ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים קול צופייך

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
גשמים של אהבה
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
הגמרא המפורסמת במסכת תענית (דף יט) על התפילה של חוני המעגל מדברת בעצם על אהבה: "אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ, נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ, הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים מְנַטְפִין, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת. כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין, אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתֶךָ. אָמַר, לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, יָרְדוּ בְזָעַף, עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, שֶׁאֵין כָּל טִפָּה פְּחוּתָה מִלּוֹג. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת, כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין, אֶלָּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו, לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִיקְנָן, עַד שֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים".
בהמשך הגמרא מסופר כי "שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרֵנִי עָלֶיךָ נִידּוּי, שֶׁאִילּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ?" (כי אם מישהו כמו אליהו הנביא היה גוזר שלא יהיו גשמים, מה היה עושה הקב"ה? אחד גוזר שירדו ואחד גוזר שלא ירדו. בסופו של דבר היה שם שמים מתחלל). "אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנֶךָ, כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֹמֵר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְרָחְצֵנִי בְחָמִין – מוֹלִיכוֹ. שָׁטְפֵנִי בְצוֹנֵן – מוֹלִיכוֹ. תֵּן לִי אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים – וְנוֹתֵן לוֹ. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג) 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶךָ'."
הסיפור הזה בא ללמד אותנו כי הגשמים הם באהבה. וכך כתב על זה בעל הבן איש חי בספרו "בן יהוידע" (על מסכת תענית דף ו') בשם האר"י ז"ל דבר יסודי בהבנת עניין הגשמים, שכאשר אנו רואים גשמים יורדים, אנו רואים את הצד הגשמי של השפע שיורד משמים, את הגשמיות. אבל באמת הגשמים הם תוצאה של השפעה רוחנית מהשמים. השפעה של חיים. אלוקים משפיע לנו את החיים הללו דרך הגשמים שהם הצד הגשמי של השפע. ובלשון האר"י ז"ל "יורד עם הגשמים מלמעלה כוח אור". הגמרא אומרת את הדברים הללו במילים של גמרא: אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה) "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם סֶלָה".

גשמי ברכה בארץ ישראל
זו מעלה לחיות ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד". אין ספק שזה מחייב לחיים אחרים במקום ש"עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". במיוחד אם זוכרים את המציאות הרוחנית של מצרים – מציאות שנובעת מהצורה שבה הם מקבלים את המים שלהם. דרך הנילוס.
מו"ר הרב זצ"ל אמר פעם כי גשם הוא התייחסות ברכה של אלוקים, וזו בדיוק מעלתה של ארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים פרק יא י).
מגשימים את הגאולה
יש הבדל בין קריאת שמע לבין תפילה. אסור להתפלל בתוך מקווה של מים, כי לא כך עומדים לפני ה'. רק בכבוד וביראה. אבל קריאת שמע מותר לקרוא בתוך מקווה אם מערבבים את המים. בקריאת שמע אנחנו מדברים לעם ישראל ולעצמנו.
זו הסיבה שבגללה לא מתפללים או מודים בתפילה על גשם בקיץ, אבל מזכירים גשם בקריאת שמע גם בקיץ. כי צריך לזכור בכל השנה כולה שהקב"ה מנהל את העולם. וכל הפירות והלחם שאנו אוכלים בכל מקום מקורו בגשם ומקורו בדברי ה'. אבל לא מתפללים על דבר שלא בזמנו.
בקריאת שמע אומרים: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ומהו "לעבדו בכל לבבכם"? מסביר רש"י: "תפילה". ועיקרה של התפילה הוא תפילת י"ח. ועיקרה הוא לא קריאת המילים מהסידור, אלא עבודת הלב. לנקות את הלב ממחשבות זרות. לטהר את הלב, לבקש מאלוקים באמת מכל הלב.
הפסוקים הללו בספר דברים הם הפסוקים שקודם קריאת שמע. חכמינו למדו מהחזרה על הציווי לאהבת ה' כי אפשר לומר "שמע ישראל" באימה, ביראה, בשמחה, בניגון או בשירה. אבל העיקר הוא לומר אותה "באהבה". כך אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כל פעם בקדושת כתר, בקרבנות בשחרית ובתחנון שני וחמישי, לומר שמע ישראל "באהבה". לכן לפני שאנו אומרים שמע ישראל אנו מעוררים את האהבה לאלוקים ומזכירים שבע פעמים (!!) את המילה "אהבה" בברכת "אהבת עולם" של שחרית.
ומנין שהתפילה קרויה "עבודה"? מהמלך הגוי דריווש, שלפני שהוא משליך את דניאל לגוב האריות הוא אומר לו: "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּה פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ" (דניאל ו) – האלוקים שאתה עובד לו בקביעות הוא יצילך מהאריות הללו. מזה למדנו שכדי לקיים "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" באמת – מתפללים מהלב. וכשמתפללים באהבה – הקב"ה מבטיח גשמים. שזה עיקר החיים של האדם. "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים פרק יא יג). ובאמת כשיש גשמים יש ברכה לכל החיים על פני האדמה. וגם ישועה פרה ורבה בו. גם הגאולה של עם ישראל תלויה בגשמים הללו. כי בלעדיהם – אין קיום כאן בארץ ישראל.

