פרשת ויקרא | הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויקרא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

9 דק' קריאה

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

בכמה מקומות מוזכר בתורה שהקדוש ברוך הוא דיבר עם משה ובכולן נאמר שהדבר נעשה מאהל מועד, או מפתחו. ויש לדייק מדוע לא נאמר משכן העדות כפי שהתורה מכנה את המשכן, בתחילת פרשת פקודי. ואמנם שם (לט, לב) נאמר,"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד" , ועוד נאמר (שם מ, ב), "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד". ובהמשך הפרשה, פעמים נאמר משכן ופעמים נאמר אהל מועד, ובסיום הפרשה נאמר (מ, לד-ח):

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, וגו', וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל. וגו'. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

ויש להבין מהו משכן ומהו אהל מועד, ומדוע לפעמים משתמשת התורה בשם משכן, לפעמים בשם אהל מועד. (ועיין שם בכל פרק מ).

והנה באותו הפרק (פסוק יח) נאמר: "ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו, וגו', ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה...". הרי נראה מפורש, שהמשכן אינו תאור לגוף המשכן, שהם הקרשים, ודפנות המשכן, כי אם, כפי שביאר הספורנו (שם), שעשר היריעות מעשה חושב, שנקראו משכן, הוקמו קודם להקמת הקרשים, וכו', כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן ושאר הנכנס באותו בנין, שהם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, (שהם יריעות העזים, כפירוש רש"י, שם) היו להעמיד המשכן ולכסותו. עכ"ד. (עיין בדברנו לפרשת פקודי, לעיל).

לפי זה נראה שמשכן פירושו, המקום בו שוכן מי שאיווה להיות באותו מקום, והיריעות באות לסוכך עליו מפני החום והקור וכדומה. ואילו אהל פירושו, ההפרדה בין השוכן באותו מקום מיוחד לסובבים אותו. כלומר משכן הוא כלפי פנים, ואהל הוא כלפי חוץ. ולכן היריעות של המשכן היו עשויות צמר שהוא רך ונעים למגע, ושממנו עושים מלבושים לאדם. לעומת יריעות העיזים, שהן קשות, כי שער העזים קשה הוא, ואינו ראוי ללבוש, והוא נקרא שק. (כמבואר במסכת שבת נז, א, תנן התם וכו'.)
ומכאן מובן מדוע בסיום ספר שמות נאמר, ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן, כי מקום השכינה הוא במשכן, ואילו הענן שבא להבדיל בין המשכן לשאר העם כיסה את האהל שהוא צידו החיצון של המשכן.

והנה על הנאמר בפסוק, וידבר ה' אליו מאהל מועד הביא רש"י דברי תורת כהנים: "יכול מכל הבית, תלמוד לומר מעל הכפרת. יכול מעל הכפרת כולה, תלמוד לומר מבין שני הכרובים". ולכאורה יש לשאול מה נפקא מינה אם הדיבור מכל האהל או רק מעל הכפרת או מבין שני הכרובים דוקא?

אכן, כיון שנתבאר שיש למשכן צד פנימי ויש לו צד חיצון, והקריאה אל משה היא מהצד החיצון, כי כל הציוויים שנאמרו למשה הינם מצות שהאדם נתחייב בהן, ומובן שמציאות האדם שהוא נמצא בצד החיצון של המשכן. לא רק מבחינה מעשית גופנית, כי אם גם מבחינה רוחנית, ולכן גם כהנים שעובדים במשכן אינם רשאים להכנס למשכן כניסה רקנית שלא לצורך עבודה, ואף כהן גדול אינו רשאי להכנס לקודש הקודשים כי אם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים כאשר הוא וכל העם מתענים ביום זה ופרושים מהנאות עולם הזה, ועליו לעבוד עבודת קודש מיוחדת עד שהוא נכנס בקדושה וטהרה וכפרה על עוונותיו ועוונות כל אחיו הכהנים וביתם. (כמבואר במסכת יומא באריכות).

