ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרבצת תורה

בית מדרש תורה ולימודה מצוות לימוד תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

הרבצת תורה

פרקים ה- ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

פרק ה - הוראה ודיינות

מתנאי ההוראה
"האם מותר לי לפסוק הלכות", שאל פעם רבי משה פיינשטיין תוך כדי שהוא מנמק את צדדי הבעיה: מצד אחד, דרשו חז"ל: "כי רבים חללים הפילה" - זהו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. מטעם זה, כידוע, נמנעו רבים מגדולי ישראל בתורה ויראה מלהורות; ומאידך: "דור דור ודורשיו" ואין לך אלא שופט שבימיך. ואותו המאמר עצמו הקובע עונש למורי-הוראות המופקעים מכוח-ההוראה, פוסק גם עונש לאותם שהגיעו להוראה ואינם מורים, ואם-כן, האם לפי קנה-המידה של הדור רשאי אני להורות - המשיך רבי משה והתחבט - מי הוא זה שישתבח בכך שזכה לכוון לאמיתה של תורה?
אולם - יישב - חכמי הדורות האחרונים אף שלעומת דורות חכמי הגמרא נחשבים לכאלה ש"לא הגיעו להוראה" ואשר-על-כן יש לחוש שמא לא כיוונו לאמיתת הדין, ברם נאמר כבר: "לא בשמים היא" אלא כפי מה שנראה לחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד-ראש וביראה מד' יתברך, ונראה לו שכן הוא פסק-הדין - זוהי האמת להוראה ומחוייב להורות כן, ועל כזה נאמר, שדבריו הם דברי אלוקים חיים.
לאחר הבאת ראיות לדבריו, מוסיף ומאיר רבי משה פיינשטיין: "ומה שאמרו חז"ל בתלמידי-חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות הוא רק כשלא טרחו לברר היטב".
ויותר מכך. רש"י בפירושו לדברי המשנה (אבות ד, יג): "הוי זהיר בתלמוד - ששגגת תלמוד עולה זדון", כתב: "הוי זהיר בלימוד לפלפל ולחקור דקדוקיו, שמתוך שאין מדקדקין בלימוד ומורין שלא כדין, נעשה כזדון".
וכן פירש רבינו יונה (שם): "שיחזור הדברים עד שלא ישכח דבר ועד שירד לעומקן של דברים. וגם לא יסמוך ויתמוך את פסק-הדין שהוציא על הסברא הראשונה, כי בכל אלה הוא עושה זדון. כי בכל דבר שהטעות מצוייה ומורה-ההוראה לא נתן אל ליבו וחוטא - נקרא פושע, שהיה לו לידע שיש לטעות". עד כאן דבריו.
אם-כן, לפנינו הודאת בעל-דין משכמו ומעלה כרבי משה פיינשטיין שהתיר לעצמו לפסוק מכיון שעיין כראוי בש"ס ובפוסקים כפי כוחו.
ורבי משה נאה דרש, נאה קיים: - מאה ואחת פעמים עבר על הש"ס. למעלה משבע-מאות פעם חזר על ה"שולחן-ערוך" עם נושאי-כליו.
על שליטתו המוחלטת ב"שולחן-ערוך", יעיד המעשה הבא: פעם נשאל שאלה. בתשובתו הזכיר את דברי הש"ך שבסימן-קטן פלוני. אברך שנכח בשיעור ולמד זה עתה את הש"ך תיקנו על-אתר: סימן-קטן סמוך. לא, התעקש ראש-הישיבה. סימן-קטן פלוני. לא זזו משם עד שהביאו את הכרך ופתחוהו ואיתרו את הסימן-קטן המבוקש.
על מה ניטש הוויכוח?
ובכן, הכל מודים שהתשובה נידונה בש"ך ויודעים את לשונו בעל-פה ודנים על מיקומו. אולם אם אין יודעים את הסימן-קטן המדוייק אין רשאין לפסוק! וכאשר שאלו אברך להסברו של קטע מוקשה בש"ך, עמד ופירשו על-אתר. לתמיהת האברך הסביר שכבר מאה וחמישים פעמים התעכב על הסברם של הדברים.

"כל קבלן צריך שיהיה ערבון מצוי אצלו..."

רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי נחשב לאחד המשיבים הגדולים בדורות האחרונים.
המציא פתרונות הלכתיים לשאלות מעשיות שהופנו אליו מכל קצווי-תבל. גם את תלמידיו וחניכיו המריץ לשקוד הרבה על העיון בהלכה.
אומר היה משמו של רבי ישראל סלנטר: כל קבלן צריך להשתדל שיהיה ערבון מצוי אצלו, והערבון הוא הידיעה בהלכה והוראה מעשית (על-פי "פאר הדור").

איזהו דיין מומחה?
מעשה ברבי חיים מבריסק שחיפש דיין בבריסק וביקש מרבי חיים עוזר שישלח אליו דיין מומחה, תוך כדי הבהרה ש"מומחה" פירושו שיכול לומר "איני יודע".
רבי שמחה זליג ריגר, שהיה הראב"ד בבריסק, סיפר שפעם גילה לו רבי חיים מדוע לקחו להיות ראב"ד - כיון שיכול לומר "טעיתי" גם לאחר עשיית הדין
(הליכות רבי חיים).

יש ללמוד גם כיצד להשיב כשלא יודעים
אחד מבוגרי ישיבת "פוניבז'" אשר הוסמך להוראה מספר על פגישה מעניינת שהיתה לו בעניינו עם הרב מפוניבז': "אחרי שלמדתי טור ושו"ע כשלוש שנים ומחצה, ועברתי את כור המבחן אצל רבנים גדולים. הלכתי ובאתי אצל רבינו בבקשה שיאציל עלי ברכתו.
"אמר לי: 'למדת שלוש שנים ומחצה טור ושו"ע, כדי לדעת מה להשיב לשואלים כשהנך יודע את התשובה, אך עדיין לא למדת כיצד להשיב כשאינך יודע... לא אברכך כי-אם לאחר שתיכנס לחדר הסמוך ותשנן בדד לעצמך במו פיך מאה פעמים את המילים: 'איני יודע...'. רק אחרי שתרגיל לשונך לא בלבד להשיב תשובה לכל שאלה, אלא גם לומר איני יודע, אתן לך ברכתי שתצליח ברבנות...' "לעומת זאת סיפר פעם הרב בבדיחותא: מעשה ברב צעיר, שיצק מים על ידיו של המו"ץ הבריסקאי רבי שמחה זליג, והלך ממנו לישב על כסא הרבנות בעיירה אחת.
"והנה אירע מעשה שתיכף ביום בואו שאלו אותו שאלה חמורה בדיני איסור והיתר, ולא ידע מה להשיב, ואמר לבעלי-הבתים במילים פשוטות: 'אינני יודע!' עמדו בני העיירה, שחשבו כי אינו בקי בהוראה, ושילחו אותו מיד כלעומת שבא.
"כיון שחזר למקומו חברו עליו מכריו והקיפוהו כעכנאי בשאלות: מה זה עלה בדעתך לומר באזני בעלי-בתים פשוטים 'אינני יודע'. השיב: 'ראיתי גם שרבי שמחה זליג נוהג ככה'.
"צחקו לו: 'ואיך לא חשבת שיש הבדל בינו ובינך, הלא כשרבי שמחה זליג אומר 'אינני יודע' אף אחד אינו מאמין לו, ואילו כשאתה אומר - מאמינים גם מאמינים לך'..." ("הרב מפוניבז'")

אין לפסוק מסברה
רבי שלמה שמשון קרליץ נמנה על גדולי מורי-ההוראה בדור.
"מסורת ההלכה ודרכי פסיקתה אצורות היו בהוויתו, כפי שקיבלן מרבותיו הגדולים, ואותן השפיע בטהרתן, ממעיינות תורתו הבלתי נדלים, לתלמידיו. עמל לאין-שיעור משקיע היה בכל פסק, במאמץ למצוא ראיה לדעתו אם מהגמרא ואם מהראשונים ומהפוסקים, ולא נחה דעתו עד שעלה בידיו למצוא ראיה חותכת, לעיתים אחרי עמל של שעות רבות.
"'אין לפסוק מסברה!', היה חוזר ומשנן בכל הזדמנות לשומעי לקחו, 'פסקים הבנויים על סברה גרידא הם 'פסקי בעלי בתים' וקרובים הם לטעות'/b>
- שב והתריע ללא הרף. 'אין נשענים על סברות'! 'רבי עקיבא אייגר לא התבייש להביא ראיה לדבריו, וטרח להוכיח את משנתו, ואתה-לך אין הדבר נאה?!' - הוכיח את מאן-דהו באחת ההזדמנויות" (ספר הזכרון "זכרון שלמה").

