בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש דברים
  • כי תצא
קטגוריה משנית
undefined
12 דק' קריאה 37 דק' צפיה
תורה עם דרך ארץ שיחת הרה"ג זלמן ברוך מלמד לפרשת כי תצא (תשע"ב) הזכות לקיים מצוות ◆ המצוות הן ביטוי למידות הפנימיות ◆ מהו ערך המצוות ◆ מתן שכרן של מצוות◆ זכירת מעשה מרים ◆ זהירות בדיבור, מתוך הסתכלות חיובית ◆ רצון אלוקי ורצון אנושי ◆ גם רצון האדם יכול לפעול ◆ צריך לדאוג שהרצון יהיה יותר מזוכך ◆ התפילה משפיעה על הרצון ◆ התפילה מקרבת אותנו לרבש"ע◆ ההכנה לראש השנה הזכות לקיים מצוות פרשת השבוע שקראנו השבת מרובה במצוות. הגמרא אומרת: "רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות ג טז). דנים הראשונים והאחרונים, האם זו זכות שהקב"ה הרבה תורה ומצוות? אולי זו לא זכות כיוון שצריך לקיים את כל המצוות, ואם אדם לא קיים את כולם אז הוא מתחייב? המהר"ל בתפארת ישראל (פרק ה) מסביר, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, בעל כורחם, ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות. הקב"ה לא שאל אותנו, הוא רצה לזכות את ישראל, שישראל יקיימו את המצוות ויזכו להתעלות מעלה מעלה על ידי קיום המצוות, וכן יזכו לשכר, אבל השכר העיקרי כמובן זה עצם קיומן של המצוות. המצוות הן ביטוי למידות הפנימיות אם כן, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין י א) פירושו של דבר, שבעצם טבעם הם שייכים לעולם הבא. יש טבע סגולי, אלוקי, לכל אחד מישראל. זה השורש, ומתוך כך גם יש לבושים התואמים את הטבע הבסיסי, הסגולי, הישראלי, ואלו הן המידות הטובות. על כן, ומתוך כך, מתוך הטבע הסגולי, אומרים את הפרקי אבות שהם פרקי המידות הטובות, והמידות הן השורש למצוות. המידות, הן תכונות כלליות, כאשר לאדם יש מידה של לב טוב, ממילא הוא עושה הרבה מעשים של מצוות שבין אדם לחברו. על ידי תכונה של יראת שמיים ממילא הוא מקיים כל המצוות כולן, וכן הלאה. כל מידה ומידה כוללת שורש של הרבה מצוות הנובעות מתוכה. וההמשך של זה, "רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", תולדה, המשך של המידות הטובות. המידות הטובות הן המשך של הסגולה הפנימית, והדברים הם עמוקים מאוד, חשובים מאוד. מהו ערך המצוות אדם צריך לדעת שכאשר הוא מקיים מצווה, הערך שלה הוא לא רק בגלל שהוא מתכוון לעשות את המצווה, שהוא חושב איך לעשות אותה בצורה המושלמת ביותר, אלא הערך העיקרי שלה הוא, שהוא מגלה כאן סגולה אלוקית. האדם מגלה כאן את הרצון האלוקי שציווה אותו לעשות את המצווה, ומגלה כאן את הנפש האלוקית שבו, שמופיעה ומתגלה על ידי המצוות שהוא עושה. וזה אומר שלמצווה יש לה תוכן ועמוק מאוד. זה מה שמורנו ורבנו הרב צבי יהודה תמיד היה חוזר ואומר, לזכור תמיד את הברכה הראשונה בברכות התורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". להדגיש את העובדה שאנחנו ניגשים לתורה מתוך הבחירה האלוקית, הקב"ה בחר בנו, אנחנו עם סגולה, ומתוך היותנו נבחרים אנחנו זוכים לעסוק בתורת ה'. הזכירה הזאת נותנת ללימוד התורה משמעות עמוקה ועליונה, משמעות גבוהה יותר, מפני שזה עסק אלוקי. אם כן, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ועל