למה "ה' האלוהים" בחר בנו?

פרשת שבוע ותנ"ך
לך לך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

8 דק' קריאה

דבר ה' אלינו
רבינו הגה"צ הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוקללה"ה [ב"שיחות הרצי"ה" - בראשית, עמ' 94 - 93, 124 - 123, 133, 149, 151, 165- 164 (בשינוי עריכה והוספת מקורות, עיי"ש באוורך)] "היה אומר" [וכפירוש הראשונים על מסכת אבות: "כלומר: ... היה רגיל לומר כן תמיד" (רע"ב שם פ"א, מ"ב; ועיין שם ברש"י ובמשנה ו')]: התרגלנו להסתכל בדבר ה' המגיע אלינו מדי שבוע בשבוע בפרשיות התורה. בעצם, בפרשתנו מתחיל כל סדר לימוד הזה, סדר העבודה הזאת, היום מתחיל דבר ה' ממש אלינו - 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' (ברכות התורה). הפרשיות הקודמות: "בראשית" - "נח", אינן מיוחדות לנו, אלא כלל-עולמיות וכלל-אנושיות. דבר ה' מן השמיים מופיע בהן לסידור ענייני הדורות בעולם: 'זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז'). מתוך ההקדמות הראשונות, מגיעים אנו לדבר ה' המיוחד לנו, הספציפי לנו. שתי הפרשיות הקודמות עדיין לא היו מיוחדות לנו, זאת עובדה פשוטה וברורה. עכשיו, מתחיל ענין ישראל ואורייתא (ותורה).

"הביטו אל אברהם אביכם"
'משה קיבל תורה מסיני' (אבות פ"א, מ"א), ועל-ידי זה מתגלה ישראל ואורייתא (ותורה) בכל שלמותו ואמיתתו. משה השקול כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו ט"ו, א'; זוה"ק ח"ג, פרשת כי-תצא רפב/ב; תיקו"ז, י"ט) מוסר את התורה לישראל. אבל יש לזכור שמשה רבנו הוא נכדו של אברהם אבינו - הוא המשך של אברהם אבינו. אנחנו כולנו נכדים של אברהם אבינו. יש ציווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה (נבואה), ללמוד מי הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר בישעיה (נ"א, א' - ב'): 'הביטו אל צור חוצבתם - ... הביטו אל אברהם אביכם'. זה נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אתם מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד. איך לומדים על אברהם אבינו? מתוך הפרשיות המיוחדות לאברהם אבינו ...

אברהם אבינו - "עמודו של עולם"
'לך- לך' ו'וירא' הן שתי הפרשיות של אברהם אבינו. קודם-כל בפרשת 'לך-לך' - עצם העובדה של הופעת הענק הזה, "האדם הגדול בענקים" (יהושע י"ד, ט"ו. מסכת סופרים כ"א, ט'), שהוא תופעה חדשה בעולם ובדורות; בריאה חדשה. 'אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם' (בראשית ב', ד') - 'באברהם' ["'בהבראם' - אל תקרי בהבראם אלא באברהם" (זוה"ק ח"א לך-לך פו/ב ועוד). "'בהבראם' - בזכותו של אברהם" (בראשית רבה י"ב, ט'). "באברהם הן הן האותיות בהבראם, בזכותו של אברהם" (תנחומא ישן בראשית ט"ז)]. אברהם הוא 'עמודו של עולם' כלשון הרמב"ם (הל' ע"ז פ"א, ה"ב. ועי' שמות רבה ב', ו').
מאז, מההופעה הענקית הזו בסדר הדורות - יש ערך לכל העולם. לפניה היה עולם של תוהו ["ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז.. ע"ז ט.) "... ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה איכא (יש) אלפיים שנה ... שנאמר (בראשית י"ב, ה'): 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' ... ומתרגמיהן דשעבידו לאורייתא בחרן ... דההוא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתי שנין" (רש"י שם)], וממנה מתחילה התבררות, כמו שנאמר: 'מי העיר ממזרח צדק' (ישעיה מ"א, ב') - זה אברהם אבינו (ב"ב טו.. בראשית רבה מ"ג, ג'. ילקוט שמעוני בראשית רמז ד', ישעיה תמ"ז, תהלים תתס"ט ).