אסור לפסוק הלכה על פי תקדימים
מסופר על רבי משה פיינשטיין, שכאשר כתב תשובות לברר עניין חדש מיסודו, לא היה מחליט מראש על המסקנה שאליה הדברים הוליכו. אף שהיה לו מחשבות ראשונות לאן הדברים נוטים, השתדל תמיד לכבוש מחשבות אלה ולברר את האמת.
הוא היה אומר, שאסור לפסוק הלכה על פי השקפה קבועה מראש בענין כל שהוא. הפוסק הלכה על פי השקפתו, כך שמראש אפשר לדעת מה יפסוק, היה נחשב אצלו כנוטל שוחד להטות דין.
הוא גם לא הסתכל בתשובות שכתב בעצמו כאשר הגיעה שאלה שהתשובה לה יכלה להתבסס על תשובות אלה.
כך עשה מאות רבות של שעות בבירורי הלכות שכבר נתבררו אצלו בעבר.
ולשואלים אותו, שתמהו על הזמן שלכאורה יצא לריק, ענה שחובה לחשוב על כל עניין הבא למעשה, מחדש. ואם המסקנה הקודמת היתה אמת, יגיע לאמת הזאת שוב. רק לפני שהיה מסיים לכתוב תשובה חדשה היה בודק בתשובות שכתב אם לא החסיר איזו נקודה (מתוך מאמר לדמותו).

יום חדש - שאלה חדשה
סיפר רבי אליהו מן: פעם אחת נכנסתי עם רבי שמשון פינקוס אל מרן הגרא"מ שך ושאלנו שאלה בענין מסויים. מרן חשב והכריע. שאל אחד מבני הבית למרן: הרי כמה ימים קודם נשאלה אותה שאלה וכבר הכריע בה רבינו, ומדוע יש צורך לחשוב שוב?
- ענהו מרן: איך פסקן קיין מאל ניט איינט ווייל איך אהב נעכטען אזוי גי פסקנט! ]אינני פוסק אף פעם היום בגלל שאתמול פסקתי כך[.

הפוך בה והפוך בה
ביום השישי האחרון לחייו של רבי שלמה טנא, טרם הסתלקותו, נשאל שאלה סבוכה מדיין. כדרכו, היו ערוכות על לשונו כל השיטות והדעות, דברי הפוסקים וסברותיהם, וסוף דבר נמנע מלפסוק. זוהי שאלה קשה, אמר, ויש עוד צורך ביישוב-הדעת, עוד אשוחח עמך בנידון.
לאחר כשעה, תוך שייסוריו תוכפים עליו, התקשר לאותו דיין וחרז שוב בקצרה את דעות הפוסקים. גדולי האחרונים מתירים, אמר, ואי אפשר לאסור. אבל אם השואל הוא בן-תורה, יש להודיעו כי קיימת דעה מחמירה.
דרך אגב, הוברר לדיין השואל, כי רבי שלמה כבר נשאל שאלה זו פעמים רבות בעבר, ודן בה פעמים רבות, ופסק בה פעמים רבות - ועדיין ביקש שהות של שעה מרובת-מכאובים, לשקול ולעיין פעם נוספת.
כי התורה אש היא, והדיין מהלך על להב-החרב.
לעולם יראה עצמו דיין, כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו!

אין להורות ללא עיון בספר תחילה
כתב ה"יד אפרים" (על שו"ע יו"ד סי' מח, ד"ה שנמצא) וזה לשונו: "...ועיין שם (בשבות יעקב ח"ב סי' סד) שכתב תוכחה מגולה על המורה שהטריף מיד אף שיש לו על מה לסמוך, מכל מקום התורה חסה על ממון של ישראל והיה ראוי להיות מתון בהוראה, וכבר אמרו רז"ל: 'אסור לתלמיד להורות במקום רבו אלא-אם-כן רחוק ממנו שלוש פרסאות'.
"ומכל-שכן, שרבו הספרים שנתפשטו בקרב ישראל, ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון בספר תחילה. וכן קיבלתי מרבותי נוחי נפש הגאונים ז"ל.
"ובייחוד שמעתי כן ממוחז"ל הגאון המפורסם מוהר"ש ז"ל, שהיה זקן יושב בישיבה על כסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה ואף-על-פי-כן לא הורה בלי עיון בספר תחילה מהאי טעמא, וסמך לדבר - 'אז לא אבוש בהביטי על כל מצותיך'".
"רבי יצחק יעקב וייס, בעל ה"מנחת יצחק", בלט כבר בימי צעירותו במידה של מתינות ואחריות. אולם דבר זה לא מנע ממנו להיות פעיל ביותר הן בסידור מאות חופות וקידושין, ועשרות גיטין. ועוד בשנים שלפני המלחמה לקח על עצמו והעמיד על שכמו ללבן ולברר את השאלות החמורות ביותר.
"אדרבה, עקב זהירותו היתירה ואחריותו הגדולה זכה להצלחה מרובה. ובמידה זו נשאר עד יומו האחרון: הפחד, הרתת והמורא בפני כל שאלה שעלתה לפניו, שאלה של 'יעלה ויבוא' ושאלה אודות התרת עגונות, היתה אצלו באותה מידת רצינות, כי הכל היא הלא אותה התורה. וזהו גם מה שאומר רבינו בחיי על מידת 'ומתיישב בתלמודו': 'ולא ימהר לפסוק הדין, כי היישוב מביא להשיג ארחות חיים חוקיה וחלוקיה' וכך אכן היה תמיד אומר: 'אם אפשר עוד לעיין בתוך הספר בטרם ישיבו על השאלה מוטב שלא ישיבו מיד, כי כך יוצאת ההלכה מבוררת יותר'. ועל כן, היה מונע את עצמו ככל שאפשר מלענות על שאלות בעל-פה, ואפילו שאלות שהיו נראות לאנשים כפשוטות היה מקפיד אם רק היה אפשר לעיין תחילה בספר, ולא התבייש לומר 'אני צריך לעיין בפנים'. כי כך תצא ההלכה מלובנת יותר. וזוהי מידה של גדול אמיתי שלא מסתכל על מה יאמרו ההמון אלא מכוון דרכיו כלפי שמיא" (הרב פנחס ווייס, "כבה נר המערבי").

על רבי משה פיינשטיין מסופר: "לא היתה שאלה גדולה או קטנה מדי עבורו. הוא היה יכול להסתגר בחדרו ימים שלמים כשהוא חוקר ולומד נושא מסויים מתוך ערימות ספרים טרם שיוציא פסק בשאלה של דיני-נפשות - פסק שמצפים לו ראשי מערכת הבריאות של 'ארצות-הברית' וחבר-רופאים כדי שיוכלו להתחיל בניתוח עדין ומסוכן" ("רבי משה פיינשטיין").

יש לפסוק רק לאחר סקירת כל ההיבטים
כאחד מגדולי הפוסקים, היה רבי שלמה זלמן אוירבעך בקי בארבעת חלקי השולחן-ערוך. אך לצד ארבעת חלקי השולחן-ערוך שלו, ניצב גם חלק חמישי, המקנה כח אבחנה והחלטה השמורים למצבים מיוחדים.
כך למשל, בברית-המועצות חלו שינויים במשטר. על רקע שינוים אלה, נשאל רבי שלמה זלמן האם להעלות את קבריהם של אדמו"רי קרלין שמנוחתם כבוד בבתי העלמין במילנאוו ובלודמיר שבברית-המועצות, כדי להצילם מסכנת הרס לאחר שנודע על תוכניותיהם של הרשויות המקומיות, וזאת במיוחד לאחר שבשעתו עת התעורר הנידון עדיין לא הצליחו לשכנע את הרשויות העירוניות לאשר את הקמת הציונים החדשים ולמנוע עקירת המקומות, ר"ל.
במכתב תשובה לידיד נעוריו רבי שמעון בוקשפאן פירט את שיקוליו וצדדיו, אלו שהביאוהו למסקנה של: 'לכן, בעניי, איני יודע להכריע בזה'.
"השיקול האחד: 'לענ"ד יש מקום לפקפק קצת ולחוש דבזה שמצילים רק אותם, פוגעים בכך בכבודם של כל שאר המתים הקבורים שם, שבוודאי יש גם בהם צדיקים וקדושים'.
"ומאידך, שיקול נגדי: 'ואף על גב שמטעם זה גם אסרו חז"ל לא להעביר מת ממקום שיש בית-הקברות לקוברו בעיר אחרת, ואפילו הכי מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר', אך מצד זה הכריע ש'מכל מקום בנידון דידן שזה ממש עניין של הצלה ובזיון בהריסת הקברים אפשר דיש להקפיד אף בכהאי גוונא'.
"בסוגריים הוא מוסיף עוד שיקול מזווית אחרת: 'אך אפשר שחסידי קרלין חשובים כצאצאיהם והם חייבים יותר בכבודם של רבותיהם'.

ושוב שיקול נוסף: 'גם הפינוי וההעברה ודאי יתפרסם מאוד, ויש לחשוש שזה יגרום שרשעים יחריבו ויהרסו בתי-קברות באומרם שהדואגים והמפחדים מזה יבואו תוך שנה אחת ויפנו את מי שירצו, ונמצא דאיכא למיחש שגורמים בכך שרשעי אומות העולם יהרסו בתי קברות'.

"ועדיין לא הסתיים רוחב מבטו על העניין. - הוא מוסיף שיקול מזווית ראיה אחרת לגמרי: 'ולעומת זה אפשר שגם יהיו רשעים כאלו אשר בראותם שכל-כך חשוב הדבר אצלינו וידרשו עבור זה הרבה שוחד ובצע כסף, וגם יהיו כאלה אשר יפזרו עבור זה הון רב, והרי זה דומה להא דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן'...

