ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשות אחרי מות - קדושים תש"ע

החיבור עם הכלל

קדושים תהיו - תהיו הקדש! * התפקיד האישי של האדם * קדושים תהיו - וכך תשרה השכינה * עבודת ה' שלמה * האיסור לשנוא יהודי * מצוות התוכחה * מותר לשנוא את הרשעים?
מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה
לחץ להקדשת שיעור זה
החיבור עם הכלל 1 *
קדושים תהיו - תהיו הקדש!
אנחנו ממשיכים לפרשת קדושים. לפני שבת מישהו אמר לי שיש רעיון מאוד יפה בהקדמה של ה"שערי יושר" של ר' שמעון שקאפ על מצוות 'והייתם קדושים': עניינו של האדם הוא להידמות לריבונו של עולם, וכל מה שריבונו של עולם ברא בעולם הוא כדי להיטיב. חכמי הפנימיות העמיקו והרחיבו את הרעיון הזה שריבונו של עולם הוא טוב ומכיוון שהוא טוב שלם הוא טוב שמיטיב, כל העולם כולו נברא כדי שריבונו של עולם יוכל להיטיב עם הבריאה ואת הכל הוא עושה לטובת הבריות. ה' לא צריך שום דבר ואין לו צורך בדבר מכל מה שהוא עושה, הוא פשוט טוב ולכן הוא מיטיב. האדם צריך להידמות לריבונו של עולם שכל מהותו, כל עניינו וכל חפצו הוא להיטיב לכולם, "טוֹב ה' לַכֹּל" (תהילים קמה, ט), ללכת בדרכיו ושכל רצונו של האדם יהיה להיטיב. כך אפשר להבין שזה הציווי של התורה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב), קדושים במובן של הקדש, תקדישו את עצמכם. לכל הקדש יש מגמה, אפשר להשתמש בו רק למגמה שלשמה הוא הוקדש – וכך גם ישראל צריכים להקדיש את עצמם לכלל, לא לחשוב על עצמם אלא כל מעשיהם יהיו למען הטבה לכלל ישראל.
ר' שמעון שקאפ ממשיך ומביא את דברי הרמב"ן שמפרש את מצוות 'קדושים תהיו' שלא רק שהאדם לא יעשה דברים אסורים, אלא גם לא ייהנה מהמותר בעולם במה שאין לו צורך בכך. הרמב"ן אומר שהכוונה בציווי "קדושים תהיו" שהאדם לא יהיה נבל ברשות התורה, ויקיים את המצוות רק בדיוק כמו שכתוב, "על פי הספר". לדוגמה התורה אמרה שבשבת אסור לעשות ל"ט מלאכות, אבל היא לא אמרה שאסור להזיז את הארונות ולעשות סדר בכל הבית - וכך האדם יכול לטרוח כל השבת כולה ולא יעשה שום איסור! זה "נבל ברשות התורה", הוא לא מבין מה המטרה של השבת. וכן הלאה: אדם יכול לשאת אישה שמותרת לו ולא עובר בשום איסורי עריות אך הוא יכול לשקוע כולו ולהיות שטוף בתאוות בצורה מוגזמת, גם זה "נבל ברשות התורה". גם לגבי מאכלים, אפשר לאכול מאכלים מותרים, לזלול, להשמין ולהשתכר, הרי התורה לא אסרה את זה! אך זה "נבל ברשות התורה". "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" זוהי מצווה כללית שצריכים להיות קדושים, לא רק לקיים את המצוות בצורה הפורמלית, אלא גם את רוחם של המצוות, להיות קדוש.
מוסיף ר' שמעון שקאפ שלפי הפירוש הזה של הרמב"ן, צריך להבין איך אפשר להסביר את דברי חז"ל: "קדושים תהיו, יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד, ט), הרי הכוונה תהיו קדושים, דומים לי ואיך ניתן לפרש את המדרש הזה בכיוון של הרמב"ן שהכוונה להיות פרושים – הרי לא שייך לפרש ככה כלפי שמיא! לכן מפרש ר' שמעון שקאפ, שכוונת הפסוק 'קדושים תהיו' היא שתהיו כמוני, וכמו שכוונת הקב"ה היא להיטיב עם הבריות וכל מה שעושה הקב"ה הכל זה לטובה - כך גם אתם צריכים להיות, ממילא לא תהיו עסוקים בעצמכם וממילא לא תשתמשו במותרות לחינם כי כל המטרה שלכם זה להיות כמו ריבונו של עולם שהוא טוב לכל וכל מהותו היא להיטיב.