ציבוריות
אשרינו שאנו מיוחסים לאברהם אבינו, שכן מה עניינו המיוחד של אברהם אבינו? 'ואעשך לגוי גדול' (בראשית י"ב, ב'). גם אצל הגויים ישנם יחידים חסידי אומות-העולם, צדיקי אומות-העולם (תוספתא סנהדרין י"ג, א'. תנדא"ז כ. רמב"ם הל' תשובה ג', ה'). למשל חנוך, אשר 'התהלך את הא-לוהים' (על-פי בראשית ה' כ"ב, כ"ד. על הנאמר (שם שם, כ"ג): "ויהי כל ימי חנוך חמש ושישים שנה ושלוש מאות שנה", העיר רבינו: "רק בהתהלכו את הא-לוהים נכללו כל ימיו באחדות כללית ולא כמו בכולם ויהיו, מלבד באדם הראשון, ובלמך האחרון"), מתושלח ["מתושלח, צדיק גמור היה, וכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפיו היה ... משלים בשבחו של הקב"ה" (ילקוט שמעוני בראשית רמז מ"ב). "כותנות עור ... כיון שמת אדם, מסרן לשת, שת מסרן למתושלח. כיון שמת מתושלח מסרן לנח" (במדבר רבה ד', ח')], וכן אנשי בית-מדרשם של שם ועבר ["בשעה שביקשו אומות העולם לתעות מדרכיו של הקב"ה, העמיד להם שני גדולים ... שם ועבר, והיו מתרים בהן" (בראשית רבה נ"ב, י"א)]. אבל אצל כל אלה מופיעה קדושה במובן האישי-הפרטי. גדלותם היא בתור יחידים. החידוש של אברהם אבינו הוא הציבוריות. הוא אינו מופיע בתור אישיות פרטית אלא בתור הכנה לגוי גדול וחשוב מאוד [במכילתא (משפטים כ"ג, י"ז) כתוב: "... 'שלוש פעמים בשנה', והלוא כבר נאמר (שמות ל"ד, כ"ג): 'את פני האדון ה' אלוהיך', ומה תלמוד לומר א-לוהי ישראל? אלא על ישראל ייחד שמו ביותר", והעיר רבינו: "ההתייחסות הא-לוהית אל האישיות היחידיית אינה זו המיוחדת לישראל, והוא גם א-לוהי כל בשר ולכל באי העולם, אלא התייחדות שמו לישראל ביותר היא במעלה הציבורית הכללית אשר עלינו כולנו, ועי' "נצח ישראל" פי"א"]. חשיבות העם הזה מתפרטת אחר-כך במשנה-תורה: 'כי מי גוי גדול אשר לו א-לוהים קרובים אליו, כה' א-לוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ...' (דברים ד', ז' - ח').
ריבונו-של-עולם יוצר כח מיוחד, נשמה מיוחדת, שהיא יסוד ההופעה הישראלית הציבורית, כמו שכתוב: 'אתה הוא ה' הא-לוהים אשר בחרת באברהם'. בחירה א-לוהית פירושה יצירה (עיין כוזרי ג', כ"ג). 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' (ישעיה מ"ג, כ"א).
עובדה היא שהאנושות מסודרת בחלקים שונים: עמים, גויים, קבוצות ותרבויות. ומכאן החידוש ההיסטורי, החידוש בהנהגת ריבונו-של-עולם שבפרשת לך-לך: הופעת קבוצת אנשים מסודרת ומגובשת שהיא גוי גדול (על-פי בראשית י"ב, ב'). הופעת הקדושה במובן הציבורי.
ציבור אינו דבר מקרי. ציבור הוא קביעות, קיימות, נצחיות. בכמה הלכות בגמרא נאמר שציבור לא נעשה עני (ירושלמי גיטין פ"ג, ה"ז), ציבור לא מת (תמורה טו:). מכאן ערך התפילה כשהיא בציבור [ברכות ו.. "בתפילה בציבור נזהרתי הרבה ב"ה ... ומעודי נדמה לי באם אתפלל לעצמי כאילו לא התפללתי כלל" (צוואת הגה"ק רבי אדר"ת זצוקללה"ה, אדר היקר עמ' סו)]. מכאן הערך הגדול של החידוש הזה: הופעת הציבוריות הכלל-ישראלית.