גשם של שמחה
מובא ב"מגיד מישרים" (אמור) לרבי יוסף קארו זצוק"ל שפעם הלכו הוא וחבריו להתפלל בציון של רבי שמעון בר-יוחאי בחול המועד סוכות. הקיפו את הציון בלולבים ובאתרוגים כמו שעושים בסוכות, וירדו להם גשמים. חשב רבי יוסף קארו שגשם בסוכות הוא סימן רע, שזה לא זמנו. אמר המגיד: דע לך שהגשם בא מחמת השמחה שיש לרבי שמעון מהעובדה שאתם לומדים על קברו. ובכל פעם שאתם לומדים על קברו או בכפר שלידו, יש לרבי שמעון שמחה גדולה. עוד אמר לו המגיד כי בכל עת שתהיה להם צרה ידעו שהתפילה על קברו של הצדיק וההקפות בלולבים ובאתרוגים מועילה לעורר זכות הצדיק להביא ברכה רבה.

גשמים בזכות נשים
הגמרא מספרת (תענית כ"ג ע"ב) על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שבכל פעם שהוצרכו לגשמים, היו החכמים פונים אליו שיתפלל, והיה יורד גשם. ופעם אחת הוצרכו לגשמים, ושלחו אליו, ועלו הוא ואשתו לעליית הגג להתפלל, והנה עלו העננים קודם מעל אשתו. שאלוהו מדוע נענה הקב"ה לתפילת אשתו בתחילה: "ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצדה?) – משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה (זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה, ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים). אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו]" – (בגלל עוד עניין זכתה לכך, לפי שהיתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותינו שישובו בתשובה ואילו אני התפללתי עליהם שימותו).
נשאלת השאלה, וכי אבא חלקיה לא יכול היה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה? אלא יש לבאר, שישנם שני סוגי בריונים, יש בריונים שיודעים את ההלכה אך הם נגד הדת, וכנגדם אין מה לעשות, אבל ישנם בריונים שהם בחינת מומר לתיאבון, ועליהם אפשר להתפלל שיחזרו בתשובה. ואבא חלקיה חשב ששכניו הם מהסוג הראשון, ובאה אשתו ואמרה לו שהם מהסוג השני ועדיין יש להם תקנה.
הרב זצ"ל אמר על כך, כי נהגו עם אשתו מידה כנגד מידה. היא הייתה נותנת לעני מיד את מבוקשו ולא מצריכה אותו ללכת למכולת לקנות, ואולי יאבד לו הכסף של הצדקה, ולכן התפילה שלה נענתה מיד. ולא זו בלבד, אלא שהייתה מלמדת זכות על ישראל במידה מרובה. כך הקב"ה בזכותה לימד זכות על ישראל במידה מרובה.
בשנת תש"ס הייתה בצורת ממושכת, ומו"ר הרב זצ"ל הציע לנשים שהיו בשיעור שלו להתפלל בכותל על הגשמים. ואמר להם שהסיפור בגמרא על אשתו של אבא חלקיה הוא לא רק סיפור היסטורי, אלא הוא הדרכה לנשים של דורנו לדעת את כוחן הגדול בתפילה. וקבעו תפילה ביום שני בכותל המערבי. ובאותו יום בתפילה התחילו לרדת גשמים.
אחר כך אמר הרב כי זה מה שהגמרא אומרת שזהו הזמן המעולה לקבלת התפילה, כמו שמסופר בגמרא (תענית כה): "שמואל הקטן גזר תענית וירדו גשמים קודם הנץ החמה. סבורין היו העם לומר שבח הצבור שנשמעה תפילתם קודם שביקשו. אמר להם שמואל הקטן שאין זה סימן ברכה. המשיל להם משל לאדם שבקש דבר מהמלך ורצה לדבר עמו, אמר המלך: תנו לו מבוקשו מיד ולא אשמע את קולו. שוב פעם גזר שמואל הקטן תענית וירדו גשמים לאחר התענית, לאחר שקיעת החמה כסבורים העם שזה שבחו של ציבור שנשמעה תפילתם. אמר להם שמואל הקטן שגם זה לא משובח. משל לעבד המבקש פרס מרבו, אמר להם המתינו לו עד שימתקמק ויצטער ואח"כ תנו לו".
שואלת הגמרא, לדעת שמואל הקטן מתי שבחו של ציבור? ועונה שכאשר מתפללים "משיב הרוח" ונושבת רוח, אומרים "מוריד הגשם" ויורד גשם, זה אמר שמואל הקטן בענווה שלו. כי בגמרא משמע שיש חילוק והבדל אם גזרו תענית וירדו גשמים לפני חצות או אחרי חצות. אם לפני חצות היום, יפסיקו לצום "ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול" (עיין תענית י"ט כ"ה, שו"ע תקע"ו סעי' י"א, הרמב"ם פ"א תעניות הלכה ט"ז), היינו הודו לה' כי טוב – כ"ו פסוקים.
ועל כן הזכיר הרב לאותן נשים שקבעו לעצמן להתפלל תפילה לירידת גשמים שהן צריכות ללכת לכותל להודות לה' ולומר הלל הגדול, מזמור "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" שיש בו כ"ו פסוקים. וכמובן גם לנשים אחרות. והסיפור הזה בא ללמד אותנו, כפי שהיה נוהג מו"ר הרב זצ"ל תמיד לומר, שהתפילה היא לא זכות ששייכת רק לבבא סאלי או לצדיקים אחרים. היא זכות של כל עם ישראל. "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים פרק ד ז).