"לאחר כל ההתלבטויות ורוחב היקף מבטו על השאלה, ניגש לשיקול האחרון: 'אך אף-על-פי-כן עומד לנגדי גודל החיזוק וההתעוררות הגדולה לעבודת ד' שההעלאה כזו תביא לכל הציבור הגדול והחשוב של חסידי קרלין הי"ו בהתאספם יחד להשתטח ולהתפלל על אהלי רבותיהם הגדולים כשיהיו כאן בעיה"ק ויהי בכך זיכוי הרבים לתורה ועבודת ד' ית"ש'" (ספר הזכרון "מבקשי תורה").

הכנסת כבוד הזולת למערכת שיקולי הפסק
מספר רבי עקיבא הכרמי: "פנה אלי פעם דוד אשתי רבי אליהו מאיר בלוך, ראש ישיבה בטלז בקליבלנד, שאיטיב עמו ואגש למרן בעל ה'חזון-איש' בעקבות מעשה שהיה: במחנה קיץ מסויים עשו נער ונערה מעשה שטות של קידושי שחוק. הוא פירט את המאורע על גבי מכתב ושלח אותו למרן החזו"א שיחווה את דעתו בעניין, וממני ביקש שאגש לקבל את התשובה, שבוששה להגיע.
"היה זה באיסרו חג של סוכות. באתי אליו, והוא אמר שאמנם קיבל את המכתב של הרב בלוך, אך היה קשה לו לענות, אבל הרי הוא כבר כתב על כך תשובה. הוא כתב על זה בכתביו.

"הוא מסר לי את מחברתו, הראה לי היכן כתוב בעניין זה של קידושי שחוק, ואמר לי: תראה, תשב כאן (היה זה במרפסת ביתו), תעתיק מן הכתוב, ותשלח לדודך את התשובה. אמרתי לו: אין לי עט לכתוב בו, ואמר: שם בכיס מעילי יש עט, תוציאו משם ותכתוב. והוסיף: אני לא נוגע היום בעט, כי זה יום-טוב שני של גלויות... (מרן ז"ל היה נמנע מעשיית מלאכה ביום-טוב שני של גלויות). אמרתי: אם באמת אסור הדבר אזי גם אני לא אכתוב... וענה: לא, אתה יכול לכתוב (רק לעצמו החמיר). כתבתי מתוך המחברת, ושלחתי העתק לדודי.

"באותו מעמד שאלתיו: מדוע דעתו בעניין לקולא, הרי סוף-סוף המדובר הוא באיסור חמור של אשת-איש, ולמה אי-אפשר לסדר על-כל-פנים גט לחומרא? אמר לי החזו"א: וכי אין זה דבר חמור בעיניך להכתים ולבייש נערה בת ישראל ולעשותה ל'גרושה'?!..." ("מעשה איש").
ומעשה נוסף: "עלתה פעם שאלה של עגונה, והיה קשה מאד להכריע בה. נכנס רבי שלמה שמשון קרליץ לחזו"א, ואמר רבינו שאפשר להתיר. וכך פסקו.
"היה רבי שלמה שמשון שרוי בפחד, ובלילה לא יכול היה להירדם על משכבו. מיד בבוקר נכנס שוב אל החזו"א, ושאל כיצד אפשר להתיר, והציע את דבריו.
"החזו"א עיין שנית בעניין כעשרה רגעים ואמר: נכון שקשה להתיר, אבל יותר קשה לאסור!... אז נחה דעתו של רבי שלמה שמשון" ("מעשה איש").

בתחבולות תעשה שלום...
"תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל מנעימים זה לזה בהלכה", אמרו חז"ל. נועם זה היה מסמליו של רבי שלמה זלמן אוירבעך. העובדה שלפנינו תעיד: לדעת רבי שלמה זלמן, המנומקת כדבעי, בשכונת "רמות" יש לחוג את הפורים בט"ו באדר. אך הוא נמנע מלפרסם זאת, כיון שרבי יצחק יעקב וייס, גאב"ד ירושלים ובעל שו"ת "מנחת יצחק", סובר שיש לחוג פורים ב"רמות" בי"ד באדר.
"אחר, היה יוצא אולי ל'מלחמתה של תורה': הלא אינם יוצאים ידי-חובה בכל מצוות הפורים! הלא מברכים הם ברכות-לבטלה על קריאת-המגילה בי"ד! שם-שמים לבטלה!! - אבל רבינו היה מוסיף בשנינות רבה, כדי להקהות את הפולמוס: "'אמנם לדעת הרב וייס, 'רמות' אינה חלק מירושלים - שהרי לכן פסק שתחגוג פורים שלא כבירושלים - ולכן בעצם, רשאי לפסוק בקשר ל'רמות', כי הוא עצמו מודה שאין היא בתחום רבנותו...; אלא שלדעתי, 'רמות' היא כן חלק מירושלים, ולכן צריכה היא לחגוג בט"ו - אם-כן אני מודה שירושלים היא בתחומו...'.
"מה נותר לעשות למשמע 'מחלוקת' כזו, חוץ מאשר לחייך חיוך רחב?..." ("התורה המשמחת").

מורי הוראה הזהרו בדבריכם
כפוסק ומורה-הוראה לדורו אשר עיני כל העדה נשואים אליו ולהכרעותיו, היה רבי חיים מוולוז'ין בתקופתו. כאלה הם דברי רבי אברהם אבלי פוסבילער, אב"ד וילנא: "וכל הדבר הקשה להלכה ולמעשה, מפיהו תורה יבקשו. והשיב לשואל דברים אשר ייפלא על שולחן מלכים, מלכי רבנן, להעלות".
רבי דוד, רבה של נובהרדוק, קרא עליו בהספדו: "ידוע שהיה חריף ומפולפל גדול ונורא להיות קולע השערה, ונתפרסם על-פי שאלות ותשובות שהשיב לקצוי-ארץ וים רחוקים".
מעמד זה חייב את רבי חיים משנה-זהירות על זהירותו וכפל הקפדה על הקפדתו, לבל יצא מחמתו כל מכשול או פגע ואף שלא בכוונה תחילה.
מעשה מעניין שאירע עמו בהקשר זה סופר בוולוז'ין: "לרבי חיים היתה בת בעיר לידא, חסיה שמה, אשר היתה נשואה לגביר הרבני המפורסם רבי מרדכי קמנצקי. יום אחד ביקש אביה לשלוח לה מכתב-שלומים, ומסרו לידי עובר-אורח אשר פניו היו מיועדות ללידא. והנה אך יצוא-יצא האיש מחדרו קם רבינו וביקש שיקראוהו חזרה. הוא נטל ממנו את המכתב, השיב לו אחר במקומו ופטרו לשלום.
"בנו רבי איצלה שהביט במתרחש פנה אליו ושאל מה ראה לעשות ככה, להחליף מכתב במכתב כאשר תוכן השניים זהה לחלוטין ואין בין זה לזה כלום.
"הראהו רבי חיים את מכתבו הראשון והצביע על שם בתו, חסיה. ראה - אמר לו - בראשונה כתבתיו שלא כמדוייק על פי הכרעתי להלכה, והיה אם יבוא מאן-דהוא להביא ראייה ממכתבי לעניין כתיבת גט או שטר על שם זה, ונמצא ההוא בא לידי מכשול מחמתי. אי לכך, שבתי ותקנתי במכתב אחר במקומו.
"חלפו ימים ושבועות ובתו זו באה לוולוז'ין לביקור. רבי איצלה שוחח עם אחותו על משפחתה ועל ענייניה, והיא לפי תומה מספרת לו אפיזודה מעניינת שאירעה עמה: "אצל רבי אלמילך, אב"ד לידא, עיר מגוריה, התעורר ספק בכתיבת גט לאשה אשר שמה חסיה. בנסותם לברר את ההלכה לאשורה כיצד ראוי להיכתב שם זה העלה הרב רעיון. בתו של רבי חיים מוולוז'ין, תושבת העיר, קרוייה אף היא חסיה/b>. הוא ציוה ללכת ולבדוק במכתבי רבי חיים אליה, כיצד הוא נהג לכתוב את שמה, וגילה שאכן רבי חיים מקפיד לכתוב 'חסא' ולא 'חסיה' כקריאתו.
"רבי איצלה שנוכח והתפעל פעם נוספת מגדלותו וצדקותו הנפלאה של אביו, סיפר זאת לימים בדברו על יראת רבי חיים הקודמת לחכמתו. במעשה זה ביקש להמחיש עד כמה היה ירא רבי חיים לכל צד תקלה שעלול להיגרם, עקב מעמדו כפוסק לדורו" ("אבי הישיבות").
סיפר פעם רבי שלמה זלמן אוירבעך שאלה מעניינת שנשאל מרופא שומר-מצוות, בה באה לידי ביטוי זהירותו בתשובה שהשיב: "הרופא טיפל בדיירי מושב-זקנים בשכונת עץ-חיים. אותו רופא היה נקרא לעיתים קרובות בשבת לבדיקת חולים במוסד. הוא התלבט אם לנסוע ברכבו או ללכת רגלי, והחליט ללכת רגלי ולהמנע מנסיעה בשבת. על שאלת הרב מדוע איננו נוסע במכוניתו, הרי מדובר גם בחולים המוגדרים על-פי ההלכה כחולים שיש בהם סכנה שהנסיעה עבורם מותרת בשבת, ענה הרופא שתי תשובות: "א. הוא מכיר את חוליו ומעריך שהעיכוב הקצר לא ירע את מצבם.
"ב. אם ייאלץ לנסוע בשבת לעיתים מזומנות הוא חושש שאיסורי שבת יהיו קלים בעיניו, וחובתו בעולמו כוללת גם שמירה על נשמתו שלו.
"על שאלתו האם הערכת הרופא ש'הוא מכיר את חוליו וההמתנה לא תזיק להם' יוצרת איסור נסיעה לבדוק את החולים שיש בהם סכנה, השיב רבי שלמה זלמן בשלילה. כלומר, על-פי גדרי ההלכה, כל עוד לא בדק אותם הרופא, מוגדר העיכוב כסכנה, ולכן הנסיעה מותרת. לשאלה המתבקשת, האם רשאי הרופא להמנע מנסיעה (מחמת הטעם השני) וללכת רגלי, לא ענה לי אז הרב. הוא בחר בשתיקה.
"לכאורה, אילו היה הרב סובר שהרופא (ששמו לא נתגלה) נהג שלא כדין בכך שהקל בהלכות פיקוח נפש, קשה להבין מדוע בחר הרב בהעלמת דעתו. הרי כשם שהורה כי מן הדין הותרה לרופא הנסיעה בשבת, מדוע נמנע מלגנות את מי שהתמהמה בפיקוח נפש? לכן ניתן אולי לשער שרבי שלמה זלמן התיר לאותו רופא ללכת רגלי, אך נמנע מלספר על ההיתר לאחרים, כדי שלא יבואו, חס-וחלילה, לזלזל בפיקוח נפש"
("אסיא" - מאמר לדמותו).

