לשמור את דרך עץ החיים | הרב משה צוריאל זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בראשית

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

8 דק' קריאה

בתורת אמת שלנו יש בדברים גם פשט פשוט וגם משל ונמשל. זה נכון בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה. כתוב "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם" (משלי א, ד). ביאר שם הגר"א: (מלת)

"משל, הוא נגד תורה שבכתב. ומכנהו בשם 'משל' כי המשל תמיד מובן (כשלעצמו) אך הוא (גם) מלבוש לדוגמתו וענין פלא. וכן דברי תורה שבכתב הם מובנים, אך נתלבשו בה ענינים פלאיים. וזהו (דברי שלמה) 'להבין משל' שהוא הלבוש (החיצוני) 'ומליצה' שהוא הנמשל" עכ"ל

(וכן מסביר שם הגר"א לענין כל אגדות חז"ל, שיש לחפש בהם רעיון תוכיי). הקדים אותו בזה הרמב"ם ("מורה הנבוכים", פתיחה, עמ' ט-י) בביאורו לפסוק זה במשלי, וגם השווה הדבר ל"תפוחי זהב במשכיות כסף" שגם אם הנגלה יקר ככסף, אבל מה שמוסתר בקרבו ונוצץ מתוך חורי המשכיות, הוא נפלא יותר ודומה לזהב. וכך בכל דבר שבתורה יש פשט וסוד. כן כתב הנצי"ב (הקדמתו ל"העמק דבר") כי לכל דברי המקרא יש גם "כוונה שניה". נדון בפרשת "עץ הדעת".

מעשה אדם הראשון וחוה בגן עדן הוא מיסודות האמונה. רבים מהמפרשים התאמצו לבאר את הענין, ודבריהם אמת כשבעים פנים בתורה. עיין במיוחד דברי ר"י אברבנאל וכן "הכתב והקבלה". כאן נתרכז בשלשה פסוקים שבסוף הסיפור: "ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים? ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה וכו'. וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כב-כד). תמוה הדבר. כלום צדק הנחש בפיתויו כאשר אמר "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע"? והא כיצד נבין שבזאת נוצר באדם היכולת להיות דומה לאלוקים?

ארבע שאלות.
א. מה פירוש הודאת ה' שהאדם נהיה "כאחד ממנו"?

ב. כלום הידיעה בטוב ורע נתחדשה לו אחרי האכילה? האם לפני שאכל מהעץ לא ידע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור?

ג. ומה רע בכך אם יקח אח"כ מעץ החיים? האם מעוניינים דוקא שימותו אדם ואשתו? (ד) מה ענין "כרובים" לכאן? ומה ענין "חרב המתהפכת"?

לכאורה דברי ה': "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" מאשרים כי נתקיימו דברי הנחש שפיתה לחוה "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (ג, ה). אבל לא כן הוא. המלה "כאחד ממנו" אינו מוסב על הקב"ה, כי הרי הוא יחיד, ולשון "ממנו" הוא לשון רבים. אמנם פי' "בכור שור" (מבעלי התוספות) שזו היא לשון ענוה של הקב"ה, שהכליל עמו את המלאכים. אבל תתעורר שאלה אחרת. כלום המלאכים יודעים מה הוא "רע"?

רד"ק פירש כי "והייתם כאלהים" הוא כינוי למלאכים בלבד ולא מדובר על ה'. נ"ל כי סמך לפירוש זה יש לנו ברמב"ם במשנה תורה (יסוה"ת פ"ב ה"ז). ובכן "הן האדם היה כאחד ממנו" הוא לא לשון "ממנו" של "מאתנו" (גוף ראשון ברבים) אלא "ממנו" גוף שלישי, נסתר. כמו שאמרו המרגלים "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא) והם כוונו לא לעצמם אלא להקב"ה (סוטה לה.). כן כאן אמר ה' מלה זו ("כאחד ממנו") רק על המלאכים.

(מאמר המוסגר: "מנחת שי" על "כי חזק הוא ממנו" ( במדבר יג, לא) מציין לדברי ר"א אבן עזרא על שמות (א, ט) המבאר כי לדברי אנשי המזרח הקדמונים, כאשר אות נ' של "ממנו" דגושה, היא לשון יחיד (ומוסב על הקב"ה). וכאשר איננה דגושה היא לשון רבים (ומוסב על המרגלים). ושמא לפי מסורת זו שלהם דרשו חז"ל בסוטה לה. "אל תקרי ממנו אלא ממנו". אבל בימינו כבר נהגנו כמערבי, ובכל המקרים הנ' דגושה. אבל יהיו תוצאות להבנת "ממנו" שבפסוק שלנו).

