ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- שבת ומועדים
- יום ירושלים
- שיחות ליום ירושלים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
בספר שמות התורה מתארת את בנית המשכן בפירוט רב. משכן שתכליתו השראת שכינה בישראל. בסוף כל העבודה הגדולה - שרתה עליו השכינה. הגם שהתיאור של השראת השכינה הוא קצר ביחס לתיאור הארוך של הבנין והכלים. עם זאת - הוא הוא העיקר כמו שמלמד שמו של "המשכן" - בית שעיקרו השראת השכינה.
באיזה מילים מתארת התורה את השראת השכינה? "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". אלה הפסוקים החותמים את ספר שמות: ""כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הענן הזה מלווה את המשכן כל ימי היותו. אחר כך הוא עובר לבית המקדש בירושלים. הענן והאש.
הרמב"ן מעיר שהאש הזו היא מעין האש שהייתה בהר סיני במתן תורה. גם הענן שהיה על המשכן והמקדש הוא כעין הענן שהיה על הר סיני. "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני - שוכן עליו בנסתר". (כה א).
השראת שכינה בישראל - בהקרבת קרבנות
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
85 - פרשת במדבר – סיום שנים עשר חודש
86 - קדושת ירושלים בזמן הזה
87 - הכתרים של שבועות
טען עוד
חכמינו מספרים כי אחרי כל העבודה בתחילה לא שרתה שכינה. אהרון היה נבוך מאוד. הוא ראה בזה כישלון וייחס אותו לעצמו. לחטא העגל שלדעתו דבק בו. "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי. כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל". (רש"י שם).
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".
זה תיאור של אותו מאורע שכתוב בסוף ספר שמות - אם כי במילים אחרות. בהמשך נראה שלכאורה יש איזה שהיא בעיה בין המתואר בספר שמות בכללו על השראת השכינה למה שמתואר בספר ויקרא בכללו. סתירה שמתיישבת בספר במדבר.
השראת שכינה בישראל - בספר במדבר
גם בספר במדבר מתוארת השראת השכינה בישראל. גם שם היא באה אחרי ברכת כהנים (סוף פרק ו) ואחרי הקרבנות, קרבנות הנשיאים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".
הדבר המרכזי שהתורה מאריכה בתיאורו לפני השראת שכינה הוא המנין של כל ישראל. יותר נכון המנין של כל יוצאי הצבא. כל השבטים מבין עשרים שנה ומעלה נספרים. מקבלים דגלים ומתארגנים במחנות סביב המשכן. אחרי זה מופיע הפסוק המתאר השראת שכינה. רק שכאן התיאור הוא השראת השכינה שיוצאת מקודש הקודשים - מעל הכפורת אל אחורי הפרוכת. אל המקום שבו עומד משה רבינו ועומדים הכהנים.
חכמינו אומרים שלמעשה יש כאן שלושה ספרים ושלושה תיאורים שונים שמתארים את השראת השכינה במשכן. רק שהתבוננות מדוקדקת מלגה שלכאורה יש סתירה בין האמור בספר שמות לבין האמור בספר ויקרא. רק אחרי שקוראים את האמור בספר במדבר רואים שהדברים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. ומהם?
"שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) "וידבר ה' אליו מאהל מועד" - והוא חוץ לפרכת. כתוב אחד אומר (שמות כה, כב) "ודברתי אתך מעל הכפרת"?
בא זה (הדיבור הכתוב בספר במדבר) והכריע ביניהם, "משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת". הקול שמשה שומע הוא קול משמים שמגיע לבין שני הכרובים ומשם יוצא לאהל מועד. קול גדול כמו במעמד הר סיני. קול שנשמע רק למשה שנמצא באוהל מועד. (רש"י במדבר ז פט).
מה גורם להשראת שכינה בספר במדבר?
קל להבין איך בנין המשכן מביא השראת שכינה. קל להבין איך הקרבת קרבנות מביאה השראת שכינה. מהו הדבר שבזכותו זכו ישראל להשראת שכינה בספר במדבר?
