ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על "חזון הצמחונות והשלום"

דף הבית בית מדרש מדורים מגד ירחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תש"ע

על "חזון הצמחונות והשלום"


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

לפני כמאה שנה כתב מרן הרב קוק זצ"ל מאמר בשם 'אפיקים בנגב'. המאמר, שהודפס לראשונה בכתב העת 'הפלס', נערך ששים שנה לאחר מכן על ידי תלמידו הרב דוד הכהן ('הנזיר'), והפך לחיבור הידוע כיום בשם "חזון הצמחונות והשלום". החיבור יצא לאור לראשונה כחלק מן הספר "לחי ראי", ספר זיכרון לעילוי נשמת נכדו של הרב קוק, שטבע בימה של בת ים בשנת ה'תשי"ט.
הספר, שנערך בידי הרב יוחנן פריד והרב אברהם ריגר, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב וכלל בתוכו מלבד המאמר "חזון הצמחונות והשלום", דברי תורה ודברי זיכרון וכן כתבים של המנוח על הלכות תפילין ועל פרקי אבות. עקב הביקוש הרב, הודפס המאמר כמה חודשים לאחר מכן כחוברת נפרדת בשם "חזון הצמחונות והשלום", ונותר בצורתו זו עד היום. בחיבור זה פורס מרן הרב זצ"ל, כדרכו, משנה מקורית ומופלאה הממצה את יחסה של היהדות כלפי נושא 'זכויותיהם של בעלי החיים' ככלל ו'צמחונות' בפרט.
ראשית, קובע הרב קוק כי"חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" . היינו, נקודת המוצא היא כי אכן ישנו עוול בכך שהאנושות נוטלת את חייהם של יצורים אחרים למען צרכיה. הרב מציין לדוגמא כי הלשון אותו נוקטת התורה בבואה לדבר אודות אכילת בשר הוא: "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). כלומר, הכתוב חוזר כמה וכמה פעמים על הביטוי 'תאוה' בהטיות שונות - ניסוח זה מעיד כי מלכתחילה קיים חוסר-נחת תורנית מכל הסיטואציה. יתירה מכך, במסכת סנהדרין (נט, ב)למדנו כי "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח התיר להם". כלומר ההתנזרות מבשרם של בעלי חיים הינה מדרגה מוסרית שכבר הושגה בעבר על ידי האדם (ולו מבחינה פוטנציאלית, מצד נשמתו) ולפיכך זו היא המדרגה הטבעית והראויה לו.
למרות האמור לעיל מונה הרב קוק במאמר ארבעה טעמים להיתר הזמני של התורה לאכילת בשר:
א) בעלי החיים (ובעומק הדברים, גם שאר מרכיבי היש - דומם וצומח והמדבר) הינם חלק מתהליך אבולוציוני המקדם אט-אט את העולם למגמתו. כדוגמת המין האנושי שהקריב קורבנות גדולים למען השתכללותו החומרית והמוסרית של העולם - במלחמות עקובות מדם, במאבקים חברתיים, בכישלונות מדעיים וכדומה; בעלי החיים נדרשים אף הם לתת את 'חלקם', וזאת על ידי נתינת בשרם למאכל בני האדם הזקוקים לו לעת עתה - הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.
ב) כאשר המעמד המוסרי הכללי של התרבות האנושית עדיין נמוך, אין זה הזמן להתחסד ולטפל במצוקותיהם של בעלי החיים. בעידן בו החברה האנושית מלאה בגילויי אכזריות כלפי בני אדם אחרים, בהתעמרות בחלשים, במלחמות בהם נהרגים מיליוני אנשים וכן הלאה - "כמה מגוחך הדבר, (אם) כל עוד טומאתו בו (באדם), יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלוהים..."
ג) גם אם נצייר לעצמנו כי התורה הייתה דורשת מאתנו שוויון ביחס כלפי בעלי החיים כעין היחס לבני אדם, הייתה נוצרת נסיגה בהתפתחותה הרוחנית של האנושות. טשטוש ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים היה מסבב חיכוך מתמיד ביניהם, הן ממשי והן נפשי, חיכוך שהיה מביא לתחושת קרבה. משם, היו מתגלגלים הדברים ללגיטימציה תרבותית לאורח חיים פראי בדומה לבעלי החיים שהיו מצטיירים כ"שווי ערך" לאדם.
ד) בניגוד לבני אדם, בעלי החיים אינם מאיימים על מעמדו של האדם המצוי בעליונות ללא-עוררין עליהם. אי לכך, התביעה ליחס הוגן כלפיהם איננה דורשת מן האדם המקולקל במידותיו ויתור מוסרי משמעותי ורק עלולה לספק לו תחושה מדומה של התנהלות מוסרית. סופה של תחושה זו שתשכיח ממנו את מוסר כליותיו האמיתי, שכן לולא אשליה זאת היה מתעורר מצפונו לבסוף לתקן את דרכיו ביחס לבני-אנוש אחרים.