הלכות שאילת גשמים
משיב הרוח – הודאה או תפילה?
בגמרא (תענית כד ע"א) מובאים כמה מקרים שבהם המתפלל אמר "משיב הרוח" ונשבה הרוח; אמר "מוריד הגשם" וירד הגשם. ומפורסם הסיפור שמביאה הגמרא בבבא מציעא (פ"ה ע"ב): "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי (אליהו הנביא היה מצוי בישיבתו של רבי). יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא (ביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא) א"ל (רבי לאליהו הנביא) מאי טעמא נגה ליה למר? (מדוע התעכבת מלבוא) אמר ליה (אליהו הנביא): אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה (הלכתי למערת המכפלה והערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו) וכן ליצחק וכן ליעקב. (שאל אותו רבי) ולוקמינהו בהדי הדדי (מדוע לא הערת את שלושתם ביחד)? סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה (אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן אין ניתן לי רשות להעמידן יחד). א"ל (רבי) ויש דוגמתן בעולם הזה (שתפילתן נשמעת)? אמר ליה (אליהו): איכא ר' חייא ובניו.
גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו (בקשו מר' חייא ובני להיות שליחי ציבור), אמר (ר' חייא) "משיב הרוח" ונשבה זיקא (ונשבה הרוח) אמר "מוריד הגשם" ואתא מיטרא. כי מטא למימר (כשהגיע לומר) "מחיה המתים" רגש עלמא (נעשה רעש בעולם העליון שחששו שמא יאמר מחיה המתים ויקמו המתים לתחיה קודם זמנם) אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? (מי גילה רז זה בעולם)? אמרי: אליהו! אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא (היכו את אליהו הנביא בששים מלקות של אש). אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו" (ירד אליהו הנביא על התיבה ונדמה להם כמו דב של אש, ובלבל אותם ולא יכלו להמשיך בתפילתם).
ולכאורה זה פלא, כיוון שאנו יודעים שברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" שנאמרת בברכת "מחיה המתים", היא הודאה, ולכן אם אדם שכח לומר אותה בברכה השנייה הוא לא יכול לומר אותה בברכת "שומע תפילה". שהרי ברכת "שומע תפילה" היא ברכה המיועדת לבקשות, ו"משיב הרוח" אינה בקשה אלא הודאה. ממש כמו "מי כמוך אב הרחמן" שמי ששכח לומר לא יכול לומר אותו ב"שומע תפילה" מאותה סיבה.
וצריך לומר שיש אנשים שההודאה שלהם מספיקה בבחינת "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה פרק סה כד), שזה אמנם בחינה של התפילה בימות המשיח, אבל יש צדיקים שכבר עכשיו ה' מתייחס כך לתפילתם.

