהסיעה אותה לשוק, ובהישמע הקול והמכונית ניכנסה לחנייה, נחפז ראש הישיבה הישיש לצאת מן הבית כדי לסייע לה בנשיאת סלי הקניות.
בערב חג הסוכות יצא רבי יעקב אל הסוכה כדי לבדוק שהכל תקין וכשיר לקראת החג. בטעות נינעלה הדלת מאחריו. הוא הושיט את ידו לעבר פעמון הדלת האחורית שהיתה סמוכה לסוכה, אך מיד עצר את תנועת ידו.
מדוע עלי להטריח את רעייתי הרבנית שתפתח לי את הדלת? - אמר, ופנה לעבר דלת הכניסה הראשית שלא היתה נעולה.

רבי יצחק בלאזר
מסופר על הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, שהיחס שלו לאשתו ולבני ביתו היה מופלא. הוא היה רגיל לומר, שיש לאדם להתייחס לאשתו בכל הכבוד והזהירות, כמו לאדם זר, לבל לפגוע בה באונאת דברים, או באיזה מילה מעליבה ועקיצה. הוא קיים כלל זה בחייו.
מאשתו הראשונה לא היו לו בנים, ולמרות סבלו הרב מערירותו, ועל אף תשוקתו העזה להקים זרע ולהשאיר לו שם וזכר, כפי שהוא מציין בהקדמת ספרו "פרי יצחק", עם כל זאת, גילגל עמה יותר משלשים וחמש שנה ולא הציע לה גט. רק אחר שאשתו באה לפניו בהצעה זו, והוא יותר מבן חמישים שנה, הסכים לגרש אותה. אבל גם אז דאג לקיומה, נתן לה סכום כסף גדול, שלח אותה לארץ ישראל וכילכל אותה ברווח כל ימי חייה.
לאחר גירושיה נשא אלמנה צעירה אם לארבעה ילדים. בקחתו אותה, התנה עמה שיוכל לעזוב את הבית למשך חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ועוד. עם כל זה היה מבקש בכל פעם את סליחתה והצטער כל ימיו שעולה לה לסבול מכך.
הוא היה עושה כל מאמץ להסב לה נחת רוח, עזר לה בגידול הבנים וכדומה.
בלילה כשהתינוק היה בוכה, לא היה נותן לה לקום ממטתה, ולמרות זקנותו היה הוא בעצמו מטפל בו. וכן השתדל בכל הזדמנות להקל את חייה, בערבי שבתות היה עוזר לה בהכנות שבת.

רבי נפתלי אמסטרדם
מסופר על הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל (גאב"ד אלקסוט), שלעת זקנותו נשא אשה זקנה שתטפל בו. האשה הזאת חלתה מיד ונפל בחלקו לטפל בה.
מעניין היה לראות היאך רבי נפתלי הישיש והחלוש משרת את אשתו. היה מנקה את הבית, שוטף ומדיח את הכלים, מסיק את הנרות ועוסק בכל העבודות הקשות, והכל מתוך חיבה ושמחה שנתגלגלה לידו הזדמנות כזו להיטיב עם הזולת.

רבי שמואל סלנט
מסופר על הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, שפעם כאשר אשתו הרבנית תלתה כביסה לאחר ימי מחלה, ניגש אליה בעלה הרב לעזור לה.
הרבנית התנגדה בכל תוקף שרבה של ירושלים יעמוד ויתלה כביסה, באומרה שזה חילול כבוד התורה.
השיב לה הרב: הרי את אחרי מחלה ואסור לך להתאמץ, ואילו לשכור עוזרת אין משכורתי מספיקה לכך...

פרק ו - שלום בית

כל אחד והעולם שלו
"דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו - שכינה שרויה ביניהם. לא זכו - אש אוכלתן"
(סוטה יז, א).
פירש רש"י: "שהרי חלק שמו ושיכנו ביניהם: יו"ד באיש וה"א באשה".
מדוע - שואל המגיד מבריסק - הקב"ה נתן משמו את היו"ד באיש ואת הה"א באשה, ולא להיפך?
אלא, דרשו חז"ל במסכת מנחות (כט, ב) על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - בה"א בראם, שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד.
לכך נתן היו"ד באיש, לרמז שעניני העולם הבא שייכים לאיש, ובהם אין לו לשמוע לעצת אשתו, ואילו האות ה"א, שבה נברא העולם הזה, אותה נתן בשם האשה, כי עניני העולם הזה שייכים לה, ובהם צריך הבעל לשמוע לעצתה.

עבור שלום בית מותר אף למחוק את השם
בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רעו, סעיף ג) מובא, שאסור להפסיק באמצע כתיבת השם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו - לא ישיבנו.
ומעשה שהיה בתלמיד חכם אחד שבאמצע כתיבתו את השם דפקה רעייתו על הדלת, והחזיקה בידיה סל כבד ובו מצרכי בית שרכשה זה עתה בחנות.
בעלה הפסיק את הכתיבה ופתח לה את הדלת באומרו שהרי עבור שלום בית מותר למחוק את השם וכל שכן להפסיק.