ואם כן היה מקום לומר שגם הנבואה הנאמרת למשה רבינו מאהל מועד באה מהצד החיצון של המשכן שהוא אהל מועד לכך נאמר מעל הכפרת מבין שני הכרובים, דהיינו השכינה המתגלת למשה רבינו היא מהצד הפנימי של המשכן, ממרכז השראת השכינה שהוא בין שני הכרובים, וממילא זו התגלות באספקלריה המאירה והברורה אשר אינה שייכת למציאות העולם הפשוטה, כי אם למשה רבינו שזכה להנתק ממציאות העולם של כל בני אדם, ולהדמות לחי בעולם עליון עוד בחייו, בלא אכילה ושתיה, כל זמן היותו בהר, דבר שהשפיע על משה מבחינה רוחנית כל ימיו.

על פי הדברים האלה מובן מדוע בפרשת קרח (במדבר טז, ט) נאמר, המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם לומר שמעלת הלויים, שהובדלו לעבודת משכן ה'. וכן נאמר (שם יז, כז): "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו. כל הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע". בני ישראל הזכירו שהקרב אל משכן ה' ימות. ואילו (שם יח, ב־ו) כאשר התורה מציינת את תפקיד הלויים נאמר שהם שומרים משמרת אהל מועד, ולא נאמר משכן ה'. כאמור, משכן ה' מציין את השראת השכינה שבמשכן, שמצד אחד היא הגורמת שזר הקרב אל הקודש ימות, ומאידך בני לוי הובדלו מכל ישראל, וקרבם הקדוש ברוך הוא אל משכן ה'. לעומת זאת אהל מועד שמציין את הצד החיצון של המשכן, גם מבחינה פשוטה וגם מבחינה פנימית, זהו המקום בו צריכים הלוים לעמוד ולשמור את המקדש ולהזהיר את ישראל מלקרב אל הקודש שלא כדת. וכמובן שלא רק למשכן פנימה יש מגבלות לזר להכנס, גם לחצר המשכן שהוא הצד החיצוני שלו, ישנן מגבלות, עליהם הופקדו הלוים להיות מלמדים ומזהירים את בני ישראל, שלא יבואו לכלל חילול הקודש. (עיין בדברינו לפרשת במדבר, בענין חניית הלוים מסביב למשכן ומדוע משה, אהרן ובניו בצד מזרח, דוקא(.

בשני מקומות ירדה שכינה למטה לארץ. הראשון, בהר סיני כאשר ניתנה התורה כמו שנאמר בשמות (יט, כ), וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר. ויקרא למשה אל ראש ההר ויעל משה. והשני, ביום השמיני לחנוכת המשכן כמו שנאמר (שמות, מ, לד), ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. בהר סיני היתה ירידת שכינה לצורך שעה, למתן תורה, ואילו ירידת השכינה במשכן היתה ירידה לעולם. משם עברה השכינה למשכן שילה, נוב וגבעון, ולבסוף לבית עולמים - בית המקדש בירושלים, ולא זזה משם עד היום. וכשם שבמעמד קבלת התורה נתגלתה השכינה מתוך האש, כך בחנוכת המשכן ירדה אש מהשמים על גבי המזבח. וכשם שבמעמד הר סיני דיבר הקדוש ברוך הוא עם משה והעם מתוך הענן, כך בחנוכת המשכן כיסה הענן את המשכן והקדוש ברוך הוא קרא למשה ודיבר אתו. בשני מעמדות אלו זכו ישראל להתעלות עליונה עד כדי הכרה במציאות הקדוש ברוך הוא בחושיהם הגשמיים כביכול רואים את הבורא. אחד התפקידים המרכזיים של המקדש לדורות, הוא המשכת הקדושה וההתעלות של מעמד קבלת התורה וחנוכת המשכן. ולפיכך הפרשה הראשונה שנאמרה למשה במשכן היא, פרשת קרבן עולה לכל סוגיו, אשר כולה עולה על גבי המזבח, כליל לה'. כי כושרו של האדם להקריב לבוראו הוא המקרבו אליו וככל שהאדם מתנתק מחומריותו ודבק בערכים עליונים כן הוא מחיה את מעמד קבלת התורה אשר פשטה את חומריות בני ישראל מעליהם. ובזה המשכן שמקריבים בו קרבנות הינו המשך למעמד קבלת התורה המורידים כביכול את הקדוש ברוך הוא משמי שמים אל האדם.

