ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השראת השכינה במשכן

מלאכות המשכן ◆תיקון חטא העגל ◆מדרגות בנדיבות ◆הקב"ה אוהב את ישראל ◆עבודת ה' במסירות נפש ◆אדר ראשון ושני.
לחץ להקדשת שיעור זה
מלאכות המשכן
קראנו השבת את פרשת ויקהל. נאמר בפרשה:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה, א).
מהמילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" לומדים חז"ל איסור ל"ט מלאכות בשבת. "אֵלֶּה" בגימטרייה שלושים ושש, דברים שניים, "הַדְּבָרִים" שלוש, יחד שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת. "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" תעשה את המלאכות הללו, וביום השביעי שבת שבתון לה'. מה הם לט' המלאכות, אומרת הגמרא בתחילת בבא קמא (ב ע"א) כל מלאכה חשובה שהייתה במשכן. כלומר כל המלאכות האסורות בשבת הן מלאכות שנעשו במשכן. הם אבות המלאכה, ויש להם תולדות. ל"ט המלאכות כוללות כל דבר שהוא יצירתי, כל מעשה שפועל איזה שינוי, איזה חידוש. על מלאכת הוצאה אומר תוספות שהיא המלאכה הכי פחותה כי בעצם היא לא עושה שינוי, אלא היא רק שינוי מקום מעבר ממקום למקום, זו מלאכה קלה. לכן הגמרא במסכת שבת התחילה דווקא במלאכת הוצאה מפני שזו מלאכה שלא נראית מלאכה. אבל שאר המלאכות כולן יצירתיות. כנראה שבאופן פנימי גם בהוצאה מרשות לרשות יש גדר של שינוי. לכל דבר יש מקום ושינוי מרשות הרבים לרשות היחיד יוצר גם כן שינוי בעצמיות החפץ.
טמון כאן רעיון עמוק שאני זוכר ששמעתי אותו בעל פה ממורנו ורבינו הרב צבי יהודה על הקשר בין ל"ט המלאכות האסורות בשבת לבין ל"ט המלאכות שמקורם במלאכת המשכן. שורש המלאכות הוא במלאכת הקודש. כל העולם מקורו בקודש. ריבונו של עולם ברא את עולמו, בששת ימים עשה ה' את השמים והארץ, וכל המלאכות שאנחנו עושים זו השתתפות עם ריבונו של עולם במעשה בראשית. "ששת ימים תעבוד" פירושו של דבר שכמו שהשבת ניתנה בברית כך גם המלאכות. הקב"ה כרת ברית אתנו שנהיה שותפים, הוא נתן לנו את הכוח ליצור, לבנות, לקיים ולקדם את העולם וזה מכוחו. בזה אנחנו שותפים עם הקב"ה, יש בזה גדר של מצווה, גדר של ברית, להיות שותפים בבריתו ובקיומו של עולם. את עצם הבריאה הקב"ה ברא, אבל המשך היצירה היא על ידי פעולת האדם. זה כביכול שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית.
כל מה שאדם עושה זה כאילו ריבונו של עולם עושה, כי הוא נותן לנו את הכוח לעשות, וכל מה שעשה הקב"ה זה לכבודו. מה שמגלה את כבודו בעולם זה השורש של הבריאה, המקור המקור של הבריאה, בית המקדש. הגמרא במסכת כתובות (ה, א) אומרת:
גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם" (ישעיהו מח, יג), ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב... "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז)
כלומר, הקב"ה ברא את השמים ביד אחת ואת הארץ ביד אחת, אבל את בית המקדש בשתי הידיים ולכן הבריאה של בית המקדש גדולה מהבריאה של שמים וארץ. ויש לשאול: הגמרא בתחילה אומרת שגדולים מעשי הצדיקים, ובסוף היא מביאה פסוק שהקב"ה ברא את בית המקדש - "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" אלא מה שהצדיקים עושים זה מעשה ה', זה המשך מהקב"ה, הצדיקים הם השליחים, הם כביכול יד ארוכה של הקב"ה, אם אפשר להגיד כך, הם העושים את מעשה ה' בפועל. ה' פועל על ידם, ובית המקדש, המשכן, זה המקום היותר קדוש ועליון במציאות, שם עיקר השראת השכינה בעולם, ושם עיקר הבריאה.