ספירת של יוצאי הצבא בישראל שמסתדרים סביב המשכן. ומיהם "כל יוצא צבא"? רש"י מסביר כפשוטו שמדובר בכל הפיקודים שיוצאים לצבא המלחמה. לכן אין במספר הזה נשים, ילדים וכהנים - הם לא יוצאים בדרך כלל למלחמה. כך מסביר רש"י על הפסוק "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" - "כל יצא צבא - מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים".
הרמב"ן שם מסביר את הטעם לפי רש"י למה גיל עשרים? "בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה".
השראת השכינה בזכות ה"צבאות"
ובאמת צריך להבין למה יוצאי צבא מביאים את השכינה? על שאלה זו ענה אור החיים הקדוש וכתב: (במדבר לג א): "ותמצא שאמרו ז"ל (מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים, שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת "צבאות". גם רמז בתיבת "לצבאותם" - השראת שכינה עמהם. הרי לפניך זכרון עם קדוש, וזכרון מספר השלם והשראת השכינה".
"צבאות" הוא שם של הקב"ה. וכך כותב השו"ע (יו"ד רעו) "אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; ואל, אלוה, אלהים; שדי; צבאות".
הגמרא בברכות (לא.) אומרת שחנה הייתה הראשונה שהשתמשה בשם זה של הקב"ה: "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות". אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות", אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?!
משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א"ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?! ונתן לו סעודה חשובה".
חנה מבינה שהשראת השכינה צריכה "צבאות". חנה רוצה שהבן שלה יהיה חלק מהצבא של הקב"ה. ובאמת כך קורה. שמואל הנביא מסתובב בכל ישראל להגדיל תורה בהמון - להגדיל את צבאו של הקב"ה. הוא גם ממליך את דוד - מלך ישראל. ודוד זה משתמש בשם שחידשה חנה "צבאות" חמש עשרה פעם בספר תהילים. (בפרקים פ ופד ארבע פעמים בכל פרק). כי זה ענינו של דוד המלך.
השראת שכינה במחנה ישראל
אנו יודעים כי השכינה שורה במחנה ישראל. (דברים פרק כג י)
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע וכו' כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
מחמת קדושת המחנה הייתה שם נוכחות של השכינה. "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך" כמו "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים" שעל זה פירש רש"י את הלשון של "והתהלכתי בתוככם" - "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: והייתי לכם לאלהים". (רש"י על ויקרא פרק כו פסוק יב). גם כאן משתמש הקב"ה באותה לשון. "מתהלך בקרב מחנך". וזה פלא.
בגלל הנוכחות הגדולה של הקב"ה במחנה ישראל היה בתוכם ארון הברית. (רשב"ם) זה שבדרך כלל היה שמור בקודש הקודשים. עכשיו הוא נמצא בתוך המחנה בלי כל המחיצות שהיו בדרך כלל במקדש. (ועיין רש"י במדבר י, ורמב"ן דברים י איזה ארון היה יוצא עימהם למלחמה. וראה אבן עזרא דברים כג י).
קדושתה של ירושלים בזמן הזה
הכל מעלין - לגור בירושלים
"שקדושת המזבח וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה". שכינה מעולם לא עזבה את בית המקדש. לכן המצווה לגור בירושלים היא בכל דור ואפילו בעת שהיא חריבה. כך מובא במשנה בכתובות. (יג יא) "הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים".
ברמב"ם (הלכות אישות ובשו"ע אה"ע ע"ה) מובאות ההלכות הקשורות לזה, ושם כתוב כי בעל לא יכול להוציא את אשתו ממדינה למדינה אלא בתנאים ידועים וברורים מראש. כן לא יכול בעל להוציא את אשתו "מנוה היפה לנוה הרע" גם לא משכונת יוקרה לסלמס. יש כאלה שחיים ב"נווה יפה" מקשים עליהם את החיים. אשה שגרה בשכונת יוקרה צריכה להתלבש בהתאם. היא לא יכולה להתלבש ברישול כמו שהיא יכולה להתלבש בשכונה רגילה. בעל לא יכול להוציא את אשתו ממקום אחד לשני אם זה מפריע לה. כמו כל היא לא יכולה להוציא אותו ממקום למקום. "וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל".
