ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה אבידה ומציאה

שימוש בטלית שהוחלפה

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
במהלך תפילת שבת, במקום שפושטים את הטליתות, מישהו בטעות לקח את טליתי והשאיר לי את טליתו. כמובן שניסיתי למוצאו ותליתי שלט אך ללא הצלחה. מן הסתם הוא כלל לא שם לב (הטליתות שלנו מאד דומות) ומשתמש בשלי עד היום, האם אני יכול להשתמש בשלו? ואולי גם נראה לומר שהוא מוחל-מעצם שימושו.

תשובה:
הגמ' במס' בבא בתרא דף מ"ו ע"א מביאה מקרה דומה: "תנו רבנן: נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן - הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו, בבית האבל או בבית המשתה - הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי, ואמר לי: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי? אמר רב חייא בריה דר"נ: לא שנו אלא הוא, אבל אשתו ובניו - לא. והוא נמי - לא אמרן אלא דא"ל טלית סתם, אבל טליתך - לא, האי לאו טלית דידיה הוא".
העיקרון העולה מדברי הגמרא הוא, שהיכן שאפשר לומר שישנה מחילה מצד הבעלים על החפץ שלו, מותר להשתמש בו. כגון: שניתן לתלות באפשרות שאחד נתן טליתו לאומן ובקש ממנו: לאחר שתתקן את הטלית אני מבקשך למכור אותה ולתת לי את התמורה. יתכן שהאומן מכר בטעות טלית דומה השייכת לאדם אחר, ומחזיר לו במקומה את הטלית של הראשון שניתנה לו לצורך מכירה, הדין הוא שמותר לאחר להשתמש בטלית כי אין הקפדה של הראשון מאחר וקבל את התמורה.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ט' ס"ק ז') דן במי שלקח בשוגג בבית הכנסת מעיל שאינו שלו, וחזר ולא מצא את שלו, וכתב כך:
"במי שלקח בשוגג בבית הכנסת מעיל שאינו שלו, ומנעלים עליונים שאינו שלו, וחזר לבית הכנסת ולא מצא שוב שלו. מעצם הדין הא מפורש בב"ב (מ"ו ע"א) בנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן, וכן נפסק בכל הפוסקים, ובשו"ע חו"מ סימן קל"ו סעי' ב', ופשוט שהוא הדין בבית הכנסת. אבל בערוך השלחן שם כתב בסוף הסימן, אחר שכתב עצם הדין, "והמנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם נתחלפו של זה בזה, אין מקפידין בדבר ומשתמשים כל אחד בשל חברו, עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמן, ואין בזה חשש גזילה שכן נהגו". ומשמע שלא רק על עירו ומקומות הסמוכין לו כתב זה, אלא על סתם מקומות כשלא ידוע מנהג אחר אמר זה. ואף שלא כתב מנהג זה אלא בנתחלפו נעליים העליונים, משמע שליכא חילוק, מדלא כתב שמנהג זה הוא דוקא במנעלים עליונים, ולא במעיל וכדומה. משמע שגם במעיל הוא מנהג זה, אך נקט מה שיותר מצוי להתחלף בטעות.
אבל הוא רק בסתם, שתלינן שהיה זה הטעות בחילוף, שהוא רק עד שלא נודע כלום. אבל כשנודע הבעלים של המעיל והמנעלים וכדומה שבידו, והבעלים ההוא לא לקח כלום, צריך זה שלקח בטעות להחזיר להבעלים. ומה ששלו ליכא, הוא הפסד שלו, דשלו נגנב ונאבד. ובעצם אם ליכא מנהג, יש לו לשלם מה שנהנה מהלבישה. דאף שהיה לו רשות להשתמש, הוא מחמת שהיינו תולין שנתחלפו, כפי הרוב דלא שכיחי גניבה ואבידתא שם. אבל כשנתברר שלא היו חליפין, אלא דשלו נגנב ונאבד, והוא השתמש בשל אחרים, יש לו לשלם. וכיוון שלא כתב בערוך השולחן גם על זה איזה מנהג, מסתבר שצריך לשלם מה שנהנה.
אבל מחמת שהמנהג לא נמצא אלא בערוך השולחן, יש וודאי מקומות שליכא מנהג זה. אבל טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום עי ידי ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים בתחלת התקנה, ויהיה כתוב בהפנקס תקנה זו. וגם כתוב על איזה נייר דבוק במקום שמדביקין בכל ענינים דמזדמנים בבית הכנסת, שאז יש לתלות שידעו כבר זה כל הנכנסין לביהכ"נ אף אורח באקראי". עכ"ל האגרות משה.
בנידון שלנו מדובר שהבעלים לקח את הטלית שלך, וכיון שהוא משתמש בה כאילו הייתה שלו, עצם השימוש בה הוא מחילה על השימוש שלך בטלית שלו, שהרי הוא יודע שרק באופן זה של מחילה הדדית יוכל גם הוא להשתמש בשלך, וגם ניתן להחשיב את השימוש שלך כדמי גביה על השימוש שלו בטלית שלך.
לכן למעשה אתה יכול להשתמש בטלית שלו, אך עליך להמשיך לפרסם מודעה באותו מקום שאתה משתמש בטלית שהוחלפה ושאתה מוכן להחליף לכשיבוא, ולהשאיר את פרטיך. במידה ויתבע ממך להחליף בחזרה כמובן שצריך לעשות כן.
עוד בנושא אבידה ומציאה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il