כל המלאכות שאיתן נבנה בית המקדש הן שורש המלאכות, מהן נמשכות כל פעולות המלאכות שהאדם עושה, כי הכל נובע מריבונו של עולם, הוא נותן לנו את הכוח לעשות, הכול מקורו בקודש. נמצא שהלימוד של"ט המלאכות מקורן במשכן, מלמד אותנו שכל מעשה המלאכות בכלל, כל מעשי היצירה בששת הימים, זה המשך למעשה בראשית שהקב"ה ברא בששת ימים, ומקור ההמשך הזה בקודש. אדם צריך להיות מודע לזה, שכשהוא עושה איזו פעולה הוא לא עושה אותה לבד, אלא ריבונו של עולם נותן לו את הכוח לעשות את זה. כל מלאכה ויצירה שהאדם עושה בא מריבונו של עולם, וזה המשך מהקודש, זה המשך ממלאכת המשכן. "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לה, ב) המלאכה נעשית מאליה כביכול, זה מרמז שוב על זה שיש כאן שותף, ריבונו של עולם שהוא מאפשר לנו לעשות את המלאכות.

תיקון חטא העגל
בפרשת כי תישא מובאת מצוות השבת, כהמשך לפרשות תרומה תצווה, בסיום מצוות מלאכת המשכן. מכאן לומדים חז"ל שאפילו את בניין בית המקדש אין לבנות בשבת. ראיתי שהאוהב ישראל מסביר שהמשכן הוא כפרה על חטא העגל. אומנם גם בלי חטא העגל הקב"ה היה מצווה על המשכן כדי להשרות שכינתו בתוכנו, הציווי על המשכן לא היה בשביל כפרה אלא המשך להשראת השכינה, הקב"ה נתן לנו את התורה וכעת הוא משרה את שכינתו בישראל. אחרי חטא העגל צריך לכוון שבניית המשכן היא גם כפרה. גם בניית המשכן וגם השבת היא כפרה על חטא העגל.
חז"ל אומרים לנו במסכת שבת שכל השומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו שנאמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיהו נו, ב) אל תקרי מחללו אלא מחול לו. כלומר בכוחה של שמירת שבת לתקן חטא עבודה זרה. צריך להסביר את דברי הגמרא הללו, איך שבת תתקן את חטא עבודה זרה, התשובה היא: אם אדם שומר שבת, זאת אומרת שהוא מודה שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, כי השבת היא עדות שהקב"ה ברא את עולמו. כשהוא עובד עבודה זרה הוא אמנם כופר, אבל בשמירת השבת מתברר שהוא לא כופר, מתברר שהוא סתם הסתבך, הוא חושב שהקב"ה נתן כוחות לכוחות אחרים שגם הם יפעלו, הוא מודה שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים, אלא שהוא חושב שיש עוד כוחות. הוא מבולבל אבל ההכרה העיקרית שלו, שמתבטאת בשמירת שבת, היא מתקנת את חטא העבודה זרה. נמצא ששבת מתקנה את חטא העבודה זרה באופן אישי לכל אחד.
הפרשה מתחילה בשבת, שעניינה לתקן את חטא העגל וממשיכה במלאכת המשכן שגם הוא מתקן את חטא העגל. אחרי שישראל נתנו את הנזמים לעבודה זרה, הם עושים תשובה וכל נדיב לב מביא נדבה למשכן ובזה יש תיקון.

מדרגות בנדיבות
כאן יש מקום לעמוד על מדרגות הנדיבות. נאמר בפרשה:
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (שמות לה, כא).