כל הכללים הללו משתנים כשמדובר בעליה לארץ ישראל. אם הוא או היא רוצים לעלות לארץ ישראל. "כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין". ואם הכפיה לא הועילה - אם הבעל לא רוצה לעלות - יוציא ויתן כתובה. ואם האשה לא רוצה לעלות - תצא בלי כתובה.
"והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם. הכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם". (רמב"ם הלכות אישות פרק יג. שו"ע אע"ז עה).
מה היה הדין כשירושלים הייתה חריבה?
בירושלמי (פי"ג הי"א) מובא כי במקרה שהוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות. אבל אם היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה - אין כופין אותו לעלות. בין כך ובין כך מי שלא עולה מפסיד את כתובתו.
הירושלמי הזה הוא הפך מה שכתוב בגמרא כתובות בגמרא בבלי. שם כתוב כי גם אותו היא כופה לעלות לארץ ישראל ולירושלים. היה מי שאמר שזו מחלוקת בין התלמודים בבלי וירושלמי. (עי' רא"ש) אבל ה"ר מאיר מרוטנבורג כתב כי הירושלמי מדבר בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין מעלתה של ירושלים כך כך גדולה כמו בזמנם. לכן רק הוא יכול לכפות אותה, אבל היא לא יכולה לכפות אותו. ולמרות שלא יכולה לכפות אותו - אם הוא לא דשומע לה לעלות - יוציא ויתן כתובה, אפילו בזמן הזה. (מובא ברא"ש סוף כתובות)
הרמב"ם לא חילק וכנראה שהוא חושב שזו מחלוקת תלמודים ופוסק כמו הבבלי ששניהם כופים אחד את השני, גם בזמן הזה. גם הטור חושב כך ואומר כיון שראינו שהבעל יכול לכפות גם בזמן הזה - למה לחלק ביכולת שלה לכפות אותו? (טור אבן העזר הלכות כתובות סימן עה). ותירץ הב"י "ולי נראה דאיפשר לומר דלא ראו חכמים לגרוע כח האיש לגבי ארץ ישראל וירושלם אפילו בזמן הזה". וכך גם פסק בשולחן ערוך.
עם זאת נפסק להלכה בשו"ע שבזמן הזה יש הגבלה אחת של במקום סכנה. שם לא יכולים הבעל והאשה לכפות את בני הזוג שלהם לעלות. בדרך ים או יבשה במקום סכנה. הכל לפי תנאי המקום. וכבר כתבו הפוסקים שאם אנשים יוצאים לסחורה אין זה מקום סכנה. וכל שכן אם יוצאים לשם לטיול - אין טענת סכנה קיימת.
על המצוה לגור בירושלים החדשה
בימינו אין סכנה יותר מכל מקום אחר בעולם. ולמרות שאין בית המקדש קיים. הקדושה של ירושלים ובית המקדש עדיין קיימת. הקדושה של ארץ ישראל קיימת. ולכן יש מצווה מיוחדת לגור בירושלים יותר מכל מקום אחר בגלל קדושה. יש שואלים האם המצווה היא רק על העיר העתיקה או גם על העיר החדשה? מצד אחד בעיר החדשה אנחנו קוראים את המגילה ביום ט"ו כי רואים אותה כמו עיר אחת עם העיר העתיקה. מצד שני היא לא בתוך החומות של ירושלים של פעם. האם גם בה יש ערך לגור?
כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן נב) "הנה בודאי ובודאי שישנו ענין גדול ועדיפות רבה לגור גם בירושלים החדשה מעל יתר ערי הארץ, באשר היא כעיר שחוברה לה יחדו סמוך ונראה לפלטרין של מלך, והא הרי אפילו לענין קבורה העדיפו חכמינו ז"ל בכל דור להיות נקברים בירושלים יתר מעל שאר ארץ ישראל, הגם שמקום הקבורה הוא מחוץ לעיר, ורק מכח היות זה סמוך לשער השמים אשר גם עבור כן נבאו והבטיחו גדולות ונצורות על הדבר הזה ועל הזכיה הגדולה.
