ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה
בית המדרש מדורים אלול

ה'סילוק' של ליל ראש-השנה

מבואר בתורת הקבלה ובמאמרי חסידות, שהרצון והתענוג של הקב"ה להשפיל ולצמצם את עצמו ולמלוך על העולם – מסתלקים כביכול בכל ערב ראש-השנה עם חשיכה, וחוזרים למקורם. כיצד מעוררים מחדש את הרצון והתענוג במלוכה? ומהו הטעם לסילוק זה בכל שנה מחדש?
הרב יואל כהןאלול תש"ע
1670
מוקדש לרפואת
יעל בת רבקה
לחץ להקדשת שיעור זה
א. מצוות תקיעת-שופר בראש-השנה קשורה למהותו של היום, כמאמר חז"ל 1 "מצוות היום בשופר". הסיבה לכך היא, מפני שעניינו העיקרי של ראש-השנה הוא – להמליך את הקב"ה למלך עלינו, ועיקרה של ההכתרה נעשה על-ידי התקיעה בשופר, כדברי הגמרא 2 "אִמרו לפני בראש-השנה מלכויות . . כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר". רבנו סעדיה גאון מבאר, שהקשר בין תקיעת-שופר להכתרת הקב"ה למלך הוא, לפי ש"כן עושין המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם" 3 .
והדבר דורש ביאור: לשם מה צריך להמליך את הקב"ה בכל ראש-השנה מחדש – הקב"ה הוא מלך העולם גם לפני הכתרה זו?
עיקרן של דברים כך הוא:
עניין המלוכה של הקב"ה על העולמות הוא ירידה והשפלה לגביו, כיוון שהקב"ה עצמו נעלה באין ערוך מלהיות מלך על נבראים. ועל דרך מלך בשר ודם: מלך אמיתי, הוא אדם מרומם ונעלה מצד עצמו. על המלך הראשון בישראל, שאול, נאמר 4 "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". מלבד פשוטו של מקרא – שקומתו של שאול הייתה גבוהה, תוכנו של כתוב זה הוא 5 – שבאישיותו שאול היה אדם מרומם ו'גבוה'. דרגת ה'שכם' שלו – הרומזת למידות – הייתה גבוהה ונעלית מהראש ומהמוחין של כל העם, גם מהגדולים שבהם (ומצד רוממות פנימית זו, נשתלשל שגם גופו הגשמי היה גבוה, כפשוטו של מקרא). לאדם מרומם שכזה, למלוך על מדינה ולהנהיג עם, זו השפלה גדולה. אצלנו מקובל לתאר את המלך כאדם שרוצה ומתאווה להתנשא על אנשים. אבל האמת היא, שההפך הוא הנכון – מלך אמיתי, הראוי להיות מלך, הוא אדם מרומם מצד עצמו, שהמלוכה והנהגת המדינה נחשבים להשפלה עבורו, והוא אינו חפץ בהם.
לכן, בכדי שהמלך יסכים להיות מלך צריך שהעם יכתיר אותו – העם מבקשים ומתחננים למלך שימלוך עליהם ומבטלים עצמם אליו, ועל-ידי זה הם מעוררים בו את ההסכמה והרצון למלוך עליהם.
הרבה יותר מכך הוא במלכותא דרקיעא: הקב"ה מצד עצמו מרומם לגמרי מעניין המלוכה על הנבראים, לאין-ערוך מרוממותו של מלך בשר-ודם מהעם. לגבי הקב"ה, כל העניין של בריאת העולם והמלוכה עליו הוא השפלה גדולה. אמנם לגבינו בריאת העולם היא גדולה עצומה, וכפי שחז"ל 6 מפרשים את הכתוב 7 "לך ה' הגדולה" – "זו מעשה בראשית", אבל ביחס אליו יתברך – "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו" 8 . לגביו כל הגדולה שבמעשה בראשית והמלוכה על נבראים, זו ענווה והשפלה.
לכן, בכדי לעורר אצל הקב"ה את הרצון למלוך עלינו, צריכים אנו לעורר בו את התענוג במלוכה עד שיסכים וירצה למלוך.