שואל אור החיים: מה ההבדל בין "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", לבין "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ". ומשיב: מי ש"נדבה רוחו אותו", זאת אומרת שהוא מתנדב לפי כוחותיו. זה נפלא שאדם מתנדב לפי מה שיש לו, כפי עשירותו, כפי יכולתו. אבל "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" זה יותר ממה שהוא יכול. יש אנשים שכשומעים שמישהו בצרה וצריך לעזור לו, נותנים יותר ממה שיש להם, יותר ממה שמותר להם לתת, כי חז"ל אמרו לנו שאדם לא ייתן יותר מחומש. יש אנשים שלא יכולים לראות אדם במצוקה. על הרב זצ"ל מספרים שכמה פעמים לא היה לו מה לתת והלך ונתן את הכר שלו או את המעיל שלו. במקרה אחר אדם בא לבקש המלצה להיות רב באחד המושבים, והרב ראה שהוא לבוש בצורה לא מכובדת. הרב חשב שאם הוא יבוא להציג את עצמו לתפקיד בלבוש שלו זה לא יעשה רושם טוב, אז הרב נתן לו את המעיל שלו. עם איזה מעיל הרב ילך - לא חשוב. העיקר שיהיה מעיל יפה ומכובד לאותו אדם. ברגע זה יש בעיה, צריך לפתור אותה, בלי שיקולים אחרים. זה גדר של "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", הלב שלו נושא אותו, הוא לא חושב איך יהיה, איך הוא יסתדר, ה' יעזור. יש נדיב, ויש נדיב לב שיש לו טבע של נדיבות.
בנדיבות הזו ישראל בונים את המשכן, המשכן הוא ליבם של ישראל, צריך להביא את הלב כדי לבנות את הלב הרוחני, את ליבם של ישראל.

הקב"ה אוהב את ישראל
הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) מלמד על אהבת ה' אותנו. אני רוצה להביא כאן מדברי המדרש:
"ויעשו כל חכם לב". הדא הוא דכתיב: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז), "מים רבים" אלו העובדי כוכבים, שנאמר: "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז, יב), ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל לא היו יכולים, הוי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שנאמר: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א, ב).
אם כל העולם יתכנסו יחד וינסו לבטל את האהבה בין הקב"ה לבין ישראל, הם לא יצליחו.
"ונהרות לא ישטפוה", אלו מלכויות שנאמר: "אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ח, ז). "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", אבל בני, עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם, שנאמר: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד ... וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה) (שמות רבה מט, א)
הקב"ה יורד ושוכן בפועל במשכן של יריעות. הציווי שהקב"ה ציווה אותנו לבנות בית לשכינתו מגלה את אהבת הקב"ה אלינו, אהבה שאין לה גבולות. חז"ל לא מפרשים כאן מדוע אלא רק מציינים את העובדה: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". גם אם כל הגויים ינסו לכבות את האהבה הם לא יוכלו. אם הגויים יבואו לקב"ה ויאמרו לו: אנחנו נעבוד אותך יותר טוב מישראל! עדיין הקב"ה אוהב את ישראל.
המדרש מובא גם במדרש במדבר רבה (ב, טז):
"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה... אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז). אמר רבי שמואל בר נחמן: בשתי אהבות הכתוב הזה מדבר, ראשו מדבר באהבתו של ישראל שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה שבינו לבין ישראל אינן יכולין, שנאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"... וסופו מדבר באהבתו של תורה שאם מתכנסין כל אומות העולם ואומרים אנו מוכרים כל ממונינו ועושים את התורה והמצות, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אפילו אתם מוכרים את ממוניכם לקנות את התורה בזיון הוא עליכם, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" באיזו אהבה? באהבתו של תורה, שנאמר: "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, צז). אומרים לו הגוים: למה אין את מקבלנו? אמר להם: שאתם חוטאים. אמרו לו: ישראל אינם חוטאים? אמר רבי ברכיה: מה כתיב אחריו: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" וגו' (שיר השירים ח, ח). אמר להם הקדוש ברוך הוא: כשם שהתינוקת הזו כשהיא קטנה והיא חוטאה על אבותיה אין אבותיה מתרעמין עליה, למה שהיא קטנה, כך הם ישראל, כשהם חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מעלה עליהם. תדע לך שהוא כן שכן בימי הושע הכעיסו להקב"ה, התחיל הקדוש ברוך הוא מייראן: "כִּי בְנֵי זְנוּנִים" וגו' (הושע ב, ו) "כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי" וגו' (שם ד).
