ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת וירא - הודאה על גשמים

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

פרשת וירא - הודאה על גשמים


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

יְדַעְתִּיו - אהבתיו
ברית מילה ברית של אהבה - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" חכמינו אמרו שאברהם היה חולה בעקבות ברית המילה. חכמינו הסבירו את המילים האמורים בברית המילה (יז ב) "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" במילים: "ברית של אהבה וברית של הארץ להורישה על ידי מצווה זו". (רש"י על הפסוק). תוך כדי כאב הברית הזה זוכה אברהם לביקור של אורח מיוחד. הקב"ה בא לבקר את החולה. מו"ר הרב שליט"א מדגיש תמיד שאלוקים לא ריפא את אברהם בביקור זה. לצורך הריפוי הוא שולח את המלאך רפאל. הביקור חולים של אלוקים הוא רק התעניינות במצבו. גילוי אהבה שבא בעקבות ברית המילה.
לאהוב מישהו - לדעת מה חסר לו - הרב תמיד מזכיר את דברי ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל, שמסביר את הפסוק (בראשית יח י"ט) האמור בביקור של אלוקים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". מה פירוש המילה "יְדַעְתִּיו"? רש"י דוחה את הפירוש שאומר כי ידעתיו הוא ש"אני יודע כי אברהם יחנך את בניו ובני ביתו". אם זה הפירוש היה צריך הפסוק לומר: "יודע אני בו". לדעת רש"י המילה "יְדַעְתִּיו" פירושה: "אני מחבב אותו". כמו שבמגילת רות מובאת המילה: "מודע" במובן של "מחבב". "שהמחבב את האדם, מקרבו אצלו ויודעו ומכירו".
מעשה בשני שיכורים - מספרים על רבי משה לייב מסאסוב, אחד מגדולי האדמורי"ם, שאמר לתלמידיו כי מכל דבר אפשר ללמוד יראת ועבודת ה'. הוא סיפר שפעם שמע שיכור ששואל את חבירו: "תגיד, אתה אוהב אותי?". "בודאי שאני אוהב אותך", השיב ידידו. "אז מה חסר לי?" - המשיך להקשות השיכור. "מנין שאדע מה חסר לך?", תמה הידיד. " איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה לא יודע מה חסר לי?!" שאל השיכור בחכמת שיכורים.
אמר רבי משה לייב מסאסוב לתלמידיו: "אם אתה אוהב את רעך, אתה יודע מה חסר לו... זאת אהבת ישראל". לאהוב בלי להרגיש מה חסר לחברך - זאת לא אהבה. מקור הדברים של רבי משה ליב מסאסוב היא ברש"י שהזכרנו. "ידעתיו - לשון חיבה". מי שמחבב את חברו - יודע מה חסר לו.
אלוקים יודע את אברהם. יודע מה אברהם רוצה? - אלוקים אומר על אברהם: "יְדַעְתִּיו" אני יודע מה חסר לו. למה אברהם משתוקק כל כך? בן שימשיך את דרכו בעולם. בן שיהיה לו נכד, שיהיו להם נינים, שיקימו עם שימשיכו את מפעל החיים של אברהם ושרה. שינחילו אותה לעולם כולו.
זה לא במקרה שדווקא כאן התורה מספרת לנו על החיבה הגדולה של אלוקים לאברהם. כאן מזכירה התורה את כשרון החינוך של אברהם אבינו. הידיעה איך להעמיד דור של ילדים - תלמידים ממשיכי דרכו. "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". רק כאן אלוקים אומר "יְדַעְתִּיו". לא בעת שאברהם עשה את המעשים הגדולים שלו. לא בעת שמסר נפשו על קדושת ה'. לא בעת שנלחם נגד נמרוד, לא בעת שקפץ לכבשן האש. רק בהקשר של "חינוך" נאמר על אברהם "יְדַעְתִּיו - לשון חיבה".
מו"ר הרב שליט"א תמיד אומר על הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל שנאים הדברים למי שאמרם. "הוא היה - אומר" מה שהרב יהודה צדקה היה - הוא היה אומר. כל ימיו היו קודש לחינוך ולהקמת דור של ממשיכי דרך ה'.

למה המלאכים שמבשרים על יצחק מחריבים את סדום?