שליח לענייני שאילת גשמים
הגמרא (ברכות כט ע"א) אומרת שאם אדם שכח ולא אמר משהו שבגללו צריך לחזור על התפילה, הוא יכול לצאת בתפילת שליח הציבור, בחזרת הש"ץ. ובמשנה (ראש השנה לג) יש מחלוקת תנאים האם אדם שיודע להתפלל יכול מלכתחילה לסמוך על שמיעת חזרת הש"ץ. לדעת חכמים רק מי שאינו בקי יכול לסמוך על שמיעת חזרת הש"ץ במקום תפילת שמונה עשרה. ולדעת רבן גמליאל גם הבקי יכול לכתחילה לצאת ידי חובת תפילה בשמיעת חזרת הש"ץ. ו"כשם שמוציא ש"ץ את אינו בקי כך מוציא את הבקי" (גמרא דף ל"ד התוס' שם ד"ה כך וכן התוס' בברכות כט ד"ה טעה). משמע שבה"ג פסק כרבן גמליאל, אך הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ח הלכה ט) פסק כחכמים. וב"שולחן ערוך" (קכד סעיף י') פסק כמותו שלכתחילה אדם לא יכול לסמוך על חזרת הש"ץ במקום תפילת י"ח של יחיד. אמנם אם טעה הדין שונה. וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (רסח) שאם אדם שכח וטעה והתפלל תפילת חול בשבת, יכול לשמוע חזרה מעין שבע – ומועיל במקום תפילה. וכן פסק ה"שולחן ערוך" (בסימן קכד) שאם שכח "יעלה ויבוא" – יכול לשמוע תפילת הש"ץ.
מקשה ב"בית יוסף", הרי לכאורה הדין שאפשר לשמוע מש"ץ רק באינו יודע להתפלל, כי הלכה כדעת חכמים שמוציא רק את מי שאינו בקי ולא כרבן גמליאל? ותירץ שכיוון שכבר התפלל ורק בא לתקן מה ששכח "יעלה ויבוא" – הוי כאינו בקי. וזה כמו "עם שבשדות" שניכר רצונם לקבל ברכה ולכן גם אם הם עומדים אחרי גבם של הכהנים – הם נכללים בברכה. לעומת מתפלל שנמצא בבית הכנסת ועומד אחרי גבם של הכהנים שניכר שלא חפץ בברכה והברכה לא כוללת אותו.
כך הדבר כאן. אין זה שהאדם מזלזל בתפילה, חלילה. שהרי התפלל, אלא שטעה. לכן מספיק לשמוע את הש"ץ כאילו הוא "אינו בקי". אבל מי שבקי ולא רוצה להתפלל אלא לצאת ידי חובה בתפילת הש"ץ – הרי זה כמי שאינו בא לפני הכהנים, שאינו מתברך. ע"כ פסק ב"שולחן ערוך" סי' קכ"ד סע' י' בלשון זה "דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי שליח צבור מוציאו".

חשש שלא ישים לבו
אומרים הב"ח והמהרש"ל שלצאת ידי חובה בתפילה הש"ץ זו בעיה, כיוון שיש לחוש שמא המקשיב לא ישמע היטב את כל המילים מהש"ץ. חולק עליהם בעל ה"שלמי ציבור" ואומר שמדברי הגמרא בעניין תפילת ראש השנה אנו לומדים שאפשר לסמוך על הקשבה לתפילת שליח הציבור (עיין ש"צ עמוד קי"ח באורך). ואם יחזור להתפלל – יפסיד "קדושה" ו"ברכת כהנים" וכד'.
לכן אם צריך לחזור, יעמוד בשתיקה כמו בתפילת שמונה עשרה, ישמע בשתיקה את חזרת הש"ץ מהחזן עד "ברך עלינו", יענה על "קדושה", יענה "אמן". לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" ולא יענה "אמן" על ברכת כהנים. ובסיום שמונה עשרה יפסע ג' פסיעות ב"עושה שלום". ותעלה לו תפילה ששמע מהש"ץ כמו שהתפלל בעצמו. ובלבד שישים לב לא לדבר ולכוון לכל ברכותיו של הש"ץ. ועדיף שיכוון כשסידור בידו (שו"ע בסימן קכד ס"ע א. ב"ח שם ועיין כה"ח שם ס"ק ד').