הבהרת הדברים באופן שלא תיווצרנה אי הבנות
פעם אמר לי מרן הסטייפלר - מספר רבי משה מרדכי שולזינגר: "בשנים האחרונות נהייה המצב כך שאני מוכרח להיזהר בכל מילה ומילה שאני מוציא מהפה, שהרי די שאומר משהו כמצדד סברא בעלמא - ומיד נהיה מזה פסק-הלכה. כשאיני יודע משהו ואני משיב לשואל 'אינני יודע' - נהיה מזה ספיקא דדינא... ואף יותר מכך. בני-אדם אינם מבינים מה שמדברים עמם, פשוטו כמשמעו! "הנה שאלוני על אדם מפורסם שבא לארץ ישראל, אם צריך לברך עליו 'שחלק מחכמתו ליראיו'. השבתי: צריך ללמוד את השולחן-ערוך והמשנה ברורה ולברר את הדין, וזה גם אתם יכולים לעשות.
"תשובה זו לא סיפקה את השואלים. 'אבל מה הדין, למעשה' - הוסיפו ושאלו.
אמרתי: 'בלא שם ומלכות, ודאי אפשר לברך, ובשם ומלכות תבררו ב'משנה ברורה''.
מיד יצאו ממני ואמרו 'פסק' בשמי: שעל אותו גדול צריך לברך 'שחלק מחכמתו ליראיו' בלא שם ומלכות. ותתארו לכם - הוסיף הסטייפלר - כמה כעס הצטבר בשל 'פסק' זה בחוגו של אותו גדול.
"ובאותה הזדמנות הוסיף: הדבר מזכיר לי את הסיפור הידוע, שבזמן 'הצהרת בלפור' נכנסו ה'ציונים' שבבריסק אל רבי חיים זיע"א ושאלו: אם צריך להגיד הלל?... גער בהם רבי חיים: 'הלל'???...הלא הנידון כאן הוא אם זו בשורה טובה - ועל בשורה טובה אין אומרים 'הלל' אלא 'שהחיינו'. ואם-כן, היה עליכם לדייק בשאלתכם, ולשאול כך: האם יש לברך 'שהחיינו'?
"מיד יצאו השואלים ופרסמו: רבי חיים פסק שעל 'הצהרת בלפור' אין אומרים 'הלל' אלא 'שהחיינו'..." ("פנינו רבינו הגרי"ז").

קלע אל המטרה
"באחד הימים ביקרו אצל מרן בעל ה'חזון-איש' שני רבנים ידועים מארצות- הברית וביקשו למסור לידו מכתב מאגודת-הרבנים דשם, אבל הוא סירב לקבלו.
ניסו האורחים שנית והוא החזירו לידיהם בקפידא.
"לאחר שיצאו את חדרו, שאלוהו אנשי ביתו לפשר הנוהג המוזר שנהג בשני הרבנים. הסברו היה מנומק בתכלית הפשטות: 'במכתב שבידם הריני נשאל בוודאי על כשרות ה'ג'לאטינה' - ואינני רוצה להשיב על שאלה זו - והיה אם רק אקרא במכתב, אפילו אשיב לאיסור, יפרסמו כבר ברבים שפסקתי להיתר, לכן סירבתי אפילו ליטול מכתב זה לידי'.
"כעבור ימים אחדים סיפרו דברים כהווייתן לשני הרבנים, ונתברר, כי אכן קלע החזון-איש אל המטרה ולא החטיא...".

עד שיקלוט שהמדובר ב...ביצים וחמאה
"פעם סיפר לחזון איש אדם אחד בשם חבירו פלוני, על תשובה שהשיב כביכול לאותו חבר. אמר לו החזון-איש: 'הלא אמרתי לו ממש את ההיפך, אלא מה אעשה, כלום יכול אני לנהוג כמו אמא השולחת את תינוקה לקנות בחנות ביצים וחמאה
והיא מחזירתו באמצע הדרך ובוחנת ושואלת: מה ציוויתיך להביא: והילד אומר: 'חמאה ושרוכי נעליים'... וכאשר היא שוב אומרת לו בפירוש את רצונה ושוב היא שואלת אותו, הריהו אומר: 'ביצים וגבינה'... הלא כך גם המבוגרים הורגלו לשנות מדברים שאני אומר להם...' "ופעם שאל אותו יהודי מבני-ברק, מה הוא הדין, בעניין מסויים. השיב לו כפי שהשיב, אך בטרם יצא הלה את חדרו, קם והזהירו: "'אל תפרסם דבר זה בשמי... אם יבואו וישאלוני, אכחיש בפה מלא...'
"הופתע השואל. פניו הביעו פליאה והשתוממות. אך הוא המשיך והסביר לו: "'אין זו 'תשובה' שאני כותב לכל... פסקתי לך כפי שצריך לפסוק במקרה דנן - בהתחשב עם כל הנסיבות המיוחדות שלך - ואין זו הוראה לרבים, לכל מקרה שהוא... לכן אם ישאלוני האמת שכך הוריתי, אצדק בהכחשתי...'".

יראת הוראה
"כאשר נאלץ היה רבי איסר זלמן מלצר, בהיותו רבה של סלוצק, לסדר גט, הוא היה חולה כתוצאה מכך חודש לפני-כן וחודש לאחר מכן. בנו, רבי רפאל צבי יהודה, סיפר שזכור לו כי היה חולה ממש באותם ימים, וביום הגט עצמו היה צם, הואיל והיה שבור מצער ומעגמת-נפש על הרס משפחה בישראל, וכן מתוך פחד וחשש לכשרותו של הגט, ושמא חלילה לא נערך לפי כל הדינים והחומרות, ככל חוקתו ומשפטו. ומסיבה זו לא מסוגל היה לאכול".
"מעשה, וישב פעם בביתו בשעת שיעור עם קבוצת תלמידים, ולפתע נכנסה אשה ובידה עוף עם שאלה. לכתחילה, סירב לענות, אולם האשה הפצירה וביקשה שיפסוק הואיל והיא ממהרת מאוד ואין כרגע רב אחר בסביבה הקרובה שיאמר לה האם העוף כשר אם לאו.
"רבי איסר זלמן, מתוך טוב-הלב האופייני לו, הסכים לבדוק את העוף.
"לאחר שעזבה האשה את הבית המשיך ללמוד עם תלמידיו, אולם כעבור דקות ספורות התחיל להרהר בקול: אינני יודע, אינני בטוח, יתכן שפסקתי לא נכון בעניין כשרות העוף.
"הוא ביקש את סליחת התלמידים, הפסיק לזמן קצר את השיעור והתחיל להרהר האם פסק כדין. לאחר ששקל את הדבר בדעתו אמר: זה בסדר, זה בסדר, והמשיך בשיעורו.
"לאחר שעברו כעשר דקות נוספות התנצל בפני התלמידים שאינו יכול להמשיך וללמוד הואיל ועניין זה מטרידו ביותר, ושוב ישב זמן מה והרהר על אודות הצדדים השונים בשאלת כשרותו של העוף".