שלום בית ללא פגימות
באחד מימי החנוכה ישב רבי נחומק'ה הורודנע'ר ליד החנוכייה שלו והתעכב בהדלקת הנרות. בכל הבתים הסמוכים כבר ריצדו אורות הנרות ואילו הגאון יושב וממתין. שעה, שעתיים, וגם שלוש שעות. בני הבית והמקורבים לא ידעו על מה ולמה.
כשנכנסה רעייתו של ר' נחומק'ה הביתה, קם הגאון והדליק את הנרות.
התפלאו התלמידים מאוד, שהרי לפי דעת הרמב"ם לא יוצאים בהדלקת נרות חנוכה לאחר שקיעת החמה, ומדוע היה נזקק להמתין לה, למרות שאין כל חיוב שהאשה תהיה נוכחת בהדלקה?
הסביר להם הגאון: כתוב בגמרא שנר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף, משום שלום בית. "במקרה שלי", אמר ר' נחומק'ה, "אם לא הייתי ממתין לרעייתי, היה הדבר פוגם מעט בשלום הבית, ולכן אם חז"ל העדיפו נר שבת משום שלום בית, הרי שמותר לי לפחות לסמוך על אותן דעות המתירות להדליק גם לאחר השקיעה..."

שלום בית - אף על חשבון הלכה בשולחן ערוך
מסופר על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, שפעם נתקבל במשרדו של אחד הכוללים סכום כסף גדול מאשה אחת, והתורמת ביקשה במכתב שצורף להמחאה, שלא לשלוח לה בשום פנים מכתב קבלה על נדבתה.
נכנסו ראשי הכולל לדון בדבר ואמרו זה לזה: אם בנדבה סתם של אשה מורה רבנו להחזיר את רוב הכסף לתורמת - מחשש שהתרומה לא ניתנה לדעת בעלה, על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו - שבודאי הסתירה האשה את מתן התרומה מידיעת בעלה - יורה מורנו ורבנו להשיב את מרבית התרומה לשולחת.
כשבאו הגבאים אל רבי יוסף חיים וסיפרו לו את פרטי המקרה, פסק הרב ללא היסוסים: לאשה זו אל תשגרו בחזרה כל סכום מנדבתה! ונוכח הבעת פניהם של הנוכחים שהופתעו מפסק בלתי רגיל זה, המשיך הרב ואמר: במקרה שלפנינו מוטב לנו שנעבור על סעיף אחד בשולחן ערוך, ולא נקלקל חלילה "שלום בית" אצל משפחה יהודית...

אם כבר בזיונות - עדיף מהאשה
פעם בא אדם אל ה"חפץ חיים", והתלונן על סבלו המר מאשתו הרגזנית. היא מקללת אותו ברבים, וגורמת לו בזיונות עד אשר קץ בחייו.
לכן החליט לעזוב את ביתו, ואת עסקיו המבוססים, אשר מהם התפרנס בכבוד, ולהיות נע ונד בארץ.
ה"חפץ חיים" הניעו מלבצע את החלטתו הקשה, בהסבירו לו, שעליו לראות ביסורים אלו חסד מהקדוש ברוך הוא ולקבלם באהבה, שהרי בודאי לא לחינם מייסרים אותו מהשמים, ולפי מעשיו ותיקון נשמתו עליו לסבול עלבונות וקללות, אלא שבמקום שיקבל את הבזיונות מאנשים זרים שנוסף לעלבונות גם יפסידו את כספו ורכושו, המתיק הקדוש ברוך הוא את גזר דינו ושלח לו את העלבונות שמגיעים לו - על ידי אשתו, כשהוא יושב ברווח בביתו, ואינו צריך לנדוד בעולם כדי לקבלם...
לסיום יעץ לו ה"חפץ חיים" שישתדל לפייס את דעתה בכל מה שיוכל, ובנוסף לכך ישאל רופא מומחה אולי דבר זה בא לה מאיזה כאב הגורם לה למתיחות עצבים וכדומה.
מסופר על רבי זאב מזבארז' זצ"ל, ששאלוהו פעם: מדוע עושה מר עצמו אסקופה נדרסת לאשתו? השיב רבי זאב: אם אני בא לידי בזיון, הרי זה בדין שמים, והיכן מקבל אדם את הבזיון המיועד לו? הוי אומר: בדרכים, בשווקים וברשות הרבים. ואם ריחמו עלי בשמים, ומקבל אני את המגיע לי בביתי, ללא טלטולים מרובים, בדין שאקבלם ברצון...