התפקיד האישי של האדם
אך עדיין, קדושתו של הקב"ה למעלה מקדושת ישראל. על ישראל אומר רבי עקיבא שחייך קודמים לחיי חברך (ב"מ סב, א), אם חיי האדם עומדים כנגד חיי החבר חייו שלו קודמים. לא צריך להיות במקום שכל כולו של האדם מסור ומתבטל לגמרי. הקב"ה טבע באדם את התכונה שהוא אוהב את עצמו. בתכונה הזאת יש סכנה כי אם אדם אוהב את עצמו הוא יכול להגיע לידי כפירה, מפני שאם האדם לא מבין שהכל מאת ה' ואין לו מעצמו שום דבר וגם אם הוא עשיר ובעל ממון הוא מעצמו כלום, התכונה הזאת של אהבה עצמית יכולה למשוך את האדם לכפור ולומר שהכול שלו ולא של ריבונו של עולם. לכן האדם צריך לדעת שהטבע הזה אמנם יכול להיות גם לרעה - אך גם לטובה. אדם אוהב את עצמו, אך מי זה עצמו? מה זה האגואיזם והאנוכיות, הגוף הגשמי שלו? כשאדם מתבונן במבט רחב יותר גם משפחתו כלולה בעצמיות שלו, גם היא חלק ממנו. כשאדם מתפשט עוד יותר ה'אני' שלו כבר כולל את כלל ישראל, כולם מציאות אחת וכולם גוף אחד. הכול זה 'אני', אני אוהב את עצמי אבל ה'עצמי' הזה הוא כל כלל ישראל ואני איבר אחד מכל האיברים של כלל ישראל. ובמבט עוד יותר גדול, ה'עצמי' הוא כל הבריאה כולה. לקחת את הטבע שהקב"ה טבע באדם ולהפוך אותו לטבע גדול, אמיתי וענק. בעצם כל המציאות כולה היא אחת, לכל אחד יש התפקיד שלו וכל אחד הוא חלק שמסייע לכל המציאות כולה.
בכל מקום עבודה אם יש לאדם תפקיד והוא עושה אותו בנאמנות - מקדמים אותו, ואם הוא ממשיך ומבצע את תפקידו בנאמנות – מעלים אותו ממדרגה למדרגה. "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב), אם נותנים לאדם כסף והוא מבין שתפקידו הוא לחלק את הכסף והוא מקיים את תפקידו - הקב"ה נותן לו יותר עושר, קודם הוא היה ממונה על סכום מסוים של כסף ועכשיו הוא ממונה על כפל כפליים. ואם הוא ממשיך ועושה את תפקידו כראוי, מחלק ומעשר את הכסף אז הקב"ה נותן לו עוד יותר. זה יכול להיות בחכמה, זה יכול להיות בכסף וזה יכול להיות בכל התחומים, אם אדם משתמש במה שהקב"ה נותן לו בצורה טבעית ונכונה הוא מקבל קידום, כמו בכל מקום שבו האדם עושה את תפקידו בצורה טובה. אך מי שלא עושה את תפקידו נאמנה - אין ברירה, צריך לתת לו תפקיד פחות חשוב ומרכזי, אם גם את התפקיד הזה הוא לא מבצע מורידים אותו עוד דרגה. אדם צריך לזכור שהוא חלק מכל המציאות כולה ועניינו למלא את תפקידו בצורה שלמה כדי שכל המציאות תתפקד בצורה נכונה, בידו החלק שלו שהוא חלק מהתפקיד של כל הבריאה כולה.
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", כל אחד צריך להקדיש את עצמו לייעוד שלו. ה"שערי יושר" ממשיך וכותב שמי שמקדיש את עצמו לתורה ולהרבצת התורה, מכיוון שהוא מתאמץ מאוד בהרבצת התורה נותנים לו עוד תלמידים, אם הוא מתאמץ יותר מוסיפים לו עוד תלמידים רבים. ר' שמעון שקאפ זכה לעלות מתפקיד לתפקיד בהרבצת התורה... צריך לעשות כמו שהוא אומר שם, לקיים את הדברים באמת לשם שמים ואז אדם זוכה להמון כוחות ועליו להשתמש בהם למטרה היעודה.