עולה יחיד לצורכי הרבים
הזכרנו קודם את ההבדל בין "משיב הרוח", שהוא הודאה, ל"ברך עלינו" שהוא בקשה על גשמים. האשכנזים לא מבדילים בפתיחת הברכה בין "ברכנו" ל"ברך עלינו", אלא שבחורף הם אומרים "ותן טל ומטר לברכה", מה שלא נאמר בימות החמה.
הגמרא במסכת תענית אומרת שדוחים את תפילת הגשם לז' חשוון כדי לצרף אלינו את תפילת האחרון שבישראל. כך אומרת הגמרא: (תענית י' ע"א) "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". והלכה כרבן גמליאל. החזון איש מסביר כי גם הסיבה של תנא קמא שאומר כי שואלים גשמים בג' במרחשוון, היא מאותה סיבה "שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת", אלא שנחלקו כמה זמן לוקח עד לאחרון שבישראל להגיע לנהר פרת.
יש כאן התחשבות בתפילת יחיד של עובר דרכים, שלא ירדו עליו גשמים כל עוד הוא בדרך. בגללו קבעו חכמי ישראל את זמן בקשת הגשמים בז' חשוון לכל עם ישראל. הכול בגלל ה"אחרון שבישראל" שלא רוצה גשם עד שיגיע לביתו. ולכאורה זה סותר את תפילת הכהן הגדול בבית המקדש בקודש הקודשים ביום כיפור שהיה אומר: "ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו".
וצריך לומר שההסבר הוא בסיבתו של הולך הדרכים. אם זה יחיד שטובתו מתנגשת בטובת הכלל, "שלא תיכנס תפילתו". אבל אם הוא עולה לרגל, חכמי ישראל מתקנים תקנה למענו. סימן לדבר הוא רבי חנינא בן דוסא שהגמרא מביאה את המעשה שלו מיד אחר כך: "רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא הֲוַה קָאֲזִיל בְּאוֹרְחָא, שָׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ (היה הולך בדרך וירד עליו גשם). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְנַחַת, וַחֲנִינָא בְצַעַר?! – פָּסַק מִטְרָא (פסק הגשם). כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ, (כשבא לביתו) אָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְצַעַר, וַחֲנִינָא בְנַחַת?! – אֲתָא מִטְרָא (חזר הגשם). אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכַהֲנָא רַבָּא לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא?" (מה הועילה תפילתו של הכהן הגדול לגבי תפילתו של רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא?).
לרבי חנינא בן דוסא לא היה משלו כלום. הוא הסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. כשהוא הולך בדרך הוא הולך לצרכי כלל ישראל ולא לעסקיו הפרטיים. גם כשהוא מגדל בעלי חיים זה לצורך השבת אבדה של מישהו פרטי. מאידך למדנו שחייו הם לצורך הכלל. הגמרא אומרת שהיתה בת קול יוצאת ואומרת שבזכותו של רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא העולם ניזון. ממש כמו שהיה צריך להיות הכהן הגדול. דואג גם לכלל וגם לפרט. וכן בעניין העולה לרגל הזה, שלא הלך לצורך פרטי שלו, אלא עלה לרגל לירושלים להתפלל יחד עם כולם על כלל ישראל. לכן כולם מחכים לו עד היום.

