ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- בראשית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גרשון יוסף בן משה צבי
אנו מוצאים שבתחילה נבראו הרקיע והשמים, המאורות וכו', ואילו האדם נברא אחרון. האדם הראשון נברא יחידי ובשבילו נברא כל העולם. אומרים על כך חז"ל במסכת סנהדרין 1 :
לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך [כי לכולם מקור אחד], ושלא יהיו המינים אומרים: הרבה רשויות יש בשמים [שאם היו נבראים כמה אנשים, היו אומרים שלכל אדם יש מקור אחר]. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.
ויש להבין, מה זאת אומרת שצריך כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"? הרי כל אחד אומר את זה, ואם כן איך זה מסתדר? אלא שבאמת האדם נברא יחידי כדי ללמד אותנו את היסוד הזה שכל אחד בעולם שקול כנגד כל העולם כולו, כפי שאומרת הגמרא ש"כל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". אין זו סתירה, שכל אדם אומר שבשבילו נברא העולם, ואין כאן שאלה מי צודק, שהרי כולם צודקים - באמת בשביל כל אחד ואחד נברא העולם.
הרב, בביאורו על תפילת "אלוקי נשמה" 2 , שואל - כיצד כל אחד אומר "אלוקי"? וכי האלקים הוא רק שלו?! ומבאר הרב שהקדוש ברוך הוא כל כך שלם, עד שהוא יכול להתמסר לכל אחד ואחד כאילו רק בו הוא מטפל, כאילו אין בעולם אף אחד אחר מלבדו, וכך כלפי כל אחד ואחד בעולם. ולכן כל אחד בעולם יכול להגיד את המילה 'אלוקי'. ומתוך כך חייב אדם לומר גם "בשבילי נברא העולם", שכן כל אחד צריך להרגיש את האחריות הגדולה שלו, כיון שכל אדם ואדם הוא מציאות שלימה, עולם שלם בפני עצמו.
עניין נוסף טמון בדברי חז"ל אלו. לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא אומרת שזה מורה על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. והשוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות, באופי. "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" 3 . הפרצוף מגלה את ההבדלים המהותיים הקיימים בין כל אחד לחברו. כל אחד ואחד נברא בצלם אלקים.
מכאן אנו לומדים גם על עניינו של האדם. אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם וממנו יכול לצאת עולם שלם. וכן כל אדם הוא מיוחד במינו, שאין דומה לו, גם בצורה החיצונית וגם כמובן בנשמה הפנימית. כל אדם נוצר בצורה מיוחדת, אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים, בכוונה, לכתחילה, כיון שדווקא הם מתאימים למילוי תפקידו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת. זוהי אחריות גדולה. ההכרה בגדולה הזו, בעובדה הזו ש"בשבילי נברא העולם", גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות במובן מסוים, שאת ההופעה שאני צריך לגלות אף אחד לא יוכל לגלות וההופעה הזו היא עניינו של עולם, והרגשה זו היא מאוד משמחת, ומצד שני היא מטילה אחריות גדולה.
אדם שואל את עצמו- במה באמת אני מבטא את הייחודיות שלי? התשובה לכך היא - בכל, בכל פעולה שהוא עושה, כל תפילה שאדם מתפלל, כל מצווה שאדם מקיים. כל אחד מקיים אותה בייחודיות שלו - עם התחושות שלו, עם ההרגשות שלו, עם הקול המיוחד שלו, עם המעשה המיוחד שלו. כל אחד עושה את אותה מצווה באופן אחר. פעם הזכרנו את העניין הזה לגבי כתיבת ספר-תורה. כל אחד מישראל חייב לכתוב ספר-תורה, גם מי שירש ספר מאבותיו ויש לו ממה ללמוד. מדוע? מה יעשה עם הספר? הרי כבר יש לו ספרים. אלא שהכתב שלו שונה משל אחרים. מי שקונה ספר-תורה שאחר כתב בשבילו, לא זה עיקר המצווה. אמנם אם אדם לא יכול לכתוב בעצמו יתן למישהו אחר לכתוב, שכן "שלוחו של אדם כמותו" 4 , אבל בכל אופן זו מצווה שבגופו. כל כתב יד שונה מהאחר. וכמו בדיבור כך בכתיבה, כל אדם צריך לבטא את התורה גם בכתב ידו. לכל כתיבה יש הבעה מיוחדת של מהות הכותב. לכן יש מומחים שיודעים להכיר את האופי של האנשים על פי כתב ידם. כתיבת ספר-התורה היא הבעה של האדם איך שהוא מבין את התורה. וכך בכל מצווה ומצווה, בין בתלמוד תורה ובין בתפילין וציצית ושאר המצוות. כל אחד שמקיים מצווה, יש משהו מיוחד באיך שהוא מקיים אותה. לכן צריך אדם לומר "בשבילי נברא העולם".