ידי ריבוי תורה ומצוות כמובן הזכויות הולכות ומתרבות, הולכות וגדלות, ואין אנחנו יודעים מתן שכרן של מצוות. מתן שכרן של מצוות המהר"ל בפרקי אבות (ב א) מסביר את המשנה שאומרת שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, על פי המדרש בפרשה שלנו, שכשהקב"ה גילה לנו מתן שכרה של מצוות קן ציפור ושל כיבוד אב ואם, הוא גילה לנו את מתן השכר שהוא התוצאה מהמאמץ של קיום המצווה. אפילו מצווה שאדם לא מתאמץ עליה הרבה, ומקיים אותה בקלות כמו מצוות קן ציפור שאדם רואה בדרך קן ציפור והוא משלח את האם ולוקח את הבנים, הוא לא התאמץ, זה קרה דרך מקרה, זה לא שלו, ובכל זאת כתוב "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז). ההבטחה הזאת היא על המאמץ ולא על עצם קיום המצווה, כיוון שעל עצם קיום המצווה של קן ציפור אין אנחנו יודעים את שכרה, וזאת בכדי שנקיים את כל המצוות כולם. הקב"ה לא גילה לנו מתן שכרן של מצוות, ואולי גם אם היה מגלה לנו לא יכולנו להשיגן כמו שאומרים חז"ל (קידושין לט ב) שמתן שכרן של מצוות בהאי עלמא ליכא. בפרשה שלנו ישנן הרבה מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ללא סדר וארגון, לא רואים את הקשר בין מצווה למצווה. ואולי זה בדווקא, כדי לומר לנו שהכול אחד, הכול נובע משורש אחד, כל המצוות כולן שנראות לכאורה שונות, וכל אחת ואחת באה לתקן דבר אחר, הכול בעצם מציאות אחת של לעשות רצונו של הקב"ה. זכירת מעשה מרים ניגע במצווה אחת. יש בפרשה שלוש זכירות, זכירת יציאת מצרים, זכירת עמלק, ובאמצע יש גם זכירת מעשה מרים. התורה מצווה אותנו להיות בתודעה מתמדת מה קרה עם מרים, היא דיברה על משה שלא כהוגן, אך בעצם התכוונה לטובה, היא דיברה עם אהרון אחיה. מרים ואהרון, שני צדיקים עצומים, רואים שמשה רבנו, וכמו שחז"ל מפרשים (ספרי במדבר יב א), פורש מביתו, מאשתו, והם חושבים שאולי זה לא בסדר, הם לא מכירים את דרגתו של משה והם מדברים ומתייעצים איך לדבר איתו. לכאורה זה לשם שמיים, והתורה מזהירה ומלמדת אותנו, שלפעמים אנשים מדברים אחד עם השני לשון הרע על השלישי, כאילו במבט של צדיקות, במבט שדואגים לו, אך בינתיים מספרים עליו דברים לא טובים וזה גם כן לשון הרע. ואולי זה הלשון הרע הכי חמור, כיוון שאדם מדבר כאילו הוא דואג לו, אז מאוד מקשיבים לו, זה נשמע אמיתי מאוד, ולכן מקבלים את הלשון הרע הזה, וזה חמור עוד יותר. אם אחד סתם מפטפט ומדבר דברים רעים על אחרים, לא תמיד לוקחים את הדברים שלו ברצינות, אבל אם אחד בא ואומר, אני רואה שהחבר הזה מתחיל להידרדר, אני דואג לו, והוא כנה ואמיתי, ואומר את זה מכאב לב, הוא לא ממציא דברים, אך האוזן מקשיבה ושומעת ומקבלת לשון הרע. אז מה, אסור לדבר דברים כאלה, שהם מכאב לב? באמת אסור, אלא אם כן הדברים האלה מיועדים לתיקון, ואין דרך אחרת חוץ מאשר לדבר זה עם זה ולהתייעץ ביחד, ואז זה לא לשון הרע, אז זה מתקן, וזה משהו אחר. אבל אם מדברים סתם, כאילו משיחים את צערם, זה חמור מאוד. זהירות בדיבור, מתוך הסתכלות חיובית "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד ט), דיברנו על כך, שהמעשים הם תולדה של המידות, והזהירות בדיבור מתחילה כבר בזהירות במידות. אם אדם אוהב את חברו ורוצה