תשובה:
ישנן שלוש אפשרויות שיתכנו בכל אבידה שיש בה סימן, הקיימות גם במקרה שלנו:
א. הבעלים שם לב לחסרון ספרו והתייאש ממנו.
ב. הבעלים זוכר שספרו נמצא בישיבה ולא מתייאש ממנו, ומתכנן ליטלו לכשיזדמן לשם.
ג. הבעלים עדיין לא הרגיש בחסרון ספרו, ועדיין לא התייאש ממנו.
בשתי האפשרויות הראשונות אין מצות השבת אבידה (בראשונה למוצא מותר לקחת ובשניה לא יגע), אולם באפשרות השלישית יש ייאוש שלא מדעת וישנה לכאורה מצות השבת אבידה. אולם, לאחר העיון נראה שגם לאפשרות זו במקרה שלנו אין מצות השבת אבידה, משום שמצות ההשבה חלה על האדם ההולך בדרכו ולפתע נקרית בדרכו אבידה, או אז מצוותו התורה לא להתעלם ולהשיבה.
המצוה היא דווקא כשידוע בבירור שהחפץ הנמצא אבוד הוא, או לפחות כשמסופק לנו אם הונח שם (לפי דעת הרא"ש והרמ"א שאף בספק הינוח צריך ליטול ולהכריז). אולם, במקרה שלנו לא מדובר שנתקלת בספר כזה אלא אתה יודע שישנם מדפים עם כל מיני ספרים שחלקם אבודים. התורה ציוותה להשיב מה שנקרה בדרכך ואינך מצווה לחפש אבידות כדי להחזירם. לכן, כיוון שכרגע אין ספר מסוים שאתה יודע עליו שהוא אבוד אינך מצווה בהשבתו.
מקורות:
ישנה משנה בב"מ (כ"ה ע"ב(: "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ, שלו". הגמרא שם מקשה: "אטו ישראל לא מצנעי?" ומתרצת הגמ': "דשתיך טפי". ורש"י מבאר: העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו. וכן נפסק בשו"ע חושן משפט סימן ר"ס סעיף א' "וכותל חדש, דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו, ולא יצא מרשותם, מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, והוא שהעלה חלודה, שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים".
ובסעיף ט' שם מתייחס השו"ע למקרה של ספק הינוח, ופוסק "אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו", והרמ"א שם פוסק כדעת הרא"ש "במקום שמשתמר קצת, כגון שבילין שבשדות, אפילו ספק הינוח, יש בו סימן נוטל ומכריז".
אם מצא ספר מסויים על מדף בישיבה, צריך עיון האם להגדיר את המדף בישיבה כמקום המשתמר או כמקום המשתמר קצת. הנפ"מ היא לדעת הרמ"א, משום שאם נגדיר את המדף כמקום המשתמר קצת, פסק הרמ"א שצריך ליטול ולהכריז.