באותו ביקור של מלאכים מובטח לאברהם בן. "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". יצחק הוא לא רק בן. הוא גם ממשיך הדרך של אברהם. לתקן עולם במלכות שדי. בן שיקויים בו ועליו נאמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
הסיפור פותח את הויכוח הארוך שאברהם מתווכח עם אלוקים על קיומה או החרבתה של סדום. האם אפשר להציל אותה או לא. המבחן להצלה הוא כמות הצדיקים שאברהם יוכל למצוא בתוכה. אברהם לא מצליח למצוא באותה שעה עשרה צדיקים. אבל כולנו מבינים מה צריך בשביל להציל את סדום. עשרה צדיקים! לידת יצחק היא תחילת ההקמה של עם ישראל. "עם של צדיקים". (ישעיה ס כא) אנשים שיוכלו לתקן מקומות מקולקלים, שלא יהיו עוד סדום ועמורה. "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".
בימים ההם עוד לא נוצר עם ישראל בעולם. אין עשרה צדיקים. "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" וכו'. סדום ועמורה של אותם ימים נחרבות. אבל ממש באותה שליחות המלאכים מספרים לשרה על הבן העתיד להוולד לה. זה שימנע חורבן נוסף של ערים כמו סדום בעתיד.

תפילת אברהם על סדום - המשך לביקור החולים
ביקור חולים של אלוקים את אברהם היה ביטוי של אהבת הקב"ה לאברהם. תפילת אברהם על סדום היא ביטוי של אהבת אברהם להקב"ה. המילים "אוהב את הבריות" נמצאות בפרקי אבות שלוש פעמים. (א, יב; ו, א; ו, ו). ללמדך כמה הדבר הזה חשוב. שלוש פעמים הורו לנו חכמינו ז"ל במסכת אבות כי מי שאוהב את המקום - אוהב את בריותיו.
"הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א יב) מפרש תוס' יום טוב " לפי שהם בריותיו של הקב"ה - לפיכך ראוי שתאהבם . וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם". ואם תראה, חלילה, מישהו שהוא שונא את הבריות ואינו מרחם עליהם, אע"פ שהוא מתראה לך כמו צדיק גדול, דע לך שהוא "שונא את המקום".
לאחרונה התפרסם כי כמה אנשים שנראו מבחוץ כמו "יראי שמים" היו אנשים מכים ומציקים לילדים ולמבוגרים. נעשה מזה חילול ה' גדול. אלא דברים שהדעת לא סובלת אותם. מי שהוא באמת אוהב את המקום - חייב להיות אוהב את הבריות. עובד ה' שמציק לבריותיו זה דבר שצועק לשמים. מי שאוהב את הקב"ה - אוהב את ברואיו. אברהם שאוהב את המקום, לא יכול לסבול שתעשה כלה בסדום.

סדום - הפך אברהם אבינו
לעומת אהבתו של אברהם נמצאים אנשי סדום שהם ההפך הגמור. בפרקי אבות דרבי נתן (פרק שנים עשר ז) מובא שכל חורבן סדום היה בגלל זה בדיוק. "אוהב את הבריות כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את הבריות ולא יהא שונא את הבריות. שכן מצינו באנשי דור הפלגה שמתוך שאוהבין זה את זה לא רצה הקב"ה לאבדן מן העולם אלא פזרן בארבע רוחות העולם.
אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה את זה - אבדן הקב"ה מן העוה"ז ומן העוה"ב. שנאמר (בראשית יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". "וחטאים" - זה גילוי עריות. "לה'" - זה חילול ה'. "מאד" - שמתכוונין וחוטאים. הא למדת מתוך ששונאין זה את זה אבדן הקב"ה מן העולם הזה ומן העולם הבא".

רבי יוסף סארגוסי מצפת ב"ישיבה של אהבה"
על פירוש המילים "אוהב את הבריות כתב רבי אלעזר אזכרי זיע"א בספר חרדים. היה בצפת חכם אחד, הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב רבי דוד בן זמרא. הוא היה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפילו בין הגוים. וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו, קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי, שם חצב לו קבר.
ועוד יש לפרש הוי מתלמידיו של אהרן, לפי שכמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה כך יש ישיבות בגן עדן, ואמר בזוהר בפרשת שלח לך, (ח"ג קסג) שישיבתו של אהרן שהיה "אוהב שלום ואוהב את הבריות" נקראת: "מתיבתא דרחימותא", רוצה לומר ["ישיבה] של אהבה", ותרגום "ואהבת" - "ותרחם". ובהיות אדם עושה כאהרן, לימדנו הלל שיהיה מישיבתו של אהרן". והלל הזקן שאמר כן לימד אותנו שיקרב אדם אפילו את הגויים. שכך עשה הלל לקרב גרים כמו שמופיע שם בגמרא. כי גם הגויים צריכים בסופו של דבר לקרוא בשם ה'.

