ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- ט"ו באב
המשנה במסכת תענית (דף כו ע"ב) אומרת:
"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּט"ו בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת ישראל יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים"
וכל זאת לצורך היכרות לחתונה. "כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ". כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדים יפים. שלא תתבייש לצאת להפגש עם בחור בבגד שאול כולן שואלות בגדים זו מזו לצורך ט"ו באב. והיו לובשות הבנות בגדים שאינם שלהם כדי שהבחירה של הבחורים לא תהיה בגלל הבגד אלא בגלל האישיות. וגם
ובמיוחד הקפידו בכך בזמן בחירה לחתונה כיוון שהבחירה צריכה להיות על פי האישיות של הבחורה, החינוך שלה. המשפחה שלה. ולא הממון או היכולת לרכוש בגדים. עוד עשו תקנה ביום זה, לא להפלות בין אחת לשניה. "וְכָל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה". כל הבגדים טעונים טבילה כדי שלא להפלות בין בגדים של עם הארץ שצריכים טבילה לבין בגדים של תלמידי חכמים שמקפידים על טהרה. גם בזה כולם שווים. האחווה והאיכפתיות הזאת - היא כבר סיבה ליום טוב.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
103 - צדק חברתי שמביא חורבן לדורות
104 - שמחת טו באב
105 - נישואין בין עדות
טען עוד
"וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמַה הֵן אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הָחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל", וְאוֹמֵר, "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ", (משלי לא) וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שה"ש ג) "צְאֵינָה וּרְאֶינָה בְנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ" זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" זֶה בִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִבָּנֶה בִמְהֵרָה בֵיָמֵינוּ אָמֵן".
שני הפסוקים הראשונים אומרים אל תתרשם מהחן והיופי – תתרשם מיראת השמים ומהמעשים הטובים. אבל מה מלמד הפסוק השלישי לעניין שמחת ט"ו באב. "צְאֵינָה וּרְאֶינָה בְנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". ותירצו כי פסוק זה מלמדנו שהעיקר הוא לא רק "חֲתוּנָּתוֹ" צריך שגם תהיה שמחת הלב. "שִׂמְחַת לִבּוֹ". זה קורה כשמסתכלים על הלב הפנימי ולא רק על הבגדים החיצונים והמתחלפים.
בחור, שא נא עינך
היה אומר מו"ר אבא ז"ל כי מהמילים בחור שא נא עינך. אנו לומדים כי הבחורים של פעם לא היו מסתכלים על הבנות עד שהיו אומרים להם. שלא להכשל ב"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם" ולמה פה התירו לו להסתכל? כי אמרו חכמים "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך". ואיך "רעך" יותר מרעייתך. ואע"פ שאין מדובר כאן על היופי שהרי אמרו לו "אל תתן עינך ביופי" – עם זאת צריך הבחור לאהוב את הבחורה. את זה אפשר לדעת רק על ידי ראיה, שמסתכל בה ורואה שיש לה נשיאת חן בעיניו והוא בעיניה. (קידושין מא ומהרש"א שם). שהרי אין האשה מתקדשת אלא לרצונה.
תיקון חטא המרגלים כמו שיום כיפור תיקון חטא העגל
המשנה משווה את יום כיפור ליום טו באב ואומרת ששניהם ימים טובים שאין כמותם. הגמרא שואלת ומסבירה. "בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְנוּ בוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא ט"ו בְּאָב, מַאי הִיא?" אנו מבינים שיום כיפור הוא יום שבו נמחק חטא העגל, לפחות בחלקו. בו ביום ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל. והוא יום של סליחה וכפרה לדורות. אבל מה התיקון הגדול של ט"ו באב. עונה הגמרא שיש בו תיקון חטא המרגלים. לפחות בחלקו. ומהו?
"רַבָּה בַר בַּר חָנָה אָמַר רַב יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר" שכל אותם ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר היו מתים כל שנה כעשרים אלף איש. (תוס' שם) וכך מביא שם רש"י. "דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב".
יום של יחוד וחיבה
ממשיכה הגמרא להסביר כי הפסקת המיתה של מתי המדבר הייתה משמעותית מבחינה רוחנית לעם ישראל. עד עכשיו הם היו נזופים. ומעכשיו הם מרוצים לפני הקב"ה. ואפילו משה רבינו היה בנזיפה כל אותם ארבעים שנה בגלל עם ישראל.