קדושה פרטית וציבורית
ומכאן להערה הידועה והמפורסמת, בדברי קודש של המהר"ל ב'נצח ישראל' (פי"א). שם מתברר שבכריתת ברית ומציאת חן יש מקום להבחנה בין המובן האנושי-הכללי לבין הסגולה והקדושה של ישראל. החילוק הוא בין ערך אישי פרטי אינבידואלי לבין ערך ציבורי ["ומאחר שכן הוא איך יתכן לומר כי הפרטים אשר טאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית" ("נצח ישראל")].
'נח איש צדיק תמים' (בראשית ו', ט') - באופן אינדיבידואלי. אומנם לערך האישי שלו הייתה חשיבות לקיום העולם כולו, אבל היסוד הבסיס, היה צדקות אישית. ענייננו אינו אישי פרטי אלא ציבורי כללי, בחינת צלם א-לוהים של נשמת האומה. 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (שמואל ב ז', כ"ג).
כך נאמר לאברהם אבינו: 'ואעשך לגוי גדול'. אברהם אבינו הוא עולם חדש, בריאה חדשה ["'ואעשך' - אין כתיב 'ואשימך' אלא 'ואעשך', אמר לו: אותך אני בורא בריה חדשה" (תנחומא לך-לך, ג')]: 'אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם' - 'אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם''. מופיעה בריאה חדשה בעלת ערך א-לוהי ציבורי כללי, כמו שכתוב 'עם זו יצרתי לי'.
זאת ההבחנה בין מציאת חן פרטית ובין כריתת ברית שיש לה ערך של מציאות כללית. לכן אנו מודים לריבונו של עולם: 'שלא עשנו כגויי הארצות' ["עלינו לשבח", וכן "לכל העמים ... ואתכם לקח ה' ... להיות לו לעם נחלה" (דברים ד', י"ט - כ')]. נכון שיש חסידי אומות-העולם, אבל זו צדקות פרטית, ולא במובן של קדושת הכלל. לעונת זאת, בישראל יש מציאות של פושעים: 'פושעי ישראל'. אבל זו פשיעה במובן הפרטי; באופן ציבורי אף הם שייכים ל'גוי צדיק שומר אמונים' (ישעיה כ"ו, ב'. ועי' "עולת ראיה" ח"ב, עמ' קנו - קנח) ...

העלם צדקותו של אברהם אבינו
העיר שם המהר"ל, כי לא נזכר בתורה שאברהם אבינו היה צדיק, לפני שנאמר לו (בראשית י"ב, א'): 'ויאמר ה' אל אברם' וגו', אלא, פתאום! בלי להזכיר מעלותיו, לעומת נח אצלו נזכר שהיה צדיק. יש ללמוד לא רק מהתוכן של התורה אלא גם מהסגנון שלה. מבאר שם המהר"ל שבכוונה העלימה התורה וגנזה את צדקותו של אברהם אבינו, כי עניינו של אברהם אינו מתחיל מצדקותו הפרטית ["והקשה הר"ם (הרמב"ן) ז"ל שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ... וכמו שתמצא בנח - 'ונח מצא חן בעיני ה'' (בראשית ו', ח') ... הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדיבר ה' יתברך עימו ... לא יקשה כלל, כי אצל נח, לא היה רק בחירה פרטי[ת] והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו, אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו ..." ("נצח ישראל" פי"א)]. אצל חסידי אומות-העולם, הגדלות שלהם היא פרטית-אישית, ממטה למעלה, מכח ההתאמצות וההתקדשות האנושית.
לא כך אצל אברהם אבינו. גדלותו מופיעה ממעלה למטה. עניינו מתחיל מן השמיים, מכח יצירה א-לוהית של נשמתו המיוחדת. בחירה א-לוהית, כמו שכתוב: 'אתה ... בחרת באברם'. וזה נמשך מאז ועד הנה, ממנו ועד אלינו. גם עניינו מתחיל מן השמיים: 'אתה בחרתנו' (תפילות יום-טוב, על-פי דברים ז', ו'. שם י"ד, ב'). יסוד מציאותנו הוא 'אתה' - 'קורא הדורות מראש' (ישעיה מ"א, ד'). הערך שלנו הוא פקודה א-לוהית. כך נוצרנו על-פי גזירה א-לוהית: 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' מתוך "התאהבות" בנו. 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' (ברכות קריאת-שמע, על-פי דברים י', ט"ו).