שלום בית בכל מחיר
בספר "סיפורי חסידים" מסופר: להרב הקדוש ר' מיכל מזלוטשוב זצ"ל היו תפילין יקרים שנפלו לו בירושה מאביו המגיד הקדוש ר' יצחק, הנודע בשם ר' איציקל דרוהוביטשיר. התפילין הללו היו יקרים לו מכל יקר, ואף כאשר רצו חסידים עשירים לקנותן ממנו בהון רב לא אבה לשמוע להם, הגם שהיה איש עני וחי בדוחק גדול.
אשתו הציקה לו מאד והרבתה להפציר בו שימכור את התפילין לצורך פרנסת ביתם, וטענה שכדי להתפלל היו לו גם תפילין אחרות, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן.
והנה פעם הגיע ערב חג הסוכות ובזלוטשוב לא היה אתרוג בנמצא. ניסו להשיג אתרוגים ממקומות שונים, אך ללא הצלחה. הגיע ערב החג ממש, והנה הביא איש אחד אתרוג יפה ומהודר למכירה, אך דרש עבורו מחיר גבוה ביותר.
נמלך ר' מיכל ומכר את התפילין של אביו וקנה את האתרוג. ראתה אשתו את האתרוג והבינה שבודאי היה מחירו רב מאד, והחלה לחקור ולדרוש מהיכן לקח את הכסף כדי לקנות את האתרוג. בתחילה התחמק הרב מלגלות לה, אך אחרי שהציקה לו הוכרח לספר לה שמכר את התפילין עבור האתרוג.
מששמעה זאת האשה, נתמלאה חימה עזה והתנפלה על בעלה בחירופין ובגידופים. היתכן?! זעקה האשה, כמה פעמים הפצרתי בך למכור את התפילין בשביל צרכי הבית ההכרחיים החסרים לנו, ולא הסכמת, ועכשיו בשביל אתרוג נטלת ומכרת?! לא נתקררה דעתה עד שמרוב כעסה נטלה את האתרוג שהיה מונח על השולחן, נשכה בשיניה את הפיטם שלו והשליכתו לארץ.
ר' מיכל ראה את אשר עוללה לו אשתו, עכשיו אין לו אתרוג וגם תפילין לא יהיו לו. אולם אף הגה אחד של תלונה לא הוציא מפיו, ואף סימן של קפידא לא הראה. אלא עמד ואמר: אם ניחא לך, רבונו של עולם, שייפסל אתרוגי, הריני מקבל זאת באהבה.
לאחר זמן התגלה לו אביו בחלום ואמר לו: המעשה האחרון דהיינו אי ההקפדה, עשה רושם גדול בשמים, עוד יותר מהרושם שעשה המעשה הראשון של קניית אתרוג בסכום רב!

מחילה - אין על מה
מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שכאשר נפטרה רעייתו הרבנית ע"ה, אמר הרב בעת הלוייתה: רגילים לבקש מחילה בשעת ההלוייה, את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה, לפי שכל חיינו נהגנו לפי השולחן ערוך... אולם שמא חטאי גרמו, ולכן נפטרת בקיצור ימים ושנים, על כך אני מבקש מחילה...

"גם אוייביו ישלים אתו"
על הפסוק במשלי (טז, ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אוייביו ישלים אתו", אומר המדרש, ש"אוייביו" זו אשתו.
כיצד ייתכן שהתורה תכנה את האשה היהודיה כאוייב, גם אם הפסוק מבטיח שהיא "תשלים" עם בעלה? האם עלינו להתייחס לנשותינו כאל אוייבות?
הסביר זאת הגר"ח קנייבסקי בטוב טעם, באומרו, שהרי לכאורה תכונותיהם ואופיים של הבעל והאשה כל כך שונים זה מזה; מה שמעניין אותו לא בדיוק מושך אותה, ומה שהיא רוצה לא בדיוק מרתק את הבעל, ואם כן כיצד ייתכן ששני בני אדם השונים זה מזה בטיבעם ובמיזגם, מצליחים להסתדר ביניהם עד זיקנה ושיבה, ועוד האהבה והחיבה שוררת שם, בתוככי הבית הזה?! כיצד אפשר להסביר זאת אלמלא בא הקב"ה והבטיח ש'ברצות ה' דרכי איש, גם אוייביו ישלים אתו'! רק אם תלך בדרך הנאותה, ותשמע בקול אלוקיך ותציית לכל הוראותיו ומצוותיו, מובטח לך שהאוייב שלך - היא אשתך, ו'אוייב' פירושו אדם המתנגד לתכונותיך ולשאיפותיך - ישליך איתך, וילך עימך 'באותו ראש' לאורך כל הדרך.

עצה טובה לשלום בית
אחת התכונות שהמשנה במסכת דרך ארץ (פרק א) מונה בעניין הנהגות הבית היא: "להיות שפל לבני ביתו". כל אב לילדים ובעל בעמיו יודע עד כמה קשה הדבר. יכול אדם להיות צנוע ושפל, עניו וחסר-ערך, רק בחוץ...
ברגע שהוא ניכנס בשערי ביתו הוא עלול להפוך את עורו לחלוטין, מתרגז על כל מה ומי שרק אפשר, אינו חוסך את שבט ביקורתו מבני הבית, גם אם זו אינה מוצדקת; עכשיו הוא כבר לא יהיה שפל ועניו. הוא יראה את כוחו.
וחז"ל מלמדים אותנו שגדלותו של האדם נימדדת רק אם הוא "שפל לבני ביתו", אם הוא מסוגל להתכופף ולהכניע את עצמו ומידותיו בתוככי ד' אמותיו. זו החוכמה והגבורה המעולה, ורק אז ניתן להביט על שפלותו כשפלות אמיתית.
כתב השל"ה הקדוש בפרשת ויצא: "אין ראוי לאדם, כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה בדרך אונס וניצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב, ואעפ"י שהקב"ה ציווה לו שישוב", עכ"ל.