ומינה (מזה נלמד) דעל אחת כמה שמובטח בכזאת להחי בה בחיים חיותו בסמוך ונראה, ואשר שם הקודש "ירושלים" נקרא עליה. בבחינה של 'אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחרי מיתה', (כתובות קי"ב ע"א), ובבחינה של 'והחונים סביב' מקרוב מקודשים טפי וקרובים אל אלקינו (שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רל"ג), ואשרי הזוכה לדור סמוך לקדושת הר אלקים חורבה בחורבנה (ח"ס שם).
האם מותר להוציא ספרים מירושלים לעיר אחרת
כל הדין הזה על כפית בני זוג על עליה לארץ ישראל הוא דין מיוחד. וכי בכל מצוה ומצוה יכול בן הזוג לכפות את בן זוגו? רק במצווה זו קבעו כך חכמים משום חיבת ארץ ישראל וקדושתה אפילו בזמן שהיא חרבה.
עד כמה השתדלו חכמים לאורך הדורות בבנין ירושלים ניתן ללמוד מהתקנה הבאה. הסכמה קדומה שבעה"ק ירושלים ת"ו על כלל ופרט מהספרים הנכנסים - שלא יצאו חוצה לה. כיון שבאו על מנת להשתקע ולישוב ותיקון לומדי תורה. (הלק"ט)
ובשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קצג) נשאל על התקנה והחרם שעשו בירושלים שלא להוציא ספרי קודש מירושלים לכל מקום אחר. אפילו לא בארץ ישראל. האם התקנה הזאת נוהגת בימינו?
והביא משם המני"ח כי טעם התקנה הוא שימצאו ספרים בירושלים. בפרט בתקופה שמחירם של ספרים היה רב מאוד והיו יקרי המציאות. ורצו חכמים שתהיה תורה ותלמידי חכמים בירושלים וחששו שמא יושבי ירושלים שהיו עניים ימכרו את ספריהם. והתוצאה תהיה עניות של תורה ח"ו. ואם לא ימכרו לאחרים ספרים שנמצאים בירושלים - יוכל הרוצה ללמוד תורה למצוא ספרי קודש בירושלים בזול.
כתב בעל משנה הלכות כי אינו יודע אם זו הייתה תקנה לשעתה או לדורות ובכל מקרה אם תהיה התקנה זו בירושלים של היום. לא יהיה כדאי לאנשים לפתוח דפוס בירושלים. ואם כן יהיו שם הספרים ביוקר - הפך כוונת מתקני התקנה. לכן לדעתו אין היום איסור על מכירת ספרים של ירושלים מחוץ לירושלים.
וידוע כי בעל הבן איש חי היה מקפיד על הדפסת ספריו בירושלים דווקא. לתת פרנסה לתושבי ירושלים. ואחר כך היו לוקחים את הספרים הללו מירושלים והיו מפיצים אותם בכל מקום בעולם. ואע"פ שהתקנה ההיא בטלה - הרעיון שעומד מאחריה קיים. לעשות השתדליות למען קלות החיים בירושלים, ובמיוחד החיים הרוחניים.
האם מותר להרוג נחש בירושלים בשבת?
למדנו שיש קדושה לירושלים גם בימינו. ולדין זה יש כמה וכמה השלכות הלכתיות. פעם אחת חזרנו מבית הכנסת "מעשה ניסים" בליל שבת עם מו"ר אבא זצ"ל. בדרך היה על המדרכה נחש, ואחד המתפללים הכה אותו על ראשו והרגו. וכשבאנו לבית הראה לנו הרב ז"ל את הגמרא במסכת שבת שאומרת כי מותר לצוד נחש (קז/א). אם חושש שישכנו. וגם מותר להרוג אותו אם יש צורך. כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם יש בה פיקוח נפש לו או לאחרים.