רחמי שמים למניעת מכשלה
בדברי הספד שנשא רבי אריה זאב גורביץ, ראש ישיבת גייטסהד, על רבי יחזקאל אברמסקי, התמקד בין השאר על יראת-ההוראה שלו.
וכך אמר: "למרות כל גדלותו בתורה, ואף שהיה לו גם-כן שימוש אצל כמה מגדולי הוראה, הוא היה באמת מיראי-הוראה כל ימיו. שמעתי מפי הדיינים שהיו איתו בבית-הדין של לונדון, כי בכל יום שעל בית הדין היה לפסוק מתן גט, היה רבי יחזקאל במתח גדול, והיה אומר לחבריו: היום אנו צריכים לרחמים גדולים שלא להיכשל, חס וחלילה.
"ובאמת, השפיע בגישתו זו לרומם את כבוד ההלכה בעיני בית-הדין ומנהיגי הקהילה המאוחדת שבלונדון. אחד מחברי בית-דינו התבטא, שרבי יחזקאל לימדנו את כבוד מלכות ההלכה, כי מנהיגי הקהילה שם היתה דעתם תמיד שהרבנים יכולים לנצל את ההלכה לפי רצונם, כחומר ביד היוצר. והטובים שבהם חשבו, שלעולם יש מקום לעקוף את ההלכה, וממנו ראו ולמדו לדעת שההלכה היא חומה שאין לנקבה, ואדרבה, יקוב הדין את ההר. ועד היום, כך סיפר אותו חבר בית-דין, נשאר דרך-ארץ מפני ההלכה...".
רבי יחזקאל אברמסקי היה מספר על עצמו, כי כשהיה אברך אחר החתונה בבית חותנו, וכדי להכין את עצמו לרבנות, עסק בהלכות טריפות. אז הציע לפניו חותנו שיתלווה עמו בצאתו לבית-השחיטה להורות בשאלות המתעוררות שם מדי פעם בפעם.
רבי יחזקאל נתרצה לדבר, אבל התנה תנאי שלא ידון עמו בשאלות הבאות שם לידו, רק כמו תמיד ידון עם השובי"ם שהיו תלמידי-חכמים והוא רוצה רק לראות ולבדוק ולשמוע. 'מרגיע אני בעצמי שטרם נעשיתי מומחה בדבר ועל כן איני רוצה להביע שום דעה או סברא', נימק.
ככה נהג כמחצית השנה, התלווה אל חותנו בכל שבוע לבית-השחיטה, הירבה לבדוק ולהבחין בטריפות, מאזין לדיוני השובי"ם ולחותנו, ושותק. הכל השתאו: אברך חריף השונה הלכות טריפות, מלא על כל גדותיו, כיצד יכול ומסוגל להתאפק, לא לחוות שום דעה בשאלה הנידונית בפניו, במשך תקופה ארוכה כל-כך...
אולם הוא באחת, כל זמן שלא נתחוורו הדברים לפניו כשמלה לא רצה להביע דעה, וכמאמר חז"ל: "אמור לחכמה אחותי את" - אם ברורה לך ההלכה כאחותך שאסורה לך - אמור אותה; ואם לאו - אל תאמרה!. וכך נהג כל ימיו (מובא בספר הזכרון לזכרו).

פחד פחדים
על רבי נפתלי אמשטרדם, מגדולי המוסר, מסופר: "מתוך ענוותנותו הגדולה היה מיראי-הוראה, ובזמן ששימש ברבנות היה מביא כל שאלה שנזדמנה לו לפני חבריו. בעיקר היה פונה בכל דבר קטן וגדול לריעו רבי יצחק בלאזר, בציינו לפניו את פחדו להעמיד על עצמו: 'כן דרכי בהוראות שהוא אצלי דבר חדש, ירא אנוכי להורות מבלי עצה, כי טובים השניים - כי באמת כל העמל שעמל האדם מעט על תיקון נפשו, הלא אם ישגה בהוראה אחת להכשיר ולטהר וכו', הלא הכל יהיה כלא - ועבירה פרטית גם-כן מטמטמת לב האדם ומה גם עבירה כללית'" ("תנועת המוסר").

פסק-דין בדחילו ורחימו
"בוקר, בוקר, חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה, היה רבי מרדכי אילן יוצא את הבית ברחוב רבי עקיבא ופחד נורא בלבבו. כל בוקר מחדש, היה עולה על האוטובוס, ניחותא שורה, לכאורה, על תנועותיו, לבושו הדור, ופחד אלוקים בוער במצפוניו.
כל בוקר מחדש היתה חרב הדיינות 'נתקעת בין ירכותיו'.

"כל פסק-דין, אומר דיין נודע, היה פסק-דין שלו עצמו. לפני כל פסיקה מכרעת היה מתייחד באחד מבתי-הכנסיות, מפשפש במעשיו, ושב ובוחן את כל מערכות ההגיון. כשהאירו הדברים פנים, נשא צקון-לחש לשופט כל הארץ. ורק אחר-כך ישב לכתוב בדחילו, ברחימו, כמי שהוגה את השם הגדול באותיותיו - את פסק-הדין. שלו ושל הנתבע...
"באחד מפסקי-הדין החמורים שכתב, הקדים וצם כל אותו היום, כדי לזכך את נפשו מהפיגול החוצץ של החומר.
"את הדרך מביתו ל'חרב התקועה' בחדר-בית-הדין היה מרפד בלימוד נמרץ של מסכתות הש"ס. הדברים היו נראים נהירים יותר לאחר קידוש הגוף בקדושת התורה.
היה גם משכים שעתיים לפני התפילה ומטהר את נפשו בעיון התורה, לכל יידבק בה שמץ מהפיגול. ללא השעות האלו, אמר פעם לבנו, לא היה מחזיק מעמד באוירת בית-הדין".

זווית ראיה בפסיקת הלכה
הגאונות המדהימה בה ניחן רבי שלמה שמשון קרליץ שזורה היתה ביראת שמים טהורה ששימשה אבן-היסוד בכל פסיקת הלכה שלו. בעודו מתעמק בתורה לא הסיח דעתו אף לרגע מנותן התורה.
"רב צריך להתרגל לפסוק לא רק מתוך נקודת-מבט של מה יוצא כאן להלכה?
האם הדבר כשר או פסול, טהור או טמא, פטור או חייב? לא כך היא הדרך! ההלכה האמיתית יוצאת מזוקקת וברורה כשמש רק אם הפוסק שואל את עצמו: מה הקב"ה אומר בעניין זה! מהו רצונו יתברך? איך רוצה הוא שינהגו בשאלה זו? רק מזווית ראיה זו זוכים להגיע לאמיתה של הלכה!" (ספר הזכרון "זכרון שלמה").

דלת פתוחה לשואלים
על דברי דוד המלך (תהילים פו, ב): "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני", אומרת הגמרא (ברכות ד, א): "כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא".
נשאלת השאלה: כיצד משתבח דוד ומכנה את עצמו בתואר "חסיד", והרי פגם הוא לאיש-חסד המפרסם את חסדיו, ולא עוד אלא מנכים לו משכרו?
בשם רבי שלמה זלמן אוירבעך מובא, שכך הסביר רבי איסר זלמן מלצר את דברי דוד המלך ע"ה: "כאשר יתפאר אדם ויאמר: אנוכי איש חסיד הנני, אנשים רבים משכימים לפתחי ומבקשים הלוואה ואני אכן מלווה לכל הפונים אלי. ברור הדבר שבצורה כזו אל לו לאדם לשבח את עצמו. אולם אם אדם אשר מלווה כסף לכל מי שזקוק לכך, תולה שלט ליד ביתו שכל הזקוק להלוואה יוכל לקבלה אצלו, הרי שבמקרה זה למרות שהינו מפרסם את מעשה החסד שהוא עושה, שכרו גדול, שכן על-ידי הפרסום ידעו הנזקקים להלוואה שאפשר לפנות אליו.
"כך", הסביר רבי איסר זלמן, "אמר דוד המלך: דלתות ביתי פתוחות תמיד, בכל שעה משעות היממה, ואף בשעה שכולם כבר ישנים על מיטתם ואין את מי לשאול, אפשר לבוא לביתי ואשיב לשואלי דבר.

"זה הוא פירוש דבריו של דוד המלך: 'כי חסיד אני'. דוד המלך פרסם והודיע שדלת ביתו פתוחה בכל עת ובכל שעה משעות היממה לענות לשואליו ולהשיב להם בדבר הלכה" ("בדרך עץ החיים").

"אם לא אענה תשובות - מה תפקידי בעולם?..."
רבי משה פיינשטיין, בעל ה"אגרות משה", נתפרסם כאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. בפסיקה, ראה תפקיד ושליחות שהוטלו עליו משמים.

"תחושה זו של שליחות להשיב, אנו מוצאים בחתימת תשובתו ששלח לתלמידו הרב שמואל גרץ, בעניין השתלת לב (שקבע בה נחרצות שהיא רציחת שני אנשים, ה'תורם' והמושתל), והוא מביע בה את פליאתו מדוע אין מעמידים את הרופאים לדין: 'נא לכתוב לפרקים, אף שקשה עלי לענות מפני הטירדה הגדולה שהטיל ד' יתברך עלי, ירחם עלי שאוכל לעשות כפי שהוטל עלי'...'.