קדושים תהיו - וכך תשרה השכינה
כהמשך לדברים הללו, נראה את דברי ה"שפת אמת" על הפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". רש"י מביא שפרשה זו נאמרה בהקהל לכל קהל ישראל. אומר ה"שפת אמת" (תרמ"ג):
"קדושים תהיו" פרשה זו נאמרה בהקהל (ויקרא רבה כד, ה) שאין יכולים לזכות להקדושה רק על ידי הביטול לכלל ישראל, דכתיב: "כל העדה כולם קדושים" (במדבר טז, ג) פירוש כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחבירו.
כשישראל מאוחדים חלה עליהם קדושה.
לכן בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד וסט"א מתעברין יש קדושה... וענין קהילה זו שייך בכל פרט גם כן לאסוף כל הרמ"ח אברים וכל הרצונות לדבר אחד כמו שכתבו חז"ל בפסוק: "ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך" (דברים כג, טו) ברמ"ח אברים שבך.
יש מחנה כללי של כלל ישראל, ויש גם מחנה פרטי של כל האיברים של האדם. יש קדושה גדולה שכל ישראל מאוחדים וקדושה פרטית כשכל האיברים מאוחרים לעשות את רצון ריבונו של עולם.
לכן על ידי המצוות זוכין לקדושה... אבל קדושת כלל ישראל הוא גבוה ביותר ולכן כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים שחל עליה שם שמים וקדושה שורה בהם. וכמו כן בפועל על ידי שהיתה אחדות בישראל היה להם משכן ובית המקדש והשכינה היתה שורה ביניהם. ועתה על ידי שנאת חנם חרב על ידי שאין קדושה רק באחדות כנ"ל. וזה עיקר הגלות מה שאין יכולים להתאחד על ידי שנתפזרנו בין הרשעים והם מעכבין הקדושה שאינה יכולה לשרות בישראל על ידם.
זה מה שהגמרא אמרה (יומא ט, ב), בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ובית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. הם היו צדיקים אך לא הייתה אחדות, בית המקדש הוא קודש ואין הקדושה שורה כשלא מאוחדים. הדברים של ה"שפת אמת" הם בסגנון אחר אבל הכיוון דומה, אצל ה"שערי יושר" ראינו 'קדושים תהיו' - מסירות למען הכלל, אצל ה"שפת אמת" 'קדושים תהיו' - הקדושה חלה כשהכלל כולו מאוחד.

עבודת ה' שלמה
נעבור על כמה מהמצוות שיש בפרשה. על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כותב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ג):
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
"ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה (תורת כהנים, קדושים ב, ד). ה"שפת אמת" (תרנ"ב) אומר על כך רעיון יפה מאוד. עניינה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא שכולם יהיו מאוחדים, כמו שאדם אוהב את עצמו שיאהב את השני כי השני זה בעצם הוא, כל כלל ישראל זו מציאות אחת. כשאדם עובד את ה' מתוך 'ואהבת לרעך כמוך', מתוך כלל ישראל ובשם כלל ישראל - אז העבודה יותר שלמה ויותר גדולה. זה כלל גדול בתורה, אם כתוב שזה כלל גדול בתורה זה אומר שיש גם כלל קטן, מה זה הכלל הקטן? לעומת הכלל הגדול שהוא לאהוב את כל ישראל, יש 'ואהבת לרעך כמוך' בתוך האדם בעצמו, אם אדם מאחד את כל רצונותיו כדי לעבוד את ה'. הרמוניה בין הכוחות ולא שיש משיכה לכוונים שונים ומאבקים, כל האיברים מחוברים יחד, אוהבים זה את זה ופונים למגמה אחת. זה כלל קטן לעומת הכלל הגדול של כלל ישראל.
בן עזאי בא ואומר שיש כלל גדול מזה, "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א; תורת כהנים שם; בראשית רבה כד, ז). הכלל היותר גדול הוא לא רק לאהוב את כל מי שהאדם מכיר ואת כל ישראל שבאותו דור, אלא "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם", להתחבר לכל התולדות ולכל ישראל שבכל הדורות. להיות מחובר אל כל הדורות ומתוך כך לעבוד את ה'. זהו כלל גדול עוד יותר, כשאדם עובד את ריבונו של עולם, הוא מחובר ומכיר שהוא חלק מכל הבריאה כולה, ובתור חלק מכל הבריאה, על ידי שהוא עובד - הבריאה עובדת את ה'. הוא עובד עם כל הדורות כולם, עבודתו מקבלת משמעות גדולה מאוד. זהו כלל גדול עוד יותר, אהבת ישראל.

האיסור לשנוא יהודי
ברמב"ם מובאת מצווה נוספת (הלכות דעות שם ה):
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך", ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום "לא תשנא".
