ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מגד ירחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הספר, שנערך בידי הרב יוחנן פריד והרב אברהם ריגר, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב וכלל בתוכו מלבד המאמר "חזון הצמחונות והשלום", דברי תורה ודברי זיכרון וכן כתבים של המנוח על הלכות תפילין ועל פרקי אבות. עקב הביקוש הרב, הודפס המאמר כמה חודשים לאחר מכן כחוברת נפרדת בשם "חזון הצמחונות והשלום", ונותר בצורתו זו עד היום. בחיבור זה פורס מרן הרב זצ"ל, כדרכו, משנה מקורית ומופלאה הממצה את יחסה של היהדות כלפי נושא 'זכויותיהם של בעלי החיים' ככלל ו'צמחונות' בפרט.
ראשית, קובע הרב קוק כי"חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" . היינו, נקודת המוצא היא כי אכן ישנו עוול בכך שהאנושות נוטלת את חייהם של יצורים אחרים למען צרכיה. הרב מציין לדוגמא כי הלשון אותו נוקטת התורה בבואה לדבר אודות אכילת בשר הוא: "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). כלומר, הכתוב חוזר כמה וכמה פעמים על הביטוי 'תאוה' בהטיות שונות - ניסוח זה מעיד כי מלכתחילה קיים חוסר-נחת תורנית מכל הסיטואציה. יתירה מכך, במסכת סנהדרין (נט, ב)למדנו כי "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח התיר להם". כלומר ההתנזרות מבשרם של בעלי חיים הינה מדרגה מוסרית שכבר הושגה בעבר על ידי האדם (ולו מבחינה פוטנציאלית, מצד נשמתו) ולפיכך זו היא המדרגה הטבעית והראויה לו.
למרות האמור לעיל מונה הרב קוק במאמר ארבעה טעמים להיתר הזמני של התורה לאכילת בשר:
א) בעלי החיים (ובעומק הדברים, גם שאר מרכיבי היש - דומם וצומח והמדבר) הינם חלק מתהליך אבולוציוני המקדם אט-אט את העולם למגמתו. כדוגמת המין האנושי שהקריב קורבנות גדולים למען השתכללותו החומרית והמוסרית של העולם - במלחמות עקובות מדם, במאבקים חברתיים, בכישלונות מדעיים וכדומה; בעלי החיים נדרשים אף הם לתת את 'חלקם', וזאת על ידי נתינת בשרם למאכל בני האדם הזקוקים לו לעת עתה - הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.
ב) כאשר המעמד המוסרי הכללי של התרבות האנושית עדיין נמוך, אין זה הזמן להתחסד ולטפל במצוקותיהם של בעלי החיים. בעידן בו החברה האנושית מלאה בגילויי אכזריות כלפי בני אדם אחרים, בהתעמרות בחלשים, במלחמות בהם נהרגים מיליוני אנשים וכן הלאה - "כמה מגוחך הדבר, (אם) כל עוד טומאתו בו (באדם), יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלוהים..."
ג) גם אם נצייר לעצמנו כי התורה הייתה דורשת מאתנו שוויון ביחס כלפי בעלי החיים כעין היחס לבני אדם, הייתה נוצרת נסיגה בהתפתחותה הרוחנית של האנושות. טשטוש ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים היה מסבב חיכוך מתמיד ביניהם, הן ממשי והן נפשי, חיכוך שהיה מביא לתחושת קרבה. משם, היו מתגלגלים הדברים ללגיטימציה תרבותית לאורח חיים פראי בדומה לבעלי החיים שהיו מצטיירים כ"שווי ערך" לאדם.
ד) בניגוד לבני אדם, בעלי החיים אינם מאיימים על מעמדו של האדם המצוי בעליונות ללא-עוררין עליהם. אי לכך, התביעה ליחס הוגן כלפיהם איננה דורשת מן האדם המקולקל במידותיו ויתור מוסרי משמעותי ורק עלולה לספק לו תחושה מדומה של התנהלות מוסרית. סופה של תחושה זו שתשכיח ממנו את מוסר כליותיו האמיתי, שכן לולא אשליה זאת היה מתעורר מצפונו לבסוף לתקן את דרכיו ביחס לבני-אנוש אחרים.
יחד עם כל האמור לעיל, תורת ישראל איננה משלימה עם מצבה המוסרי של האנושות האוכלת בשר ובונה מערכת ציוויים הדרגתית אשר כוונתה לשקם אט-אט את מעמדו המוסרי של המין האנושי. דוגמאות לכך:
א) בעלי החיים הטורפים והעופות הדורסים נאסרו לאכילה מכיוון שקיים חשש לגביהם שמא ידבק באדם שמץ מתכונותיהם האלימות - מתוך אכילתם ומעצם המגע התכוף עמהם (שהינו תוצר הכרחי מן העיסוק בגידולם לשחיטה ולאכילה). היינו, בעת בה אנו מבצעים מעשה אכזרי כאכילת בעלי חיים, עקב חולשתנו המוסרית והגופנית המאלצת אותנו לאכול בשר - לכל הפחות יש ליצור ריחוק מאכילת בעלי חיים שכאלו העלולים להעצים בנו את מידת האכזריות יותר ממה שכבר כך יוצא אל הפועל.
ב) מעשה השחיטה צריך להיות מבוצע דווקא באופנים מסוימים (שחיטה מן הצוואר, ממנו מקלח הדם באופן המהיר ביותר; שימוש בסכין חדה במיוחד המבצעת את פעולתה במהירות האפשרית, וכן הלאה), אופנים הממעיטים את כאב המיתה לבעל החיים "למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אבטומטית (אוטומאטית), כי אם גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה".
ג) יתירה מזאת, מצוותיה של תורה מחנכות אותנו שיש להתחשב לא רק בכאב הפיסי של הברייה הנשחטת אלא אפילו עם "רגשי ליבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה" . חינוך זה יתבטא במספר ציוויים: קיים איסור לשחוט את בעל החיים ואת ולדו ביום אחד; חל איסור שחיטה של בעלי חיים שטרם מלאו לו שמונה ימים (קרי, יש לגלות חמלה לכל הפחות כלפי רגשותיהם של יונקים רכים) וכו'.
ד) תורת ישראל איננה מסתפקת בהטמנת ייסורי מצפון אצל האדם בנוגע לאכילת בשרם של בעלי החיים אלא עושה זאת גם ביחס לרכושם. החַלב כדוגמא, הינו 'רכושו' של בעל החיים ונטילתו ממנו הינה בעומק העניין מעשה של גזל. הואיל וכך, אף תחום מוסרי זה לא נותר מופקר מהדרכתה של תורה. איסור בישול בשר בחַלב בא לרמוז לנו כי לכל הפחות ראוי להימנע מלבצע את שתי העוולות ("גזל הנפש והרכוש") בבת אחת.
את רעיונותיו מסכם הרב באמירתו כי: המצוות "תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תחנכנה את הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עיתה תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה... וייברא עולם חדש. ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצוות לאר"י ז"ל): 'מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו על ידי עליית העולמות'. זהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים 'ופרה ודוב תרענה, יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים'". (ישעיהו יא)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