בטובתו, הוא לא יספר עליו דברים רעים. אדם לא מספר לחברו דברים לא טובים על בני משפחתו כיוון שהוא לא רוצה שידעו את גנותם של בני המשפחה, הוא לא יספר דברים לא טובים על ההורים שלו כי הוא יקלקל את השם שלו ושל המשפחה שלו. אז אם אדם ככה רואה את חברו, שהוא יקר לו, שהוא רוצה לשמור על כבודו ומעמדו של חברו, ורוצה תמיד בטובתו, הוא לא ידבר עליו לשון הרע. אז "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים" זה בעצם ציווי עמוק יותר, שנועד לפתח מידות טובות של הסתכלות חיובית על כל הבריות, ולרצות תמיד את טובתם, ולא חלילה לפגוע בהם, לא בדיבור ולא במעשה. רצון אלוקי ורצון אנושי אני רוצה להעמיק במידת הרצון. הרב באורות הקודש ג עמוד מ"ב מדבר על הרצון. אומר שם הרב "היכולת האלוקית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבוא לעמידה האלוקית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלוקים אתם". אומר הרב, היכולת של הקב"ה תלויה ברצונו, מה שהוא רוצה, הוא יכול. היכולת האלוקית בחפצו היא קשורה. אך היכולת האנושית לא כך, הוא לא יכול להוציא מן הכוח אל הפועל את כל מה שהוא רוצה, לא הכול תלוי בו. אמנם, תפקיד האדם הוא לקרב ולהגדיל את היכולת האנושית שתהיה קשורה בחפצו, שהרצון של האדם יהיה כל כך חזק שמה שהוא רוצה הוא יוכל לעשות. אני אמרתי אלוקים אתם, המידה, השם אלוקים, זה כוח של כל הכוחות כולם, ואני אמרתי, הקב"ה אומר, רציתי שיהיו לכם גם כן כוחות גדולים כביכול, כוחות אלוקיים. "ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מאדם". כלומר, המגמה הזאת היא קיימת, "והוא הולך ומוכר, עד כדי המידה של ותגזר אומר ויקם לך". גם רצון האדם יכול לפעול אדם יכול להגיע למדרגה כזאת שהוא גוזר והדברים מתקיימים, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, יש בזה מדרגות לפי קירובו של כוח הרצון של האדם לרצונו יתברך. ממשיך הרב ואומר "זוהי מידת הצדיקים", אמרנו שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, זאת מידת הצדיקים, אבל יש מדרגות, "ולפי צדקו של האדם הוא מתדמה ליוצרו" כלומר, לפי גודל הצדיקות הוא יותר דומה לקב"ה, ומה שהוא גוזר מתקיים. "יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות". כל אדם יש לו משהו מצדיקות, יש מדרגות, צדיק גמור וצדיק שאינו גמור, ויש פחות מזה, אבל גם במדרגות הכי נמוכות אין אדם שהוא רשע גמור שאין לו שום נקודה טובה במציאות. אמנם יש כאילו חלוקה בדברי חז"ל, יש צדיק גמור ויש רשע גמור, אבל גם רשע גמור הוא לא ממש גמור, תמיד האדם הרשע יכול להיות עוד יותר רשע. אחד רוצח, הוא יכול לרצוח יותר, ואם הוא רוצח פחות אז הוא לא רשע עד הסוף, ונקשר פה איזו נקודה של טוב שלא מקולקלת, והנקודה הזאת היא הנקודה שלו, היא נקודת זכות קיומו, והנקודה הזאת יכולה לגדול כמובן. ככל מה שאדם יותר טוב, יותר צדיק, אז מדרגת הצדיקות היא מדרגה שפועלת, רצונו פועל. כשיש לו מידה קטנה של צדיקות כוח פעולתו הוא מצומצם, וכאשר המדרגה עולה, והאדם מתעלה במדרגת הצדיקות, אז כוח הדיבור שלו, היכולת שלו הנובעת מהרצון הפועל, פועל עוד יותר. אומר הרב "והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכול, הוא