"מאותה סיבה, מאותה תחושת שליחות האחריות, סיפר בנו יבלח"א שמעולם לא ראה את אביו לומד גמרא - תמיד ישב וכתב. גם הרב שורין שעקב אחריו בחופשותיו ראהו שומר על כל סדריו ה'צדדיים': התהילים היומי, פרק התנ"ך, המשניות, הש"ס לא נכלל בהם, הוא מילא את כל שאר הזמן... 'אבל אם הנכם עוסקים כל העת בכתיבה, מתי אתם לומדים', נשאל. 'בשבת', היתה התשובה... תמיד - כך העידו השכנים - היתה הדלת פתוחה. נשים נכנסו באמצע השיעור, בעיצומה של ריתחת ויכוח, לשאול שאלה על עוף - וקיבלו תשובה על-אתר. 'איך אפשר לדחות שואל?'
"'עד כמה, מהו השיעור'? נשאל על ידי חתנו יבלח"א, שראהו בטרדתו העצומה האופפת את כל כולו, 'אם לא אענה תשובות - מהו תפקידי בעולם', נענה.
"'ביום ששי האחרון' - סיפר חתנו - 'נענה ואמר לי: 'אין בי עוד כח, אינני יכול יותר לפסוק'. נזכרתי במה שאמר אז אודות תפקידו בעולם, וחרדתי לבאות...'".

אל לו לפוסק להפנות את השואל לפוסקים אחרים
הגמרא (ברכות ד, א) מביאה את דברי דוד המלך ע"ה שתמה ואמר: "לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות-אגודות בכבודם - ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה

ולכאורה, תמה רבי משה פיינשטיין: אם אמנם לא היה זה מכבודו של דוד המלך ע"ה כמלך ישראל להשיב על שאלות מהסוג שנשאל, היה עליו לשלוח את הנשים השואלות לחכמים רבים אחרים בעלי כושר פסיקה, שנתברכה בהם ירושלים?! - על-כרחך - מיישב רבי משה פיינשטיין - חכם שנשאל שאלה כלשהי, אם אמנם רשאי הוא לענות, אל לו להתחמק ממתן תשובה ולהפנות את השואל לפוסקים אחרים, אלא יענה הוא בעצמו. כי אם הוא נשאל, הוי אומר, שזו מצוותו-שלו לענות (הקדמת "אגרות משה" ח"א).

אין לענות מבלי שנשאלים
נמנע היה רבי משה פיינשטיין לענות תשובות מבלי שיישאל.
הנהגה זו - שלא לענות מבלי שיישאל - נבעה מן התחושה שזהו התפקיד שהוטל עליו, לענות לשואליו, ובו ישיג את הסייעתא דשמיא. מעבר לו, להזדקק לשאלות שלא נשאלו, חייב אדם לחשוש שמא לא יכוון לאמיתה של תורה (מתוך מאמר לדמותו).
מרן בעל ה"חזון-איש" נמנע היה מלשלוח לאחרים את דעתו כשלא נשאל על-ידם. הסיבה לכך נומקה על-ידו כך: "אם באים בעצמם לשאלו הוא רואה בזה את השגחת ד' ששלחם אליו, וכיון שד' שלחם אליו גם יתן בדעתו מה להשיבם. אולם אם אינם באים בעצמם - מאן יימר שהעולה בדעתו הוא הדבר הצודק..." ("מעשה איש).

'עשות משפט' ולא 'אהבת משפט'
מסופר על רבי צבי פסח פראנק: "נכון היה הרב תמיד להשיב לשואליו בדבר ד' - זו הלכה, לפסוק שאלות, לפתור בעיות ולהוציא לאור דין ומשפט. אך לא היה שש להזדקק לעניינים שיכולים למצוא פתרונם על-ידי אחרים. 'איני צריך למצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים', כתב פעם לרב בחו"ל שביקשו להצטרף להיתר מאה רבנים.
"ומרגלא בפומיה: בפסוק נאמר: 'מה ד' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. חסד צריך לאהוב. משפט, לעומת זאת, צריך לעשות אך לא לאהוב, שהרי לא כתוב 'אהבת משפט'" ("משואה לדור").

"אבל, הלא אין לי את מי לשאול..."
המעשה הבא אירע לאחר פטירתו של בעל ה"חזון-איש": מרן הסטייפלר נתמנה כבורר בדין-תורה בענייני "בית החיים - שומרי שבת"
ב"זכרון מאיר". תוך בירור הענין לעומקו, התעורר לו ספק-כלשהו. קם ועלה ירושליימה אל מרן הרב מבריסק ובידו חלק ה"חושן-משפט" העוסק בסוגיה הנ"ל.
לפנייתו ענה הרב מבריסק: הלא יודעים אתם שאינני פוסק שאלות. הפטיר הסטייפלר: "אבל הלא אין לי את מי לשאול..."
המילים הנוקבות הללו "אבל הלא אין לי את מי לשאול" הדהדו היטב בחלל החדר, וכמובן הובנו היטב: ה"חזון-איש", הלא כבר איננו!...
- או-אז, הואיל הרב מבריסק להזדקק לשאלה, וכמדומה שהסברא שאמר אז בעניין נדפסה באחד מספרי ה"קהילות יעקב" ("פניני רבינו הקהילות יעקב").

מה טעם בתוספת שם נוסף לרשימה?!...
מעיד רבי נחום רגוזניצקי: "מעשה באחד מגדולי הפוסקים שהציג בפני מרן בעל ה'חזון איש' שאלה הילכתית, והציע לפניו את השיטות השונות בענין זה, שאלו ואלו סבורים כך ואילו אלו ואלו סוברים אחרת, ושאלו מה היא דעתו בזה?
"השתמט רבינו מלהשיב, והשואל לא ידע את הסיבה לכך. בתחילה סבר שאולי היתה כאן איזו קפידא, אולם בראותו שרבינו מתייחס אליו בחביבות גדולה לא הבין מדוע נמנע מלהשיב על השאלה.
"ביקש השואל מאחד מבני הבית אם יוכל להתעניין בזה אצל רבינו. הלה שאל ונענה על ידי רבינו: אילו הייתי נשאל מה דעתי בשאלה זו - הייתי משיב. אבל כשהשאלה הוצגה שאלו סבורים כך ואלו סבורים כך ומה היא דעתי, השאלה היא רק בכדי להוסיף עוד דעה לצד זה או לצד זה - לכן לא עניתי. ]צו שטעלען נאך איינם צו די רשימה - איני מעוניין[" ("מעשה איש").

כיצד דיין יכול לשמור את עצמו מסחי ומאוס
סיפור מעניין השופך אור על דמותו של רבי שלמה שמשון קרליץ כדיין, קשור לשאלה שהיפנה אליו פעם המשגיח מפוניבז', רבי יחזקאל לוינשטיין: "איך יכול מר לעוסק בדיינות מבלי שרוחניותו תיפגע? הלא תיקי בית-הדין, והמקרים בהם הוא עוסק - הם תרכובת של סחי ומאוס, תוצרת אורח-החיים החילוני של פריקת עול ופריקת מוסר, חיי שחיתות ותאוות, והתבהמותה של הנפש! איך עולה בידיו של דיין לשמוע את כל הסיפורים ולעסוק בהם, כמתחייב מתפקידו - ולשמור על אצילות נשמתו וקדושתו שלא תינזקנה?
תשובתו של רבי שלמה היתה מאלפת: הכל תלוי במה ממקד האדם את מבטו ומחשבתו! ישנם פוסקים שתוך כדי עיסוק במקרה הבא לפניהם הם 'רואים' את המעשה שמאחוריו, את הנסיבות הלא-טהורות שהולידוהו, ואכן עלולים הם חלילה להינזק רוחנית, שכן קשה לעסוק ברפש מבלי להתלכלך.
"אך לעומתם, ישנם פוסקים שאינם רואים כלל את המעשה. הם שומעים את העניין ומתרגמים אותו במוחם להלכה. מה שמזדקר במוחם וממלא אותם היא ההלכה הנפסקת מעניין זה, ואליה מכוונת מחשבתם. עבורם אין הסיפור שלפניהם בבואה של זוהמת המציאות המופקרת - אלא בבואתה של ההלכה הנצחית, הקדושה, דבר אלוקים חיים, ה'מולבשת' בכף התרחשויות המתרחשות בעולם.
"דו-שיח הלכתי יש לדעת איך לשמוע. יש השומעים בו את צליליה הצורמים של המציאות המופקרת, המושחתת, הטובלת במי מדמנה. ויש שבאוזניהם מתנגנים צלילי כינור מעודנים של משא ומתן בדברי תורה נאצלים, תורה למשה מסיני, חוכמתו ורצונו של בורא עולם.
"דיין כזה - אינו רואה את תמונות הסחי והמאוס. מול עיניו מרצדות שורות בביאור הגר"א וסימנים בשו"ת הריב"ש - הם הממלאים את שדה הראיה שלו, כל טענה המושמעת באוזניו 'מיתרגמת' מיד במוחו לסעיף זה-וזה בשו"ע הדן בה. מוחו ולבו נשארים טהורים כי ההלכה היא בראש מעייניו!" (ספר הזכרון "זכרון שלמה").

