ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- אחדות ומחלוקות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
אחדות בני ישראל אינה מתבטאת רק במצווה של "ואהבת לרעך כמוך", יש לה משמעויות הלכתיות נרחבות. במיוחד בתקופות שמתמודדים מול שליטים רצחניים כמו פרעה צריכים להפגין אחדות אפילו בדמים.
המשנה במסכת תרומות (פרק ח יא) מתחילה בדבר צדדי ומגיעה לדבר מהותי. בתחילה היא מדברת על אדם שהיה
"עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי: תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָּלַע".
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
119 - "ואולך אותכם קוממיות"
120 - הלכות ערבות ההדדית
121 - דיני קדימה בברכות בסעודה
טען עוד
איפה ההיגיון?
יש מקרים שבהם רבי יהושע ורבי אליעזר מסכימים שלא לתת לגויים אפשרות לפגוע בנו גם אם נראה לכאורה לא הגיוני.
"נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל".
ובגמרא (תלמוד ירושלמי מסכת תרומות דף מז/א) "תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם - אפילו כולן נהרגים - לא ימסרו נפש אחת מישראל".
כל אחד יכול לשאול איפה ההגיון. הרי בסופו של דבר כולם יפגעו. למה לא לתת אחד מהם שיהרג או אחת מהם שתיטמא? האם עדיף שכולם יהרגו או יטמאו?
חכמים הדריכו אותנו ואמרו כי במצבים כל כך קשים מה שיכול להציל אותנו זו הערבות ההדדית. אל תחשוב כי אם תתן אשה אחת זה יעצר. אל תחשוב כי אם תתן אחד מחבריך הגויים יעמדו בדיבורם ולא יהרגו את השאר. הדרך היחידה לעצור את הטרוף הזה היא אחדות. אם תהיו מאוחדים ולא תתנו אף אחד מכם – הם יעצרו.
דוגמא לדבר זה - הסיפור של האחים מול יוסף. כשהשליח של יוסף מוצא את הגביע באמתחת בנימין ורוצה לקחת אותו לעבד, אומר יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". לא נותנים את בנימין - קח את כולנו לעבדים.
למה יהודה מנדב את כולם להיות שם עבדים? מסביר חידושי הגרי"ז (סימן סט) שזה בדיוק בגלל ההלכה הזאת. המשנה למלך הגוי (בעיניהם) רוצה לקחת את בנימין. לדעתם בנימין לא אשם. הם לא רוצים למסור אחד מהם לעבדות כמו שאסור למסור אחד לגוי לאונס או להריגה. בסופו של דבר זה מה ששובר את יוסף.
הסגרת יכניה על ידי סנהדרין
כאן יש לשאול האם גם במקרה שיש יהודי חשוד בגניבה אסור למסור אותו למלכות? האם במקרה שיש אדם שמרד במלכות גם אסור? הגמרא בירושלמי מספרת על הסגרת יהויקים ויהויכין בידי נבוכדנאצר:
"אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶאצַר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם עָלָה וְיָשַׁב לוֹ בְּדָפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא יָרְדָה סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לֵיהּ, הִגִיעַ זְמָנוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵיחָרֵב? אָמַר לָהֶם, לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי תְּנוּהוּ לִי וְאֵלֶךְ. בָּאוּ אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים נְבוּכַדְנֶאצַר בָּעֵי לָךְ. אָמַר לָהֶם כָּךְ עוֹשִׂין? דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ? דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיֵים נַפְשֵׁיכוֹן? הַא כְּתִיב, (דברים כּג) "לֹא תַּסְגִיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" אָמְרוּ לֵיהּ, לֹא כֵּן עָשְׂתָה זְקֵנְתֶּךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, כֵּיוָן שֶׁלֹֹּא שָׁמַע לָהֶם עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ לוֹ עַד שֶׁהֲרָגוֹ בְאַכְזָרִיוּת גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ נְבוּכַדְנֶאצַר, הִמְלִיךְ אֶת יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָּבֶל, יָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְסוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מַה עָשִׂיתָּ? אָמַר לָהֶם, יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי וְהֲרַגְתִיו וְהִמְלַכְתִּי אֶת יְכַנְיָה בְנוֹ תַּחְתָיו. אָמְרוּ לוֹ, מְתַלָא, אָמַר, גּוּר טָב מִכֶּלֶב בִּישׁ לָא תַּרְבִי. גּוּר בִּישׁ מִכֶּלֶב בִּישׁ? עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה!. מִיָד שָׁמַע לָהֶם, עָלַה וְיָשַׁב בְּדָפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ הִגִּיעַ זְמָנוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵיחָרֵב? אָמַר לָהֶם, לָאו, אֶלָּא, אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. אָזְלִין אַמְרִין לְיְכָנְיָה נְבוּכַדְנֶאצַר בָּעִי לַךְ. מַה עָשָׂה? עָמַד וְכִּנֵס כָּל מַפְתֵחוֹת בֵּית הַמִּקְדָשׁ עָלָה לְרֹאשׁ הַגָג וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ עַד עַכְשָׁיו הַיְנוּ בַעֲלֵי בָּתִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ, מִכָּאן וַאֵילָךְ הַרֵי מַפְתֵחוֹת לְפָנֶיךָ" (ירושלמי שקלים).