יש אנשים שיש להם יכולת הבעה מיוחדת לגלות איזו דרך חדשה, וודאי שזה מה שהם צריכים לעשות. אך לא צריך לחפש את המיוחדות, במה אני מיוחד, לא צריך לכתוב אחרת מכולם, לפרש את דברי-התורה אחרת מכולם, לנסות דווקא שיטה חדשה בלימוד, שיטה חדשה בהשקפת-עולם כדי לבטא את המיוחד שבי, אלא לכל אחד ישנה מיוחדות באופן הדיבור שלו, בצורת הביטוי וההתנהגות. כך צריך להרגיש כל אדם את התפקיד המיוחד שהוא ממלא, שאין אחר שיכול לעשות זאת, ולדעת שלמעשיו יש השלכות לדורות ולדורי דורות, שכן לכל אדם יש תולדות ותולדי-תולדות עד סוף כל הדורות, והעשייה וההתרוממות שלו פועלות בהמשך על כל התולדות.
"בצלמו בדמותו" - האדם יוצר עולמות
הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו, בדמותו כביכול, ולכן תפקידו של האדם מישראל הוא להידמות לקדוש ברוך הוא גם בפועל במעשיו, כפי שאומר ר' משה מקורדוברו בספרו "תומר דבורה" 5 , שאדם צריך להתנהג וללכתבדרכי הקדוש ברוך הוא, כי לא יכול להיות שהוא כביכול ייראה בצלמו ובדמותו כמו הקדוש ברוך הוא ואילו בהתנהגתו לא יתיישר וידמה לריבונו של עולם. אדם צריך ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהידבק במידותיו. וכן קיום המצוות הוא כדי להידמות לריבונו של עולם, כפי שאומרים חכמים שהקדוש ברוך הוא כביכול מניח תפילין, מתפלל, שומר שבת וכו'. על-ידי קיום המצוות אנו מגלים את מהותנו ובכך אנו מִדַּמים לריבונו של עולם.
הרב ב"מוסר הקודש" 6 אומר:
צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה, שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתוהו, על-ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבוא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו. ומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים 'ותגזר אומר ויקם לך', זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד, שיתפשט בכל מילויי הנשמות כולן.
כלומר, השאיפה היותר גדולה והתמידית צריכה להיות לישועת הכלל, שהיא עליית העולמות והנשמות. וזה נעשה על-ידי האדם שעולה בתוך-תוכו מתהומותיו אל מרומיו, עד שהוא מִדַּמה לריבונו של עולם במדרגה כזו שהוא יכול לברוא עולמות במאמרו. גם האדם במאמרו וברצונו יכול להגיע למציאות כזו של בריאת עולמות. מה שמעכב זה העוונות. "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" 7 . לולא העוונות לא הייתה הבדלה והיה האדם מִדַּמה ברצונו לרצונו של ריבונו של עולם, שכל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה הוא גם עושה. אם כן ככל שהאדם מעלה את רצונו להיות כרצונו של הקדוש ברוך הוא - הרצון שלו נעשה רצון אלוקי, והרצון שלו יכול לפעול עד כדי האפשרות להגיע למצב כזה, שלא רק שהוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, אלא הוא ממש יכול לברוא עולמות.
זאת המגמה העתידה. וכך כל עניינה של פרשת בראשית, העוסקת בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו כדמותו, להראות לנו שכמו שהקדוש ברוך הוא יוצר - כך גם האדם צריך להגיע למדרגה שהוא יכול ליצור.
הרב עומד על כך במקום נוסף ב"מוסר הקודש" 8 :
השכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו.
כלומר, ההשגה האלוקית, השכל האלוקי הוא שכל שממנו נוצרות יצירות, שכן על-ידי החכמה האלוקית נברא העולם, אבל הברואים יכולים רק לצייר את העובדות ולתאר את המציאות, להבינה ולהשיגה, אך לא ליצור אותה.
הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו.