בפשט הדברים אפשר היה להבין שהתורה התכוונה שאפילו אם מסתירים את השנאה היא אסורה, הרי אפילו אם שונאים רק בלב - גם אז עוברים על הלאו, אז בביטוי של השנאה בפועל במכה או בדיבור ללא ספק עוברים על הלאו. אבל הרמב"ם מפרש אחרת, הרמב"ם אומר שרק אם שונאים בלב עוברים על הלאו, אך אם נותנים לשנאה ביטוי במכה או בדיבור - לא עוברים על הלאו של 'לא תשנא', עוברים על איסורים אחרים אבל לא על הלאו הזה. חשבתי בליבי, למה באמת הרמב"ם מסביר באופן הזה, למה אם נותנים לשנאה ביטוי היא פחות חמורה? היה נראה לומר שאם אדם כובש את השנאה בלבו זה פחות נורא, אך אם האדם גם שונא וגם נותן לכך ביטוי זה יותר נורא! אך יש לכך צד שני, אם יודעים שהאדם שונא יודעים להיזהר ממנו, אך אם הוא שונא רק בלב, הוא יכול לעשות הרבה נזקים והאדם שמולו לא ידע להיזהר. אולי לכן יש כאן צד יותר חמור.
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), 'הוכח תוכיח את עמיתך' זה המשך של 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אדם כועס על השני, הוא עשה משהו שלא כראוי ולכן בלב מתחילה להתפתח שנאה כנגדו. לכן אומרת התורה: במקום לשנוא - 'הוכח תוכיח את עמיתך', תפנה אליו ותשאל אותו מה קרה, למה אתה פוגע בי וגורם לי לשנוא אותך. לא כמו שהבנו בהתחלה ש'הוכח תוכיח את עמיתך' היא רק כשאדם עושה עבירה וצריך להוכיח אותו, אלא ראשית כל 'הוכח תוכיח את עמיתך' הכוונה אם אדם פגע בך או שלפחות נדמה לך כך, אל תשנא אותו אלא לך ודבר אתו. זהו חיוב של התורה, אסור לשנוא ויש חיוב לבוא ולהוכיח את האדם. בתגובה יכול להיות שהשני יסביר שהוא בכלל לא התכוון לפגוע והוא לא ידע שזה כך, יכולה להיות אפשרות שהשני בכלל לא פגע וזה שנעלב נעלב שלא בצדק, וכך הדברים מתבררים. 'הוכח תוכיח', לשון הוכחה ולשון תוכחה, הריב"ש אומר ש'הוכח' היינו שאדם מוכיח לשני את הדבר שהוא לא ידע, מסביר את עצמו וכך הדברים מתבררים. יש גם תוכחה, מישהו שעשה עבירה וברור שהוא עשה עבירה, נותנים לו תוכחה על כך שהוא עשה עבירה. וכך אומר הרמב"ם (שם ו):
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים".
אבשלום לא נהג כראוי, הוא היה צריך לדבר עם אמנון ולהודיע לו שהוא עשה רע. רואים שהרמב"ם מפרש את 'הוכח תוכח את עמיתך' כך, שכאשר מישהו פוגע בשני, הנפגע צריך לבוא ולהוכיח, ואם הפוגע חזר בו וביקש סליחה, צריך למחול.

מצוות התוכחה
יש עוד הלכה ברמב"ם (שם ז):
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך".
נשים לב לביטוי: "חוטא על עצמו" בחטא אתה מזיק לעצמך, למה אתה עושה את הדבר הזה?!. הרמב"ם מוסיף את החלק השני של המצווה:
המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא.