היסוד החיוני של הלוז" הלוז זו עצם שממנה אדם קם בתחיית המתים, גם כשהגוף לא נשאר ממנו במשך הזמן כלום, העצמות נרקבות ולא נשאר מהן כלום, עצם הלוז הזו נשארת. עצם הלוז הזו מתפרנסת מסעודת מלווה מלכה (מובא בב"י או"ח סי' ש בשם שבולי הלקט סי' קל), ולכן חשוב מאוד לקיים מצוות מלווה מלכה בהידור. עצם הלוז היא קשורה כמובן בעיר לוז " וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח יט), כי גם בית אל ולוז, זה מקום שיש לו קיום מתמיד, כי זה מקום של יעקב אבינו, שיעקב אבינו לא מת. אז עצם לוז היא עצם מיוחדת שיש לה קיום מוחלט. כלומר, נקודת הטוב היא הנקודה של הקיום. "היסוד החיוני של הלוז אשר ממנו הכול יקום ויפרח בתחיית המתים" אז אם כן, אומר לנו הרב, שעניינו של האדם בעצם מתקדם כל הזמן בקירוב רצונו לרצונו של ריבונו של עולם, " עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב ד). וככל מה שאדם מגדיל את רצונו, אז רצונו יותר פועל, ולפי מידת ההתקרבות הוא יהיה יותר צדיק, ורצונו יהיה יותר פועל בעולם. צריך לדאוג שהרצון יהיה יותר מזוכך אומר הרב: "כל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים להישתל בבית ה'". כלומר, כל ההתקדמות הרוחנית היא בעצם כולה בכדי לרומם את רצון האדם, שהרצון יהיה כמה שיותר טהור, כמה שיותר טוב, כמה שיותר פונה ומתאים לרצונו של ריבונו של עולם. זה כל עמל המוסר, "לישא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמיתת הרצון הכללי שהוא אור ה' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו". אז הרצון יכול לעלות מעלה מעלה ויכול חלילה גם לרדת מטה, להיות כבוש בנטיות נמוכות מאוד, מגושמות מאוד. הוא בגלות, וצריך לגאול את הרצון ולהוציא אותו מהקטנות שלו, מהמגושמות שלו, ולהעלות אותו מעלה מעלה. ומכאן לתפילה. התפילה משפיעה על הרצון התפילה היא הביטוי של הופעת הרצון, גילוי הרצון מן הכוח אל הפועל. כאשר אדם מתפלל, הוא מגלה את רצונו ומפנה אותו לריבונו של עולם. אדם המתפלל פונה לריבונו של עולם, ועצם הפנייה כבר מרוממת אותו. עצם ההוצאה של הרצון מן הכוח אל הפועל על ידי הדיבור כבר מגדיל אותו, וכשהוא פונה אל ריבונו של עולם, אל רצון ה', הוא רוצה שהקב"ה יעשה את רצונו. המתפלל פונה לקב"ה ואומר, אני רוצה להיות חכם, רוצה להצליח, רוצה להיות חשוב, וצריך להבין מדוע הקב"ה יעשה את רצונו, יש איזו סיבה, כשאדם פונה לריבונו של עולם הוא מוכרח ממילא גם לחשוב למה הקב"ה יענה לתפילתו. זאת אומרת, צריך לבקש בקשה שבעצם גם הקב"ה רוצה אותה. כמו שאדם הולך לבקש איזו בקשה ממשרד ממשלתי, הוא צריך לשכנע את הפקיד או את השר שיש כאן גם אינטרס של המשרד לעשות את הדבר הזה, ומה שאני מבקש זה בעצם התפקיד של המשרד לעשות את זה, ואני בא לבקש ממנו שהוא יפנה את המשאבים אלי. וכך גם כלפי מעלה. התפילה מקרבת אותנו לרבש"ע כשאדם פונה לקב"ה הוא בוודאי מרומם את הרצון שלו שתואם לרצונו יתברך, כי אחרת מה פתאום שימלא את רצונו? אז הוא צריך להסביר את עצמו ולחשוב שבעצם הפנייה לקב"ה יש בה הכרה שהקב"ה יכול לעזור לו. עצם הדבר הזה הוא דבר מאוד גדול, הוא מכיר במציאות ה', מכיר ביכולת של ריבונו של עולם לעשות כל מה