אמנם רמב"ם עצמו (מו"נ ח"א פ"ב, דף יט) פירש אחרת. "אלהים" הוא "שם משותף לה' ולמלאכים ולדיינים מנהיגי המדינות" ולעניננו בפסוקנו הם הדיינים והחשובים, וכך הוא בתרגום אונקלוס לפסוקנו. ובאמת כך יש לפרש פשוטו גם לפי רש"י (בסנהדרין נו ע"ב) כי "אלהים" הוא לשון שררה ורבנות. וכן הוא בשמות (ז, א) בענין משה רבינו שהיה אלהים לפרעה. "אלהים לא תקלל" פירשו חז"ל על הדיינים. (ומה שהעתיק רש"י (ג, ה) הוא בדרך דרש ולא פשט). ונלך במאמרנו בעקבות פירוש הרמב"ם. כדברי ר"י קאפח בהערתו למו"נ שם: "הדיינים אין תפקידם לעסוק במושכלות, אלא להבחין בין טוב לרע".

מה היה "עץ הדעת טוב ורע"? לא ידוע לנו היום על שום פרי עץ המוסיף לאדם ידיעה בטוב ורע. אמנם אפשר שהיה עץ כזה בגן עדן, בדומה ליין שמוסיף לאדם פקחות (הוריות יג:) או לשמן זית המוסיף לאדם כח זכרון (שם). אבל מסתבר יותר לפי פירושו של הרב יהודה ליב שפירא בספרו הנודע "הרכסים לבקעה" (נדפס שנת תקע"ה, 1815) שהנחש פיתה: "תהיו בעלי יכולת לבחור מדעתכם את הטוב מבין הרע, ולא תצטרכו אל המצוה (מ' בניקוד פתח) עליכם". כלומר יזכו לבחירה חופשית. בזה נעשה האדם "כרברביא", כדיין וחשוב, שהוא בעצמאותו מחליט לעצמו איזה דרך ילך. עד עכשיו הוא היה ממושמע ומציית לדברי בורא עולם, בלי להרהר אחריו. אבל עכשיו נעשה "כאחד ממנו" שהוא עצמו בוחר את דרכו, עם כל הלבטים הנפשיים שבכך. (וכידוע אין למלאך שום בחירה חופשית). ושמא נרמז פירוש זה כבר בדברי רבי סעדיה גאון (פירוש לבראשית, מהד' משה צוקר, עמ' 298) "גילה לנו את טעם הגירוש. שכבר האדם כיודע את הדברים מעצמו ואינו צריך לתוספת ידיעות בהוראת האלוקים". כלומר האדם פיתח בעצמו יכולת הכרעה עצמית לפי בחירתו החופשית, ואינו נכנע לצו האלוהי. והתוצאה? יצא נא לדרכו בעולם, מחוץ לגן עדן, "לעבוד את האדמה". יתחיל בתיקונו הנפשי בדרך קשה של התמודדות עם הרע. ויש לציין כאן לדברי ר"י אברבנאל (דף קיא) "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע?", שה' אמר משפט זה כמלגלג לאדם הראשון. כאילו חושב לו האדם שעלה בזאת למדרגה "נעלה" שיודע להחליט לעצמו איזה דרך ילך, ואין לו צורך לציית לדברי האלוה?

