ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

והשב את העבודה "אֶל כָּל"

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא אמור Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

אייר תש"ע

והשב את העבודה "אֶל כָּל"


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

פרשת אמור עוסקת בחלקה הראשון במצוות ואיסורים הקשורים לכהנים, מעמדם ועבודתם.
אחת הפרשיות עוסקת באיסור על עבודתו של כהן בעל מום במקדש. וז"ל הכתוב:
"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו..." (ויקרא כ"א טז-יז).

להפתעתנו הפרשיה מסתיימת כך:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כד).

התמיהה ברורה מדוע ציווי זה מופנה גם כלפי בני ישראל? לכאורה אין ציווי זה שייך אליהם כלל. כמו כן, צריך הסבר מדוע נקט הכתוב בביטוי: "וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? הרי היה מספיק לכתוב "ואל בני ישראל"?
רש"י במקום מתרץ את שתי הקושיות וז"ל: "להזהיר בית דין על הכהנים". לדבריו, אכן האיסור מוטל על הכהנים בעלי המום שלא לשרת, אבל בית הדין הוא הממונה על אכיפת החוק. לכן הציווי מופנה אל "כל בני ישראל"= בית הדין, או בלשון המשנה- הסנהדרין, המייצגים את כלל ישראל. לכן, מסביר הרמב"ן, יש בסנהדרין הגדולה שבעים חברים המיצגים את כלל הדעות. וז"ל: "וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כד א), כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון" (במדבר י"א טז)

זו הסיבה כנראה, שבית הדין מכונה פעמים רבות במקרא "העדה".
הרמב"ן מוסיף על כך: "ואולי הטעם, מפני שאדם מכסה על מומיו, ואין הכהן חפץ בו להפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה, ועל כן יזהיר ב"ד בענין זה" (כ"ג מד).
לעומתם אבן עזרא וחזקוני מסבירים שאכן הציווי מופנה כלפי הישראלים.
לשיטת החזקוני משמעותו היא שלבני ישראל אסור להקריב שלמים באמצעות כהנים בעלי מום.
לפי אבן עזרא האיסור הוא על ישראלים בעלי מום לשחוט שלמים.
לפי שניהם לא ברור מדוע התורה מדגישה "וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" .
רבנו מאיר שמחה הכהן מדוינסק ב"משך חכמה", מחדש כדרכו, בהמשך לשיטת אבן עזרא כי ציווי זה איננו מתייחס להקרבה במשכן אלא להקרבה בבמה, בזמן שהבמות מותרות. העבודה בבמות כשרה בזר אבל מקריבים בעלי מום פסולים גם שם, כפי שמבואר בזבחים (קכ ע"א).
לפי פירושו של ה"משך חכמה" בדברי האבן עזרא ברור מדוע התורה מדגישה "וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כיון שהבמות כל ענינן הוא, שהן מצויות לכל, בכל מקום.
האיסור להקריב קרבנות בעלי מום, מנומק בספר מלאכי כך:
"וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע!? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה, אֵין רָע!? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ! הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת" ( א' ח),

טוען ה"משך חכמה" כי זהו גם ההסבר לפסול עבודתו של בעל מום.
כאן המקום לדון, האם זהו פסול בעצם, או שבעל מום כשר וההלכה שאיננו מקריב היא תוצאה של כבוד השכינה, שהרי בעל מום לא היה משרת לפני מלך בשר ודם.

עם התקדמות החברה האנושית, משפחות אינן מסתירות בנים או בנות בעלי מום ר"ל. ההפך הוא הנכון, המגמה החיובית היא לשלב את הנכים בחברה כמה שיותר ולהתאים כל מקום ציבורי מבחינת הנגישות גם לנכים. יש לעודד את בתי הכנסת, הישיבות והמדרשות הבונות מבנים לעשות כל מאמץ שהקהל בכללותו יוכל להיות שותף מלא בעבודת ד'. יש לשבח כל בית כנסת הבונה כבש המאפשר גם למוגבלים פיזית לעלות לתורה על אף הבמה המוגבהת. במקום בו הנכה מעוניין או חייב לגשת לפני התיבה, יש לאפשר לו גם זאת.

הנכם מוזמנים לעיין בתשובה הלכתית מפורטת שתצא לאור בכרך השביעי של שו"ת "במראה הבזק" (שיופיע בקרוב). התשובה מפורסמת גם בסוף עלון זה.

הבה נתפלל כי שאלה זו תעלה בקרוב על שולחן הפוסקים הלכה למעשה גם בעבודת ד' במקדש
ותמצא הדרך ההלכתית הראויה לשלב גם את הנכים בקיום המעשי של:
"והשב את העבודה לדביר ביתך".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il