ענר אשכול וממרא - הגרים הראשונים בעולם
ענר אשכול וממרא היו שלושה אחים כנענים והם היו אוהבים מאוד את אברהם. נקראים "בעלי בריתו". המדרש קורא להם "צדיקים" ולא לחינם. כיון שכשאברהם מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר שני הם מצטרפים אליו. שלושת האחים הללו היו שלושת הגרים הראשונים בעולם. שלשתם מצטרפים לאברהם במרדף אחרי ארבעת המלכים, אלה שכבשו את חמשת ערי הככר ושבו אותם. על שם החברות המיוחדת הזו נקראת חברון "קרית ארבע". (מדרש רבה נח ד). על שם ארבעת החברים. חכמינו מספרים שעם שלשת החברים התייעץ אברהם על ברית המילה, לא שהוא מעלה בדעתו להרהר אחרי דבר ה'. אבל חברים זה חברים, ולא יפה להסתיר מהם מאורע כל כך משמעותי.
אחד מהשלושה, "ממרא", גר בצמוד למערת המכפלה ובחלקה שלו נימול אברהם. באותו מקום אלוקים מבשר לו על הלידה הצפויה של יצחק. גם המערה תמיד נקראת על שמו. ולמה אברהם נימול דוקא בחלקו של ממרא? "שבשעה שאמר לו הקב"ה למול, הלך ונמלך בשלשת אוהביו. אמר לו ענר: כבר אתה בן תשעים ותשע שנה ואתה הולך ומצער עצמך. אמר לו אשכול: מה אתה הולך ומצער עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: עמד לך אלהיך בכבשן האש, ברעבון, במלכים, והדבר הזה שאמר לך למול. אי אתה שומע לו?". למרות הדעות החלוקות נימולו כולם עם אברהם אע"פ שלא נצטוו.
הסיפור שלהם הוא בגדר "מעשה אבות סימן לבנים". הסיפור של כל הגרים שעתידים להצטרף לעם ישראל. בגללם נקרא אברהם - אב המון גויים. בזכותו גר יכול להביא ביכורים ולומר: "בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". אֲבֹתֵינוּ - כי אברהם הוא גם אבא שלנו, הגרים. אבא של כל הגרים שבעולם. אמנם לא כל הגרים שווים. יש מהם כמו ענר אוהבים את אברהם יותר ממה שהם שומעים לציווי ה'. "כבר אתה בן תשעים ותשע שנה ואתה הולך ומצער עצמך". מרוב אהבה שאוהב את אברהם אומר לו לא למול. יש גרים שהם כמו אשכול. אוהבים את אברהם וגם אוהבים את דבר ה' אבל מפחדים מאומות העולם. ויש גרים שהם צדיקים גמורים כמו "ממרא". לא מפחדים מאומות העולם. "בעצם היום הזה".

הודאה על גשמים
עצירת הגשמים - סכנת חיים. ירידת גשמים - שפע חיים
בשיעור של פרשת בראשית דיברנו על תפילת הגשמים. התפילה שאנו אומרים בסוכות. ההודאה על הגשמים שאומרים בכל יום בתפילה. הבקשה על הגשמים שאומרים כל תפילת י"ח. ולמה מרבים בזה כל כך? כי בגשמים תלויים חיי האדם. אמנם רק בארץ ישראל מרגישים את הדבר הזה. יש מקומות שבהם חיים על הנילוס או על מי נהרות. ויש מקומות שיש בהם ריבוי גדול של גשמים עד שלא מרגישים כלל את מעלתם. בארץ ישראל קל במיוחד להבין שגשמים הם חיים.
חכמינו בגמרא אומרים שגשמים הם לא רק חיים גשמיים. השפעתם היא גם חיים רוחניים. עצירתם היא סימן לקפידה של הקב"ה עלינו. והורדתם היא סימן לרחמים של הקב"ה עלינו. כך אומרת הגמרא במסכת תענית (ז.): "אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיה דְּרַבִּי חִיָּא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כד) "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, שְׁאוֹל חָטָאוּ", אָמַר לֵיהּ זְעִירִי מִדְּיְהַבְתְּ לְרַבִינָא: אַתּוּן, מֵהָכָא מָתְנִיתוּ לָהּ? אֲנָן, מֵהָכָא מָתְנִינָן לָהּ (דברים יא) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְגוֹ' וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה". כי עצירת הגשם היא תחילתו של אבדן. חלילה. אשר על כן אנו מרבים בתפילה על גשמים.

חובת ההודאה
כשיורדים גשמים אסור לאדם לומר: זה טבעו של עולם. כמו שבבקשת הגשמים לא אמרנו טבעו של עולם, כך בירידתם צריך להרגיש בהם את השפעת השפע האלוקי. באותה מידה של בקשה צריכה להיות ההודאה. הגמרא במסכת סנהדרין מספרת שרצה הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך למשיח שעל ידו תבוא גאולתם של ישראל. אבל בגלל שלא אמר שירה - התבטלה ממנו אותה זכות. הוא לא יכול להיות ממשיך של דוד - נעים זמירות ישראל. הוא לא יכול להיות משיח בן דוד. למרות שהוא צאצא ישיר של דוד בן אחר בן. (עיין סנהדרין צ"ד ע"א).
לעומתו נגאלו בני ישראל ויצאו ממצרים אחרי שאמרו שירה על הים. ובאותו מעמד הקב"ה מבטיח להם את ההגעה לארץ ובנית בית המקדש - דבר שקרה אחרי ארבע מאות שמונים שנה. והם חזו אותו כבר באותה שעה של אמירת שירה. שירת הים. והתורה מעידה שזו לא הייתה סתם שירה אלא בתופים ובמחולות, כמו שראוי להודות על נס. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".