צריך לדעת איך להוכיח, באופן שלא יפגע באדם שמוכיחים אותו. אפילו שהוא עשה עבירה - עדיין אסור לפגוע בו וצריך לדבר אליו בעדינות. הזוהר אומר שכשריבונו של עולם רוצה להוכיח אדם שחטא, ראשית כל הוא גורם לו ייסורים פנימיים שאף אחד לא יודע מהם. אם האדם מבין, מקבל את המסר ומתקן את עצמו - טוב, אך אם לא - הקב"ה מביא עליו ייסורים של מחלות שאז גם הקרובים שלו יודעים מכך, באים לבקר אותו ואולי גם הם אומרים לו שמחלות לא באות סתם. זה כבר פחות נעים. אם הוא עדיין לא לומד את הלקח הקב"ה נותן לו עונשים כאלה שכבר מפורסמים וידועים לכולם וזה מבייש. צריך ללמוד מדרכו של הקב"ה וכך גם אדם צריך להוכיח את חברו: תחילה להוכיח בינו לבינו באופן שהכי פחות פוגע, בחכמה. ה"שפת אמת" (תרמ"ג) אומר שכל מוכיח צריך לזכור שגם לו יש אותה הבעיה במידה כלשהי, עובדה שהעין שלו נפגשה עם עבירה אצל השני, זהו סימן שגם בו יש קצת מזה. כך צריך להתנהג כשהאדם בא להוכיח, שהשני ידע שהוא לא בא להתנשא עליו ולומר לו שאתה לא בסדר ואני כן, אלא לומר ששנינו צריכים לתקן ביחד, יחד להשתפר. כך ההסתכלות צריכה להיות וכך גם ההתבטאות על מנת שלמוכח יהיה נעים לשמוע וממילא גם לקבל. גם באנשים חוטאים אסור לפגוע! התורה מצווה לעזור גם לשונאים שמותר לשנוא, גם לאלו שעשו חטאים.
אם בכל זאת לא נעים לשני לבוא ולומר לפוגע 'למה עשית לי דבר כזה', או שהוא ביישן או שיש לו מעצורים אחרים שלא נעים לו לבוא לשני ולומר לו בצורה ישירה שהוא לא היה בסדר - לאדם כזה יש עצה אחרת, ללמד על השני זכות. אולי הוא בכלל לא חטא כלפיך, וגם אם אין למעשים שלו שום הסבר אחר אולי היו לכך סיבות טובות. אם אדם מצליח להשתחרר מהכעס כלפי השני גם בלי להוכיח - או לחילופין במקרה אחר שמביא הרמב"ם שם (ה"ט):
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
אם אדם לא שונא לא מבקשים ממנו להוכיח, אם הוא ויתר ולא מקפיד אין עליו חובה להוכיח, אך אם יש הקפדה האדם חייב להוכיח. אסור לשמור טינה בלב, זו עצה חשובה מאוד מאוד, נכונה ומחייבת. לאדם יש רק שתי אפשרויות: או למחול מכל הלב - או להוכיח. לא להישאר במצב כזה שהאדם מקפיד ולא אומר. אם נחייה באופן כזה השלום ירבה מאוד בין האנשים. ראשית כל חבורה צריכה לנהוג על פי ההנהגה הבריאה הזאת בתוכה שלא יהיו שום קפידות וכו', ואחר כך להרחיב את ההסתכלות הזו גם כלפי ציבורים אחרים, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

מותר לשנוא את הרשעים?
בכל זאת יש כאלה שמותר לשנוא אותם. אתמול כשלמדנו "מנחת חינוך" עסקנו קצת בזה: הגמרא אומרת שיש אנשים שמותר לשנוא אותם. אם אדם ראה אחד שעבר עבירה ורק הוא ראה, הוא לא יכול להעיד עליו כי עד אחד לא נאמן, אך מותר לו לשנוא אותו. על כך אומרת התורה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), אם יש אפשרות לעזור לאוהב ולשונא, מצווה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו. שואל תוספות בפסחים (קיג, ב ד"ה שראה בו. ראה בשיחה לפרשת משפטים התשע"ב) אם מותר לשנוא ואפילו מצווה לשנוא אותו - למה צריך לעזור לו? ומשיב, שמכיוון שאתה שונא אותו וצודק הוא כועס עליך, אתה כועס עליו בצדק והוא כועס עליך בחזרה. כתוצאה מכך, גם אתה שונא אותו יתר על המידה והשנאה המותרת לך מתערבבת עם שנאה טבעית נוספת, שכשמישהו מקפיד עליך אתה מקפיד עליו וכעת ההקפדה היא לא רק על העברה שלו אלא גם על ההקפדה שלו כלפיך. על התוספת הזאת תתגבר ותעזור לו. עצם השנאה על העברה היא בסדר ועליה לא צריכים להתגבר, אך על כך שמתפתחת שנאה נוספת צריך להתגבר. הוי אומר, גם ביחס לרשעים אדם צריך לכוף את יצרו.
בהלכות רוצח (יג, יד) אומר הרמב"ם:
והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת.