האם ההסגרה שלהם בידי נבוכדנאצר הייתה נכונה או שזו טעות שלהם והיא חלק מהגלות?
הסגרת שמשון
אם במקרה הזה יש ספק, במקרה של שמשון אין ספק. אנשי יהודה מסגירים אותו בידי הפלישתים אחרי שהוא שולח שלוש מאות שועלים לשרוף את שדותיהם של הפלישתים.
"וַיֵּרְדוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם" (שופטים פרק טו יא).
הוא מציל אותם מידי פלישתים והם מוסרים את המציל שלהם בידי המשעבדים. כל הבקשה של שמשון היא שלא יהודים יהרגו אותו. עם הפלשתים הוא כבר יסתדר לבד. בני שבט יהודה אוסרים את שמשון ומוסרים אותו בידי הפלישתים. "וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" הוא מוצא לחי של חמור ומכה אלף פלישתים.
הסיפורים הללו מזכירים לנו לצערינו את השואה שבה היו יהודונים שהסגירו את אחיהם בידי הגרמנים ושלחו אותם לרכבות, הכל תוך כדי הסבר כי בכך הם מצילים יהודים אחרים. בסופו של דבר הגרמנים הרגו גם את היהודים הללו שהיו "חביבים עליהם" ושירתו אותם ברציחתם. היום זה ברור כי שיתוף הפעולה הזה לא הציל כלום. כמו כן ברור כי אם לא היו משתפים איתם פעולה היו יכולים להנצל רבים. את הראיה הגדולה הזאת ראו חכמינו שפסקו את ההלכה ברוח ה' אשר עליהם.
האם להסגיר מישהו שפשע?
בגמרא ירושלמי שם(תרומות מז/א) שמדברת על כך שאסור להסגיר יהודים בידי אויבים, גם במחיר כבד, יש הסתייגות. אומרת הגמרא: "ייחדו להן אחד כגון 'שבע בן בכרי' - ימסרו אותו ואל ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
אם הנכרים ביקשו מישהו מסויים להרוג אותו - ימסרו אותו ולא יהרגו כולם. יש על זה מחלוקת בגמרא האם דווקא כשהוא חייב מיתה מצד עצמו או אפילו אין עליו עוון מיתה, אלא שהוא האיש שרוצים הנכרים. לדעת ריש לקיש רק פושע מורד במלכות כמו שבע בן בכרי מותר למסור לידי מי שרוצה להורגו, ולדעת רבי יוחנן, אם הגויים קבעו שם - כל אדם מותר למסור.
ומי היה שבע בן בכרי? הפסוק מתאר אותו כאיש בליעל שאחרי מרד אבשלום שנכשל ניסה לעורר שנית את המרד נגד דוד המלך "וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי - אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב פרק כ א). השעה הייתה שעת משבר, דוד מתאושש מהמרד שאירגן מולו הבן שלו אבשלום, שר הצבא עמשא מקבל פקודה מדוד המלך ומתמהמה בארגון הצבא. זה לא ממש מרד מצידו אבל יש לזה משמעות.