אחר כך הוא סיפר לנו שיש אומרים שבירושלים אסור להרוג נחש בשבת. וזה היה פלא. וכי למה שונה ירושלים משאר הערים בארץ ישראל או בעולם כולו? האם הנחשים בה פחות מסוכנים. הרי לא באו עדין ימות המשיח שבהם כתוב "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה". (ישעיהו יא)?
ואמר לנו הרב ז"ל לפתוח פרקי אבות ששם כתוב (ה) "עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ" וגם בירושלים ואחד מהם היה ש"וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם". ושאלנו אותו האם זה גם בימינו או רק בזמן בית המקדש. והראה לנו ספר תבואות הארץ של הרב שוורץ שכתוב בו כי הנס הזה היה לא רק בירושלים אלא בכל ארץ ישראל. והוא היה ממשיך כל הזמן - גם בזמן שבית המקדש לא קיים.
לפי זה הוא שאל האם מותר להרוג נחש בירושלים בשבת. או אפילו ביום חול? משום צער בעלי חיים? וכן האם מותר להפסיק בתפילה כשהם כרוכים על עקבו? וכן לגבי בדיקת חמץ שלא בודקים במקום שיש שם חשש נחשים ועקרבים האם כך הדין גם בירושלים?
אפשר לומר שבירושלים לא צריכים לחשוש כי יש להם נס קבוע, או אולי בכל הדברים הללו נאמר ש"אין סומכין על הנס". וכבר אמרה המשנה שהם עשרה "ניסים". ואין סומכים על כך לכתחילה אפילו בירושלים על נס. שהרי גם בבית המקדש לא היו מאכילים את הכהן הגדול הרבה בערב כיפור שלא יארע לו קרי. ולא היו סומכין על הנס. (ירושלמי פ"ק דיומא הלכה ד') על שם שכתוב "לא תנסון" ופי' בקרבן העדה כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. (עיין שו"ת שיח יצחק סימן מט).
האם יכול להיות צפוף בירושלים?
אם בניסים עסקינן נזכיר עוד אחד מעשרה ניסים שמנויים שם המשנה במסכת אבות. ש"ְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם". בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן רא) נשאל על קדושת ירושלים בזמן הזה. וכותב "שקדושת המזבח וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה". והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרי' במס' מגילה (כ"ח ע"א) אע"פ שהם שוממים בקדושתן הן עומדים. ובילמדנו אמרו: "בין חרב בין אינו חרב שכינה שם. שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים". ואומר: "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה". אמר ר' אחא: לעולם אין שכינה זזה מכותל מערבי שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו. ואומר: "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ".
התשב"ץ מוכיח מכל התיירים שמגיעים לשם שיש שם קדושה. שעולים לה עיין לרגל. "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות. ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים במדרש פסוק "אני חומה" ובפסוק "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהי' בקול רנה ותודה המון חוגג". ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום. כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים. כי עדיין היא בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית".
התפילה והברכות יותר נשמעות בירושלים
מו"ר הרב ז"ל כתב בספר הלכה על הלכות תפילה כי בעל הבן איש חי פעל שישיבת פורת יוסף תקום בירושלים ולא בבגדאד. ולשם כך הוא שיכנע את הנדיבים לקנות את הקרקע ולהקים את הישיבה במקום שרואים ממנו את שער השמים. המקום שממנו עולות התפילות יותר טוב מכל מקום אחרי.
בגמרא כתוב כי כמו שיש בית מקדש של מטה וכנגדו יש 'בית מקדש של מעלה', כך יש ירושלים של מטה וכנגדה יש 'ירושלים של מעלה'. (תענית ה'). גם כשירושלים לא הייתה בנויה ראה יעקב אבינו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומחבר שמים וארץ. וכן זה גם היום. אע"פ שאין מקדש - יש סולם.