ומבואר בתורת הקבלה ובמאמרי חסידות 9 , שהרצון והתענוג של הקב"ה להשפיל ולצמצם את עצמו ולמלוך על העולם – מסתלקים כביכול בכל ערב ראש-השנה עם חשיכה בכל שנה ושנה. זהו עניין הסילוק וה"דורמיטא" (שינה) של ליל ראש השנה: הסתלקות הרצון והתענוג של הקב"ה במלוכה על העולם. הרצון והתענוג מתעלים, כביכול, לעצמותו של הקב"ה, לדרגה בה הוא מובדל לגמרי מעניין העולמות.
ומאחר שהרצון והתענוג במלוכה הסתלקו והתעלו חזרה אל שורשם בעצמותו של הקב"ה כפי שהוא מובדל לגמרי מנבראים – לכן יש צורך שבני-ישראל יעוררו רצון ועונג חדשים כביכול במלכות. זהו עניינו של ראש-השנה – להכתיר את הקב"ה למלך על-ידי קבלת עול מלכותו וההתבטלות אליו. הביטול העמוק המתבטא בהכתרה ובתקיעת-שופר, מעורר אצל הקב"ה את התענוג בהתהוות העולם והמלוכה על הנבראים, ועל-ידי זה הוא נעשה שוב למלך.
זו הסיבה שאנו מתפללים, מבקשים ומתחננים שוב ושוב בתפילות ראש-השנה "מלוך על העולם": על-ידי זה מעוררים בני-ישראל את הרצון ואת התענוג של הקב"ה למלוך על העולם, ואזי הקב"ה חוזר ומשפיל את עצמו, כביכול, למלוך על העולם למשך שנה נוספת.
זהו גם ההסבר הפנימי לכך 10 שהמלכת הקב"ה היא על-ידי תקיעת שופר – "ובמה בשופר":
מכיוון שצריך להמשיך את הרצון והתענוג למלוכה מעצמותו ית' שלמעלה משייכות לעולמות, לכן, גם עבודתם של ישראל בראש-השנה לעורר את הרצון והתענוג, צריכה להיות עבודה נעלית ועמוקה יותר מאשר העבודה בכל ימות השנה. רק עבודה שנובעת מעומק ועצמיות הנפש, ביכולתה לעורר בעצמיותו של הקב"ה את הרצון והתענוג במלוכה.
כמבואר במאמרי חסידות 11 , שהקבלת עול מלכות שמים בראש-השנה, נעלית הרבה יותר מהקבלת עול מלכות שמים של כל ימות השנה: בכל השנה הקבלת עול היא חיצונית והיא שייכת בעיקר לכוח המעשה של האדם; ואילו בראש-השנה מקבל עליו היהודי את מלכות הקב"ה מתוך פנימיות ועומק נשמתו.
וכך גם בקשת בני-ישראל בראש-השנה שהקב"ה ימלוך עליהם, הנובעת מהביטול הפנימי אליו, היא צעקה שבאה מפנימיות ועצם הנשמה, והיא "מגיעה" לעצמיותו של הקב"ה, ומעוררת וממשיכה משם את הרצון והתענוג במלוכה. וצעקה פנימית זו, באה לידי ביטוי בקולו של השופר דווקא. ה"קול פשוט" של השופר מורה על צעקת הלב מעומקא דליבא, עד שהיא אינה יכולה להתבטא באותיות כי אם בצעקה בקול.

מהי סיבת ה'סילוק'?
ב. בעומק יותר צריך לברר: הן אמת שלאחר שנעשה סילוק הרצון והתענוג בני-ישראל צריכים להמליך את הקב"ה בראש-השנה מחדש – אבל דבר זה עצמו דורש ביאור, מדוע נעשה הסילוק כל שנה מחדש? מהי המטרה והתועלת בכך?
מבואר על כך במאמרי חסידות 12 , שסילוק הרצון והתענוג בראש-השנה הוא בדוגמת "אב שרוצה להבין חכמת בנו, אזי מסתיר את עצמו ממנו בכדי לידע ולהכיר חכמת הבן, שיבין שההסתר וההעלם הזה אינו אלא בכדי שיבקשנו הבן וימצאנו ואז תגדל השמחה באביו בשביל חכמת בנו והכרתו בזה". ובאחד ממאמרי אדמו"ר מוהרש"ב 13 מביא בהקשר זה את דברי המדרש 14 "משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מתאוה לשמוע שיחתה, מה עשה . . עד שהחלה צווחת אבא אבא".