בטעם הקרבנות נאמרו דברים שונים. הרמב"ם (במורה נבוכים, הובאו דבריו ברמב"ן בתחילת הפרשה פסוק ט) כתב:

"בעבור שהמצרים והכשדים אשר ישראל היו נמצאים בארצם מעולם, היו עובדים מזל טלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם כשעירים. לכן ציוותה התורה לשחוט לה' בקר וצאן ושעירים, כדי שיוודע, שמה שחשבו כי הוא תכלית העבודה, הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העוונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות. כי כל מדוי וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכם".

והרמב"ן תמה עליו דאם כן יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים טפשי עולם. והכתוב אמר כי הם, לחם אשה לריח ניחוח. ועוד, כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם, כי כבוד הוא להם כאשר יזבחו הטלה שהוא מזלם להקדוש ברוך הוא. ואילו היינו אוכלים אותם לשובע היינו מראים שאין בהן קדושה כלל, ואולי היו רואים כי שקר נחלו אבותיהם הבל ואין בם מועיל. ובאמת נח בצאתו מהתיבה הקריב קרבן לה' ועוד לא היה אז מצרי או כשדי. ועליו נאמר, וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם כי יצר מחשבות לבו רק רע. והבל הביא מבכורות צאנו וקין הביא מפרי האדמה. וישע ה' אל מנחת הבל. חז"ל אמרו על אדם הראשון שהקריב קרבן, ועדיין לא היה עבודה זרה בעולם כלל. ואף בלעם כאשר רצה שתשרה עליו רוח נבואה בנה שבעה מזבחות והעלה בהן פר ואיל בכל אחד. מסיים הרמב"ן, חלילה שלא יהיה בקרבנות שום תועלת, רק שלילת דעת העבודה זרה.

אמנם, אפשר להסביר דעת הרמב"ם, שבודאי יש בקרבנות ענין עבודת ה' אלא שזו דרגה נמוכה יותר מאשר דבקות ה' באופן מופשט. כי האדם החומרי אינו יכול להדבק בה' בשכלו בלבד ועליו לעשות מעשים המכוונים את מחשבתו, וכמו בין בני אדם כאשר אוהבים מישהו מביאים לו מתנות ועל ידי כך מתגבר הקשר בין הנותן למקבל והאהבה מתפתחת ביניהם, כך כלפי אלוקים. האדם מרגיש קשר חזק יותר כאשר הוא מביא לו קרבן. אולם הדרגה העליונה יותר, היא, כשהאדם יכול להתעלות מעל מעשים גשמיים כלפי ה', ולכוין מחשבתו ולהכין לבבו אליו יתברך בתפלה בלבד. לכן אדם הראשון נח ואחריהם בלעם עבדו את ה' בדרך הטבעית לאדם חומרי, האומות המשיכו בדרך זו לעבודה זרה וישראל ששהו ביניהם אף על פי שמבחינת איכותם הרוחנית היו ראויים להגיע לדרגה העליונה, בהשפעת סביבתם הגויית סגלו לעצמם את מעשיהם, ועל מנת להדבק בה' היו זקוקים למעשים מוחשיים. לפיכך נתנה התורה את מצות הקרבנות.