בספר פאת השולחן (סי' א ס"ג) כתב כי המעלה של התפילה בארץ ישראל ובירושלים היא גדולה יותר ונשמעת יותר והוכחתו היא ממה שמובא בגמרא (ערכין לב:) כי משה לא בעי רחמי דלא הוה ליה זכותא דא"י כו'. ומי לנו גדול ממשה רבינו. אעפ"כ לא ביקש רחמים כי לא הייתה לו הזכות של ישיבת ארץ ישראל. אם כן נלמד מכך מה גדולה המעלה של מי שמתפלל בארץ ישראל ובירושלים.
תפילה כנגד ירושלים
לדברים אלו יש גם משמעות הלכתית. שהרי המתפלל צריך לכוון ליבו לירושלים, לבית המקדש ולבית קודש הקדשים (ברכות ל.). ולפי השו"ע (צד,ב) המתפלל י"ח "יחשוב כאילו עומד בבית המקדש". איך יכוון שעומד בקודש הקודשים, והוא חרב?
על זה כותב הרמ"ק בפירושו לזוהר (אור יקר שמות כט). "עיקר האמונה לדעת שהכל שם אפילו בחורבנו". זה עיקר, כי זאת חובה הלכתית בכל תפילת י"ח לראות במחשבתו את בית המקדש וירושלים הבנויה כמו שיהיו לעתיד לבא, ולראות את עצמו עומד בתוכם ומתפלל מול השכינה.
לכן אלה שמתפללים בחו"ל הופכים את פניהם כלפי ארץ ישראל ומכוונים כאילו הם שם. שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם".
ברכות הודאה לכיון ירושלים - כמו תפילת י"ח
יש אומרים שלא רק בתפילה צריך לכוון על ירושלים. יש אומרים שבכל ברכות הודאה ויש אומרים שרק בברכות החופה.
בשו"ע (או"ח סי' רכ"ג סעי' א') כתוב "ילדה אשתו זכר - מברך הטוב והמטיב" וכו'. וכתב על זה במג"א (שם סק"ב) "ישתחוה נגד מזרח ויברך". ובא"ר שם מעתיק דבריו ומוסיף עליו: ונראה דהוא הדין בכל ברכות אלו ע"כ. והעתיק דבריו הפרמ"ג שם. לפי זה בכל ברכות שבח והודאה צריך להשתחות כלפי ירושלים ולברך. ולא נהגו כן אלא רק בחלק מהמקומות בברכות הנישואין. (ועיין שו"ת שלמת חיים ח"ד סי' ד' אות י"ב. ושו"ת בצל החכמה חלק ג סימן ז).
ויש מקומות שנהגו להעמיד את החתן והכלה לכיון ירושלים כי בברכות יש הרבה תפילה. וכמו שבתפילה אנו פונים לירושלים - כך גם בברכות של חופה וקידושין. (סדור בית יעקב לרבנו יעב"ץ - דיני ברכת אירוסין ונשואין. עי' באר היטב אה"ע סי' ס"א סק"ז). שהרי אנו אומרים ומתפללים שוש תשיש, שמח תשמח, ישמע בערי יהודה וכו' קול ששון וכו'. אמנם אין זה דין גמור כי בכל הברכות איננו מקפידים לברך כנגד ירושלים, וכן גם בברכות אלו.
זכרון ירושלים בחופה
ואע"פ שיש מכוונים לכיון ירושלים ברכות ויש שאינם מכוונים. עם זאת צריך לזכור את ירושלים בכל חופה. הגמרא אומרת שצריך לתת אפר בראש כל חתן במקום הנחת תפילין, זכר לאבילות ירושלים, דכתיב: "לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר". (ישעיה סא, ג). וכתב על זה הרמ"א שיש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין. וכו' . (שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סה סעיף ג).
על זה נאמר: אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". והסיבה שלא עושים מה שכתוב בגמרא לשים אפר בראש כל חתן (ב"ב ס:) היא בגלל שיש כאלה שלא מניחים תפילין. וכל הטעם הוא לשים אפר במקום שיש בו תפילין. להדגיש את ההתחלפות של הקדושה הגדולה באפר. ואם לא מניח תפילין - לא יחוש זה. ויש מקומות שנהגו לעשות זכרון אחר במקומו, שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה. ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות. (בית יוסף שם).