זאת אומרת: הסיבה לכך שבראש-השנה נעשה סילוק הרצון והתענוג במלוכה, היא בשביל עניין ההכתרה עצמו – בכדי שבני-ישראל יתעוררו לעבודת ה' פנימית ועמוקה יותר. שהם יקבלו עליהם עול מלכות שמים ויבקשו את מלכות הקב"ה מחדש מתוך עומק פנימיות נשמתם. ועבודה זו מעוררת את המשכת הרצון והתענוג מעצמותו של הקב"ה 15 .
הסבר זה מוביל למסקנה נוספת 16 : מכיוון שסילוק הרצון בראש-השנה הוא בדוגמת אב המסתיר עצמו מבנו "כדי שיבקשנו הבן וימצאנו", אם כן מובן שבעצם מהות הסילוק הוא אינו סילוק אמיתי – הוא לא נעשה לשם ההעלם וההסתר כשלעצמם, אלא כל כוונתו היא בשביל שהבן יחפש את אביו. ובלשון המאמר: "נראה כן כאילו מסלק רצונו ח"ו".
[אין כוונת הדברים שהסילוק אינו אלא דמיון שנעשה לגבינו; הסילוק הוא מציאות אמיתית. לכן אומרים חז"ל שבראש-השנה נדרשת העבודה של "תמליכוני עליכם" – עבודה ש"תורת אמת" מעידה שהיא פועלת את המלכת הקב"ה למלך. כוונת הדברים היא לכך, שתוכנו ומטרתו של הסילוק אינם כפי שהדברים נראים בחיצוניותם כסילוק גרידא, אלא האמת שמטרת הסילוק היא רק בכדי לעורר את הבן, בני-ישראל].

בן חכם מזהה את אביו המלך
ג. אם נדייק טוב בשני המשלים שהובאו לעיל – מאב ה"רוצה להבין חכמת בנו" שהובא בלקוטי תורה, ומ"מלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מתאוה לשמוע שיחתה" שהובא במאמרו של אדמו"ר מהורש"ב מהמדרש– נמצא שיש הבדל ביניהם: במשל הבת מודגש שכוונת המלך היא לשמוע את צעקת הבת "אבא, אבא", ואילו במשל שבלקוטי תורה מודגש עניין עמוק יותר: האב לא רק רוצה לשמוע את קול הבן הקורא לאביו, אלא הוא מעוניין לראות את חכמת בנו, כיצד הוא מבין "שההסתר וההעלם הזה אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו".
כלומר: אפשר להבין שכוונת הסילוק של ראש-השנה היא רק בשביל הצעקה הפנימית של בני-ישראל אל הקב"ה "אבא, אבא", "מלוך על העולם כולו"; אמנם מדברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה מודגש, שמטרת הסילוק היא גם בכדי לגלות את "חכמת הבן" – לגלות את היכולת שלו להבין ולהכיר שהסילוק אינו הסתר אמיתי אלא רק "נראה כן".
ויש לומר, שמבחינה מסוימת, עניין זה מבטא נקודה עמוקה יותר בקשר של הבן אל אביו מאשר עצם הצעקה הפנימית שלו "אבא, אבא".
ביאור הדברים:
במאמרי חסידות 17 מובא משל מפורסם מרבי לוי יצחק מברדיטשוב נ"ע 18 בנוגע לתקיעת שופר:
"מלך בשר ודם שנסע ליער גדול . . עד שבא לעומק היער ולא מצא הדרך הנכון והישר לשוב לביתו, וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך, ולא ידעו מה להשיב לו כי מ¬עולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון, ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא, ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר. ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות.
". . ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך, ויצו לשרים היוש¬בים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאוד, כי ידע משפטו יהיה חרוץ לרע לו . . ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו, שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא: להלביש אותו בגדים הרא¬שונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בגדים שלבש אז. וישא לו המלך לדבר הזה.
"ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו, וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו, והשיבהו על כנו.
"ככל המשל הזה כן אנחנו בני-ישראל, בשעת מתן תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קב¬לוה, ואנחנו בני-ישראל קבלנו התורה בשמחה ועונג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה . . לכן אנחנו תוקעים בשופר היינו באותו הלבוש שהיה במתן תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התו¬רה והמלכנו אותו בשופר, כמ"ש ויהי קול השופר . . ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר".