"דַּאָמַר מָר, עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ב) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם - וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר", אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר".
ומתי זה היה? אחרי שהפסיקה המגיפה שהתחילה בחטא המרגלים.
ויש מקשים איך אפשר לומר שלא היה שום דיבור בין הקב"ה למשה אחרי חטא המרגלים? והלא מצינו כמה פעמים שאלוקים דיבר עם משה? ועונה רש"י כי בודאי היה דיבור, אבל לא היה בחיבה כמו אחרי התיקון של ט"ו באב. וכך כותב: " לא היה דיבור בייחוד וחיבה , דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר" אלי נתייחד הדיבור, ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו 'וידבר', איכא דאמרי לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום". ועכשיו יש דיבור ביחוד וחיבה. לכן נתייחד יום זה ליחוד וחיבה. גם בין ישראל לאביהם שבשמים. ומתוך בך בין איש לאשתו. שיהיה יום של "שִׂמְחַת לִבּוֹ".
מודעות לגאולה - היא חלק מרכזי בגאולה
יש שואלים על הגמרא הזאת ואומרים: הרי הגזירה בטלה באמת כבר בתשעה באב. רק הם לא הבינו שהם אינם נזופים עד ט"ו באב שבו הלבנה הייתה במילואה. אבל הנזיפה באמת נגמרה בתשעה באב או קודם לו. אם כן למה הדיבור עם משה לא חזר עד ט"ו באב?
ועונים שסליחה של הקב"ה שאין ישראל יודעים בה היא חסירה. שהרי כל הקלקול של חטא המרגלים נבע בגלל שבני ישראל לא ידעו כמה ה' אוהב אותם. (דברים פרק א כז) "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְדֹוָד אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". נזיפה נגמרת רק כאשר אנחנו יודעים ש"אהבת עולם" של אלוקים חזרה אלינו. ולכן לא היה יום טוב יותר ממנו.
יוֹם שֶׁבִּטֵּל בּוֹ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פַּרְסְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים
הגמרא ממשיכה להסביר מה היא מעלתו של יום ט"ו באב. ומסבירה למה זה יום מיוחד. "עוּלָא אָמַר, יוֹם שֶׁבִּטֵּל בּוֹ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פַּרְסְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל וְאָמַר: לְאֵיזֶה שֶׁיִרְצוּ יַעֲלוּ". עולא שהיה רגיל לעלות לארץ ישראל אמר כי ביום זה התיר המלך הושע בן אלה לעלות לירושלים. לרגל. עד אותו יום היה איסור שהוציא ירבעם בן נבט על עליה לרגל. עשרה שבטים לא היו יכולים לעלות לרגל, חוץ ממי שגנב את הגבול שבין יהודה לישראל. הושיב ירבעם בן נבט "משמר גבול" בין מלכות ישראל למלכות יהודה שלא יעלו ישראל לרגל. והמשמר הזה החזיק מעמד עשרים דורות של מלכים.
הושע בן אלה היה המלך האחרון לבית ישראל. בימיו גלו ישראל מעל אדמתם. בימיו נגדשה הסאה. חכמינו אמרו שהוא הרשה לעם ישראל לעלות לירושלים "לפי שגלו עגלי הזהב כבר בשתי גליות, בגלות ראשונה, 'ויקח את עיון ואת דן', הגלה עגל שבדן, ובשנייה כשגלו ראובן וגד, נטל עגל שבבית אל" (רש"י מלכים ב יז ב). לא היה לבני ישראל אפשרות לעבוד את העגלים, וזו הייתה הסיבה שבגללה היה יכול הושע בן אלה להתיר לעבוד את ה' בירושלים. בני ישראל לא ניצלו את האפשרות הזו והתוצאה הייתה גלות של עשרת השבטים.
"וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים: בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". (מלכים ב יז ו).