עם הגשמים יורד מלמעלה כוח אור
עד כמה גדולה ההשפעה החיובית של הגשמים ניתן ללמוד מדברי הגמרא בתענית שאומרת (ז:) " אָמַר רַבִּי חַמָא בַר חֲנִינָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, כְּיוֹם שֶׁנִבְרְאוּ בוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ , שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מה) "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁחָקִים יִזְלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ, וְיִפְרוּ יֶשַׁע, וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה' בְּרָאתִיו", "בְּרָאתִים" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "בְּרָאתִיו".
להבין עניין זה ראוי לראות את דברי בעל הבן איש חי שהביא (בספרו בן יהוידע על מסכת תענית דף ו') בשם האר"י ז"ל דבר יסודי בהבנת עניין הגשמים. והוא שכשאנו רואים גשמים יורדים, אנו רואים את הצד הגשמי של השפע שיורד משמים, את הגשמיות. אבל באמת הגשמים הם תוצאה של השפעה רוחנית מהשמים. השפעה של חיים. אלוקים משפיע לנו את החיים הללו דרך הגשמים שהם הצד הגשמי של השפע. ובלשון האר"י ז"ל "יורד עם הגשמים מלמעלה כוח אור".
הגמרא אומרת את הדברים הללו במילים של גמרא: "אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פה) "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם סֶלָה". אָמַר לֵיהּ זְעִירִי מִדְּיְהַבְתְּ, לְרַבִינָא, אַתּוּן, מֵהָכָא מָתְנִיתוּ לָהּ? אֲנָן, מֵהָכָא מָתְנִינָן לָהּ, (מלכים א ח) "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת" וְגוֹ'.

פקידה באשה ובגשמים
הגמרא (תענית ח) אומרת שירידת גשמים היא דומה ללידה של אשה. "נֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בִּגְשָׁמִים, וְנֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בְּאִשָּׁה". נֶאֶמְרָה "לֵידָה" בְּאִשָּׁה, וְנֶאֶמְרָה "לֵידָה" בִּגְשָׁמִים דִּכְתִיב, (בגשמים, ישעיה נה) "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל". וכן נֶאֶמְרָה "פְּקִידָה" בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב, (בראשית כא) "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה". וְנֶאֶמְרָה "פְּקִידָה" בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב, (תהלים סה) "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׂרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם".
לשם מה הגמרא משווה בין לידה לגשמים? רש"י מפרש שם: "כלומר, על כולן מבקשים רחמים". ומסביר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו בין יהוידע שם. "דאם ראינו עת רצון להשפיע גשמים. נכון להתפלל באותה שעה על אשה גם כן. וכן להפך. כיון ששמו אהדדי". דהיינו כמו שראינו אצל שרה אמנו "שרה נפקדה, אחרים מה איכפת להם?" למה אחרים באים למשתה הגדול של אברהם בשעה שנפקדה שרה. "אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה - הרבה עקרות נפקדו עמה. הרבה חרשים נתפקחו. הרבה סומים נפתחו. הרבה שוטים נשתפו".
מכאן למדנו שכשנפתח שער של פקידה לאחת, הוא נפתח גם לאחרות. מלמדת אותנו הגמרא שהשער של פקידה באשה הוא אותו שער של פקידה בגשמים. וכשנפתח זה - נפתח גם זה. לכן בשעת גשמים נכון להתפלל על פקידה של אשה. וכן נאמר גם על גאולה שגם היא נקראת פקידה. "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ).
מכאן נבין מה שכתוב בגמרא (תענית ז. ) "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בוֹ, דִּכְתִיב, "תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע". ללמדך שלא רק הצמחים גדלים בו, אלא הישועה של עם ישראל - גם היא גודלת ביחד עם הצמחים השותים את מי הגשמים.