שלום בית כחיסון נפשי
כשהשתחרר אחד היהודים המפורסמים מן הכלא הרוסי, בו סבל יסורים איומים, שאלוהו כל העתונאים: איך החזקת מעמד במצבים שגדולים וטובים ממך לא החזיקו בו אפילו זמן קצר?
התשובה שהיתה בפיו מלמדת אותנו לקח עצום. וכך אמר: "החיזוק היחיד שהעניק לי את האפשרות להתגבר על כל המכשולים היה שמעולם לא ראיתי את הורי כועסים האחד על השני. כל ימיהם התייחסו זה לזו בנחת ומתוך קירבת הדעת וכל אחד סייע לזולתו בכל מה שאפשר, וכך התגברו הם-עצמם על כל נסיונות החיים בהצלחה"...
אפשר ללמוד מכאן עד כמה משפיעה התנהגות ההורים על ילדיהם עד שגם בן כזה שישב שנים רבות בכלא, יכול היה לשאוב עידוד וחיזוק כה מופלאים בגלל שלא ראה את הוריו צועקים אחד על השני, לא ראם סותרים זה את זה בדבריהם.
מבהיל על הרעיון.

אי שלום בית - מירשם בדוק לילדים בעייתיים
כלל יסודי הוא, שכאשר האבא אומר דעה אחת והאמא מתנגדת לה, או להיפך, וחילוקי הדעות הללו נעשים בפני הילדים, זה המירשם הבדוק למשברים ולדכאונות המחוללים מהפכות שליליות אצל הילדים.
מקרה שכזה הובא לפני הגר"י זילברשטיין על ידי פסיכולוג חרדי המטפל בילדים שניכנסו למשברים.
הילד שטופל על ידו, היה תלמיד מצויין, ולפתע התדרדר בלימודיו ובהתנהגותו, וברור היה שמשהו מעיק לו. מנהל הת"ת שבו לומד הילד העבירו לטיפול אצל הפסיכולוג, ועד מהרה התברר שהוויכוחים והמריבות התמידיות בין ההורים בבית, הביאו את הילד למצבו הקשה.
הפסיכולוג טען שכדי לרפא את התלמיד ולהוציאו ממצוקותיו הוא צריך לדעת מה בדיוק קורה בבית, מה אומר האבא על האמא, ומה אומרת האמא על האבא...
כשחזר הילד לביתו וסיפר את הדברים לאביו, אמר לו הלה את הפסוק (דברים, כז, טז): "ארור מקלה אביו", ואסר עליו לספר לפסיכולוג מה קורה בבית. עכשיו הגיע הפסיכולוג בשאלה קשה אל הרב, האם מותר לילד לעבור על ציוויו של אביו ולספר את הכל, או לא.
כך או כך, סיים הרב, ברור שיש בכך בושה רבה עבור המשפחה, ואוי לה לאותה בושה, ואוי לה לאותה כלימה.

מתערער שלום הבית - כדאי לבדוק את הכתובה
מעשה בבני זוג שהריב והמחלוקת היו להם חוקם, וזאת למרות שגם האיש וגם האשה מצד עצמם היו אנשי-עידית ובעלי מידות טובות. המריבות היו פורצות ללא הסבר הגיוני וללא עילה מוצדקת.
האשה היתה זו שהתעוררה לבדוק את כתובתה, ונידהמה לגלות שבמקום השם האמיתי שלה, 'שרה', ניכתב שם 'רבקה'. היא התאמצה להיזכר כיצד קרה הדבר, ולבסוף עלה בזכרונה שבימים שלפני החתונה, כאשר הלכה לבעל מקצוע שידפיס לה הזמנות לחתונה, הבחין בעל בית הדפוס שלכלה ולחמותה קוראים באותו שם: 'שרה'.
האיש הזהיר אותה שבמקרה כזה לא יסדרו לה חופה וקידושין... ולכן היא מחוייבת לשנות את שמה שלא יהיה דומה לשם חמותה.
הכלה, בשומעה זאת, החליטה בו-במקום להחליף את שמה ל'רבקה', ולמרות שכל חברותיה המשיכו לקרוא לה בשמה הקודם סיפרה היא לרב שקוראים לה רבקה.
זו היתה הסיבה שבכתובה ניכתב השם רבקה, מה שכמובן פסל את הכתובה מכל וכל.


פרק ז - כיצד גדולי ישראל השכינו שלום-בית

למען השלום לפעמים צריך לזוז אחורה
מסופר על הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, שהיה משקיע מאמצים רבים כדי להשכין שלום. פעם העירו לו מקורביו, שאין זה לפי כבודו של הרב להשפיל עצמו כל כך ולהקדיש מזמנו היקר בהתעסקות עם אנשים בורים ועמי ארצות, הרבים ביניהם על ענינים של מה בכך.
השיב הגאון למקורביו: שנינו במסכת יומא (נג:): "המתפלל - צריך שיפסע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום", נמצאנו למדים, שלמען השלום צריכים לפעמים לפסוע כמה וכמה פסיעות אחרונית...