יואב לוקח את המושכות של הצבא ורודף אחרי שבע בן בכרי ומוצא אותו בעיר ששמה "אבל בית מעכה" בעבר הירדן המזרחי. הוא צר על העיר עם סוללות. באותה שעה באה אשה חכמה ושואלת את יואב האם הוא מתכוון להשחית עיר ואם בישראל בגלל אדם אחד? הוא אומר לה שהבעיה היא רק עם המורד שבע בן בכרי. ש"נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר". האשה בחכמתה גורמת לאנשי העיר לחתוך את ראשו של שבע בן בכרי וכך יואב מסיר את המצור מעל העיר.
למרות שזו הלכה - זו לא משנת חסידים
מה ההלכה במחלוקת זו, האם כמו רבי יוחנן או כמו ריש לקיש? כללי הפסיקה הרגילים הם שהלכה כמו רבי יוחנן. כך מובא בריש פרק החולץ (יבמות לו א) דבכל דוכתא הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת. לפי הכלל הזה פסקו הר"ש והר"ן אבל מסתבר שכאן זה כלל לא פשוט כפי שיתברר להלן.
אחרי המחלוקת הזו שבין רבי יוחנן לריש לקיש מביאה הגמרא סיפור שיש לו השלכה על פסיקת ההלכה. "עולא בר קושב תבעתיה מלכותא, ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל. אתון ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבון ליה לן - אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון. והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמר ליה ולמסורות אני נגלה? א"ל: ולא משנה עשיתי? א"ל: וזו משנת החסידים?".
תרגום פירוש: אדם בשם עולא בר קשב נרדף על ידי המלכות. הוא ברח ללוד לרבי יהושע בן לוי. באו הגויים והקיפו את לוד ואמרו או שתתנו לנו את הבורח הזה או שנהרוס את העיר. הלך רבי יהושע בן לוי לבורח ושכנע אותו למסור את עצמו. וכך ניצלה לוד.
מספרת הגמרא שהיה רגיל אליהו הנביא להתגלות תדיר לרבי יהושע בן לוי, ואחרי המעשה הזה הפסיק לבא ללמוד איתו. צם רבי יהושע בן לוי כמה צומות ואליהו חזר להתגלות לו. שאל רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא, למה לא באת? ענה אליהו: "ולמסורות אני נגלה?" לאנשים שמוסרים יהודים לגויים אני אתגלה? שאל רבי יהושע בן לוי: והלא זו משנה? וכוונתו שזו הלכה כמו שאמר רבי יוחנן או כמו ריש לקיש? ענה אליהו הנביא ואמר לו: "וזו משנת החסידים?".
למה זה לא משנת חסידים?
לכאורה נדרש מרבי יהושע בן לוי שינהג לפנים משורת הדין. אבל כאן אי אפשר לנהוג בחסידות. "וכי היה לו להניח להרוג כל ישראל ח"ו מכח חסידות?" (ט"ז יורה דעה קנז ס"ק ז)
עונה הט"ז: "ונראה לי שעיקר החטא היה במה שרבי יהושע בן לוי עצמו הלך ומסרו, והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו, וממילא היו מוסרים אותו. והוא לא היה לו לומר כלום. על זה אמר אליהו: לאו משנת חסידים היא. כלומר שלא על החסידים נשנה כן שהם בעצמם יעשוה אלא יניחו הדבר כמות שהוא".
המשמעות של דברי הט"ז היא שאי אפשר לנהוג חסידות על גב יהודים שיהרגו. אבל לא אתה צריך לעשות את המלאכה הזו. וכמו שמביא הש"ך (שם ס"ק טו) בשם הדרכי משה. "שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו". ואע"פ שמדובר באיש שהמלכות מחפשת אותו. ולא ברור עוד אם הוא חייב באמת או לא.
יחדו להם ואינו חייב מיתה
הסיפור הזה השפיע על פסיקת ההלכה והיא הייתה אחת הסיבות שבגללה פסק הרמב"ם כמו ריש לקיש. שכן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה ה) "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן - יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי - יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה - יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". הנה כי כן הרמב"ם פסק כאן כריש לקיש.