שהאדם מבקש. הקב"ה יכול לעשות, ועכשיו הוא רק צריך שהקב"ה ירצה לעשות. אז הוא כבר עושה את רצונו כרצון השם, וככל מה שהוא מתבונן יותר בפנייתו לריבונו של עולם, כשאנחנו אומרים עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, אז אתה מתעלה אל הרצון האלוקי ואתה מתאים את עצמך לרצונו יתברך וממילא הרצון שלך הוא מתגדל והוא נהיה רצון ה'. כי מה שאתה רוצה בעצם, זה מה שהקב"ה רוצה. ובכלל, מה שאדם רוצה זה מה שהקב"ה רוצה, כי כוח הרצון של האדם הוא גם כן יצירה אלוקית. הקב"ה רצה שלאדם יהיה רצון אז כל רצונו של האדם הוא בעצם המשך לרצונו האלוקי של הקב"ה. כשאדם רוצה מה שהקב"ה רוצה, אז הוא מעלה את רצונו למקורו ולשורשו, והרצון שלו מתגדל ומתעצם ופועל. אז כשאנו ניגשים להתפלל, אנחנו צריכים לחשוב ולהתבונן בפנייה הזאת שלנו, או בהצדקה שבאמת ראויים אנו שהקב"ה יענה לתפילתנו. ואנחנו צריכים להתאים את רצוננו לרצונו יתברך. אדם מעלה את רצונו מעלה מעלה והרצון כביכול מתחבר מתאחד עם הרצון האלוקי, והרצון האלוקי פועל יחד עם רצונו. ממילא, הוא נעשה חלק מהרצון האלוקי והוא רצון פועל. אומר לנו הרב: "החפץ האישי בהיותו מבוטא במהלך עילויו למקורו, התפילה", כלומר החפץ האישי של האדם, הרצון האישי של האדם, כאשר הוא מבטא אותו ופונה עם הביטוי, הוא פונה למקורו שזה התפילה. "זהו הגילוי האיתן של גודל הרוח". כלומר, זה בעצם שיא הגילוי של גודל הרוח. כאשר אנו לוקחים את הכוח הרוחני שלנו ואנחנו מפנים אותו אל ריבונו של עולם, "התוכן התופס מקום יותר חשוב בעולם משוכלל... מה שנודע רק ליחידי סגולה, יוודע לכול, וטוהר הרצון וחוסנו, בנטותו בעוזו לסוד אלו-ה, זה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה". התרבות הולכת ומתפתחת, הולכת ומתרחבת, מתעמקת ומתגדלת, ומה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה - זו הנטייה, כשהרצון הטהור של האדם פונה בכוחו, בעוזו, לסוד אלו-ה, זה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה, "שתתנוסס בתפארה מידי עם עולם, בשביל העולם כולו, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים זו מגמה עתידית שהבית הזה שהבית ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". אנחנו נלמד את כל העמים להתפלל, לפנות אל הבית הזה. זאת אומרת, זו מטרה עתידית, לזכות לזה, להופעת התפילה. ראש מגדלי התרבות, כלומר, הרצון להתעלות למדרגות כל כך גבוהות בביטוי של תפילה לריבונו של עולם, שיהיה לו כוח פעולה יותר גדול מכל ההמצאות הטכנולוגיות והתעשייתיות וכד', מכל סוגי הפיתוחים שיש בעולם. התרבות, גם ההומנית גם הרוחנית, ראש מגדלי התרבות, זה יהיה בעצם גילוי כוחה של התפילה או גודלה של התפילה באופן עמוק. בעצם, כל מטרתו של האדם זה להיות שלם, זו מטרתו של העולם גם כן להיות מושלם ומתוקן. ושיא השיאים של שלמות ותיקון זה שכל הרצונות יתמלאו, שיהיו רצונות גדולים, והרצון שלנו יתאים לרצון האלוקי. לאחר מכן, כל האמצעים הטכנולוגיים שיש בעולם, יהיו הכלים להופעת הגילוי של התקיימות הרצון, הרצון הטוב. נשתמש בכל האמצעים להופעת עבודת ה' היותר גדולה, היותר שלמה. ההכנה לראש השנה אז זה ענייננו בחודש הזה, לעבוד על התפילה. כפי