ירבעם בן נבט – חוטא ומחטיא לדורות
אין בדברי הנביאים מלך שמוזכר לשמצה יותר מירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל כל כך. עגל הזהב שעשו ישראל במדבר עמד על מכונו יום אחד. עגלי הזהב שעשה ירבעם בן נבט – עמדו מאות שנים. גם הגזירה שלו להפריד את עם ישראל עמדה מאות שנים עד שביטלה הושע בן אלה. עליו נאמר במשנה (סנהדרין צ.) "כָּל יִשְׁרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". חוץ ממתי מספר שהמשנה מונה אותם. "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים - יָרָבְעָם, אַחְאָב וּמְנַשֶּׁה. וכו' אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת - בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִתֹפֶל, וְגֵיחֲזִי".
הרבה מלכים מוזכרים כמלכים שהמשיכו את חטאות ירבעם בן נבט. כמעט כל אחד ממלכי ישראל הוזכר כמלך שממשיך את חטאותיו של ירבעם בן נבט. על נדב המלך בנו של ירבעם. "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל". גם המלך בעשא בן אחיה שהמית את כל בית ירבעם, המשיך את דרכו. "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל". המלך אֵלָה בְנוֹ של בעשה ממשיך את דרכו הרעה. זמרי המלך משמיד את כל בית בעשא בגלל חטאתו זאת אבל גם הוא ממשיך את חטאות ירבעם. הוא מושמד בידי עמרי "עַל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".
גם עמרי שמשמיד את המלך זמרי בגלל חטאות ירבעם לא מפסיק את הרוע הזה של ירבעם והולך "בְּכָל דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם". אחאב בנו מעצים את חטאותיו של ירבעם. עם זאת הפסוקים ממשיכים להזכיר את חטאת ירבעם דווקא, כי הוא היה הראשון שהחטיא את ישראל. (סנהדרין קב:). אֲחַזְיָהוּ בנו של אַחְאָב ממשיך ללכת "בְדֶרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל". יהורם בן אחאב חוזר קצת בתשובה ומסיר את מצבת הבעל שעשה אביו אחאב. "רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק, לֹא סָר מִמֶּנָּה".
גם המלכים הצדיקים ממשיכים בחטאות ירבעם בן נבט
הפלא הגדול הוא המלך יהוא שהגמרא קורא לו "צַדִּיקָא רַבָּה" הוא משמיד את בית אחאב בגלל שחטא והחטיא את ישראל. גם הוא ממשיך את חטאת ירבעם בן נבט. (מלכים ב י כט). כך קורה עם יהואחז בנו של יהוא. (מלכים ב יג ו) וכל דורות המלכים הבאים. יהואש (מלכים ב יג יא) ירבעם בנו של יואש. (מלכים ב יד). וזכריה בנו של ירבעם (מלכים ב טו).
שולשלת המלכים מצאצאי יהוא נפסקת. אבל הרוע של ירבעם לא נפסק. גם המלך שלוּם עושה הרע בעיני ה' וגם המלך מנחם עושה "לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו". (מלכים ב פרק טו). כך בנו המלך פקחיה (טו פסוק כד). ומתמלאת הסאה של חטואתם. עם ישראל משלם על הטעות בגלות ראשונה. לא כל ישראל גולים, רק חלקם. אבל כאן מתחילה הגלות הראשונה והם לא מפסיקים את הטעות הזאת עד שמגיע הושע בן אלה. הוא היחיד שמפסיק במשהו את הטעות הזאת בט"ו באב ולדעת עולא זאת הסיבה לשמחה הגדולה של טו באב.
הושע בן אלה קושר עליו וממית אותו וסופו הוא גם סופה של מלכות ישראל. עשרת השבטים שקרע ירבעם בן נבט ממלכות שלמה גולים בידי מלך אשור. ולדעת רבי עקיבא לא יחזרו לעם ישראל לעולם. (סנהדרין קי)"עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, אֵינָם עֲתִידִין לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כט)
"וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה", מָה הַיּוֹם, הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם, הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, "כַּיּוֹם הַזֶּה", מָה הַיּוֹם, מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים שֶׁאֲפֵלָה עֲלֵיהֶם, כָּךְ עֲתִידָה לְהָאִיר עֲלֵיהֶם".
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
דיני פלסטר בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הדלקה וכיבוי ביום טוב
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד גמרא?
חכמת התורה וחכמות החול
בדיקת פירות ט''ו בשבט
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