חובת ההודאה על גשמים - שלושה סוגים
א] אם לא הייתה עצירת גשמים כלל - אנו מודים בתפילה ב"משיב הרוח ומוריד הגשם". חובה זו היא חשובה מאוד. שאם אדם לא אמר בתפילה לא "משיב הרוח ומוריד הגשם" וגם לא "מוריד הטל" ונזכר רק אחרי התפילה. תפילתו חסרה באופן מהותי עד כדי כך שהוא צריך לחזור ולהתפלל את כל התפילה כולה.
ב] אם הייתה עצירה וירדו גשמים -מודים על כך בתפילה מיוחדת. כך אומרת הגמרא (ברכות נד.) "מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרְכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה, "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ". וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּם בָּהּ הָכִי: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכוּ'", ואומר את כל "נשמת כל חי", עד "אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַד תִּשְׁתַּחֲוֶה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', רֹב הַהוֹדָאוֹת".
בגמרא שם גם כתוב שכשלאדם יש שדה הוא מברך "שהחיינו" כשיורדים גשמים כמו מי שמברך שהחיינו על חברו שלא ראה אותו הרבה ימים או על פרי חדש. ששמח בראייתו. כך מי שיש לו שדה ויורדים לו גשמים - מברך שהחיינו. ומי שיש לו שדה בשותפות עם אחרים מברך "הטוב והמטיב". ויופרטו הלכותיהם לקמן.
ג] אם הייתה עצירה ארוכה, התענו וירדו גשמים - יש לומר "הלל הגדול" בירידתם. בשו"ע כתוב: "היו מתענים על הגשמים ונענו, כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החרבה - טפח" ובאדמה בינונית - שיכנסו המים שני טפחים. ובאדמה עבודה וחרושה - שיכנסו המים שלשה טפחים. אם ירדו כל כך הרבה גשמים - מפסיקים את התענית. (ע"פ אורח חיים סימן תקעה).
אם התחילו הגשמים לרדת רק אחר חצות היום - ישלימו אותו היום בתענית. אם התחילו הגשמים לרדת קודם חצות היום - יפסיקו לצום. ויאכלו וישתו ויעשו יום טוב ולערב יתקבצו ויאמרו "הלל הגדול". שהוא מזמור "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" שיש בו כ"ו פסוקים.
אין אומרים "הלל הגדול" אלא כשנענו ביום תעניתם דוקא, אבל אם ירדו גשמים קודם שהתחילו להתפלל ולהתענות לא אומרים "הלל הגדול" אע"פ שבודאי שמחים ואומרים ברכת הודאה רגילה כדלקמן. ולמה לא אומרים הלל הגדול? מספרת הגמרא מעשה על שמואל הקטן שגזר תענית וירדו גשמים קודם הנץ החמה סבורין היו העם לומר שבחו של צבור ואמר להם שמואל הקטן שאין זה סימן ברכה והמשיל להם משל על כך לאדם שבקש דבר מהמלך ורצה לדבר עמו אמר המלך תנו לו מבוקשו מיד ולא אשמע את קולו. (תענית כה)
שוב פעם גזר תענית וירדו גשמים לאחר שקיעת החמה כסבורים העם שזה שבחו של ציבור (שנשמעה תפילתם) אמר להם שמואל הקטן שזה לא משובח משל לעבד המבקש פרס מרבו, אמר להם המתינו לו עד שימתקמק ויצטער ואח"כ תנו לו. שואלת הגמרא לדעת שמואל הקטן מתי שבחו של ציבור? והתשובה כאשר מתפללים משיב הרוח, ונושב רוח, מוריד הגשם, ויורד גשם.

הודאה על גשמים בחוץ לארץ
כתב הסמ"ק שהודאה על גשמים לא נוהגת היום. (סי' קנא הל' ברכות בקשות) ולא הסביר את דבריו. הכל בו (פז נה ע"ג) הסביר כי אנו חיים בחו"ל ויש הרבה גשמים. "ואין אנו מתאוים לו ושמחים כדרך ששמחים באותם הארצות שיש להם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכים רחמים על המטר. אבל אנו אין אנו צריכים לכך ולפיכך ברכת המטר אינה נוהגת בינינו". ע"כ.
דבריו של הסמ"ק והכל בו נאמרו לגבי ארצות חו"ל ובמיוחד ארצות אירופה שבהם יש ריבוי של גשמים. וכתב המשנה ברורה שגם בארצות אלו - אם הייתה עצירת גשמים - מפני מה לא יברכו על חזרתם? "דהא ודאי פשיטא שאפילו באותם ארצות שרגילים במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך".
בכל מקרה בארצות שבהם יש צפייה קבועה לגשמים - בודאי צריך להודות ולברך. ואפילו במצרים שאין בה גשמים והיא ניזונת מנהר הנילוס יש לברך בעת עלית הנילוס.
הרדב"ז היה גר במצרים אין שם כמעט גשמים. החיים שלהם מושתתים על המים שבאים מהנילוס. כל שנה מחכים לעליית המים שלו ושמחים בעלייתם. כתב המשנה ברורה בשם הרדב"ז. "הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו - מברך "שהחיינו", אף דאין לו קרקע. כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך "שהחיינו". אבל מי שרואה את הנילוס בכל יום, אף דביום זה ניתוסף מים על יום שלפניו - לא יברך. מפני שהריבוי לא ניכר.
והוסיף עוד שאם הוא לא נמצא ליד הנילוס עצמו אלא ליד אחת התעלות שנמשכות ממנו - שבעת שהנילוס נמוך - התעלה יבשה. ובעת שהנילוס גואה - היא מלאה. ורגילים לשמוח בראיית המים הגואים בה - יברך אף על עליית המים בתעלה. אמנם אם כבר ראה הנילוס עולה על גדותיו ושמח ובירך - לא יכול לברך "שהחיינו" על עליית התעלה.