כשנדייק במשל זה, לכאורה אפשר למצוא בו גם תיאור לשני העניינים שבמלך: תיאור מצבו של המלך בעודו ביער בבגדים פשוטים, הוא משל לעצמותו של הקב"ה כפי שהוא מופשט מעניין המלוכה; והמשך התיאור – כיצד האיש הוביל את המלך מהיער והושיבו חזרה על כסא מלכותו – הוא משל לעניין "תמליכוני עליכם" שנעשה על-ידי תקיעת שופר של בני-ישראל. כפי שהוזכר לעיל, שהכתרת בני-ישראל את המלך בראש-השנה, מעוררת וממשיכה את עצמותו של הקב"ה שלמעלה מהמלכות לרדת ולהיעשות מלך העולם.
אבל במשל זה ישנו פרט נוסף: האיש שהכיר את המלך ביער היה "חכם ונבון", ועל-ידי חכמתו הוא הצליח להכיר את המלך למרות היותו ביער לבוש בבגדים פשוטים.
פרט זה יכול לשמש משל לחכמתם העמוקה של ישראל שיודעים ומכירים שגם כאשר הקב"ה מסלק ומתרומם מעניין המלכות כביכול – בדוגמת המלך שנמצא ביער בבגדים פשוטים, גם אז הוא המלך. גם אז יש בו, בהעלם ובפנימיות, רצון להיות מלך 19 . אלא שרצון זה הוא בהעלם לגמרי, הוא במצב של סילוק ו"דורמיטא", אבל בעומק ובפנימיות – רצון זה, בו תלויה כוונת הבריאה כולה, נמצא תמיד. ישראל מכירים שהכוונה הפנימית והעצמית של הקב"ה היא – "להיות לו דירה בתחתונים", למלוך ולהתגלות בעולם-הזה.
וכשם שבמשל, ההכרה של האיש החכם והנבון במלך היא שלב קודם להולכת המלך והושבתו על כסא מלכותו – כך גם בנמשל: הידיעה וההכרה בכך שהסילוק אינו אמיתי היא קודמת, גם במעלה 20 , להכתרת הקב"ה למלך על-ידי הצעקה מעומק הלב והתקיעה בשופר.
יתירה מזו: היכולת של האיש החכם והנבון להושיב את המלך על כסא מלכותו, באה כתוצאה מכך שהוא הכיר את המלך עצמו כפי שהוא ללא בגדי המלכות. וכך גם בנמשל: כוחם של בני-ישראל לעורר ולהמשיך, על-ידי עבודתם בקבלת עול מלכות שמים ובקשת המלוכה, את הרצון והתענוג במלוכה מעצמותו של הקב"ה שלמעלה מבחינת מלך – נובע מההכרה העמוקה שלהם במלך, בקב"ה, כפי שהוא למעלה לגמרי מעניין המלוכה, ובכך שהסילוק אינו אמיתי וגם בבחינה זו – הקב"ה רוצה וחפץ במלוכה.

למה יהודי מאמין?
ד. הסברת הדברים:
צעקת הבן "מלוך על העולם כולו" היא פעולה של היהודי – ביטוי רצונו ובקשתו מאת הקב"ה שימלוך על העולם. לפיכך, אף-על-פי שהצעקה באה מפנימיות נשמתו, בכל זאת, כיוון שתוכנה הוא פעולה של האדם, היא קשורה עם המציאות שלו. מה-שאין-כן ההכרה וההרגשה של הבן, היהודי, באביו, בקב"ה, ובכוונה הפנימית והעצמית שלו, נובעת מכך שהקב"ה מאיר בנשמתו.
ועל דרך ההבדל הכללי בין עניין האמונה של ישראל, לעבודתם בשאר כוחות הנפש: האמונה וההכרה של היהודי בקב"ה אינה באה כתוצאה מפעולה כלשהי מצד האדם, אפילו לא מעומק הרצון שלו; האמונה וההכרה של יהודי בקב"ה היא תוצאה של אור ה' המאיר בנשמתו . מה-שאין-כן העבודה של היהודי עם כל שאר כוחות נפשו – היא פעולה של האדם .
כלומר: עניין האמונה של יהודי בה', שונה מהמושג אמונה במובנה הכללי. מקובל להבין את המושג "אמונה" כדבר המתייחס להכרה של האדם במשהו שמחוץ אליו. אמונה כזו נובעת לפעמים מהוכחות שכליות על קיומו של הדבר; ולפעמים ייתכן שהאדם יאמין במשהו כיוון שהוא רוצה להאמין בו, גם אם אין לו הוכחות שכליות.