כיוון שהושע אמר ביקורת על ישראל, הקב"ה גער בו וחזר ואמר "בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א). כתוב בפסוק: "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם" (שם א, ט) ואפשר לחשוב שהכוונה שה' לא יהיה לישראל לאלוקים, ולא זו הכוונה:
אמר רבי חנינא: בלא דעת. סבורים מה שהוא אומר: "ואנכי לא אהיה לכם" שהוא אומר שאינו הווה לכם לאלוה? לאו, אלא מהו "ואנכי לא אהיה לכם"? אף על פי שאתם לא עמי שתבקשו להפריש ממני אני לא אהיה לכם, אין דעתי משתווית עמכם אלא בעל כרחכם תהיו עמי, וכן הוא אומר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם" (יחזקאל כ, לב) וגו' אלא מה אני עושה לכם: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (שם לג), הא למדת חיבתן של ישראל לפני המקום.
המדרש הזה משלים את המדרש השני. הקב"ה אוהב את התורה של ישראל והוא אוהב את ישראל, ושניהם זה דבר אחד. החטא של ישראל זה שטחי, זה ילדותי, זה לא עמוק. אם הגוים חוטאים זה מבטא את עצמותם. ריבונו של עולם אוהב את ישראל אהבה מוחלטת. וגם אם כאילו ישראל מתרחקים ולא עושים את רצונו, הקב"ה לא מקבל את זה, כיוון שהכול חיצוני, וביד חזקה ה' ימלוך עלינו, הוא יחזיר אותנו למה שאנחנו, למהות שלנו. הקב"ה אוהב את ישראל בלי תנאים, כמובן שככל שישראל עושים את רצונו של הקב"ה כך האהבה באה יותר לידי ביטוי.

עבודת ה' במסירות נפש
נראה כאן עוד מדרש:
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות לה, ל). מה ראה להזכיר כאן חור? אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן, עמדו והרגוהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאני פורע לך. משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם. אמר להם: על המלך אתם מורדים! עמדו והרגו אותו, אמר המלך: אילו ממון נתן לי לא הייתי צריך לפרוע לו, על אחת כמה וכמה שנפשו נתן עלי, מה אני עושה לו? אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים. כך בשעה שעשו ישראל העגל, עמד חור ונתן נפשו על הקדוש ברוך הוא. אמר לו: חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (במדבר רבה מח, ג)
הקב"ה קרא בשמו. זה טובע מציאות. הקב"ה בחר בבצלאל שהוא יהיה מנהל את מלאכת עשיית המשכן. התורה חוזרת ומזכירה "ויעש בצלאל" הוא מסר נפשו על בניית המשכן כמו אביו שמסר נפשו. הוא השתדל והתאמץ על כל פרט ופרט, הוא פיקח והשגיח על כל מי שעבד עמו שהכול יעשה בצורה הכי מושלמת, על כן נקרא שמו על כל העשייה. מסירות נפש מבטאת את הדבקות בריבונו של עולם, הדבקות של חור ממשיכה אצל הבנים, והקב"ה משלם שכר טוב לבנים.