אין בית מקדש, יש עולי רגלים
הגמרא (תענית ב' ע"א) דנה במחלוקת על הזמנים השונים שבהם מתחילים לבקש גשמים. הגמרא מביאה סתירה בדברי רבי יוחנן, שאומר כי ברגע שמתחילים להזכיר ולומר "משיב הרוח" בהודאה, מתחילים לבקש גשמים ב"ברך עלינו" ולומר "ותן טל ומטר לברכה".
מתרצת הגמרא: לא קשיא, הא לן והא להו. בני בבל דוחים את בקשת הגשמים כיוון שיש להם פירות בשדות. אבל בני ארץ ישראל כבר אוספים את התבואה מהשדות לפני סוכות, ולכן יכולים לבקש גשמים מיד אחרי סוכות ולא לחכות לז' חשוון. מקשה על זה הגמרא: הרי גם בני ארץ ישראל חוששים בגלל עולי הרגלים! מתרצת הגמרא שרבי יוחנן דיבר רק בזמן שאין בית המקדש קיים, שאז אין עולי רגלים ולכן לא חוששים לחכות לז' בחשוון.
בימינו, שאין לנו בית המקדש, היה ראוי לשאול ולבקש גשמים ביחד עם הזכרת השבח שלהם מיד אחרי סוכות. ברגע שאומרים "משיב הרוח" צריכים גם לומר "ברך עלינו", אבל בפועל אין אנו עושים כן. ומה הטעם לכך?
הר"ן באמת כותב שכיום למעשה צריכים לקבוע שלשה זמנים: בארץ ישראל – מיד אחרי החג. אם יש פירי בדברא, דהיינו שיש פירות בשדות וסיבות מיוחדות לדחיית הבקשה – יבקשו בז' מרחשוון. בחוץ לארץ – שואלים ומבקשים גשמים שישים יום לתקופת תשרי.
ואומר הר"ן שזהו הדרך המחוור בעיניו, וכך צריך לנהוג אלא שאין כוח בידיו לשנות נגד דעת הרי"ף והרמב"ם (בפ"ב מהלכות תפלה) שקבעו רק שני זמנים, והם ז' מרחשוון ושישים יום לתקופת תשרי ותו לא, ולמעשה אינו יכול לחלוק עליהם. ומוסיף הר"ן, שהוא שמע שגם בימינו עולים לרגל אף על פי שאין בית המקדש, כמו שהיו עולים בזמן בית המקדש. ואם כן, יש הצדקה למנהג שגם בימינו ממתינים לז' מרחשוון, שהוא הזמן שייקח לאחרון העולים בימינו לרגל להגיע חזרה לבבל.
בפועל נוהגים כדעת הר"ן במקרה של טעות. אם אדם אמר "ברך עלינו" ושאל בגשמים בתקופה שבין שמיני עצרת לז' חשוון – למרות שזו טעות, לא יחזור, הואיל ומעיקרא זה זמן שאילת גשמים ומה שאין אנו שואלים זה משום עולי רגלים.

עלייה לרגל לשם עלייה
מו"ר ורבנו הרב זצ"ל היה רגיל לשאול האם בימינו, שאמצעי התחבורה מהירים מאוד ולא לוקח 15 יום להגיע לנהר פרת אלא כמה שעות של טיסה, משתנה זמן שאילת הגשמים. הרי למה לנו לעכב את הגשמים אם ממילא זה לא מפריע כלל להולכי דרכים?
מה גם שבנבואת ישעיהו כתוב על הזמן שייבנה בית המקדש שכל האומות ינהרו אליו (ישעיהו ס) "אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ". וכן כתוב (שם מ"ט כג) "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי". כולם יתגייסו לעזור לעם ישראל להגיע לירושלים ולחזור לבתיהם. לשם כך יפעילו את כל המטוסים שבעולם לעשות רכבת אווירית אדירה לירושלים לפני החגים. ויש לשער שבוודאי לא יצטרכו 15 יום לחזור לביתם, ואף לא יומיים. ואם כן, כבר בימינו, שתנאי התחבורה שונים, מן הראוי להקדים את שאילת הגשמים.
וענה שבאמת בזמן המשיח ייתכן שיקדימו את שאילת הגשמים לפי העניין ולפי המהירות שבה מגיעים לכל מקום. מאידך ייתכן מאוד שלעתיד לבוא, כאשר יבואו בני חוץ לארץ להקריב קרבנותיהם בארץ, יעכבו אותם לבל יחזרו לארצם אלא יישארו בארץ הטובה הקנויה לעם ישראל קניין עולם, ומה להם ולחוץ לארץ, אדרבה עליהם להישאר כאן ולקיים מצוות התלויות בארץ, ולהיות בקרבת ירושלים ובמחיצת בית המקדש וכו', ועל כן לא יהיו כלל עיכובים בגלל החוזרים, שלא יהיו כאלה. ושמא ישאלו עדיין בז' במרחשוון, לפי שייקח שבועיים לאותם העולים מחוץ לארץ, שבוודאי יעמדו בתור בפתחי בתי הדיינים, לבקש היתר לחזור לחוץ לארץ כדי ללכת ולהביא את חפציהם לכאן ולגור בארץ.