אבל האמונה וההכרה של יהודי בקב"ה שונה בתכלית מאמונות מסוג זה. האמונה של היהודי בקב"ה דומה להכרת האדם במציאות שלו עצמו. הכרה זו, אינה תלויה לא בשכלו ולא ברצונו כמובן. אדם אינו יודע ומכיר בקיומו בגלל שיש לו הוכחות על כך... הוא מכיר בקיומו בגלל שזה הוא עצמו.
ובדיוק כשם שלא ייתכן שאדם לא יידע על המציאות שלו עצמו, כך לא ייתכן שיהודי לא יאמין ויכיר במציאות הקב"ה, כיוון שהקב"ה עצמו מאיר בנשמתו. במילים אחרות: שורש האמונה הוא בעצם הנשמה ממש שלמעלה מכוחות השכל והרצון, המיוחדת בתכלית עם עצמותו של הקב"ה 21 .
לכן אמרו חז"ל שישראל הם "מאמינים בני מאמינים" 22 : העובדה שכל יהודי מאמין בקב"ה אינה מפני שהוא רוצה להאמין, אלא לפי שלא ייתכן שהוא לא יאמין. כיוון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", לכן לא תיתכן מציאות של יהודי שאינו מאמין בקב"ה 23 .
וכך הדבר גם בנוגע לידיעה ולהכרה של ה"בן חכם" בתוכנו של הסילוק שנעשה בראש-השנה: הכרה זו, שגם כאשר הקב"ה מסלק את רצונו כביכול מלהיות מלך, בעומק ובפנימיות הוא חפץ במלוכה – נעוצה בקשר העצמי של ה"בן חכם" עם אביו שבשמים, הקב"ה.
כשם שבמשל הסיבה לכך שה"בן חכם" יודע ומכיר באביו גם בשעת ההסתר, היא התקשרותו העצמית עם אביו, כך גם בנמשל: הקשר העצמי של נשמות ישראל עם הקב"ה הוא הוא הסיבה לכך שהנשמה מכירה שהסילוק אינו אמיתי. אמנם ה"בן חכם" מבין את העניין גם בשכלו, כמודגש בתואר שלו – "בן חכם", אבל הסיבה לכך שהעניין מובן בשכלו היא – ההתקשרות העצמית לאביו 24 . אם ההתקשרות עם אביו תהיה חיצוניות בלבד, הוא עלול לחשוב שהסילוק הוא אכן אמיתי. דווקא כאשר מורגשת אצלו ההתקשרות העצמית שלו עם אביו, הוא יודע ומבין בוודאות מוחלטת ללא צל של ספק וספק ספיקא, שלא ייתכן שאביו התרחק ממנו והסתלק ממנו באמת. ברור ופשוט לו, שכל מטרת הסילוק היא לעורר בו תשוקה עמוקה יותר לאביו, ועל-ידי זה יחזור אביו ויתקרב אליו בקירבה גלויה ביתר שאת מהקירוב שהיה לפני הסילוק.
ונמצא, שהידיעה וההכרה של הבן שהסילוק הוא חיצוני בלבד, נעלית יותר מהצעקה הפנימית. הצעקה "אבא, אבא" היא מבוקש של האדם; זהו רצון שלו. וכיוון שצעקה זו קשורה עם ה"מציאות" שלו, היא אינה מבטאת את עצם ההתקשרות ממש. מה-שאין-כן הידיעה וההכרה שהסילוק הוא חיצוני בלבד, היא הכרת הבן, הנשמה, בעצמיות האב, הקב"ה, הנובעת מהתגלות העצמות בנפשו של היהודי.
וכשם שבמשל הידיעה וההכרה של הבן שהסילוק אינו אמיתי, הנובעת מהקשר הפנימי שלו עם אביו, מביאים אותו לידי חיפוש אביו וצעקה בכל עומק נפשו "אבא, אבא" – כך גם בנמשל: הידיעה וההכרה שסילוק המלכות אינו הסתר אמיתי ח"ו הנובעת מההתקשרות העצמית בה', מביאות ומעוררות את הצעקה הפנימית של תפילות ראש-השנה ותקיעת שופר – "אבא, אבא", מעומקא דליבא ממש, ואזי הקב"ה מקבל את תפילותינו ובקשותינו "מלוך על העולם כולו בכבודך" בשמחה, וכותבינו וחותמנו לשנה טובה ומתוקה.