כשמתקרבים לרבונו של עולם, קונים את השכל האלוקי. וככל שהאדם מתקרב יותר ויותר לרבונו של עולם, השכל שלו נעשה יותר ויותר אלוקי ואז גם גדֵל כוח יצירתו.
גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של קרבת אלהים במידה ידועה. וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב, מתפשט ומתעמק ביותר - כן מראה הוא במידה יותר גדולה את השוואתו עם השכל היוצר...
ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים, בשורש נשמתם, הוא ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו את המצוי, ומגלם אותו במעשיו, באומנות לכל פרטיה, מסתגלים לו כל העמים אשר תחת כל השמים, אבל סגולה אלהית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל, שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליוניות כזאת, שכל הבדל סוגי לא ידמה לו.
כלומר, לישראל ישנו הכישרון לקרבה אל ה', והשכל של ישראל הוא שכל שיש בו פוטנציאל של יצירה, אלא שאנו צריכים להוציא את הכוח הזה לפועל.
והולכים אנו דרך ארוכה מאוד, דרך מעלות ומורדות, גלויות וגאולות, עד שנבוא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו בהיגמרה בכללנו ובפרטנו, 'אלהים אתם ובני עליון כולכם', בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. 'ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה'.
זה עניינם של ישראל שנבראו בצלם ובדמות. "אתם קרויים אדם" 9 , אתם יורשים את הסגולה של אדם הראשון שנברא בצלם אלקים.
דע את עצמך
כוונת התורה ללמדנו את היסוד הגדול שעניינו של האדם הוא אלוקי, וזוהי מהותו ומגמתו. לזה הוא צריך לייעד את עצמו, להיות דומה לאלקים, ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. זה כל עניינו של האדם.
בירושלמי 10 מובא:
"ואהבת לרעך כמוך" 11 . ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם בצלם אלקים עשה את האדם" הוא כלל גדול יותר מזה.
כלומר בן עזאי אומר שהכלל הזה של "בצלם אלקים" הוא יותר גדול מ"ואהבת", ומסביר המדרש 12 :
שלא תאמר 'הואיל ונתבזתי - יתבזה חברי עימי, הואיל ונתקללתי - יתקלל חברי עמי' (שכן כתוב 'ואהבת לרעך כמוך', אלא 'זה ספר תולדות האדם... בדמות אלקים עשה אותו'). אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, 'בדמות אלקים עשה אותו'.
הפשט שנוהגים לפרש בדברי חכמים אלו הוא שר' עקיבא אומר שהכלל הגדול הוא, שידע האדם שהוא וחברו מחוברים ועליו לאהוב את חברו כמוהו. אך יש לשאול, האם אדם שאינו זקוק לדברים מסוימים, לא צריך לדאוג ולסייע לחברו באותם דברים? האם צריך האדם תמיד להשוות את עצמו אל אחרים ולחשוב שמה שחסר לו חסר לחברו ולעזור לו דווקא בזה? על כך בא בן עזאי ואומר - כל אדם נברא ב"צלם אלקים", אל תשווה את עצמך אליו. יש דברים שהוא זקוק להם, שאתה לא זקוק להם.
אך המהר"ל 13 מעמיק את הדברים ואומר ששניהם התכוונו לכך שיש לאהוב כל אדם מישראל כיון שגם הוא "בצלם אלקים". יש לכם שורש אחד המאחד אתכם, ואתם צריכים לגלות את האחדות הזו במציאות, על ידי האהבה. כלומר, ההכרה ב"צלם אלקים" היא הכלל הגדול שבתורה, שורש כל התורה כולה. לכאורה "ואהבת לרעך כמוך" כולל רק מצוות שבין אדם לחברו ולא מצוות שבין אדם למקום, אלא שאהבת הרֵעַ נובעת מהיותו "צלם אלקים".
ההכרה הזו כל כך יסודית, משום שעניינו של האדם בעולם הוא לגלות את "צלם אלקים" שבו. כביכול יש צד מסוים של דמיון בין האדם לריבונו של עולם, שאותו צריך לגלות. אדם שיודע שיש לו תוכן עליון ונשמה עליונה מבין שיש לו תפקיד בעולם, וממילא נובעים מכך כל מעשיו וכל התנהגותו. אם אדם יודע שהוא אלוקי ויש לו נשמה אלוקית, ממילא עניינו להיות מגלה את הנשמה האלוקית הפנימית שבו, לממש את הכוחות הפנימיים שבו, את התוכן הפנימי שבו, ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל. עלינו לחיות חיים שנובעים מהמהות הפנימית הזו הטבועה בתוכנו.