רבי עזרא עטייה
מסופר על הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שפעם בא אליו אדם אחד שהיה מלא טענות על אשתו, וכה אמר לרב: אשתי הקדיחה תבשילי, תמיד האוכל שלה שרוף, אני רוצה לגרשה.
השיב לו הרב: שלא תדע מזה, אבל לאשתי נשפך נפט באוכל ואני אכלתי הכל...
יצא אותו בעל מרוצה מאוד. שפר עליו חלקו. אם לרבי עזרא יש נפט במזונו הרי אני בר מזל. הוא שינה את מחשבתו המקורית.

רבי אברהם יהושע השיל מאפטא
בערב פסח היו הגבאים עוברים מבית לבית לקבלת "קמחא דפסחא" - מצות וצרכי החג עבור העניים. כשהגיעו לבית הצדיק רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, מצאו את הרבנית טרודה בהכנות לחג וביקשו מצות לעניים. ראו בני הבית חבילת מצות עטופה במפית מונחת בפינת החדר וחשבו שהיא מיועדת לצדקה ונתנו אותה לגבאים. אלא שבחבילה היו מצות של "מצה שמורה" שהכינה הרבנית לרב לכבוד החג.
כשהוברר לרבנית שהמצות האלו ניתנו לצדקה, נחרדה. מה לעשות? איך תספר זאת לבעלה הקדוש.
לבסוף לקחה מצות פשוטות והניחה במקום השמורות והתנהגה כאילו לא אירע דבר, והרב רבי אברהם יהושע ערך את ה"סדר" במצות פשוטות.
לאחר החג באו לפניו זוג להתגרש. שטח הבעל את טענתו לפני הרב: אשתי מתעקשת להכשיליני ב"מצה שרויה", ואילו אני נזהר בכך ואיני אוכל, אין לי אלא לגרשה.
ציוה הצדיק לקרוא לרבנית ושאל אותה: הגידי את האמת: אילו מצות הנחת לפני ב"סדר"? שתקה הרבנית וחששה לגלות. תגידי בבקשה ואל תפחדי - ביקש הרב.
לבסוף גילתה שהיו מצות פשוטות, ובדמעות בעיניה סיפרה כל מה שקרה.
פנה הרבי לאותו איש המתאונן על אשתו ואמר: ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה והעמדתי פנים כאילו איני יודע ואיני מרגיש, כדי שלא לבוא לידי ריב חלילה, ואילו אתה רוצה לגרש את אשתך בגלל "מצה שרויה"?
מיד נרגע האיש ונתפייס ויצא עם אשתו לשלום.

רבי יוסף שלמה כהנמן
הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, סיפר על בעל שהתלונן בפניו על רעייתו שאינה מסודרת, וביקש גט. הדבר היה עוד בעיירה פוניבז' שבליטא, וכל ניסיון לשכנעו שיוותר על הרעיון, נפל על אזניים ערלות.
אמר לו רבי יוסף שלמה: "בוא מחר לביתי ותקבל את הגט הנכסף".
למחרת קרא הגרי"ש לזוגתו הרבנית והורה לה לפזר בבית את כל הבגדים שהיו מיועדים לכביסה. להוציא את החפצים מן הארונות, ולפזר את כלי האוכל בכל חדרי הבית. הרבנית שהיתה מטיבעה מסודרת מאד, התביישה לעשות זאת, אך כיון שאשה צדקת וכשרה היתה, עשתה רצון בעלה עד שהבית היה ניראה מפוזר ביותר.
והנה, בשעה היעודה מתדפק הבעל על דלת ביתו של הרב ומביע באזניו את פליאתו על... אי-הסדר השורר בביתו. השיב לו הרב: "לפי דבריך יוצא שגם אני הייתי צריך לתת גט לרעייתי!... אבל הינך רואה שאני חי איתה בשלום ובשלווה, ואם כן מה לך להתקוטט עם אשתך על דבר קטן כזה?

רבי גרשון תנחום
על רבי גרשון תנחום, רבה של מינסק, מסופר, "שבאחד הימים באה אליו אשה וצעקה: 'רבי! אינני מסוגלת לסבול עוד את הצרות שגורם לי בעלי, לא אצא מכאן עד אשר יבטיח לי הרבי, כי יסדר לי גט. רצוני להתגרש מבעלי!'.
"'מוכן אני להסדיר את ענין הגט', השיב לה הרבי בלשון פיוס, 'אך זאת רק אם תמלאי את הוראותי'.
"'אילו הוראות?' בקולה של האשה נשמע קוצר-רוח. 'במשך חודש ימים יהא עליך ללכת, בכל ערב שבת, לבתים השוכנים ברובע העוני שבעירנו, ולחלק לעניים המתגוררים שם לחם ובשר לכבוד שבת. לאחר חודש - אסדר את הגט'.
"האשה הסכימה ויצאה את בית הרב.
"משחלף חודש-ימים והאשה לא הופיעה בשנית אל הרב על-מנת לדרוש את הגט, שלח הרב לקרוא לה.
"'מדוע לא באת מקץ חודש?' שאל את האשה.
"והיא השיבה: 'בכל ערב-שבת כשעברתי בבתי-העניים, ראיתי מהן צרות אמיתיות. נוכחתי שיש אנשים שלהם צרות גדולות משלי, והחלטתי שמוטב לי כי לא אתגרש...'. ובלבה הוסיפה האשה: 'ורק בזכות חכמתו של רבינו - ראיתי את פני הדברים והחלטתי את אשר החלטתי...'" ("גדולי הדורות").