וכתב על זה הכסף משנה (יסודי התורה פרק ה) "ופסק רבינו כריש לקיש אע"ג דמן הסתם לא קיי"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים. ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי, משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא. ומקרא איכא למידק הכי שאם לא כן למה ליה ליואב למימר 'נשא יד במלך בדוד'. כלומר והרי הוא חייב מיתה. משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו. וכך היה גם עם עולא בר קשב שהיה חייב מיתה ולכן אע"פ שמסרו – זו לא הייתה משנת חסידים".
פסק הרמ"א בשולחן ערוך
הבית יוסף הביא את ההלכה כמו שהביא בכסף משנה. אבל בשולחן ערוך לא הביא את ההלכה הזאת. הרמ"א הביא את שתי הדעות וכתב: "עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (כמו רבי יוחנן) ויש אומרים דאפילו בכהי גוווא אין למסרו, אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי. (כמו ריש לקיש) וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל" (יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז).
הט"ז (ס"ק ז) כתב ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כריש לקיש ולא ימסרוהו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי, כדעה השניה שהביא רמ"א כאן וכן פסק מורי וחמי הב"ח ז"ל. וכן משמע מתשובות הרמ"א יא שפוסק כמו ריש לקיש.
למה יהרגו כולם ולא ימסרו אותו בידי המבקשים לפי רבי יוחנן?
לפי הפסק הזה למה באמת יהרגו כולם ולא יהרג רק אדם אחד? הרי זה לכאורה מנוגד לכלל של הגמרא שאומרת "דְּמַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי, דִּילְמָא דָּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סוּמָק טְפֵי". כלל הגיוני שהגמרא בפסחים אומרת כי אסור לאדם למסור את חברו להריגה כדי להנצל כי דמך שלך לא אדום יותר מהדם של חברך. (דף כה/ב) "סְבָרָא הוּא, כִּי הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אָמַר לֵיהּ, "מָארִי דּוּרָאִי אָמַר לִי, זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָּא, וְאִי לָא, קַטְלִינָא לָךְ". אָמַר לֵיהּ, לִקְטְלָךְ וְלָא תִּקְטְלִינֵיהּ, דְּמַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי? דִּילְמָא דָּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סוּמָק טְפֵי".
תרגום: מניין שאסור לאדם להרוג את חברו כדי להנצל? זו סברה פשוטה. כמו שבא מישהו לפני רבא ואמר לו כי השליט "מרי דוראי" ציוה עליו לרצוח יהודי אחר. אמר לו השליט: אם לא תהרוג את פלוני – אהרוג אותך. שאל אותו אדם את רבא: האם מותר לי להרוג את אותו פלוני? ענה לו רבא ולמה אתה חושב שהדם שלך יותר אדום מהדם של אותו אדם? אין לך רשות להציל את חייך ולקחת את חייו של מישהו אחר.
אם נפעל על פי ההגיון הזה נבין היטב את סברתו של רבי יוחנן. אסור לאף אחד מהחבורה למסור את חבירו להריגה. מי אמר שהדם שלכם יותר אדום מהדם שלו. בגלל שאיננו יודעים דם של מי אדום יותר אנחנו לא מעדיפים חיים של אדם אחד על חיים של מישהו אחר. בין אם מדובר באיש חשוב או איש רגיל, אפילו ילד קטן או תינוק שזה עתה נולד. אבל אם הגויים רוצים מישהו מסויים אע"פ שאין עליו שום אשמה, למה שהחבורה תציל אותו בחיים שלה? האם הדם שלו יותר אדום מהדם של כל החבורה? לכן פוסק רבי יוחנן כי אם הגויים רוצים מישהו מסויים – לא מצילים אותו בדמם של אחרים.
למה יהרגו כולם ולא ימסרו אותו בידי המבקשים לפי ריש לקיש?
הכסף משנה מביא שאלה קשה בשם הרמ"ך על ריש לקיש שפסק כי בכל מקרה לא ימסרו אותו למיתה. הרי זה לא מתאים לכללים של רבא ששאל "דְּמַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי? דִּילְמָא דָּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סוּמָק טְפֵי".