אדר ראשון ושני
אני רוצה להתבונן קצת בדיני שני האדרים. מהו האדר העיקרי. המשנה במסכת מגילה (א, ד) אומרת שאין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הגמרא מביאה אחר כך מחלוקת תנאים על המשנה הזו, תנא קמא אומר שלכתחילה קוראים בשני ואם עשה בראשון – עשה, חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר שהכול עושים לכתחילה בראשון - אדר הראשון הוא האדר העיקרי. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי שאפילו סדר פרשיות אם קראו בראשון קוראים שוב בשני, כלומר רק אדר השני הוא אדר, האדר הראשון איננו אדר. ומהיכן הם למדו זאת, אומרת הגמרא שהם למדו מפסוק אחד, כתוב: "בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" (אסתר ט, כא) לרבי אליעזר ברבי יוסי הכוונה שכמו שבכל שנה אדר הוא סמוך לשבט כך גם בשנה מעוברת, והאדר השני הוא תוספת. רבן שמעון בן גמליאל אומר שכמו שבכל שנה אדר סמוך לניסן אז גם בשנה מעוברת כך. רבי אליעזר ברבי יוסי סובר שאין מעבירים על המצוות לכן אדר ראשון הוא הקודם, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שעדיף לסמוך גאולה לגאולה. מה עדיף, לא להעביר על המצוות או לסמוך גאולה לגאולה, אנחנו פוסקים להלכה כמובן כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
יוצא שכל הדיון הוא על פורים כי לומדים את זה ממגילת אסתר. מה לגבי דברים אחרים, מתי הוא אדר העיקרי, לדוגמה היום הייתה בר מצוה בבית הכנסת ושאלתי למה חוגגים את זה באדר ראשון ולא באדר שני. אמנם לגבי בר מצווה גם קטן יכול לעלות לתורה מעיקר הדין, אבל יש דינים שהם דאורייתא, למשל בדיני קרבנות, צריך כבש בן שנתו, כבש יותר מבן שנתו אי אפשר להקריבו לקרבן התמיד. אם הכבש נולד בשנה שעברה בכ"ד אדר כשהשנה הייתה שנה פשוטה, מתי נגמרת לו השנה, באדר ראשון או באדר שני, זו שאלה בדיני דאורייתא. אין לזה מקור מפורש בגמרא. הבית יוסף מביא בשם האגור שמי שנולד בכ"ט באדר ראשון ואחר כך נולד מישהו אחר בא' באדר השני, ובשנת הי"ג שלהם השנה תהיה פשוטה, מי שנולד בא' באדר שני נעשה גדול לפני מי שנולד בכ"ט אדר ראשון. הראיה שמביא היא מערכין, אם אחד מכר בית בבתי ערי חומה בט"ו באדר ראשון ואחד בא' באדר שני, מי שמכר בא' באדר שני, השנה שלו תהיה בא' באדר, לעומת זאת מי שמכר לפניו השנה שלו מתארכת, יש לו תוספת של עוד חודש. את זה הגמרא אומרת במפורש. אומנם הגמרא לא מדברת על מקרה כמו שהזכרנו לגבי הקרבנות או מי שנולד בשנה פשוטה ועכשיו יש שני אדרים. השולחן ערוך אורח חיים בסימן ס"ה פסק כדברי האגור. הרמ"א כותב שמי שנולד באדר ונעשה בר מצווה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצווה עד אדר שני. יכול להיות שהוא אומר את זה לחומרא. המג"א כותב: "משמע שמי שנולד באדר ראשון נעשה בר מצווה באדר ראשון", כיוון שהרמ"א כותב מי שנולד באדר, למה הוא לא התייחס למציאות שהוא נולד באדר ראשון ואחרי שלוש עשרה שנים יהיה שוב שני אדרים, משמע שאם נולד באדר ראשון תהיה לו בר מצווה באדר ראשון. אומנם המג"א אומר שצריך עיון, שאף על פי שהוא נולד באדר ראשון, מכל מקום אשתקד הייתה שנה פשוטה ונעשה בן י"ב באדר סתם, אם כן לא מלאו לו י"ג עד אדר שני! "כך משמע בערכין דבעינן שנה תמימה, לכן נראה לי דנעשה בר מצווה באדר שני". אני לא יודע למה המג"א אומר שכך משמע בערכין, כיוון ששם מדובר על מצב הפוך, שבשנה הקודמת היו שני אדרים ובשנה השנייה היה אדר רגיל, אבל הבאר היטב מביא את דברי שבות יעקב ופרי חדש, ועוד שחולקים ואומרים שהנולד באדר ראשון יהיה בר מצווה באדר ראשון.