רבי זליג ברוורמן
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי זליג ברוורמן זצ"ל, שהיה לומד בחברותא עם יהודי שהתקשה בראייתו. פעם אחת התלונן בפניו היהודי, כי אשתו מציקה לו מאד, כי בגלל המוגבלות בראייתו הוא אינו מסוגל לעזור לה בעבודות הבית, והיא מעליבה אותו וקוראת לו בטלן וכיוצא בזה. ביקש היהודי מרבי זליג, אולי יוכל לעזור בהשכנת שלום בביתו.
עברו כמה ימים והיהודי נראה יותר שמח ומעודד, והוא אמר לרבי זליג: כנראה שהתפללתם טוב עבורי, כי שלום הבית התחיל להשתפר, והיא כבר לא מלאה טרוניות נגדי. עבר עוד זמן מה, והכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.
ולא ידע היהודי את הסיבה שהשתפר אצלו השלום בית. מסתבר כי רבי זליג בירר ומצא שבזמן שהבעל יוצא לתפילה, יוצאת האשה לשוק כדי לערוך את קניותיה, ובדיוק באותה שעה נכנס רבי זליג לביתם, מנקה את הרצפה ושוטף את הכלים.
וכאשר חזרה האשה הביתה ומצאה שהכל נקי ומסודר, בטוחה היתה שבעלה תיקן את עצמו, וממילא הכל היה טוב ויפה...

ה"חפץ חיים"
אחד המשולחים שהפיצו את ספרי ה"חפץ חיים", נשאר חייב לו סכום גבוה מאוד.
המשולח התנצל שהוא נאלץ להשתמש בכסף זה בגלל הטרודתיה של אשתו הרגזנית שממררת את חייו, ותדיר צועקת: "הב, הב"! ומכיוון שלא היה לו כסף אחר, הוא לקח את הסכום מהספרים ונתן לאשתו.
מששמע על כך החפץ חיים והכיר באמיתת סיפורו, נכמרו רחמיו והוא וויתר למשולח על יתרת החוב הגדול.
ולא נתקררה דעתו של החפץ חיים בכך. כשהמשולח כבר נפרד ממנו וישב בעגלה כדי לחזור לביתו, הנה הוא רואה את החפץ חיים רץ אליו כשבידו חבילה קטנה.
כשקרב אליו הושיט לו את החבילה ואמר: קח נא במתנה את החבילה, יש בה מטפחת ראש עבור אשתך, שהתאוננת עליה שהיא ממררת את חייך, הבא לה את המתנה, ועל ידי זה היא תשכח במידת מה את רוגזה... (ה"חפץ חיים - חייו ופועלו").
פעם נודע לחפץ חיים שעגלון אחד המתגורר בראדין נמצא ביחסי מריבה עם אשתו. ר' ישראל מאיר לא התעצל, ובליל שבת מיד לאחר התפילה הופיע בביתו של אותו עגלון והשלים ביניהם ("המאורות הגדולים").

רבי אליהו לאפיאן
פעם ביקר רבי אליהו לאפיאן בביתו של אחד האברכים, וראה שהקירות של הבית רטובים וספוגים ממים. הוא אמר לאברך: לדעתי יש לאשתך זכות לדרוש ממך גט פיטורין, כי קבלת על עצמך בכתובתה לפרנס אותה, וגם דירה בכלל, ודירה זו שלך אינה ראויה למגורי בני אדם.
האברך התחיל להתנצל לפניו שאין לו אמצעים לשכור דירה יותר טובה. נזף בו מרן ואמר: וכי זה תירוץ? שאשתך וילדיך יגורו במקום ספוג רטיבות? חייב אתה אפילו לחזר על הפתחים כדי לקיים את החיוב שמוטל עליך, ואני מוכן לעזור לך! בעזרתו של רבי אליהו הצליח אותו אדם לצאת ממצוקתו הגדולה ולמצוא דירה טובה יותר (הקדמה לספר "לב אליהו").