אלא שעדיין קצת קשה, שהרי מצאנו לשון הקרבה אצל המלאכים, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב לפני ה' (מסכת חגיגה, יב, ב), צריך לומר שזה שם מושאל בלבד. ובאמת הרמב"ם בעצמו ביד החזקה סוף הלכות מעילה כתב, שענין הקרבנות חוק הבורא הם. נמצא, שהטעם שנתן במורה הוא טעם חלקי בלבד.

אבן עזרא כתב, כי בעת שיעשה בקרבן מעשה השחיטה וזריקת הדם ואחר כך יעלה אמוריו על גבי המזבח יתבונן החוטא כי באמת היה צריך להעשות לו כך. ומתוך כך יחזור בתשובה שלמה ויתודה והקדוש ברוך הוא יכפר בעדו. וכתב עליו הרמב"ן שהם דברי אגדה מתקבלים ומושכים הלב, אולם על דרך האמת יש בהם בקרבנות סוד נעלם נכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי, ובסוף מסכת מנחות:

"אמר שמעון בן עזאי, בא וראה שלא נאמר בקרבנות רק שם ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר, אם ארעב מה אומר לך. כי לי תבל ומלואה. לא אמרתי זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני".

נראה פירוש הדבר בדרך הפשוטה, כידוע העולם מורכב מחלק חומרי גשמי, וכנגדו ישנו הצד הרוחני. אף האדם בעצמו יש בו כוחות יותר רוחניים וכוחות אחרים גשמיים חומריים כוח הדיבור הנובע משכל האדם הוא ביטוי לצד היותר רוחני שבו, ובזה הוא נבדל משאר בעלי החיים שהינם חומריים בלבד, ולפיכך גם דיבור אין בהם. ולפי שהקול הוא הביטוי לכוחו הרוחני של העולם היה הקול והדיבור במתן-תורה כמה שנאמר (שמות, יט, יט), ויהי קול השופר הולך וחזק. ונאמר עוד (דברים, ה, יט), את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף משה מדגיש לישראל שמעמד הר סיני היה בקול גדול במיוחד, משמע שיש לכך חשיבות מיוחדת. טעם הדבר כי כאשר הרוחניות גודלת גם הקול גובר, הקול הגדול במתן תורה מורה שזהו מעמד רוחני נעלה ונשגב במיוחד.

ולפי זה יובן טעם לתקיעות בראש השנה וביום הכיפורים של יובל שבו עבדים עבריים משתחררים לבתיהם. שהרי בראש השנה נאמר בישעיהו (ה, טז) "ויגבה ה' צבקות במשפט" ובודאי, משפט הקדוש ברוך הוא בעולם גורם להתעלות רוחנית עליונה. כי ה' כביכול שייך לברואיו יותר, ולפיכך אמרו חכמים על הפסוק (ישעיהו, נה): "קראוהו בהיותו קרוב אימתי הוא קרוב? בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". ולכן בראש השנה שהוא יום שכל בני העולם עוברים לפניו במשפט מתחזק קול השופר, אותו קול אשר נסר בחלל העולם במתן תורה. אותו קול מתגבר גם בשנת היובל שהיא כולה קודש לה', שנה שבה העבדים שבישראל אשר קנו אדון לעצמם מלבד הקדוש ברוך הוא, משתחררים וחוזרים להיות עבדי ה' בלבד. ולפי ששעה זו שעת התעלות גדולה היא, מתממשת היא דוקא ביום הכיפורים כאשר ישראל דומים למלאכי מעלה מנוקים מכל חטא ופשע. או אז בית דין ואחריהם כל אחד ואחד מישראל משמיעים את קול השופר קול התחזקות רוחניות האדם והעולם. לכן כאשר האדם מתפלל לאלוקים זהו דבר טבעי, כי כוחו הרוחני פונה אל ה'. ואם כי זהו דבר גדול, אמנם אינו השלמות. כי טבעי הוא שכוח זה שייך לעולם העליון של האדם. ברם כאשר הצד החומרי שבאדם פונה אל הקדוש ברוך הוא ודבק בו זו היא שיא השלמות.