ומרן הרב ז"ל היה רגיל להזכיר כי שבירת הכוס אינה גבורה של החתן אלא זכרון ירושלים החריבה. והיה עושה כן בחתונות שיזכרו את העיקר של ירושלים.
אסור להיות עצובים בירושלים
אם בשמחה אנחנו עוסקים ראוי להזכיר כאן כי מרן הרב זצ"ל היה רגיל להזכיר את המדרש שאומר כי אסור להיות עצובים בירושלים. עד כדי כך התייחסו לזה ברצינות. שהיו מתקינים בית מיוחד מחוץ לירושלים לכל מי שהיה עצוב. שלא ידביק בעצבות שלו את האחרים - חלילה.
כך מובא בפסיקתא רבתי (פרשה מא) על הפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ" עיר שהיא הששון של כל העולם. "א"ר יוחנן אף כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וחשבנותיהם היו יוצאים ועושים חוץ לירושלים תחת אותה הכיפה מחוץ לעיר והיו אוכלים ושותים ושמחים בתוך העיר".
מה זה "כיפה של חשבונות"? בית שעושים בתוכו חשבונות. שהרי דרכם של מחשבי חשבונות עסקיהם הם טרודים ועצובים. ולכן הם היו יוצאים מחוץ לעיר לבית המיוחד הזה. מחשבים בו את החשבונות שלהם וחוזרים לעיר שמחים.
פירות מהעצים של בית המקדש
עוד יש על המעלות של ירושלים בגמרא. וכדי לזכור אותה נזכיר את מה שאנו מברכים בברכה מעין שלש. שם אנו אומרים: "ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה" והרי נאמר על משה רבנו ע"ה וכי לאכל מפריה הוא צריך? משמע שאין בזה חשיבות? (ועיין לב"י סי' ר"ח וטור שם וב"ח שם.)
והב"ח הסביר שפירות ארץ ישראל נשפעים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו' ועתה באכילת פירות היונקים מקדושת השכינה אנו נטהרים. וסיים הב"ח שם "ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' כי באכילת פירותיה אנו נזונים מקדושת השכינה ומטהרתה וכו' ".
בנוסח הברכה של הספרדים אומרים נוסח זה של "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" רק ביחס לארץ ישראל. אבל יש אומרים אותו גם בסוף הברכה פעם נוספת גם ביחס לירושלים. שכתוב "והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה וכו".
ויש מקשים על נוסח זה שמשמעו לאכול מפירותיה של ירושלים עצמה, וזה קשה כי יש תקנה לא לנטוע עצים בירושלים שלא יהיה שם אוהל שיכול להעביר טומאה של מת. וזו אחת מעשר תקנות המוזכרות בגמ' מרובה (פ"ב ע"ב) "עשרה דברים שנאמרו בירושלים ואחד מהם אין עושין גנות ופרדסים בירושלים". ופסק הרמב"ם פ"ז מה' ביה"ח ואין מקיימין בה אילנות ואינה נזרעת ואינה נחרשת חוץ מגינת וורדים שהייתה שם מימות הנביאים לקטורת. ואם כן מהיכן להם פירות ירושלים שאמרו "נאכל מפריה" כיון שאין זורעין ואין חורשין בירושלים?
ובשו"ת משנה הלכות תירץ שאסרו רק גנות ופרדסים שיכולים לעשות אוהל אבל לא גינות על הגגות וכד'. ולכן אומרים "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" כי הפירות הללו של ירושלים לא הביאו טומאה. שנזהרו בגזירה שהוזכרה לעיל.
עוד תירץ מה שהיה רגיל לומר מו"ר הרב זצ"ל כי בירושלים היו עצים מסוג מאוד מיוחד שקשה אפילו להעלות אותם על דעתינו. עצים מזהב שהיו בבית המקדש והיו להם "פירות". כך כתוב בגמ' (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב) על ההיכל שבבית המקדש: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, (אמר רב) לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "יַעַר"? דִּכְתִיב, (מלכים א ז) "בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן"? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ". וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל". וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ". ויש אומרים שהפירות הללו יבשו כשהעמיד מנשה צלם בהיכל. (במדרש שה"ש פ"ג ובירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ד).