יחד עם כל האמור לעיל, תורת ישראל איננה משלימה עם מצבה המוסרי של האנושות האוכלת בשר ובונה מערכת ציוויים הדרגתית אשר כוונתה לשקם אט-אט את מעמדו המוסרי של המין האנושי. דוגמאות לכך:
א) בעלי החיים הטורפים והעופות הדורסים נאסרו לאכילה מכיוון שקיים חשש לגביהם שמא ידבק באדם שמץ מתכונותיהם האלימות - מתוך אכילתם ומעצם המגע התכוף עמהם (שהינו תוצר הכרחי מן העיסוק בגידולם לשחיטה ולאכילה). היינו, בעת בה אנו מבצעים מעשה אכזרי כאכילת בעלי חיים, עקב חולשתנו המוסרית והגופנית המאלצת אותנו לאכול בשר - לכל הפחות יש ליצור ריחוק מאכילת בעלי חיים שכאלו העלולים להעצים בנו את מידת האכזריות יותר ממה שכבר כך יוצא אל הפועל.
ב) מעשה השחיטה צריך להיות מבוצע דווקא באופנים מסוימים (שחיטה מן הצוואר, ממנו מקלח הדם באופן המהיר ביותר; שימוש בסכין חדה במיוחד המבצעת את פעולתה במהירות האפשרית, וכן הלאה), אופנים הממעיטים את כאב המיתה לבעל החיים "למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אבטומטית (אוטומאטית), כי אם גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה".
ג) יתירה מזאת, מצוותיה של תורה מחנכות אותנו שיש להתחשב לא רק בכאב הפיסי של הברייה הנשחטת אלא אפילו עם "רגשי ליבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה" . חינוך זה יתבטא במספר ציוויים: קיים איסור לשחוט את בעל החיים ואת ולדו ביום אחד; חל איסור שחיטה של בעלי חיים שטרם מלאו לו שמונה ימים (קרי, יש לגלות חמלה לכל הפחות כלפי רגשותיהם של יונקים רכים) וכו'.
ד) תורת ישראל איננה מסתפקת בהטמנת ייסורי מצפון אצל האדם בנוגע לאכילת בשרם של בעלי החיים אלא עושה זאת גם ביחס לרכושם. החַלב כדוגמא, הינו 'רכושו' של בעל החיים ונטילתו ממנו הינה בעומק העניין מעשה של גזל. הואיל וכך, אף תחום מוסרי זה לא נותר מופקר מהדרכתה של תורה. איסור בישול בשר בחַלב בא לרמוז לנו כי לכל הפחות ראוי להימנע מלבצע את שתי העוולות ("גזל הנפש והרכוש") בבת אחת.

את רעיונותיו מסכם הרב באמירתו כי: המצוות "תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תחנכנה את הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עיתה תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה... וייברא עולם חדש. ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצוות לאר"י ז"ל): 'מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו על ידי עליית העולמות'. זהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים 'ופרה ודוב תרענה, יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים'". (ישעיהו יא)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il