עיקר הודאה על גשמים - בארץ ישראל
כל יום שאנו קוראים קריאת שמע, אנו מזכירים לעצמינו מה שאמרה תורה בפסוקים שקודם קריאת שמע. שארץ ישראל היא ארץ מיוחדת ש"עיני ה' אלוקיך בה". ובעקבות ההתבוננות הזו שלו הוא מדבר עם הנביאים ובעלי רוח הקודש. וגם מדבר עם האנשים האחרים דרך הגשמים. דבר זה לא קיים בחו"ל. לא הנבואה ולא הדיבור דרך הגשמים. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יד).
על כן עיקר ההודאה על הגשמים היא בארץ ישראל. ובמיוחד שעניין של גשמים קשור לישועה וגאולה. "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בוֹ " (תענית ז). ולכן גם תושבי חו"ל מתפללים לגשמים לפי צרכיה של ארץ ישראל. אפילו בשעה שלא ישבו בה יהודים רק מעט מאוד.

מאימתי מברכים על גשמים?
הגמרא אומרת שכאשר הייתה תענית גשמים והתפללו ונענו אומרים "הלל הגדול" רק אם ירדו גשמים רבים כל כך משיכנסו טפח באדמה יבישה. באדמה בינונית - יכנסו המים שני טפחים. באדמה שעובדים בה והיא חרושה, שיכנסו המים שלשה טפחים. אבל לצורך ברכת "מודים אנחנו לך על טיפה וטיפה אנו מודים אפילו על פחות". אמנם אנו אומרים על כל טיפה - שיודעים להעריך כל טיפת מים. בפועל אנו מברכים ומודים בנוסח האמור רק כשיש יותר מים.
הגמרא אומרת: "מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה". מה פירוש המילים הללו? רש"י אומר פירוש בשם עצמו "שירדו כל כך שכשהטפה נופלת - יוצאה אחרת ובולטת כנגדה" דהיינו שהמים הנמצאים על הארץ לא נספגים מיד ועומדים קצת על הארץ ואז כל טיפה שמגיעה קרוב לפני המים שעל הארץ - "מרימה" טיפת מים שמתרוממת לקבל את פניה כמו שחתן יוצא לקראת הכלה שלו.
פירוש אחר למושג הזה " משיצא חתן לקראת כלה" הביא רש"י בשם המורים שלימדו אותו " שהשווקין מקלחין מים, שוק מקלח וזה מקלח כנגדו". הבית יוסף הביא בשם הרמב"ם ((שו"ע אורח חיים סימן רכא. רמב"ם הלכות ברכות פרק י ו) "מאימתי מברכין על הגשמים משירבה המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים וילכו האבעבועות זה לקראת זה".
לכל הפירושים מדובר במים שצפים או זורמים על פני האדמה. אין שום צורך לבדוק בעומק באדמה אם המים נספגו כמו שבודקים לצורך אמירת הלל הגדול. ומכאן שכשהתענו וירדו גשמים ולא נספגו בעומק הקרקע. אמנם לא יאמרו "הלל הגדול" - אבל בודאי לא ימנעו מלומר "ברכת מודים". וכן אם ירדו גשמים לפני התענית או אחרי התענית. שלפי האמור לעיל לא אומרים "הלל הגדול" - במקום זה יאמרו "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה".

"שהחיינו" - "הטוב והמטיב" - "מודים אנחנו לך על כל טיפה טיפה"
הגמרא במסכת ברכות עושה סדר ומסבירה מתי מברכים "הטוב והמטיב" מתי אומרים "מודים אנחנו לך על כל טיפה טיפה" ומתי מברכים "שהחיינו"? הגמרא אומרת: "והתניא, קצרו של דבר, על שלו הוא אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו". על שלו ועל של חבירו אומר: "ברוך הטוב והמטיב". (ברכות נט:) וכל זה כשיש לו קרקע. אבל אין לו קרקע - אומר רק "מודים אנחנו לך על כל טיפה טיפה".
וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכא) "ומה מברך? אם אין לו שדה - אומר "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים" וכו' עד "הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו" וחותם "בא"י אל רוב ההודאות". ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר - מברך "הטוב והמטיב". ואם אין לו שותף בשדה - מברך "שהחיינו" ".