אלו הם האילנות של ירושלים ועליהם אנו אומרים שנאכל מפריה של ירושלים ונשבע מטובה. עליהם גם אומרים "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה". (ׁשו"ת משנה הלכות חלק ה סימן לט(
מים ממעינות של בית המקדש
מעשה היה שבירושלם של פעם לא היו צינורות ואספקת מים סדירה. והיו בורות של מים ברחבת הר הבית. והיו ישמעלים יושבים ליד הבורות הללו. עניים שואבי מים. והיו תושבי ירושלים היהודים קוראים להם והיו ממלאים מים מהבורות הללו שבהר הבית ומביאים ליהודים תמורת תשלום. ונשאלה שאלה לפני חכמים האם מותר לשכור את הישמעאלי שיכנס להר הבית ויביא ליהודי מים משם לביתו. וכן האם מותר להשתמש במים הללו.
ראשית יש לדון האם בכלל מותר לנכרי להיות שם. גם למי שמתיר לנכרי גם תושב לגור בארץ ישראל בזמננו. אין היתר לגר תושב לגור בירושלים. (רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה הי"ד). ולדעת הרמב"ם (בפ"ו מה' ביהב"ח שם ה' ט"ו ט"ז) קדושת ירושלים קיימת תמיד כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכקדושת המקדש כן קדושת ירושלים הקדושה היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. אם כן אין נותנין בירושלים מקום לגר תושב גם בזמן הזה, ומכל שכן לגוים גמורים. (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א). ואיך ניתן להם פרנסה?
שנית יש חובה עלינו לשמור את מקום המקדש שלא יכנסו בו זרים. ובמשנה מסכת תמיד (א א) כתוב "בשלשה מקומות הכהנים שומרים את המקדש". כי שמירת המקדש היא מצות עשה מהתורה. שנאמר בפרשת קרח "ושמרו את משמרת אהל מועד".
ובכלל מצוות שמירה לא לתת לנכרים להכנס לשם שכך כתוב במשנה בפ"ק דכלים (מ"ח) "החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם". וכך נפסק ברמב"ם. ולא עוד אלא אפילו נכנסו הגויים מעצמן אילו יש כח בידינו להוציאם - מן החובה לעשות זאת כפי שפוסק עוד הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש ה"ה: "החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמא מת ובועלי נדות".
וכתב הרב שמש ומגן כי יש איסור לקנות מים אלו מן הישמעאלים הללו אפילו אם אין בהם איסור מעילה. למה? כי הוא גורם הללו לטמאים להכנס לבית המקדש. ובסופו של דבר הוא ממליץ עליהם טוב ואומר כי יש אומרים ששואבי מים הגוים היו עניים והיו יושבים תמיד בעזרה ובבית המקדש. והיהודים שהיו קוראים להם להביא מים היו מתחכמים באופן זה לשלחם מבית המקדש לפי שעה על ידי שהיו שוכרים אותם להביא להם מים משם.
והביא הציץ אליעזר את דעת הרב שמש ומגן ואת דעת השדי חמד שם. ולמד מכך כי אסור לנכרים להיות בהר הבית אפילו לא לפי שעה .)שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א).
וכל הדברים הללו אנו אומרים היום לדון אם בכוחנו למנוע מהם לעלות או לא. אבל לא זו התפילה שלנו. אלא שיבנה באמת בית המקדש. שלא נדון האם לקרוע על המסגדים או לא. האם בכוחנו לסלק את הישמעאלים או לא. אנחנו רוצים לדון בשאלות שעוסקות בעבודת בית המקדש ממש. ויהי רצון שנזכה לעסוק בהם בשיעורים הבאים. אמן.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
יום עיון בנושא בית המקדש- תשעה באב תשע"ז תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
איך להתכונן לחגים?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
אחדות זו מעבדה של בירורים
שתי דקות על בדיקת חמץ
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למה ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