שאמרתי בפעם הקודמת, התפילה היא עבודת ה', התכלית של התפילה היא לא קיום הבקשות שלנו, אלא התכלית זו הקירבה שלנו לריבונו של עולם, והתפילה היא פעולת ההתקרבות. כאשר אנחנו מתקרבים לריבונו של עולם וכל מה שיש לנו אלו צרכים ובקשות, זה רק בכדי שנפנה לריבונו של עולם ונגדיל את השייכות שלנו אליו, את הכרת התלות שלנו בו והחפץ של הדבקות שלנו אליו. נותרו לנו כשבועיים עד ראש השנה. אנחנו צריכים לעלות לשלב חדש של עבודת ה', של שקידה בלימוד התורה שצריכה להתבטא בהרבה יותר מאמצים גם כמותיים וגם איכותיים. הייתי במשך השבוע כמה פעמים בתחילת סדר בוקר, והייתי מצפה שבשעה תשע כבר תהיה ישיבה מלאה כולה בלהט של לימוד בתוך הסוגיות. ללמוד בעיון שלוש שעות זה המינימום שבמינימום. צריך להגיע לסדר העיון מתוך תוכנית, איך אני מוציא את כל השעות האלה מן הכוח אל הפועל, לא בעצבנות, אלא במנוחת הנפש, אבל גם בשקיקה גדולה מאוד, להגיע למיטב שאפשר, למירב שאפשר, ולנצל ממש את השעות האלה במלואן. ואחר כך אותו הדבר בסדר הבקיאות של אחר הצהריים. וכך להגיע לתוצאות יותר גדולות ממה שהגענו בשבוע שעבר, וככה כל הזמן להתקדם. והשבועיים הקרובים, לעשות אותם באמת שבועיים של אש של תורה, אש שיוקדת שכל מי שיכנס לבית המדרש שיהיה בסכנה של שריפה מרוב להט האש הבוערת של אהבת התורה והדבקות בה. וכך בתפילה כמו בלימוד, וכך גם בין אדם לחברו, שזה מוכרח להיות מחובר גם עם העבודה שלנו של בין אדם למקום. יותר ערנות, יותר תשומת לב, יותר אכפתיות מכל מה שקורה לאחרים. אנו רואים זאת גם בפרשה שלנו "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב ח), ומכאן לומדים כלל, שאדם צריך להיזהר "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (שם). צריך להיזהר לא לפגוע באחרים, לא לגרום לאחרים להיפגע, לראות איך למנוע מאחרים נזקים. כל אחד צריך להיות ערני מאוד בעבודתו, ערני בעבודה במצוות שבין אדם לחברו. בדרך כלל, קבענו, שאם מישהו נוסע בימי אלול זה יהיה בשבת הזאת, אבל במוצאי שבת מתחילים סליחות של אשכנזים וראוי לחזור כבר לסליחות. וכן, לא לנסוע יותר מדי מוקדם לפני שבת, לצמצם את הנסיעה כדי לא לצאת מהמהלך של הלימוד, ושנגיע בע"ה לימים הנוראים בשיא הרוממות שאנחנו יכולים. החינוך בישיבה, כמו ההמשך ממרכז הרב, זה לא חינוך כל כך של חרדה מפני הימים הנוראים, אם כי לא לבטל את התפקיד הזה של החרדה כמובן, אבל הדגש יותר שיש לנו ביטחון שהקב"ה רוצה את טובתנו, ובראש השנה אנחנו נלבש בגדים לבנים באמונה שהקב"ה ידון את כולנו לטובה. אבל בשביל שתהיה טובה גדולה מאוד, צריך לעשות גם יותר מאמצים. אנחנו יודעים שיהיה לטובה, אבל כמה לטובה… צריך בחינה של 'גילו ברעדה', לא עצבנות, לא מתח לא בריא, אלא להט של אש, של קודש, של התלהבות. לנצל את הזמנים, מוצאי שבת, יום שישי שעדיין ארוך, לנצל את הימים האלה, וזה מתקן את כל השנה כולה. אם אנחנו מסיימים את השנה בסימן הזה של עלייה, זאת אומרת, שאנחנו שבנו בתשובה, ואנחנו באים עם רמה אחרת, גבוהה יותר, לקראת ימי הדין. אז חזק ונתחזק בעז"ה, שיהיו לנו הימים האלה ימים מרוממים, ימים של התעלות, ימים של ברכה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il