הגרא"מ שך
סיפר רבי שמואל בירינבוים, ראש ישיבת "מיר" ארה"ב: מרן הגרא"מ שך עשה פעם שידוך. לאחר שנים נתגלעו בעיות בין בני-הזוג, עד כי שלום-הבית הופר. נודע הדבר למרן, והוא כיתת רגליו במשך שנתיים ימים, וכל יום לאחר שגמר את השיעור נסע בנסיעה מפרכת מבני-ברק לירושלים הלוך ושוב, ושהה בביתם כמה שעות על-מנת להשכין שלום בביתם.
בעת שאני מספר עובדה זו - מציין רבי שמואל בירינבוים - אנשים מסרבים להאמין. וכי כיצד יש בכח אנושי להתמסר במסירות-נפש כזאת עבור הזולת?! מה עוד שהמדובר באדם ישיש שאינו חוסך כל מאמץ מצידו למען שלום שבין בני-זוג. אבל עובדה היא!... (מתוך מאמר לדמותו).

פשטידת שלום בית
פעם אחת באו איש ואשה לפני צדיק מפורסם בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם.
אולם הבעל, שהיה איש תמים ופשוט מאד, עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אשה זו שאינני יכול להנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות עונג שבת כהלכתה. כל ימי החול - טען הבעל - הריני עובד קשה כדי להרויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה.
והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה. כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האשה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, "טשולנט", ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראוייה להתכבד בה. אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה.
ועתה - סיים הבעל את דבריו - יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אשה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לא! לא אוכל להמשיך עמה את חיי ואני רוצה לגרשה.
חיוך קל עבר על שפתי הצדיק והוא פנה אל האשה לשמוע את תשובתה.
רבנו הקדוש! - השיבה האשה - בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השולחן את הפשטידה, ואילו אני, שאשה פשוטה אני, מנהג אבותי בידי: בתחילה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, "טשולנט", ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה.
פנה אליהם הצדיק ואמר - מצאתי עצה טובה להשלים ביניכם מעתה תכין האשה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאוכלה אחרי הקידוש, והשניה בסיום הסעודה.
מצא הפתרון חן בעיני הזוג, ונתפייסו.
מאז הנהיגו בבית הצדיק וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאכילה לאחר קידוש היו מכנים בשם "פשטידה של שלום בית"...

תעשו פשרה: שימו מזוזה רק במשקוף אחד
מסופר, שפעם באו איש ואשה לפני רב גדול בתורה ופיקח גדול בכדי להתגרש.
האשה טענה בפני הרב, שזכתה בזמן האחרון לחזור בתשובה ואילו בעלה אינו מעוניין לחזור בתשובה. וברצונה של האשה לקבוע מזוזה בבית, והבעל מסרב בכל תוקף, ובכך השלום בית מתערער אצלם.
כששמע הרב את דבריהם, קם לפתע בשמחה ואמר להם: יש לי רעיון מצויין בשבילכם, הרי יש בדלת שני משקופים, ואני מציע לעשות פשרה ביניכם, במשקוף אחד תקבעו מזוזה ובשני אל תקבעו מזוזה... שמח הבעל כששמע הצעה זו, והסכים לקבוע מזוזה...

רבי רפאל מברשיד
מסופר על הצדיק רבי רפאל מברשיד זצ"ל, שעסק רבות בהשכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
באחת השנים בתשעה באב, הלך להשכין שלום בבית שיושביו רבו ביניהם.
שאלוהו: "וכי אי אפשר לדחות את הדבר עד לאחר תשעה באב?" השיב רבי רפאל: "בית המקדש חרב בשל עוון שנאת חנם. על כן, דוקא ביום החורבן עלינו לעסוק בעשיית שלום".

המגיד מקוזניץ
מסופר על המגיד מקוזניץ, שפעם באה אליו אשה ובכתה בדמעות שליש על שבעלה עזב אותה לאנחות בטענה שהיא שחורה ומאוסה עליו, וזאת לאחר שעמלה עבורו בכל שנות נעוריה.
שאל המגיד את האשה: ושמא הצדק עמו?
השיבה האשה: ומה הייתי בעיניו אחרי החופה?
נשא המגיד את עיניו לשמים ואמר: רבונו של עולם! זכור נא את האשה הזאת הדומה לכנסת ישראל. שחורים אנו בעיניך כיום, אבל כלום לא ארשתנו בהר סיני והיינו לבנים ויפים? מדוע השלכתנו עתה מלפניך?...


פרק ח - הורים וזרים

שמירה על כבוד בני הזוג
אצל אברהם אבינו מצינו, שהקב"ה מצא לנכון לשנות בדיבורו ולומר לו: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", למרות ששרה עצמה אמרה: "ואדני זקן", ותלתה את הסיבה לאי-היכולת להוליד בבעלה אברהם.
וביארו המפרשים, שמכאן אפשר ללמוד עד כמה צריך להזהר שלא להעליב אשה בפני בעלה ולא לומר לו דברים שאמרה עליו.
והנה אם נתבונן, הרי אברהם אבינו, אבי אבות האומה, היה כבר בגיל כזה שנדמה שאף אחד מאתנו, אם יזכה להגיע לגיל כה מבוגר ויחיה חיים טובים ומאושרים עם רעייתו כפי שאברהם חי עם שרה, לא ייפגע אם אשתו תגיד עליו שהוא זקן. וכי מה פסול יש בכך? הרי באמת אני זקן! והתורה הקדושה מלמדת אותנו שאין הדברים כך. הקב"ה בעצמו ובכבודו, שהוא אמת וחותמו אמת, ושינאתו לדוברי שקר היא מן המפורסמות ביותר - דווקא כאן מצא הקב"ה לנכון לשנות מן האמת ולומר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי".