"אתה ... בחרת באברם"
'אתה הוא ה' הא-לוהים אשר בחרת באברם ..'. וכן 'אתה בחרתנו מכל העמים' [ועי' ב"אליה רבה" (חאו"ח סי' תכ"ב (סדר התפילה והלל בראש-חודש), ס"ק א'): "'יעלה ויבוא' וכו' (תפילות ראש-חודש וימים טובים). כתב 'אבודרהם' (הלכות פסח): ... 'יעלה' ... 'יבוא' ... 'ירצה' ... 'ישמע' ... 'יפקד' ... 'ויזכר' ... אלו הלשונות הם שמונה כנגד שמונה מעלות שיש ב'אתה בחרתנו' (תפילות יום טוב). כיצד? נגד 'ושמך הגדול' אמר: 'יעלה' למעלה, וכנגד 'עלינו קראת' אמר: 'ויבוא' עלינו, וכנגד 'וקרבתנו מלכנו לעבודתיך' אמר: 'יגיע' עת הקריבה והעבודה, וכנגד 'וקידשתנו' אמר: 'יראה' והקדוש כי בעוונתינו אין קדוש נראה עמנו, וכנגד 'ורוממתנו' אמר: 'ירצה' לרוממנו, וכנגד 'ורצית בנו' אמר: 'ישמע' לכל שאתה רוצה בנו, וכנגד 'אהבת אותנו' אמר: 'יפקד' הפקידה אשר מקדם, וכנגד 'אתה בחרתנו' אמר: 'ויזכור' הבחירה 'אשר בחרת באברם' (נחמיה ט', ז') וכו']. יש לזכור שאין זו בחירה שלנו אלא בחירה א-לוהית, ובחירה שבורא עולם בוחר אותה - היא נצח. בחירת בורא העולם היא קביעות. לדוגמא, בספר הכוזרי (ג', מ"ג) מוסבר שבורא עולם בוחר שבעלי-חיים מסויימים יהיו יפים, שצמחים אלו יהיו יפים - חבצלות או שושנים, והוא בוחר שבעל-חיים זה יהיה תולעת בזויה, ושצמחים אלו יהיו קוץ ודרדר. זו בחירה א-לוהית של סדרי הנבראים. כמו-כן בורא עולם בוחר סוג של אנשים וקובע להם טבע של סדרי הנבראים. כמו-כן בורא עולם בוחר סוג של אנשים וקובע להם טבע של 'אתם קרויין אדם' (יבמות סא.), טבע של 'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט, ב'), טבע של 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' (דברים ד', ד'). מתוך הטבע הזה, צריך אחר-כך להתגלות ה'גוי הגדול' של אברהם אבינו.

"וכרות עימו הברית"
נפגשים בכריתת ברית ה' עם אברהם אבינו, החוזרת כמה פעמים. 'ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית' (בראשית ט"ו, י"ח). 'וכרות עימו הברית'. יש לזכור היטב שלא מוזכר בשום מקום שאברהם כרת ברית עם ה', אלא רק שה' כרת ברית עם אברהם. וכן הוא לגבי ישראל ותורה: ''כי על פי הדברים האלה כרתי איתך (משה רבינו) ברית ואת ישראל' (שמות ל"ד, כ"ז). הגמרא (גיטין ס:) מזכירה פסוק זה בענין תורה שבעל-פה. לא כתוב בשום מקום שאנחנו כרתנו ברית עם ה', אלא שריבונו-של-עולם הוא שכרת ברית איתנו. הברית היא אמת א-לוהית מוחלטת הקיימת לעד ולנצח נצחים, היא ברית עולמית קוסמולוגית, "כימי השמיים על הארץ" (דברים י"א, כ"א). תיתכן בעם ישראל מציאות של אנשים צדיקים או רשעים, וכן מצבים שונים של דורות, אבל כל אלה הם דברים ארעיים, זמניים, פרטיים. ברית היא כלל, עובדה כוללת סדרי דורות. ברית היא מציאות א-לוהית מוחלטת ["אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה, דהא כתיב (ויקרא כ"ו, מ"ב): 'וזכרתי את בריתי יעקוב ...'" (תוס' ד"ה ושמואל שבת נה.)] ...

לך לך