דעת הרא"ש - גשמים תמיד של כולם
דעת השו"ע, היא דעת הרי"ף והרמב"ם והיא פשט דברי הגמרא. שרק על שותפות על יהודי בקרקע מברכים "הטוב והמטיב". הטוב - לי. והמטיב - לאחרים. והסביר הביאור הלכה: "דאף על גב דגשם זה הוא טובה גם כן לכל העולם, שהרבה אנשים יש להם שדות. מכל מקום לא שייך לברוכי "הטוב והמטיב" דבעינן שיהיו שותפין עמו גופא בטובה זו שהוא מברך עליה". הם צריכים להיות שותפים ממש בקרקע ולא רק שותפות כללית בשמחה. (רכא ד"ה שאינו). לדעת המשנה ברורה (ד) אם אדם נשוי - יש לו שותפים ממש בשמחה. אשתו ו\או ילדיו. והם מברכים "הטוב והמטיב". יש חולקים עליו ואומרים שאשתו וילדיו הם כגופו. ועל זה לא מברכים.
דעת הרא"ש שגשמים הם תמיד טובים לו וטובים לאחרים. לדעתו אלו שיש להם קרקע תמיד מברכים על גשמים רק "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו". ומה שהגמרא אמרה שמברכים "שהחיינו" זה רק על דברים אחרים ששמח בהם והוא שמח לבדו. "ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו". (סי' טו). "שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות - מברך הטוב והמטיב".
בפועל אנו לא נוהגים לברך בשם ומלכות, לכן אין כל כך נפ"מ במחלוקת זו. כולם אומרים ברכת "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". כפי שיתבאר לקמן. אמנם לאלו הנוהגים לברך בשם ומלכות, הלכה נפסקה כדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים.

מי ששמע על גשמים ולא ראה את ירידתם - האם יברך?
יש לנו כלל שאומר "ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב" (ברכות נד.) ועל פי זה הגמרא שאלה למה צריך כלל ברכה של "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". יברכו תמיד רק "הטוב והמטיב". והגמרא עונה כי ברכת "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה" היא ברכה על מי שרואה בעיניו. והיא ברכה הרבה יותר חזקה. אבל באמת מי שרק שמע - יברך "הטוב והמטיב".
על התירוץ הזה בגמרא יש קושיה ונאמרו עליה שלשה תירוצים אחרים. בין הפוסקים ישנה שאלה האם התרוץ הזה נדחה מההלכה או לא? כתב הרשב"א והובאו דבריו ברמ"א "השומע שירדו גשמים - מברך הטוב והמטיב". והסבירו את דבריו רק במי שיש לו שדה אחר. אבל אם יש לו שדה לבדו - יברך "שהחיינו" כמו אם ראה. וההבדל בין שומע לרואה הוא רק במי שאין לו שדה כלל. שברואה אומר "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". אבל מי שרק שומע לא יאמר "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". (מגן אברהם).
ובמשנה ברורה (ז') הביא את דעת ה"שיטה מקובצת" שאומר כי גם שומע שאין לו קרקע יכול לברך ברכת "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". ומכריע למעשה שאם רק שמע - יאמר "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה". אבל לא יחתום את ההודאה הזאת בברכה בשם ומלכות.

האם לומר "מודים" כשלא הייתה עצירת גשמים ושמח בראיית הגשמים?
הרמב"ם (בפ"י מהלכות ברכות) ולא הזכיר אם היו בצער. ואפשר לומר שגם הרמב"ם מודה שמדובר רק אחרי עצירת גשמים. רק שלא טרח לפרט. אמנם אפשר לומר שבארץ ישראל אפילו אם לא הייתה עצירת גשמים. עצם העובדה שהם באים פעם ראשונה אחרי הקיץ - זו שמחה גדולה ומברכים על כך. כי בארץ ישראל "כל אחד מצפה וממתין על עת הגשמים ומצטער על העדרו ושמח מאד בירידתו".
לזה נוטה דעת המשנה ברורה שכתב כי בארץ ישראל שמצוי יובש גדול. "בודאי יש שמחה רבה כשיורד מטר וצריכין להודות" אפילו אין עצירת גשמים, כמו שמברכים 'שהחיינו'" כל שנה על פרי חדש, אפילו שלא נעצר אלא בעונתו. "כך יש לברך על גשמים פעם ראשונה מרוב שמחה". למסקנה כותב הרב "ועל כן נראה דיברך בלא שם ומלכות" כיון שיש דעות שחולקים על כך. וספק ברכות להקל.

