מושגי הטהרה והטומאה של התורה שונים עד מאוד מההגדרות המקובלות עלינו היום למושגים אלה. אנחנו מבינים את הצורך בטהרה של הגוף, בניקיון, וכך גם התורה, ולכן גוף נקי הוא אחד התנאים המוקדמים לתפילה ולקיום כל המצוות. הניקיון הוא גם אחת הדרישות שאנחנו נדרשים למלא כדי לכבד את הגוף ולנהוג בכבוד ובהתחשבות בבני אדם אחרים. אבל אין זה עיקרו של מושג הטהרה שהתורה מדברת עליו בפרשת השבוע. התורה מדברת על סוג של טומאה של הרוח והנשמה שבאה לידי ביטוי, באורח פלא, בגוף. סוג כזה של טומאה רוחנית נובע מהתנהגות שמפרה את עקרונות התורה ואת ערכיה - בייחוד לשון הרע. סוג כזה של התנהגות מכתים את הנשמה.
בימי התנ"ך ההשפעה של התנהגות כזאת על הגוף היתה נראית לעין. הדבר שימש אזהרה לאדם וקריאה לתקן את דרכיו. הנגעים בעור היו כואבים ומשפילים אמנם, אך היתה להם תוצאה חיובית מפני שהם הזהירו את בעליהם מפני ההשלכות השליליות של התנהגות לא נאותה ולשון הרע.
בימינו, הביטוי הגופני הזה והאזהרה שיש בו אינם עוד. אך התהליך הנורא של פגיעה בנשמה באמצעות התנהגות שלילית ולשון הרע קיים גם היום. בתפילה אנחנו מודים לאל בכל יום שנתן לנו נשמה טהורה. כשאנחנו מחזירים אותה לבורא, עלינו להשתדל להחזיר אותה במצבה המקורי עד כמה שניתן. בזה בעצם עוסקת כל פרשת תזריע.
התפקיד של הכהנים היה לאמוד את הנזק שנגרם לנשמה. לכהן היתה המומחיות הדרושה כדי להעריך את הנזק רק באמצעות התבוננות בגופו של האדם. זה אחד הכישרונות שהכהנים ניחנו בהם: היכולת להבחין בנזק רוחני לפי תסמינים גופניים חיצוניים. מסתבר שזה משהו שאדם קדוש יכול לעשות.
האגדה מספרת שהאר"י הקדוש ידע לומר לאדם מה חטאיו ופגמיו הרוחניים רק מתוך התבוננות בפניו. האגדה גם מספרת שבגלל כוחו זה, רק לעתים נדירות באו אנשים לבקר אותו או לשוחח עמו. אנחנו נרתעים מלדעת את האמת לאמיתה על עצמנו ועל מצב נשמתנו. בימי התנ"ך הכריח אותנו הקב"ה, כביכול, באמצעות התסמינים הגופניים לגשת לכהנים ולהתעמת עם מצבנו הרוחני האמיתי. זאת היתה מתנה גדולה, גם אם לא נראתה כזאת, מפני שאז התאפשר לאדם לקבל אבחון חיוני שיכול להוביל אותו, בסופו של דבר, לתיקון ולשיפור רוחני. זאת המשימה הנעלה ביותר של הכהנים: לסייע לאנשים להגיע לתיקון עצמי. לפיכך היתה זאת חוויה של תיקון גם לכהנים עצמם, שכן עזרה לזולת היא תמיד גם עזרה לתיקון נשמתך שלך.