זה הכלל הגדול: דע את עצמך, וכשאתה מכיר את עצמך ואתה יודע את המהות שלך - אתה יודע מה דרכך, מה אתה צריך לעשות, מה עניינך בעולם ואיך תמצא את סיפוקך. והמהות האמיתית שלך היא "בצלם אלקים עשה את האדם" 14 .
העצמיות והשפעה זרה
אם כן עניינו של האדם הוא לגלות את עצמיותו, את האמת הפנימית שלו, ולא להיות מושפע מאחרים. כאן אני רוצה להביא את דברי הרב על חטאו של אדם הראשון.
כל חטאו של אדם הראשון היה שהוא הקשיב להשפעות זרות שמחוצה לו - הוא שמע לאשתו. וכך גם החטא של האשה היה שהיא שמעה לנחש. שורש החטא הוא שאדם לא מכיר את עצמו ולא עושה מה שמתאים לו.
הרב ב"מוסר הקודש" 15 אומר על הפסוק "ואני בתוך הגולה" 16 , שהוא מדבר על האני העצמי של האדם, של כל אדם.
'ואני בתוך הגולה'. האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק [אלא] לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ.
צריך להוציא את ה"אני" העצמי, שלא יהיה בתוך הגולה. החטא של האדם הראשון היה שלא ידע להשיב על שאלת "אַיֶכָּה" 17 . אין זו רק שאלה של מקום - איפה אתה, אלא השאלה היא - מה עניינך? מה מהותך?
מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתי נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלוהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
כלומר, שורש החטא הוא שהאדם לא גילה את עצמו, את עניינו הפנימי. ובעצם, עניינו של כל חטא הוא שהאדם לא נאמן לעצמיותו, לא מוציא את כוחותיו העצמיים אלא מושפע ופועל על-פי השפעות זרות.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
חטא הארץ היה בכך שהקדוש ברוך הוא אמר שהארץ תוציא "עץ פרי עושה פרי" ואילו היא הוציאה "עץ עושה פרי" 18 . מה פירוש החטא הזה? הקדוש ברוך הוא ציווה על הארץ שכל דבר שהיא תעשה יהיה בעל עצמיות, שלא יהיה דבר שאיננו מגמתי לעצמו, שיהיה אמצעי לדבר אחר. "עץ פרי עושה פרי". גם לעץ עצמו יש תוכן - לא רק אמצעי להוצאת פירות, אלא שהעץ בעצמו יהיה פרי וראוי לאכילה. הרב מתאר זאת בצורה ציורית, כביכול יש לעץ מחשבות על גורלות וקריירות. אין לו ערך עצמי. הקדוש ברוך הוא רצה שכל דבר יהיה בעל ערך, בעל תוכן. אם לא כן מאבד כל העולם את התכלית שלו, את הערך העצמי שלו. ממשיך הרב:
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ [המגביר את הצימאון], מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. 'רוח אפינו משיח ה'' 19 .
משיח ה' הוא רוח אפינו, ולא משהו מבחוץ שיכוון אותנו. זו ההופעה הפנימית העצמית שלנו.
זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
אם כן, אומר לנו הרב, שצריך כל אחד ואחד למצוא את האני העצמי שלו, לגלות את שורשו הפנימי שהוא טהור וזך, שהוא אלוקי. "בצלם אלקים עשה את האדם". וכל ירידה ונפילה, וכל חטא, הם פועל יוצא מהשפעה חיצונית. יש השפעות חיצוניות חיוביות וטובות, אבל תפקידם לסייע לאדם לגלות את עצמיותו, צריך לזכור תמיד לשמור על המהות העצמית הפנימית של האדם.
באורות הקודש בחלק א' 20 הרב מרחיב ומוסיף עוד בביאור הרעיון הזה. "ונחל עדניך תשקם" 21 - מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו. לעתיד לבוא לכל אחד תהיה אישיות מיוחדת, מהות מיוחדת והופעה מיוחדת. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" 22 . אמנם יש דברים משותפים לכל ישראל שמתגלים על-ידי "רוח אפינו משיח ה'", אבל יש גם לכל אחד בישראל תפקיד מיוחד.