הורים שדומים במעשיהם לקורח ועדתו
יש לפעמים - אומר הגר"י זילברשטיין - שבמשפחה נותנים "עצות" ומסיתים את אחד מבני הזוג מול רעהו, כמו אמא האומרת לבתה שבעלה אינו מוצא חן בעיניה, וצריך לדעת שלפי דין תורה אסור להאזין לה, שהרי נאמר - "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ואסור לשמוע מאף אחד, יהיה מי שיהיה, דיבורים רעים על בן הזוג, וגם אותה אמא האומרת כך לבתה, עושה חטא גדול, וכאשר הבת שומעת לה, מקבל החטא משמעות חמורה יותר.
הזדמן לי לשמוע - מספר הגר"י זילברשטיין - אמא אחת שהסיתה בדבריה את בתה נגד בעלה. ניגשתי לבת ואמרתי לה, שאם היא רוצה לקיים מצוות עשה, אזי כשאימה תבוא שוב לשוחח איתה בדברים אלה, תסגור את הדלת בפניה. "אמא שלך דומה לקורח ועדתו"/b>, אמרתי לבת.

הכלה החכמה
בספר "חוקי הנשים" מסופר: מעשה שהיה באשה אחת ענוה ושפלת רוח, שהתנפלה עליה חמותה במלים קשות, וגם ירקה בפניה וסטרה על לחיה, תלשה שערותיה, וגם נטלה סנדלה וחבטה בו על ראשה, ולא עוד אלא שקרעה את בגדיה.
מה עשתה אותה כלה? - מיהרה ורחצה את פניה ועיניה, חבשה את ראשה והחליפה בגדיה, ובאה לפני חמותה, נפלה על ידיה ונשקתם, ובכתה לפניה וגם ביקשה... סליחה ממנה.
אמרה לה חבירתה ידידתה וידידת חמותה: הפלא ופלא - על זו התלאה! במקום שתביאי "מוט המכתשת" ותחבטי בה... לקחת את ידה ונשקת אותה? הא כיצד?
אמרה לה הכלה: נשקתי יד חמותי - והרווחתי מנוחתי, וכן עשיתי זאת למען עטרת ראשי ואדוני.

החותנת החכמה
מעה שהיה ברבנית נכבדת בעלת דעה והשכל אשר נתאלמנה מבעלה, הגאון והצדיק איש ירושלים. ויבואו כל בניה וכלותיה לשדלה ולחלות פניה שתבוא לשכון בביתם, וכל אחד ואחד מהם "נלחם" בטענות כדי שתבוא אליו, ורצונם וחשקם גדול ונאמן.
ומדוע זכתה ליחס זה? עמד בנה שהינו גדול דעה וגילה את סוד הדבר: אמי שתחיה - שח הבן - מעולם לא באה לבקר בבית הבן או הבת, מבלי שהיו ידיה מלאות שי ודורון, לכל אחד ואחד מבני המשפחה.
גם פקחה עיניה ושמה לבה, מה כל אחד ואחד מבני הבית מחבב. או איזה דבר דרוש לפלוני ולאלמוני. וכן היה דרכה בקודש לדאוג מרחוק על צרכי בניה ובנותיה, כלותיה וחתניה, אם לחיזוק הבריאות, אם לעזרה, אם במאכל או בממון.
כללו של דבר: לעולם נתנה ונתנה, ולא חשבה: מה יתנו לי? - כדרך בני אדם קטני הדעת המהרהרים על "מה יצא לי מזה?" אלא כל כולה היה נתון כיצד להיטיב ולשמח לבב בנה וכלתה, בתה וחתנה.
כך היה בנה - הגדול בתורה - עומד ומגלה, מהנהגות אמו הרבנית. והנה עודנו עומד ומדבר עמנו, שב וחזר וגילה עוד פרטים מהנהגות אמו הדגולה. דוגמה לדבר: כל מי שהיה בא לבקר בביתה, לא היה יוצא בידים ריקות, זה במאכל טעים וזה בפרי טעים, ויש שקיבל הבן או הנכד גם מעות בעל כרחו כמענק. כך שביקור אצל האמא - הסבתא - היה לחויה נעימה לכל בני המשפחה, ולמאורע המעורר קירבה, אהבה וריעות, ואפילו גם רצון לחזור שנית ולבקרה.
כללו של דבר - סיכם הבן את שיחתו - לעולם השפיעו הורי על בניהם - כלותיהם - טוב וחסד, מבלי שום מחשבה של "מה יהא שכרנו?" ועל כן זכתה "החמה הגדולה" לקצור את "פרי עמלה", בראותה עד כמה גדלה חיבתם אליה ("אלופינו מסובלים" ח"ב).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il