ההפרדה בין פוסק ללמדן - אינה נכונה
מרגלא בפומיא דהגאון מטשעבין לספר: "שני גדולי הדור היו בתקופה אחת. רבי יהונתן אייבשיץ, ורבי יעקב יושע מפרנקפורט, בעל 'פני יהושע'.
"רבי יהונתן נתפרסם בישיבתו הגדולה ובתלמידיו הרבים שומעי שיעוריו הנפלאים. והיו תלמידיו מתגרים באלו של רבי יעקב יושע, שכוחו רב ופרסומו כרב מורה-הוראה ומשיב גדול, שאינו במדריגת רבם. ולהיפך, תלמידי רבי יעקב יושע התגרו בתלמידי רבי יהונתן שאינו כרבם.
"וראה זה פלא, לאחר פטירתם נתפרסמה ונשארה בידינו תורתו של רבי יהונתן בהלכה, כמו ה'אורים ותומים' וה'כרתי ופלתי' או בדרוש, שהם המשתייכים לאסכולה הרבנית. ומתורתו של רבי יעקב יושע יש לנו את ה'פני יהושע' - ספר יסודי, שבו הוא מתגלה כגאון עמקן שתורתו לא משה מאהלי הישיבות ותלמידיהם.
" - ללמדך, שההפרדה בין השניים הינה מלאכותית. ואמנם, שלימות קומתו וגדלותו של 'ראש הישיבה' היא ביכולתו להביא תורתו לידי 'אורים ותומים' - פסק ההלכה. ושלימות קומתו של הרב הפוסק והמשיב מותנית ברקע כמו 'פני יהושע', המובסס על הקפת סוגיה בעומק העיון וחדירה ממצה לשיטות הראשונים ורק מתוך כך להגיע להוראה".

פרק ו - הרבצת תורה

ללמוד ואחר-כך ללמד
למרות חובת האדם ללמד אחרים - ברור הדבר שקודם לכן עליו ללמוד בעצמו.
הבה נתבונן: מעשה בצעיר ממיודעי מרן החזון-איש שהיה להוט מטבעו להועיל לזולת ולזכות את הרבים. כיון שהבחין בנטייתו זו, אמר לו: "חז"ל (ראש השנה לא, ב) מספרים על רבן יוחנן בן-זכאי שלמד ארבעים שנה ואחר-כך לימד ארבעים שנה. וכלום באותן ארבעים שנה שלמד לא היה את מי ללמד? אלא משמע, כך הוא הסדר הנכון... כך מצליחים יותר... גם ה'חפץ-חיים'
עמל הרבה שנים להיות 'חפץ-חיים', ואחר-כך 'הפך את העולם' בזמן קצר..." ("פאר הדור").

הרבצת תורה לתלמידים חשובה מחיבור ספרים
חמישה ספרים חיבר רבי שלמה זלמן אוירבעך בחייו. אך בעוד שארבעת חיבוריו הראשונים יצאו לאור בתקופה של עשרים שנה (תרצ"ב - תשי"ב), ספרו החמישי יצא מקץ שלושים וארבע שנים! "הסיבה לתופעה זו היא אחת: הרבצת התורה לתלמידים. בהקדמתו לספרו הרביעי, 'מעדני-ארץ' על הלכות תרומות לרמב"ם, התנצל על שהספר כולל ביאורים רק לארבעת הפרקים הראשונים, ושחשב מתחילה לכלול גם ביאורים לפרק החמישי, 'כי אלו חמשת הפרקים כוללים לדעתי את העיקרים היסודיים' בתרומות ומעשרות (מפרק ו', מתחילים דיני כהן האוכל תרומה, שאינם נוגעים היום למעשה). אך הסיבה היא כאמור: קבלתו את תפקיד ראש-הישיבה באותה תקופה.
ידעתי, אמר רבנו, שהלימוד לתלמידים ימנע הוצאת ספרים נוספים (שהיו תחת ידו בכתב-יד) אך תלמידים - חשובים מספרים! כך קיבל ממורו ורבו רבי איסר-זלמן מלצר, עמו התייעץ בעניין.
"ואכן, למרות תקוותו להשלים את הפרק החמישי - לא היה לו עוד ישוב-הדעת לכך, בשל עול הרבצת התורה לתלמידים" ("התורה המשמחת").

כל גדולי הדור התעלו מאמירת שיעורים
"נשאל מרן הסטייפלר על אחד שאינו מצליח כל-כך בכולל, אם כדאי לו להמשיך ללמוד בכולל, או לקבל העצה ללמד. והשיב, שפעם היה הרצון של כולם לזכות ללמד, ומי שלא מצא מישרה או דרך ללמד, המשיך ללמוד בכולל. ואמר, שכל גדולי-הדור שעבר התעלו מאמירת שיעורים" ("אשכבתיה דרבי").

"כשמלמדים לאחרים הרי זה כחזרת עשרים פעמים"
מעשה באברך שנכנס למרן בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל והתייעץ עמו בנוגע להצעה שהציעו לו להגיד שיעור בישיבה קטנה.
השיבו מרן זצ"ל: עליך לקבל את ההצעה, משום שכשלומדים כדי ללמד מתבררים הדברים טוב יותר ונחקקים בלב האומר, "וכשמלמדים לאחרים הרי זה כחזרת עשרים פעמים".
והוסיף ואמר: מעצמי יודע אני שמה שלמדתי לעצמי נשכח ממני, ומה שלימדתי לאחרים זכור אצלי עד היום, ]ובתנאי, כמובן, שהתלמידים יהיו טובים ובעלי- כשרונות, שאם-לא-כן, אין הרבה תועלת[ ("אשכבתיה דרבי").

חובת מסירת התורה לדורות הבאים
יש מצוה בתורה שכל אחד ואחד מצווה בעשייתה, וכמו שנאמר: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ופירושו, שבנוסף למצוה לכתוב ספר תורה, יש מצוה ללמדה את ישראל.
דבר זה - עורר רבי משה סולובייצ'יק מציריך - צריך ביאור. לכאורה, הרי כשאדם מלמד ומשמיע, הוא שם את הדבר באוזן, ומאי משמע - "ושימה בפיהם".
וכי אדם מדבר אל פיו של הזולת?! אולם - יישב רבי משה - לפי דעתי כתוב פה יסוד גדול וחשוב, שהרי בכל המצוות שבתורה, על אף שיש גם עניין לדאוג שהשני יקיים מצוות, כגון מצות תוכחה, אין חיוב זה נובע מעצם מהותן של המצוות. אלא שזה חיוב על האיש לעזור לזולתו לקיים מצוות.
אך בלימוד התורה שונה הדבר. החיוב לדאוג וללמד לחברו תורה, נובע מעצם המהות והתוכן של מצוות תלמוד תורה, ואין די בכך שאדם דואג ללימוד תורה לעצמו, אלא שיש חיוב ללמד תורה ולמוסרה לדורות הבאים אחריו, ושלא תשתכח תורה מישראל לדורות הבאים עד שד' יתברך יעזור ותהיה לנו הגאולה השלימה.
וראיה לכך, שהרי בברכת המצוות, שאנו מברכים על תלמוד תורה, מוסיפים אנו תפילה: "והערב נא וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל וכו'".
תפילה זו היא ייחודית לברכת התורה. ולמה לא נתקנה אף בשאר מצוות? אלא רואים מכאן שזה חלק מברכת המצוות - לדאוג לתורתם של צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, ולא כמו בשאר המצוות שאכן צריך האדם לדאוג למצוותיו של השני, אבל אין זה חלק מהמצווה עצמה.

חובת לימוד אחרים כחובת הנחת תפילין
מספר רבי יעקב אדלשטיין: "מרן בעל ה'חזון-איש' ביקש פעם לעשות 'מהפיכה' בישיבת פוניבז', כלשונו. הוא קרא לשני תלמידים מהישיבה (אני הייתי שם יחד עם הרב יעקובוביץ מהרצליה), ואמר כך: מתוך מה שמגיעים אלי לדבר בלימוד - הבחנתי שהגיעו לישיבה בחורים צעירים רבים והם גם בעלי-כשרונות, ורואים שהם הולכים, חלילה, לאיבוד, הם מתייאשים מהר, חשים עצמם בודדים. מוכרחים לעשות משהו כדי שהבחורים המבוגרים ימצאו זמן לקרב אותם. יקחו לעצמם זמן לשבת עמם. הוא ביקש מאתנו שנטפל בעניין.

"אמרתי לו שה'אלטרע בוחרים' ]הבחורים המבוגרים[ לומדים ברמה גבוהה יותר ובעיון, וקשה למצוא זמן בשביל ללמוד עם בחורים שרק עכשיו החלו ללמוד בישיבה, והעיקר שהזמן דוחק וקשה למצוא זמן פנוי לכך.

"החזו"א השיב על דברי ואמר כך: אם כשתדבר עם הבחורים הם ידחו את הבקשה ויגידו כדברים הנ"ל, אז תגיד להם: תפילין אתם מניחים?! הרי אין זמן וצריך ללמוד, אז למה הם מניחים תפילין, כיון שזו מצות עשה; גם זה - אמר החזו"א - מצוה שאינה יורדת בערכה ממצות הנחת תפילין - להקדיש ביום זמן לטפל בבחורים הצעירים.

"שבנו להיכל הישיבה וליקטנו סביבנו קבוצה של בחורים מבוגרים ואמרנו לפניהם את הדברים שיצאו מנהמת-לבו של החזו"א. השומעים התרגשו לשמע הדברים ומיד נטלו דף ועט, עשו רשימה של מבוגרים וצעירים וסידרו זוגות זוגות, מבוגר - וצעיר, וקבעו כל יום זמן, כחצי שעה ושעה, ללמוד עמם" ("מעשה איש").