מה הדין בגשם שני ושלישי?
בתענית גשמים כתוב (שו"ע אורח חיים סימן תקעה ח) כי אם ירדו קצת גשמים והפסיקו וצמחו הצמחים קצת ופסקו הגשמים והתחילו הצמחים להתייבש. - "הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים". כי כשיבשו הצמחים הרי זה מתפלל לשעבר על הצמחים הללו. ועל גשמים אחרים - יתפללו לפי הסדר הרגיל.
כמו כן אם ירדו מעט גשמים ולא התמלאו האוצרות. ובימינו שהכנרת היא מאגר המים הלאומי - אם היא נשארה ריקה יחסית - "הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים". וכן אם "פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום בימות הגשמים - הרי זה מכת בצורת ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיעבור זמנם". בכל המקרים הללו - אם ירדו גשמים בתענית - אומרים הלל הגדול כדלעיל. ואם לא התענו - יאמרו "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה".
אמנם אם ירדו קצת גשמים קודם זמנם. ואחר כך ירדו גשמים בזמנם. על הראשונים לא אמרו "מודים", שמא אינם גשמי ברכה. ועל האחרונים לא יכולים לברך - שמא כבר לא מדובר בגשמים ראשונים. על כן הטוב הוא לומר את נוסח ההודאה בלי ברכה ושם ומלכות.

נוסח הודאה על גשמים
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ עַל כּל טִפָּה וטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָּנוּ. ואִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, ושִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, ועֵינֵינוּ מאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וכַיָּרֵחַ, ויָדֵינוּ פרוּשׂוֹת כּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, ורַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים להוֹדוֹת לךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים, ורֹב רִבֵּי רבָבוֹת פּעָמִים הַטּוֹבוֹת, נִסִּים ונִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ ועִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלּפָנִים מִמִּצְרַיִם גּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פּדִיתָנוּ, בּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחְלָיִם רָעִים ורַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ ולֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, ורוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בּאַפֵּנוּ, ולָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבּחוּ וִיפָאֲרוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. בָּרוּךְ אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת.
הערות לנוסח הברכה
הגמרא אמרה שצריך לומר "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ". וְרַבִּי יוֹחָנָן סיים את הברכה בנוסח "נשמת כל חי" אבל לא סיים בברכת "ישתבח" אלא "בָּרוּךְ אַתָּה ה', רֹב הַהוֹדָאוֹת". הגמרא מקשה וכי אנחנו מודים לו רק על חלק ממה שעשה איתנו. למה לא על "כָּל הַהוֹדָאוֹת"? על כן פסק רבא למר "הָאֵל הַהוֹדָאוֹת". אבל על זה קשה קצת כי אנו רוצים לברך על כל טיפה וטיפה וגם לברך על הריבוי העצום של טיפות הגשם. על ריבוי הברכה. לכן מסכם בגמרא רב פפא לומר את שני הנוסחים. "רֹב הַהוֹדָאוֹת, וְהָאֵל הַהוֹדָאוֹת".
ברמב"ם (הלכות ברכות פרק י) פסק לומר "ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות והתשבחות". הנוסח הזה של והתשבחות" הוא לא נוסח הגמרא ולכן השולחן ערוך לא פסק אותו. אבל פסק לומר "ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות". אלקים שעושה איתנו הרבה ניסים ואנחנו צריכים להודות לו הרבה הודאות.

למה אומרים נשמת?
נוסח ההודאה כולל חלקים נרחבים מ"נשמת כל חי". הסיבה הפשוטה היא שבירידת הגשמים כל החי על פני האדמה שמח. כל העצים וכל העשבים. כולם שרים. כל החיות וכל הבהמות. כולם שמחים והאדם שמודה הוא להם לפה. אמנם ריבוי ההודאות הוא לא רק בגללם. ירידת הגשמים היא שפע של טובות גדולות ורבות כמו שהובא לעיל בגמרא ובדברי האר"י ז"ל. על כן אנו אומרים "רוב ההודאות".
הוסיף על כך הבית יוסף (אורח חיים סימן רכא) בשם הרב רבי מנוח טעם לאמירת חלקים מ"נשמת". "מפני שבסיבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסיבת הרעב חלאים באים לעולם לכך תקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלאים רבים דיליתנו".
רוצה לומר כי חסרון הגשמים גורם לאנשים לרצוח זה את זה. "ללסטם ולשפוך דם נקי " כפי שלצערינו הגדול ראינו בענינו כמה פעמים. וגם חסרון הגשם גורם יוקר השערים ועלול להביא למשבר כלכלי. וחסרון הגשמים מביא גם מחלות רבות. על כן אנו אומרים את הנוסח הכולל יותר שאנו
מכירים.
ויהי רצון שהקב"ה ישפיע עלינו שפע של טוב וברכה רבה. גם חיים וגם שלום. גם פרנסה וגם ישועה. גם תורה וגם קדושה. ורפואה שלימה במיוחד למו"ר הרב שליט"א יחד עם כל שאר חולי עמו ישראל. אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il