"ברישא שלא יחדוהו, שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו, בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה, תמסרו אחד מכם ותצילו את זה? דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי?. ועל פי טענה זו אי אפשר להם למסור שום אחד מהם. אבל אי קשיא - על ריש לקיש קשיא, דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו. דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו.
על זה עונה הרמ"ך ואומר: "ואפשר לומר דסבירא ליה לריש לקיש שמה שכתב שבשפיכות דמים סברא הוא, אינו עיקר הטעם. דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים - יהרג ואל יעבור. אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך. אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא - הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור". והביאו הכסף משנה את ההלכה הזו".
ועונה הרמ"ך כי הטעם שאמר רבא לאותו אדם הוא לא הטעם העיקרי. הסיפור עם הצבע של הדם הוא רק לסבר את אוזנו. הטעם האמיתי הוא שאסור להיות שותפים בכל ענין שגויים שופכים דמים של יהודים. לא לתת להם יד בשום אופן וצורה. אין לנו יד ברצחנות שלהם בכלום. וכך הלכה.
ההגיון בהלכות קידוש ה'
בהלכות קידוש ה' יש עוד כמה דברים שנראים כאילו הם מנוגדים להגיון. וביניהם ההלכה של ערקתא דמסאנא. שאם דרך הנכרים לקשור כך את הנעל ודרך ישראל בענין אחר, אפילו שינוי שאין בו מצווה אלא מנהג בעלמא ומדובר בשעת שמד – יהרג ואל יעבור. אם חביב 'ממונם של ישראל' כל שכן שחביב דמן. אם כן למה 'יהרג ולא יעבור' על שרוך נעל?
חכמינו הכירו את דרך השמד. מתחיל בפה רך ולבסוף מגיע לשיעבוד מוחלט. אמרו חכמינו אל תחכו לשלב שבו תהיו חלשים אחרי ויתורים. תלחמו בהתחלה כשאתם חזקים. שהשלטון יבין שלא כדאי לו להתעסק עם אנשים קשים כמוכם.
מעין מה שאמרו חכמים שיוצאים להלחם בחרבות ורמחים על תבן וקש בגבול כדי שלא ימשך מזה מלחמה על הבית בתנאים יותר קשים. ברור לכל שגם במלחמה על תבן וקש עלולים ליהרג יהודים אעפ"כ יוצאים למלחמה על תבן וקש כי במלחמה הזו אנחנו מונעים קרבות הרבה יותר קשים בתנאים הרבה יותר מסובכים.
אין סדק במשא ומתן – כמו רבי אמנון ממגנצא
כולם מכירים את הסיפור על רבי אמנון ממגנצא (מובא באור זרוע ח"ב - הלכות ראש השנה סימן רעו) "מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם. וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי כהיום בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להוועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן.
ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים. ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה ויבך ויתעצב אל לבו.
ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו, ויאמר לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון: מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו. וימהרו ויביאו אותו. ויאמר לו: מה זאת אמנון למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי? ויען ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ כי הלשון אשר דבר ותכזב לך - דינה לחתכה. כי חפץ היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה.
ויען ההגמון ויאמר: לא כי, הלשון לא אחתוך כי היטב דברה. אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ. ואת יתר הגוף אייסר. ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו: התחפוץ עוד אמנון להפך לאמונתנו? ויאמר לא!
המשך הסיפור ידוע עם הפיוט "ונתנה תוקף" שחיבר רבי אמנון ואיך השיב את נשמתו לבוראו. עיקר הסיבה שבגללה רבי אמנון כל כך התייסר היא שהוא נתן סדק של ספק לדיון על דברים שאין עליהם כלל אפשרות לדון. אין דיון על המרת דת. אין דיון על יציאת מצרים. ועל זה היה מורנו הרב זצ"ל אומר ללמוד ממשה רבינו. לא דנים כלל על ירושלים ועל ארץ ישראל.
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד גמרא?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך מותר להכין קפה בשבת?
תיקון ימי השובבי"ם
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
קילוף פירות וירקות בשבת
למה ללמוד גמרא?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