זה משלים את הדברים שאמרנו שכל אדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם", כי את הדברים שהאדם צריך להוציא אל הפועל אין אף אחד אחר בעולם שיוכל להוציא. כל אחד ואחד הוא ברייה ייחודית שאין דומה לה, והוא צריך להוציא את ייחודיותו ובשביל המגמה הזאת הוא נברא. זה אם כן הלימוד שאנחנו לומדים מהפרשה שלנו.
התחדשות
הפרשה הראשונה מלמדת אותנו באופן כללי שריבונו של עולם ברא את עולמו יש מאין. העולם הוא מחודש, יש בורא עולם שברא את עולמו. קודם לא היה עולם, ואז הוא התחדש על-ידי הבורא שברא את כל המציאות, את כל הנבראים כולם. והאדם צריך ללכת בדרכו של ריבונו של עולם וגם כן להיות בורא, יוצר, מחדש. וכמו שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, כך גם עניינו של האדם להתחדש בכל יום, בכל שבוע, בכל חודש ובכל שנה. בעצם האדם מתחדש כל הזמן, אך צריך לחוש בזה ולהוציא את הדברים מהכוח אל הפועל. על האדם לברוא בעצמו יצירות חדשות בתוכו, להיות אדם חדש, לעלות ממדרגה למדרגה, לא לעמוד במקום אלא כל הזמן להתקדם ולהשתנות לטובה. ויש ביכולתו של האדם לעשות זאת, שכן ריבונו של עולם ברא את האדם "בדמותו כצלמו", כביכול.
נתפלל לריבונו של עולם שיסייע בידינו לשקוד על תורתו ולקיים את רצונו, לחדש ולהתחדש, ליצור ולהשתתף עם ריבונו של עולם בבריאתו של עולם, בבריאתה ובחידושה של הגאולה, ובבריאת שמים חדשים וארץ חדשה על-ידי חידושי-תורה שאנחנו נחדש, ועל-ידי חידושי מצוות. כמובן החידוש בהם לא יהיה בשינוי כלשהו בהם אלא בעומק הדביקות, בעומק ההשגה ובעוצמות גדולות וחדשות. ובעז"ה שהחודש הזה יהיה חודש הגאולה. חודש טוב!.
^ 1. דף לז ע"א
^ 2. עולת ראיה א', עמ' סו
^ 3. ירושלמי ברכות ט', א. ע"פ ברכות דף נח ע"א
^ 4. ברכות דף לד ע"ב
^ 5. פרק א'
^ 6. אורות הקודש ג', עמ' עב
^ 7. ישעיה נ"ט, ב
^ 8. אורות הקודש ג', עמ' סז-סח
^ 9. יבמות דף סא ע"א
^ 10. נדרים ט', ד. תורת כהנים ויקרא י"ט.
^ 11. ויקרא י"ט, יח
^ 12. בראשית רבה כ"ד, ז
^ 13. נתיב אהבת הרֵעַ פרק א'
^ 14. בראשית ט', ו
^ 15. אורות הקודש ג', עמ' ק"מ
^ 16. יחזקאל א', א
^ 17. בראשית ג', ט
^ 18. בראשית א', יא
^ 19. איכה ד', כ
^ 20. עמ' צה-צו - "שלילת ההשפעה הזרה"
^ 21. תהלים ל"ו, ט
^ 22. ירמיה ל"א ,לג
^ 2. עולת ראיה א', עמ' סו
^ 3. ירושלמי ברכות ט', א. ע"פ ברכות דף נח ע"א
^ 4. ברכות דף לד ע"ב
^ 5. פרק א'
^ 6. אורות הקודש ג', עמ' עב
^ 7. ישעיה נ"ט, ב
^ 8. אורות הקודש ג', עמ' סז-סח
^ 9. יבמות דף סא ע"א
^ 10. נדרים ט', ד. תורת כהנים ויקרא י"ט.
^ 11. ויקרא י"ט, יח
^ 12. בראשית רבה כ"ד, ז
^ 13. נתיב אהבת הרֵעַ פרק א'
^ 14. בראשית ט', ו
^ 15. אורות הקודש ג', עמ' ק"מ
^ 16. יחזקאל א', א
^ 17. בראשית ג', ט
^ 18. בראשית א', יא
^ 19. איכה ד', כ
^ 20. עמ' צה-צו - "שלילת ההשפעה הזרה"
^ 21. תהלים ל"ו, ט
^ 22. ירמיה ל"א ,לג
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
