ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני השבוע ומנהגיו פרשות ויגש ויחי תשע"ב

דף הבית בית מדרש מדורים ענג שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ב

דיני השבוע ומנהגיו פרשות ויגש ויחי תשע"ב

גליון מס' 1055



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אברהם בן רוחמה

שבת פרשת ויגש
ההפטרה: "ויהי דבר ה' אלי" (יחזקאל לז, טו).

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת, גם כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים בשואה שיום מותם לא נודע.
ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר, "ובחדש החמישי בעשור לחדש... בא נבוזראדן רב טבחים... וישרוף את בית ה'... ואת כל חמות ירושלים סביב נתצו... ואת יתר האמון הגלה..." (ירמיהו נב, יב). זה היה בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל). במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס.

צום עשרה בטבת
צום עשרה בטבת הוא מארבעת ימי הצום על חורבן בית המקדש, החמור בהם הוא תשעה באב, שצומו הוא מערב עד ערב, לעומת שלושת ימי הצום האחרים שהם מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.
אבל מצינו חומרה מיוחדת בצום עשרה בטבת, שאין בצומות האחרים, אפילו לא בצום תשעה באב. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק"נ סעיף ג') פסק: "כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת". אמנם בסדרי הזמנים בלוחות שלנו, שאין מקדשים את החודש על פי הראיה, אין יום עשרה בטבת חל בשבת, אבל בספר אבודרהם (סדר תפלת התעניות) כתב: "וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת... ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכפורים (ויקרא כ"ג, כ"ח-ל'). והביאו הבית יוסף (אורח חיים שם) וכתב "ולא ידעתי מנין לו זה".
במנחת חינוך (מצוה שא) שלגבי הצומות האחרים פירש הנביא את החודש, אך לא את יומו - "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח', י"ט) - וחכמים קבעו היום בחודש. מה שאין כן לגבי עשרה בטבת, שנאמר בו מפורש (יחזקאל כ"ד, א'-ב'): "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" (וראה אור שמח הל' תעניות פ"ה ה"ו וחידושי הגר"ח ראש השנה י"ח, ב').
רבי יהונתן אייבשיץ הסביר ביערות דבש (ח"א דרוש ב') ע"פ האבודרהם, שעשרה בטבת הוא "יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאד יותר מיום חורבן הבית, כי ט' באב אינו דוחה שבת, ואילו י' טבת דוחה שבת כמו יום הכפורים. ומזה מופת כי צרה גדולה היתה, וכל התחלות קשות, וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח"כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים".

'עננו' וקריאת התורה בתענית
בתענית ציבור, בחזרת התפילה בשחרית ובמנחה קובע ש"ץ ברכה נוספת בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו' - 'עננו' וחותם בברכה 'העונה (לעמו ישראל) בעת צרה'. וכן מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה וקוראים לשלושה עולים 'ויחל' ("כי תשא" שמות לב, יא-יד, לד, א-י). האשכנזים אף מפטירים במנחה 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נה, ו).
יש לדעת, כי ברכת 'העונה בעת צרה' וקריאת התורה בתענית ציבור נתקנה לציבור של מתענים, עשרה, דווקא (ראה ביאור הלכה סי' תקסה ד"ה 'שאי אפשר'), אבל כשאין עשרה מתענים אין ש"ץ קובע ברכה לעצמה ואין קוראים בתורה. אבל ש"ץ אומר 'עננו' בברכת 'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה. לגבי הקריאה בתורה: על אף שהצום יוצא ביום חמישי שהוא מהימים שקוראים בהם בתורה, קוראים בו 'ויחל' אף כשיש ששה מתענים; ואם אין 6 מתענים - קוראים בפרשת השבוע. ראה משנה ברורה סי' תקסו, ס"ק יד.
ולגבי 'עננו' עם ברכת 'העונה בעת צרה' - בצום עשרה בטבת, שהוא מדברי קבלה, קובע ש"ץ ברכה לעצמה גם כשיש שבעה מתענים. (מה שאין כן בתענית ציבור שקבעוהו בגלל סיבה כנ"ל, שצריך עשרה מתענים דווקא. ראה משנה ברורה שם.)
כשאין ש"ץ אלא מי שאינו מתענה, הריהו אומר 'עננו' ב'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה, אך אינו אומר 'ביום צום תעניתנו', אלא 'ביום צום התענית הזה'.

עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי

יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה", ויום היארצייט - הזכרון לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. ביום כ"ז בכסלו תשי"א קיבלה הרבנות הראשית את ההחלטה ליום הקדיש הכללי: "יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם , יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

שבת פרשת ויחי
ההפטרה : "ויקרבו ימי דוד" (מלכים א' ב, א).
יום חמישי, י"ז בטבת - יום ראשון למנהג תענית שובבי"ם .
שובבי"ם ת"ת
ראשי תבות של שמונה פרשיות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה.
מנהג יראים, חסידים ואנשי מעשה, שבשנה מעוברת שהחורף שלה ארוך בחדש יותר משאר השנים, הם מתענים שמונה תעניות, כל יום חמישי מן השבועות שקוראים בהם את הפרשיות שובבי"ם ת"ת. הואיל ויש בין תעניות בה"ב של מרחשון ובה"ב של אייר הפסק של יותר מחצי שנה. ותעניות בה"ב באות לכפרה על כל העם מחטאתיהם, אחת בחצי שנה, לכן באות תעניות אלה לכפר על חודש העיבור שהוא נוסף על חצי שנה.
ועיקר מה שהם מתענים הוא, שיפרו ישראל וירבו ולא תפיל אשה עוברה, לכן קבעו התעניות ביום חמישי שנבראו בו הדגים ונאמרה בהם הברכה "פרו ורבו" ובהם מברכים תמיד "וידגו לרוב".
סדר התעניות מתחיל בפרשת שמות שבה כתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ונגמר בפרשת תצוה שהוא גמר הצווי על מלאכת המשכן שעל ידו הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל וע"י שכינת כבודו הם מתברכים.
לא מתענים בראש חודש ולא בט"ו בשבט, ואם הם חלים בימי חמישי דוחים התענית לשבוע שקוראים בו פרשיות ויקהל פקודי, ולא לפרשת כי תשא שיש בו מעשה העגל והוא קטגוריה על ישראל, ואין עושים סנגוריה בשעת קטגוריה (ספר התודעה ל"אליהו כי טוב")

"חזק"
כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קמו סעיף ד), ש"אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה", והרמ"א כתב שם ש"יש מחמירין ועומדין", ובמשנה ברורה (שם ס"ק יט) הביא פוסקים שהכריעו כדעה בראשונה, שאין חובה לעמוד בשעת קריאת התורה, אך כמובן יש בזה משום הידור. מקובל הוא בקרב הקהל, כי נוהגים לעמוד בקריאות מסוימות, וכן בסיומי החומשים.
מאחר שאין להבחן בין קריאה לקריאה, כאילו קריאה שעומדים בה יש בה חשיבות יתירה, והרי אין מקום להעדיף חלק מסוים בתורה על פני שאר דברי התורה. מוטב לעמוד לפחות בכל העליה, שבה הפסוקים שנוהגים לעמוד בהם. ולגבי פרשתנו - טוב לעמוד מתחילת הקריאה לעולה האחרון, שבו מסיימים את החומש.
העולה האחרון לקריאת הסיום לא יאמר עם הקהל "חזק חזק ונתחזק", כדי לא להפסיק לפני הברכה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il