בכל שנות הגלות היהודית, ט"ו בשבט, שחל באמצע החורף, שימש תזכורת מעודדת לקשר הבל-ינתק שלנו לארצנו ואכילת פירות הארץ איששה את הקדושה של ארץ-ישראל ועם ישראל. אני נזכר שבילדותי, בחורפים המקפיאים של שיקגו, הוריי התעקשו שאוכל חתיכת "בוקסר", חרוב, לציון ט"ו בשבט. ה"בוקסר" היה קשה כאבן וטעמו כטעם עץ. בכל זאת שמתי לב שהוריי, יהודים מהדור הישן שנולדו בימים שלפני שקמה מדינת ישראל, בתקופה שלא היה אפשר להתפלל באופן חופשי בכותל המערבי בלי התערבות של ממשלה ערבית, אכלו את החרוב באיטיות ובחיבה גדולה. רק בשלב מאוחר יותר בחיי הבנתי שאכילת אותה פיסת חרוב חיזקה את תקוותם שארץ-ישראל עוד תפרח תחת ריבונות יהודית ואמונתם שהכרמים והפרדסים של הארץ שהובטחה לנו עוד יהפכו למציאות שופעת.
לכל חברה דרושים סמלים מוחשיים שיחזקו את אמונותיה ותקוותיה. מסיבה זו יש למדינות דגלים וסמלים. פירות ארץ-ישראל הפכו לדגל ולסמל של העם היהודי בכל הנוגע למולדתו, גם כאשר היתה בארץ אוכלוסייה יהודית מעטה ולא היתה פה שום ריבונות יהודית. הפירות שימשו ליהודים תזכורת למי הם ומאין הם באו, וחשוב מזה, לאן הם באמת הולכים.
בשנת ה'תרמ"ב (1882) חברת היין כרמל (מזרחי) של הברון אדמונד דה רוטשילד ייצרה את בקבוק היין הראשון שלה בראשון-לציון. באותה עת היה הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) הרב וראש הישיבה הידועה, ישיבת וולוז'ין שבליטא. הוא גם נשא בתואר יושב ראש "חובבי ציון", הארגון שעודד עלייה יהודית לארץ-ישראל ושלח סיוע כספי לאוכלוסייה המועטה של היישוב הישן שהחלה לגדול. אחיינו, הרב ברוך הלוי אפשטיין (מחבר פירוש "תורה תמימה" לתורה) גר עם דודו ודודתו בזמן שהיה בחור ישיבה צעיר מאד. הוא מספר לנו בכתביו שחברת היין כרמל שלחה, בשם המתיישבים היהודים בארץ-ישראל, בקבוק יין מהייצור הראשון שלה לרב ברלין כאות תודה על מאמציו. כאשר הגיע סוף סוף אותו בקבוק של יין מארץ-ישראל לכפר הקטן וולוז'ין ונמסר לביתו של הרב ברלין, נכנס הרב הגדול לחדרו והחליף את בגדיו בבגדי שבת לכבוד בקבוק היין שייצרו יהודים מענבי ארץ הקודש שבו התקיימו כל המצוות החקלאיות של התורה.
לא פעם אני מעלה בדמיוני את התמונה הזאת כשאני שומע על יהודים שומרי מצוות שאומרים שהם מעדיפים יינות מצרפת, ארגנטינה, צ'ילה, אוסטרליה, דרום אפריקה, קליפורניה או ארצות אחרות על פני יינות ישראלים. הם פשוט לא מבינים. הלקח של החרוב של ט"ו בשבט עוד לא חלחל לנשמה ולתודעה שלהם.
במובן זה ט"ו בשבט איננו רק תאריך בלוח השנה היהודי. הוא מייצג את הקשר העמוק והמתמיד שיש לנו לארץ-ישראל. הוא מחבר אותנו לסעיף בן אלפיים שנה במשנה שקבע את יום ט"ו בשבט כיום השנה לאילנות בארץ-ישראל. היום הזה הוא חג זוטא בטקסים היהודיים ובתפילות בבית הכנסת.
גם היום אני אוכל חרוב, וטעמו לא ממש השתפר מאז. בכל זאת אני מתענג על כל נגיסה ורואה את הוריי אוכלים אותו אתי. יש הרבה פירות טעימים וערבים לחך יותר מהחרוב שגדלים בארץ-ישראל ונמצאים על השולחן לפניי, אבל אצלי רק החרוב מלווה מסר רגשי. לכן בשבילי המסר של ט"ו בשבט לא הסתיים בשבוע שעבר עם חלוף ט"ו בשבט. הוא מלווה אותי בכל יום, מחזק את התביעה שלנו על האדמה הקדושה הזאת ומאשר את הנבואה הטובה שמבטיחה לנו ביטחון ואושר בימים של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".