"היש לך מושג כיצד יענישונו"...
סח הגאון רבי מאיר הייזלר שליט"א: פעם ליויתי את מרן הגרא"מ שך לחתונה, בה נתבקש לסדר קידושין. כשהגיע למקום ניגש אליו ר"מ וביקש את עצתו כיצד להתייחס לתלמיד בעייתי. שמע מרן זצ"ל את הדברים, שאל וחקר, שקל והנחה, והחופה מתעכבת.
רמז לו רבי מאיר: "הציבור ממתין"...
"ומה בכך", התרגש מרן, "היש לך מושג כיצד יענישונו בגלל בחורים שלא הקדשנו להם תשומת לב נאותה ולא טפלנו בהם כראוי!"...

הרבצת תורה - השקעה כדאית
את הפסוק (תהלים צב, יג) "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" פירש בעל ה"הפלאה" באופן זה: הצדיק נמשל לשני סוגי עצים: ל"תמר" ול"ארז". מה המיוחד בכל אחד מן העצים שהצדיק נמשל אליו? (עיין תענית כה, א).
התמר לעומת הארז הוא עץ קטון, והסיבה לכך היא משום שהוא פורח ומוציא פירות והם יונקים ממנו, ומוציאים את כוחו, ולכן מתמעט בו כוח הצמיחה והוא נותר עץ קטן.
ולעומת זאת, הארז - אינו מוציא פירות, ולכן את כל כוחו הוא משקיע בכוח הצמיחה של עצמו, והוא גדל וצומח ומתפתח לגובה.
והנה הצדיק נמשל לתמר העושה פירות, שכן הצדיק משפיע ומשקיע מכוחותיו וממרצו ומגדל תלמידים ועושה פירות. ולכאורה, אם-כן, צריך להיות שבגלל שמשקיע מכוחו לאחרים, יגרע מעצמו ויישאר קטן, כשם שאצל התמר נגרע כוח צמיחתו העצמית מחמת הפירות שהוא מצמיח.
ולכן מבטיחו הכתוב: "כארז בלבנון ישגה" - לא תפריע לו עבודת הרבים, וד' יעזרהו שגם הוא עצמו יגדל וישגה כמו הארז בלבנון.
וזהו שנמשל הצדיק ל'תמר' ול'ארז': "כתמר יפרח" - יעשה פירות וירבה בתלמידים, כמו התמר, אף-על-פי-כן "כארז בלבנון ישגה" - ויגדל גם הוא עצמו כמו הארז הגדל בגובהו.

מהרבצת תורה - רק מרוויחים
מעשה היה ונכנסו לרבי שמעון שקופ תלמידיו, רבי לייב מאלין, ראש ישיבת "בית התלמוד" ניו-יורק, ורבי דוד ליפשיץ, ראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן, לשוחח עמו בלימוד. נשאו ונתנו עמו. לאחר שעברה שעה ארוכה, חשו צורך להתנצל בפניו על שגוזלים הם מזמנו היקר בכל פעם שמאריכים בישיבה אצלו ומונעים ממנו להוסיף ולחדש בתורה ולהכין שיעורים.

הרגיעם רבי שמעון ואמר להם: מאמר חז"ל "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר", אינו נאמר רק לענייני ממונות אלא גם ברוחניות. וכיון שכך, ראש-ישיבה המרביץ תורה לתלמידים ומעשר מזמנו עבורם אינו מפסיד מכך, רק, אדרבה, מתעשר. שאם כדי להכין שיעור על-בוריו ולהעמיד סוגיה על תילה, היה לוקח לו שעה ארוכה, הרי בשכר שעישר מזמנו, יתעשר בזמן ויוכל להעלות חידושי תורה ביתר-קלות, ושיעוריו יהיו מתחוורים ומתבהרים לפניו בזמן קצר.

גם בשנותיו האחרונות כאשר הציעו לו רופאיו שיפסיק להגיד את שיעוריו מפאת חולשתו, סירב וטענתו בפיו: הן בשביל מה נותן הקב"ה חיים לאדם - כדי שיוכל לפעול למען תורה; ואם לא יפעל - למה לו חיים?! אדרבה, כיון שאמרו "עשר בשביל שתתעשר", אם-כן, ככל שאמסור מכוחותי להרבצת תורה כך יוסיפו לי כוחות אחרים. וכל אותם ימים טען כי אכן רק בזכות זו הוא עדיין חי וקיים.

בשורות קצרות בהקדמה לספרו "שערי ישר" ביטא רבי שמעון בעצמו את הנהגתו המופלאה הזו: "הנה אנוכי בחמלת ד' עלי שם חלקי בין העמלים עם הציבור... וזכיתי למשוך אחרי לב שומעי לקחי בכל המקומות של מרביצי תורה הנ"ל, אשר כל זה הוא לא לפי מעשי ולא לפי כשרונותי, רק בסגולת 'עשר תעשר', שמעודי ועד היום עיתותי מעושרים לעצמי ולשומעי לקחי..." ("תורה יבקשו מפיהו")

המרביץ תורה יזכה לשמוע את הדברים שהחסיר>FJ
מפי אומרם באסיפת גדולי-תורה ורבנים חשובים שדנו האם נכון הדבר שבני תורה יתמסרו להפצת-תורה בקרב העולים החדשים, או שמא יש לחשוש מפני ביטול-תורה - הביע רבי יהודה יהושע חיים צדקה, ראש ישיבת "פורת יוסף", את דעתו, כדלקמן: מצינו בגמרא (בבא מציעא פה, א): "כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה". מה כוונת הדברים? כלום רצו חז"ל רק להבטיחנו, שיהיה לאדם כזה מקום משוריין ב'כולל', גם בעולם הבא?

אלא בוודאי כך נתכוונו: אדם המקדיש מזמנו כדי ללמד את בן חבירו, הרי עלול שיפסיד בגלל זה מלימוד התורה, ואולי יקרה, שיחמיץ אי-פעם את שיעורו של ראש הישיבה בסוגיא חמורה או ברמב"ם? באים איפוא חז"ל ומבטיחים לו, אל תדאג, שסופך לשמוע את אותו שיעור בישיבה של מעלה. שם תקשיב ל'פשט' ברמב"ם מפי הרמב"ם בכבודו ובעצמו - וכי אינו עדיף?!

בזכות הרבצת תורה
מספר רבי משה מרדכי שולזינגר: "שמעתי מחכם אחד דבר שסיפר מרן הסטייפלר, כי בעת שאמר שיעורים ראה הרבה פעמים סייעתא דשמיא עצומה בהשגחה פרטית נגלית, שהיה לומד במשך היום עם ארבע חברותות, עם כל אחד מהם עניין אחר במקצועות שונים בש"ס
שלמדו בישיבה, שהיה צריך לומר שיעור באותו יום עליהם.
"והוסיף מרן, שהתלמידים יכלו לחשוב שהוא בקי גדול, ובאמת שהיה זה השגחה פרטית שלמד בדיוק מה שקשור לזה, וכנ"ל" ("פניני רבינו הקהילות יעקב").

גמול חסד ויגמלו עמך חסד
תלמיד-ישיבה שאל פעם את מרן הסטייפלר אם עליו להפסיק ללמוד עם תלמיד אחד שהיה כבד-תפיסה ולהעדיף עליו חברותא שהיה מוכשר ממנו בהרבה.
השיב לו הסטייפלר: אם תגמול חסד עם חבירך, אזי הקב"ה ישיב לך כגמולך בעת לימודך עם חברותא אחר, כך שתפיסת הלימוד אצלך תהיה מהירה מן המצופה. לכן, לא כדאי לך להפסיק את לימודך עם החברותא הנוכחי ("הליכות והלכות").

"הנך פטור מתורת הפדגוגיה והפסיכולוגיה"
כאשר יסד הגאון רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, לימים מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה המעטירה בבני ברק, את ישיבת "מקור חיים" בירושלים, התעורר בליבו חשש שמא לא יצליח לטפל בבני הישיבה, בספקותיהם ובהתלבטויותיהם בדרכי החיים, כדבעי.
"אמרתי בלבי", כך סיפר ברבות הימים לתלמידיו בסלבודקה, "העובדה שאינני בקי ב'תורת' הפדגוגיה, עלולה להיות בעוכרי".
באחד הימים ביקר בישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון.
שטח הגר"מ טיקוצ'ינסקי את הדבר בפני ראש הישיבה, ור' חצקל שאל אותו: "אתה אוהב את הבחורים"?
"בוודאי", השיב המשגיח.
ר' משה לא היה צריך להשיב על שאלה זו, כיוון שאהבתו המופלגת לכל תלמיד ותלמיד היתה מן המפורסמות.
"נו, אז אם כך הינך פטור מכל ה'תורות' והשיטות האחרות של הפדגוגיה והפסיכולוגיה ודומותיהן", אמר ראש ישיבת חברון. "מי שאוהב את תלמידיו מובטח לו, ולהם, שיגיעו לפיסגת ההצלחה".

משרה במקום מפוקפק - סכנה
כשהיה מרן הגרא"מ שך זצ"ל נשאל האם לקבל משרה במקום מפוקפק, אולי יוכלו להשפיע שם, היה משיב: הנה, בני ישראל במצרים לא השפיעו במאומה, רק הושפעו לאין שיעור. והתבטא: "כף כשרה בתוך קדרה טרפה, הכף נטרפת והקדרה אינה מוכשרת"...
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il