יכול להיות שהרמ"א פסק שצריך לעשות בר מצווה רק באדר שני זה לחומרא, שאי אפשר לשלוח אותו לפני התיבה, ומה שגדולים עושים הוא לא יעשה לפני כן. להניח תפילין יכול גם לפני כן, גם לעלות להפטרה אפשר לפני כן, גם לעלות לאחד משבעה קרואים קטן יכול, אבל דברים שצריך בן י"ג יכול רק מאדר שני, אולי זה רק לחומרא. השאלה היא אם גם לקולא.
הירושלמי במגילה שואל איזה אדר תוספת, הראשון או השני. נפקא מינה לכבשים, מאימתי נעשים בני שנה, אמר רבי אייבו בר נגרי: אדר ראשון תוספות, שהרי שנינו: מעברים את השנה כל אדר, ואם תאמר שאדר שני תוספת, אם כן לא נשאר עוד מהשנה, ואיך מוסיף עליה, כלומר, אם השנה נגמרה אי אפשר להוסיף עליה, רק אם השנה לא נגמרה אפשר להוסיף עליה, זאת אומרת שהירושלמי אומר שאדר ראשון הוא התוספת והאדר השני הוא העיקרי. הנושא הזה הוא רחב, רק נגענו כדי להכיר את הצדדים של הבעיה, וכמו שאמרתי הדברים אינם מפורשים בגמרא.
יש עוד בעיה: אם מישהו נולד בא' ראש חודש אדר שני, היינו ל' אדר ראשון, ובעוד שלוש עשרה שנים תהיה שנה פשוטה, מתי תהיה לו בר מצווה, בא' ראש חודש אדר הרי זה ל' שבט, והוא נולד בל' אדר ראשון, אם זה א' דראש חודש אדר, אז כל שנה יש שני ימים בראש חודש אדר, אבל אם זה ל' אדר ראשון יש שאלה. הרי בעצם ראש חודש הוא רק יום אחד, ומספק אנחנו עושים שני ימים כי מנהג אבותינו בידינו לעשות שני ימים, למרות שאנחנו יודעים את קביעות החודש - כלומר אין ל' אדר בשנה פשוטה, יש רק כט' אדר - אני שואל כדי שיהיה לכם על מה לחשוב...
השבת, שבת שמברכים, ברכנו את חודש אדר השני שבא עלינו לטובה, ואנחנו מתכוננים לקראת משנכנס אדר מרבים בשמחה. כמובן שהשמחה האמתית והעיקרית היא בטוב ה'. משנכנס אדר מתבוננים יותר ויותר בחסדי ה', ושכל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה, ושהצרות נהפכות לטובה 'ונהפוכו' ואז מסתכלים על כל המציאות במבט שונה. כלומר, משנכנס אדר מרבים בשמחה, מתבוננים במציאות מתוך הנס שנעשה לנו אז, ועניינם של כל הקשיים הוא להתהפך לטובה, ואז מרבים בשמחה, ומתוך שמעצימים את האמונה מרבים בשמחה. צריכים גם לעשות פעולות שמשמחות ביותר, זה "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). יין אנשים כבר לא אוהבים, שותים מיץ ענבים, נשאר לנו רק "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", חוץ מבפורים עצמו שיש סעייתא דשמיא מיוחדת שאז אוהבים יין...
יהי רצון שנזכה שהחודש הבא עלינו לטובה, כבר מעכשיו שברכנו אותו, נזכה להרבות בשקידת התורה ובלימוד התורה בשמחה!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא ויקהל

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il