גשם של ספקות
אדם התפלל מנחה, ובלילה לפני ערבית או לאחריה התעורר אצלו ספק האם במנחה אמר "ברכנו" או אמר "ברך עלינו", או בנוסח האשכנזים אם אמר "ותן ברכה" או "ותן טל ומטר לברכה", וזה היה בתוך 30 יום ולא אמר 90 פעם "ברך עלינו". הכלל אומר שאם מסופק בתוך הזמן – חוזר.
אומר הרב כף החיים שהדין של ספק שבגללו חוזר זה דווקא בסמוך לתפילה. אבל אם הספק התעורר לאחר זמן רב, אין זה ספק ואינו חוזר. ואפילו אם התעורר הספק בסוף אותה תפילה לא חוזר, והטעם כי אנו אומרים שאם זה בתוך התפילה, הרי הספק ספק. אבל אם זה אחר זמן, היינו בסיום כל התפילה, ייתכן שאמר כדין ועתה לאחר זמן הוא מסתפק ועל כן לא חוזר (כה"ח מח).
לפי המשנה ברורה (ס"ק ל"ח) אם אדם זוכר שחשב על כך לפני התפילה – אינו צריך לחזור, אך אם לא חשב על כך – עליו לחזור אפילו כשהספק התעורר לאחר זמן רב. למעשה מדין ספק ברכות להקל יש לנהוג כדעת כף החיים שלא לחזור, אך יכול לומר תפילת נדבה.

טעות – לעולם חוזרת
על אדם הנזכר בטעותו בתוך התפילה כתב מרן ה"שולחן ערוך" (קי"ד ה'): "אם בימות הגשמים לא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל – חוזר". ובסעיף ו' כתב: "במה דברים אמורים שמחזירין אותו, כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם ולא אמר מוריד הטל, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה ואז חוזר לראש התפילה" וכו'. "ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה".
יש מחלוקת יסודית בין רבנו יונה לראבי"ה בעניין זה, אם אדם סיים את הברכה, ואמר "ברוך אתה ה' מחיה המתים" ונזכר שלא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", האם יאמר כאן או שיחזור לראש הברכה? לפי הראבי"ה, אם סיים ברכה ולא התחיל את הברכה הבאה הרי זה כאילו עדיין לא סיים את הברכה הקודמת ויכול לתקן עכשיו בדבר שחייב לחזור. ולפי רבנו יונה, אם סיים את הברכה, אף על פי שלא התחיל את הברכה הבאה אינו יכול לתקן בין הברכות וחוזר לראש.
מרן ה"שולחן ערוך" פסק כמו הראבי"ה, שרק אם התחיל את הברכה הבאה חוזר לראש, אבל אם סיים את "מחיה המתים" ולא התחיל את "אתה קדוש" – יכול לתקן במקום. ויש לזה השלכות לעוד הלכות.
המשנה ברורה בבאור הלכה (קי"ד ד"ה "בלא חתימה") הביא את המחלוקת הזאת ונוטה לומר שלא פוסקים כמו ה"שולחן ערוך" שפסק כהראבי"ה, אלא פוסקים כרבנו יונה, וכתב שמשמע מהגאון בבאור הגר"א שפוסק גם כן כרבנו יונה, ועיין בדבריו "להכריע נגד השולחן ערוך קשה מאד והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע".
ומכל מקום גם המשנה ברורה לא יפסוק כן במקום של חשש ברכה לבטלה. כגון מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בראש חודש ונזכר לאחר שסיים את ברכת "המחזיר שכינתו לציון", שלפי הראבי"ה יאמר שם "יעלה ויבוא", וגם המשנה ברורה יודה בזה שכך צריך לעשות. אבל בשאילת גשמים אם אדם סיים את ברכת השנים ואמר "ברוך אתה ה' מברך השנים", ונזכר שלא אמר "ותן טל ומטר לברכה", אינו מתקן במקום הואיל ויכול לתקן ב"שומע תפילה".
אבל אנו לא זזים מדעת ה"שולחן ערוך" שפסק כהראבי"ה שאם סיים ברכה ולא התחיל את הברכה הבאה, יכול לתקן במקום גם ב"ברכת השנים". לכן, אם אמר "מחיה מתים" ולא הזכיר גשמים וגם לא הזכיר טל ונזכר שם – יתקן במקום ויאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני שיתחיל "אתה קדוש". וכן אם אמר "ברכנו" במקום "ברך עלינו" ונזכר לאחר שאמר "מברך השנים" – מתקן במקום לפני "תקע בשופר". ואם אמר "המחזיר שכינתו לציון" ולא הזכיר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית ובמנחה, יאמר שם "יעלה ויבוא".
ויהי רצון שיתקיימו בנו הברכות האמורות בפרשת "בחוקותי" (ויקרא כו) המתחילות בגשמים והולכות ועולות בהשראת שכינה ובהולכת עם ישראל קוממיות: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת" אכי"ר.