רש"ר הירש (בראשית, עמ' נו) מפרש הביטוי "כאחד ממנו" כאחד משני דרכי פעולה. הוא מביא מקור לפירוש זה ממאמרו של רבי עקיבא (מכלתא, בשלח, מסכת ב' פרשה ו, ד"ה ובני ישראל הלכו ביבשה) שהיו לפני האדם שני דרכי פעולה ובחר לו "אחד ממנו", דרך המות. ואמנם (לפי רש"ר) "עצם הירידה הזו איפשרה לאדם להידמות לאלוהיו" ולכוון במאמציו לשם שמים. כי יש באדם יכולת בחירה, וכמו כן יכול לכוון דרכיו לעמול בזיעת אפו לטובתו של הזולת! בחכמת הלשון יש לרש"ר הוכחה לפירוש זה ממה שמלת "אחד" אינה מנוקדת סגול אלא פתח, והיא לשון סמיכות למלה הבאה. (וגם המלבי"ם מפרש על פי ניקוד זה.) הנני מוסיף על דבריו, כי אם יזכה האדם לנהוג בזמננו בתבונה, הוא יחזור למצוא "דרך עץ החיים". אותם הכרובים ולהט החרב המתהפכת (שיבוארו להלן שהם התראה) יועילו לו "לשמור את דרך עץ החיים" (ג, כד). אין פירוש הדבר למנוע האדם מלחזור לשם, אלא אדרבה זה נאמר באופן חיובי. ישיג האדם ויגיע לאותן תוצאות ויחיה חיים נצחיים, בגן עדן הרוחני. ישמור גם כעת "דרך" נכונה.

ובזה יש מענה לשאלה הראשונה, מה ענין "עץ הדעת". לפי זה לא היה שום תכונה מיוחדת לפרי עץ הדעת. הוא היה עץ רגיל. אלא עצם הציווי להמנע ממנו, ומעשה עבירה של האדם המורד בציווי ה', דרדר את אדם וחוה למערבולת של יצר ונטייה לרע. וכעת יתמודד האדם בין "הטוב והרע" שלמד לדעת. והוא בבחינת "עבירה גוררת עבירה" (אבות, ד).

לענין השאלה השניה, מה נתחדש לו לאדם הראשון מפני תכונת הפרי? כפי ביאורו של רמב"ן (ב, ט) לפני החטא היו אדם וחוה עושים מעשיהם ללא תאוה. אברי ההולדה היו בעיניהם כמו הפנים והידים. עשו כל מעשיהם באופן רציונלי ולשם תועלת, ללא חשק ותאוה. כמו שהאדם אוכל מאכל המבריא בלי צורך להתמודד בספקות ולבטי נפש. אבל אחרי שטעמו טעם החטא, לאכול ממה שציוה ה' דוקא לא לאכול, פיתחו בעצמם כח רע לחשוק מאכל, בין יועיל להם בין יזיק. עד שהאדם מתנסה בטעימת טעם עבירה, הוא רואה הדברים באופן אובייקטיבי, כעומד מהצד. אבל אחרי שאדם עובר חוויה של מעשה הרע, הוא מתמכר והולך כמו אדם המורגל בעישון סיגריות, או בשתיית קפה. הוא אמנם יודע שזה מזיק לו, אבל גופו תובע ממנו מה שהורגל אליו. האדם יצא מאיזונו ונהיה נטוי לרעה. ובזה מתורצת השאלה השניה הנ"ל. האדם מכיר שמעשה כך וכך אסור לו. אבל עכשיו שטעם טעמו של החטא, הוא נמשך לעשותו שוב. וזה מאמר חז"ל (בב"ר יט, יב) על נטיית דקדוק לשונו של אדם הראשון: "ואוכל" (בראשית ג, יב) התחצף האדם "אכלתי (כבר), ואוכל (עוד)" (אשוב לאכול).

לענין שאלה שלישית מדוע מנעו מהאדם אכילת עץ החיים? הענין כי כיון שגוף האדם טבוע ברע וקשה למחוק כל רשמי הרע שנחקקו בו (וגם לבעל תשובה יש התמודדות מייגעת לכל שאר ימות חייו), אין לו תיקון אלא מיתה, כלומר כילוי בשר גופו. לעת תחיית המתים יתחיל מחדש עם גוף נקי מכתמי החטא, ויצליח לעבוד את ה' בטהרה ללא סיגי העבר. כן פירש ספר "מעשי ה'" (מעשה בראשית, פרק טז, עמ' 49) של הגאון הנודע ר' אליעזר אשכנזי (תלמיד מהר"י קארו, ונפטר שנת שמ"ו. והוא המחבר של "יוסף לקח" על אסתר). אבל אחרי שנטבע בו הרע ונטבע במחשבות רעות, אם יאכל מעץ החיים הגורם אריכות ימים, מתי יתוקן האדם? לכן ה' שמר עליו שלא יקח מ"עץ החיים". הפירוש "בכור שור" (מבעלי התוספות) מבאר כי היו פירותיו כוחות תרפיוטיים, שהועילו נגד מחלות. וכאשר האדם חלה, היה אוכל מפירותיו ומאריך ימים. בטרם אכל אדם מעץ הדעת, לא חל שום איסור על אכילת פרי עץ החיים. רק אח"כ מנע ה' זאת ממנו.