ר' אהרון סולבייצי'ק מוסיף שמשמע מהרמב"ם שרק למי שמאמין בעיקר הדת צריך לעזור, אך למי שכופר בעיקר הדת לא צריך (פרח מטה אהרן, הלכות דעות ו, ה). הוא אומר שמדברי הפסוק שהחינוך הביא לא משמע ככה, אלא מדבריו משמע שגם המינים הם בגדר שצריך לעזור להם - כמו המדרש הידוע שמן הסתם כולם מכירים אותם כבר מגיל צעיר על יוסי משיתא ויקום איש צרורות. המדרש (בראשית רבה סה, כב) מספר על כך שכשבאו האויבים לכבוש את ירושלים הם לא העיזו להיכנס לבית המקדש ושלחו את יוסי משיתא פנימה והוא הוציא את המנורה, הם אמרו לו שהדבר הראשון שהוא יוציא יהיה שלו, אבל כשהם ראו את המנורה הם רצו אותה לעצמם ואמרו לו שיכנס ויוציא לעצמו משהו אחר. פתאום הוא לא רצה ונירתע מלהיכנס שוב, הוא חשב 'איך אפשר להיכנס לקודש, אסור להיכנס אל הקודש'! התחילו להכות אותו עד ששמו אותו במכשיר עינויים וחתכו את גופו ועדיין הוא לא נכנע וולא הסכים להיכנסשוב אל הקודש, פתאום הוא חזר בתשובה! הוא היה רשע גדול ופתאום הוא התהפך. גם הסיפור של יקום איש צרורות הוא סיפור דומה, רבי יוסי בן יועזר איש צרידא היה דוד שלו, ויקום איש צרורות ראה אותו בשבת בזמן שיקום עצמו רכב על סוס ואת רבי יוסי בן יועזר איש צרידא לקחו האויבים על מנת להרוג אותו על כך שהוא הרביץ תורה ברבים, הוא היה קשור בקורה ולוקחים אותו להריגה. אמר לו יקום איש צרורות 'תראה על מה האדון שלי הרכיב אותי ועל מה האדון שלך הרכיב אותך', אני על סוס ואתה קשור בקורה! אמר לו רבי יוסי בן יועזר: 'אם למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו', אם לך שאתה רשע כל כך הקב"ה מטיב ככה, מה יהיה לי! אמר לו יקום - האם יש מישהו צדיק יותר ממך? והשיב לו רבי יוסי בן יועזר: "אם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו". רבי יוסי בן יועזר נשאר באמונתו, לצדיקים יהיה טוב ולרשעים יהיה רע, גם אם נראה שלרשע טוב ולצדיק רע זו לא המציאות האמיתית, בסופו של דבר הקב"ה מטיב למי שעושה את רצונו ולא מטיב למי שלא עושה את רצונו. הוא אמר את זה בכל כך אמיתיות עד שהדברים נכנסו בלב יקום איש צרורות כארס של עכנא, הוא הבין שהוא חוטא והוא החליט להרוג את עצמו בארבעה מיתות בית דין. הוא שם מסביבו גל של אבנים, אש באמצע, עמוד תליה למעלה וחרב בתוך האש - תלה את עצמו, נפל על החרב, האש שרפה אותו והאבנים נפלו עליו - סקילה, שריפה, הרג וחנק, הוא עשה לעצמו את כל ארבעת מיתות בית דין. יצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא! רבי יוסי בן יועזר אמר שיקום הקדים אותו בשעה אחת. מכאן ניתן ללמוד שאין דבר כזה רשע גמור, גם ברשעים הגמורים יש ניצוץ של אמונה והניצוץ הזה יכול להתגלות, אפילו מהמצבים הכי נוראים יכול להיות תיקון.
אם כן, גם באנשים כאלה יש מצווה בשונא, כולם הם חלק מעם ישראל. שנזכה בעזרת ה' שכולם יחזרו בתשובה ולא יהיו לנו שאלות למי לעזור ואיך לעזור.
אני רוצה להוסיף משהו. אנחנו מתקרבים לחג השבועות, חג מתן תורה. כל יום צריכים לעלות עוד מדרגה, יש הרבה מדרגות שצריך לעלות כדי להגיע לקבלת התורה, התקדמנו מתחילת הספירה אך יש עוד הרבה מדרגות שצריך לעלות בהן. שהשבועות האלו יהיו לנו שבועות של התרוממות, מנוצלים ומלאים, ושבעזרת ה' נגיע לחג השבועות פתוחים לכרות ברית מחדש ולקבל תורה מחדש.




^ 1.. חלקה השני של השיחה שניתנה לפרשיות אחרי מות-קדושים, שנת תש"ע.
עוד בנושא אחרי מות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il