זהירות משעטנז
סיפר הרב אברהם דוד, רב קהילה בלונדון, כי כשהרב זצ"ל שהה באנגלייה זה היה בתקופת החורף הקשה. הם הציעו לרב מעיל, אבל הוא לא רצה ללבוש אותו מטעמים שלו. באותו יום ירד גשם עז, אבל הרב הגיע לבית הכנסת יבש לגמרי. זה פלא גדול, שכן כל מי שהגיע אחריו הגיע רטוב עד לשד עצמותיו.
סיפור דומה מספרת הרבנית שתחיה, על ביקור שהיה להם בקנדה בקהילות היהודיות בשבת. וכך מספרת הרבנית: ירד גשם זלעפות, והמרחק בין המקום בו שהינו לבית הכנסת, היה גדול. הביאו לרב זצ"ל מעיל, אך הרב סירב ללבוש אותו כי חשש משעטנז.
הרב ראה שדאגתי לו ואמר לי לא לדאוג. ובאמת כשהרב הגיע לבית הכנסת הוא היה כולו יבש. כאילו שהיה עליו מגן שקוף. נעליו היו אמורות להיות ספוגות במים, אך גם הן נותרו יבשות.
שאלתי אותו: איפה כל הטיפות?
הרב אמר לי בחיוך: הלכתי בין הטיפות, ואחר הוסיף בלחישה שלא אשאל את השאלה הזאת בקול. אחר כך כבר לא שאלתי יותר.

תתפלל שהגשם ייפסק
סיפר הרב זצ"ל: לפני כמה שנים ירדו גשמי ברכה, והירדן עלה על גדותיו והיה חשש שהמים יציפו את כל טבריה. התקשרתי לרב אחד מטבריה ואמרתי לו: תראה שיש סכנה בדבר, ויש תפילה מיוחדת שהמים לא יעלו. ואע"פ שאין מתפללים על רוב טובה. עם זאת כתוב ב"שולחן ערוך" כי בצפת היו מתפללים שלא יהיו מפולות מחמת הגשמים. אם כן כשיש סכנה מותר להתפלל.
ואמר לי אותו הרב: אנחנו לא יכולים להתפלל שלא ירד גשם. כל כך הרבה שנים התפללנו לגשם הזה שיבוא ויציף את הכנרת. וכשזה קורה אנחנו כל כך שמחים שלא יכולים לבקש עצירת גשמים.
אמרתי לו: אם כך אתם מרגישים, בשמים ידאגו שלא יקרה לכם נזק מטובה זו. וכן היה.

שבגללי לא ירד גשם?
סיפר הרב משה הררי: בליל שבת חורפי וסוער במיוחד, יצא הרב זצ"ל ל"שלום זכר" אצל אחת המשפחות בשכונת קריית-משה. לאחר שבירך את המשפחה, המשיך לבית הכנסת לתפילת הבקשות, כמנהג הספרדים בלילי השבת של החורף.
באותה שבת היה מאוד גשום. אנחנו ליווינו את הרב וראינו כי כל הזמן ירד גשם, פרט לשעה שבה הרב היה הולך ברחוב. באותן דקות שהרב היה הולך ממקום למקום, הגשם הפסיק. ברגע שהרב נכנס לתוך מבנה – הגשם הסוער התחדש.
כשיצאנו מהבקשות בבית הכנסת ראינו, כצפוי, שהגשם פוסק. לא התאפקתי ואמרתי לרב: "אומרים עליך, הרב, שבכל פעם שאתה הולך בחוץ, הגשם פוסק, וכאשר אתה בבית – הגשם מתחדש". הרב הזדעזע. מייד הוא אמר: "מה פתאום? בגללי הגשם פוסק? אם זה תלוי בי, אני גוזר עכשיו שירד גשם".
באותו הרגע שהרב סיים את דבריו קרה דבר פלא. גשם זלעפות שלא נראה במקומינו בדרך כלל החל לרדת. הרב, שהיה ללא מעיל, נרטב כולו עד לשד עצמותיו, ואני כל כך הצטערתי שגרמתי לצדיק צער. גם בגלל שנרטב בגללי, וגם בגלל שגילתי את סודו.
עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il