כאשר אדם מקריב קרבן הוא לא רק מתודה על חטא, אלא עושה מעשה שחיטה בבעל חי, שהינו עצם חומרי, זורק את דמו על גבי המזבח ולבסוף מעלה אימוריו על האישים, וכל זאת הוא עושה לשם שמו המיוחד השם הכולל, המאחד את כל הכוחות, את כל כוח הופעתו בארץ. זו דבקות בה' גם בצד החומרי של הבריאה ובזה האדם ממלא את תפקידו העיקרי, להעלות את הגשמי החומרי ולהופכו לנשגב רוחני. ומטעם זה הקרבנות נחלקו למינים שונים ולבעלי חיים שונים כי כל בעל חי הוא התגלמות של כוח שונה בעולם. ובאמת הקרבנות אינם מוגבלים רק לבעלי חיים מסוג הבהמות ועופות, אלא כוללים מנחות ונסכים (חטה ושעורה, יין ומים) ושבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ בביכורים. ולבונה שאינה מאכל אדם. ישנה כאן קשת רחבה של צדדים בכוחות הגשמיים של העולם המוצאים את תיקונם על ידי הקרבתם להקדוש ברוך הוא.

כך טבעו של אדם, הוא אינו מסתפק בדיבורים אלא חפץ בהגשמתם, הוא מוכרח לתת ביטוי מוחשי למאויו ומחשבותיו. גם ביחסיו עם בני משפחתו או חביריו כאשר הוא אוהבם במיוחד הוא אינו משמיע זאת בדיבור בלבד אלא מבטא אהבתו וחיבתו בהתקרבות גופנית נשיקה או חיבוק וכדומה. אין זאת רק צורת הודעה לצד השני על רגשותיו כלפיו, אלא זה צורך נפשי עמוק לעשות מעשה מוחשי לביטול המחיצות ביניהם. ולכן בהקרבת הקרבנות מתגלה אחדות ה' בבריאה בצורה מיוחדת, לא רק ברוחניות העולם אלא גם בגשמיותו. ולפי שעיקר עבודת הקרבנות הוא בצד הגשמי של העולם כאשר היה המקדש על מכונו והיו מקריבים בו קרבנות כמצווה, היה שפע בעולם החומרי. שלא רק שהיתה קדושה והתעלות רוחנית לבריאה, אלא מבחינה גשמית היה נוח וטוב יותר. גם הפירות היו טעימים יותר (כמבואר בסוף מסכת סוטה, משחרב הבית בטל טעם הפירות). כי כאשר העולם דבק בבוראו בשלימות לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, מתברכים שניהם גם יחד. ולפי שאין כל אדם מסוגל לשעבד את חומריותו לקדוש ברוך הוא, עד כדי כך, מסרה תורה עבודת הקרבנות לכהנים בני אהרן שהם במעלותיהם הנפשיות מסוגלים לעבוד את ה' מתוך ניתוק מחומריותם. ובכל זאת שחיטת הקרבן שהינה פעולת הכשרה והכנה בלבד. כשרים בזר. כי עיקר הקרבן הוא בהקרבת נפשו, והדם הוא הנפש. ולפיכך אמרו חכמים, מקבלה (קבלת הדם במזרק) ואילך מצות כהונה. ולפי שבעוף המליקה נעשית בצד המזבח והדם ניתז עליו מיד נמצא שהמליקה עצמה היא חלק מהקרבת הדם ולכן אינה אלא בכהנים. וביחד עם זה, עצם פעולת השחיטה שהיא מכריעה בחשיבותה במעשה ההקרבה, כשרה בזר, כדי לתת גם למקריב שייכות מעשית בעבודת ה' העליונה.

____________________________
לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים,
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.

ניתן להשיג בחנויות, או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758.
או באימייל: [email protected]

ויקרא