ולענין השאלה הרביעית, מה הם "הכרובים"? עונה ספר "מעשי ה'" שהם שני סוגי פרצופים. כי צורות כרובים של המשכן, שהיו פורשים בכנפיהם על הכפורת של ארון הקודש, היו פרצוף תינוק ותינוקת (סוכה ה ע"ב), בלי כל גוף. הרב מדמה יצירה זו לפרי אדמה ששמו "כרוב", שהוא דומה לראש של בן אדם המתנפח והולך (מתפתח והולך). ומדוע הם "שני" כרובים? ע"פ מינוחי סודות התורה, הם מדת רחמים ומדת הדין (זכר ונקבה). אם יזכה האדם, נהפך הכל לרחמים. " אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין וכו'. אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים" (בראשית רבה לג, ג). בזה מוסבר כיצד עת שהרומים נכנסו להיכל, מצאו את הכרובים מעורים זה בזה (יומא נד ע"ב). כלומר הכרובים היו דבוקים במדה אחת, מדת הדין שנתכה על ישראל בחורבן המקדש. מה שאין כן בעת הרגלים, היו הכהנים מגביהים לפרוכת והראו לישראל את הכרובים שהם דבוקים זה בזה וידעו חביבותם בעיני ה', שהכל נהפך לרחמים (יומא נד ע"א. ובמיוחד זה כך לפי פירוש רש"י שם ד"ה הכרובים, שהזכר, בעל החסד, היה שליט). ובמקדש שני מדובר על הכרובים שהיו מצויירים על כתלי מקדש של שלמה (שם). בזה מוסבר מדוע בפרשת בראשית כתובה מלת "הכרובים" (ג, כד) עם אות ה' הידיעה, כי הם אותם הכרובים עליהם מדובר בהקמת משכן משה (פרשת תרומה). עכשיו שנטרדו אדם ואשתו מגן עדן, ידעו כי כרובים לפניהם. וכמו תינוק ותינוקות (פני הכרובים) מתבגרים ומתפתחים, ידעו אדם ואשתו שהם הם הגורמים שינוי ופנייה של הכרובים, או למדת הדין או למדת הרחמים. ובפירוש אחר, מעשה הכרובים הם פרצופים לבד. האדם משלים להם גוף ע"י בחירתו מה הם המעשים שהוא בוחר לבצע.

ובזה מוסבר מדוע יש כאן "להט החרב המתהפכת". אם יזכה האדם ומשתמש בבחירתו החופשית כמו שראוי, הוא גובר על הרע שבמדותיו. ואם לאו, הרע גובר עליו ומחסל אותו. הרי התהפכות מצד לצד. וכך כותב "הכתב והקבלה" (שכנראה ראה דברי הספר הנ"ל, אבל הגדיל לעשות שהוסיף להביא לכך כמה מקורות סיוע מספר הזוהר ח"א דף רכא) וזו לשונו: "אמנם כעת כאשר גורש מגן עדן, נתחדש באדם בחירה הפוכה וכו' הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון, ויש לכוחות הרעים שבו ממשלה חזקה. והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד וצריך התגברות גדולה והתאמצות ללכת בדרך מישרים ע"פ התורה. ולסיבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית וכו'. אבל הנפש המשכלת גם היא אוזרת חיל להכניע את מורדיה הפנימיים וכו'. והנה החרב הניתן בידי אדם להלחם בה מלחמת ה', חרב מתהפכת היא מטוב לרע ומרע לטוב לפי הבחירה הנתונה לו" עכ"ל. הרב מביא ראיה כי "חרב" הוא כינוי לתורה ממה שאמרו בשבת (סג.) "חגור חרבך על ירך". וכן הוא הנמשל של חרבו של יעקב אבינו ("אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", בראשית רבה צז).

כמה יופי והדר יש בפיענוח חידות התורה. "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". וגם יש לנו הבנה נוספת מהו תפקידנו כהיום הזה.

בראשית