על פי זה מובן מדוע בביאור כוונת הסילוק מדגיש אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה שהעיקר הוא בכדי לגלות את "חכמת הבן":
כפי שהוסבר לעיל, בשביל לעורר מחדש אצל הקב"ה את הרצון והעונג במלוכה, צריכים בני-ישראל "להגיע" לעצמותו ית' כפי שהוא מובדל לגמרי מהעולמות. לשם כך צריכים בני-ישראל לגלות את הקשר הפנימי והעצמי שלהם עם הקב"ה, הנובע מעצם נשמתם המיוחד עם עצמותו ית'. גילוי זה בא לידי ביטוי בעיקר באמונה של ישראל, ב"חכמת הבן" והכרתו בכך שהסילוק אינו אמיתי.
ונמצא, שכל תוכנו ועניינו של הסילוק שנעשה בליל ראש-השנה, הוא בכדי לגלות את מעלתם של ישראל והתקשרותם העצמית בקב"ה.




^ 1.ראש-השנה כו, ב.
^ 2.שם טז, א. לד, ב.
^ 3.הובא באבודרהם בטעמי התקיעות.
^ 4.שמואל-א ט, ב.
^ 5.ראה אור-התורה וירא כרך ד דף תשסד, ב.
^ 6.ברכות נח, א.
^ 7.דברי הימים-א כט, יא.
^ 8.ראה מגילה לא, א.
^ 9.ראה סידור אדמו"ר הזקן שער התקיעות רמו, ב. וראה גם תניא באגרת הקודש סימן י"ד. לקוטי תורה ר"ה נח, ב-ג. ועוד.
^ 10.בנוסף לטעמו של הרס"ג שהובא לעיל.
^ 11.ראה המשך תרס"ו עמ' ב.
^ 12.לקוטי תורה דברים פב, א.
^ 13.ספר המאמרים עזר"ת ע' ט.
^ 14.מדרש רבה שיר השירים פ"ב, ב.
^ 15.דבר זה פועל שגם המשכת המלכות מלמעלה היא מדרגה פנימית ועמוקה יותר. כפי שמשמע בתניא באגרת הקודש סימן י"ד, "שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה הוא מסתלק בערב ר"ה הבאה לשרשו. וז"ש מרשית השנה ועד אחרית שנה לבדה. ולכן כתיב מרשית חסר א' רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ר"ה עד אחר התקיעות, שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".
^ 16.ראה בספר המאמרים שם.
^ 17.ראה המשך וככה תרל"ז פרק ע'. ספר המאמרים מלוקט ח"א עמ' נו. הובא בלקוטי שיחות חלק לד עמ' 184.
^ 18.ראה קדושת לוי דרוש לר"ה ד"ה בחצוצרות.
^ 19.שהרי במשל של הרה"צ רבי לוי יצחק נ"ע הוזכר, ש"הבין החכם שהמלך הוא". אם בשלב זה אין למלך שום שייכות לעניין המלוכה – ובנמשל היינו הדרגה באלוקות שלמעלה לגמרי מעניין המלוכה, עד שכל המלוכה הוא השפלה לגביו – הלשון במשל הייתה צריכה להיות שה"חכם" הכיר שלפניו אדם נעלה וכיו"ב, אבל מהו הפירוש שהכיר " שהמלך הוא", הרי אין לו שום קשר למלוכה? ואפשר לומר, שבכך נרמז שהכרת החכם היא בזה שגם הסילוק מעניין המלוכה אינו סילוק אמיתי, כמבואר בפנים.
^ 20.שכיוון שהכרה זו היא הסיבה המביאה את המסובב – את בקשת ההכתרה, זאת אומרת שבפנימיות העניין, בהכרה זו יש גם מעלה אמיתית ביחס לבקשת ההכתרה. ראה על דרך זה בלקוטי שיחות חלק כז עמ' 251.
^ 21.ראה ספר המאמרים מלוקט חלק ג' עמ' 37.
^ 22.שבת צז, א.
^ 23.אלא שלפעמים אמונה זו היא בהעלם ואינה מאירה בגלוי, אבל עמוק בלבו – האמונה קיימת תמיד בשלמותה. ראה תניא פרק י"ח.
^ 24.ראה בעניין זה בהקדמת אדמו"ר האמצעי לספרו שער האמונה (ג, א).
עוד בנושא אלול

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il