בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

שיחה לפרשת וישלח תשע"ג

המבט הייחודי של יעקב

רק אדם ברמה של יעקב יודע מתי להשתחוות לעשו. יעקב מסתכל במבט רחב בניגוד לבניו. לבית אל יש כח לאחד ולהפריד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ז כסליו תשע"ג
11 דק' קריאה 46 דק' צפיה
כבוד ישראל 1

איך יעקב משחווה לעשו?
הזוהר על פרשתנו (דף קעה, ב) שואל: איך יעקב השתחווה לעשו? הרי עשיו הוא רשע, ואיך יעקב השתחווה לו? אם תאמר שהוא השתחווה בגלל שעשו עלה לגדולה, כביטוי שכאשר שועל נעשה מלך משתחווים לו, הרי עשיו הוא כמו אל אחר, ויעקב לעולם לא ישתחווה לאל אחר!
מיישב הזוהר לפי מעשה שמסופר על דוד שגם הוא דורש ביאור. דוד שלח אל נבל הרשע לשלום: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א, כה, ו). וגם כאן נשאלת השאלה: איך דוד שולח לנבל שלום, הרי אין שלום לרשעים ואסור להקדים שלום לרשעים? משיב הזוהר, שדוד לא דיבר אל נבל, אלא הוא אמר שלום כלפי שמיא, לקדוש ברוך הוא. נבל חושב שדוד מדבר אליו, אך זה לא נכון. אותו דבר, כתוב: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מז, לא) כשיעקב חלה ויוסף בא לבקר אותו, יעקב לא השתחווה ליוסף, אלא הוא השתחווה לשכינה שנמצאת למעלה מראשותיו של חולה (שבת יב, ב). כך גם כאן, אצל עשו. נאמר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (שם לג, ג), אומר הזוהר שהמילה "הוא" רומזת לכך שהשכינה עברה לפני יעקב אבינו, ואליה יעקב השתחווה ולא לעשו. כשיעקב ראה את השכינה הוא אמר: עכשיו זה הזמן להשתחוות לקב"ה, ואז הוא כרע והשתחווה שבע פעמים. "עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (שם), אין הכוונה שיעקב השתחווה לאחיו, אלא עד שהוא הגיע לאחיו הוא השתחווה שבע פעמים, לשכינה וכשהוא הגיע לאחיו הוא הפסיק להשתחוות. כך אומר הזוהר.
לכאורה הדברים לא כפשוטם. מפשוטם של דברים נראה שיעקב השתחווה לעשו. אבל אני חושב שהמטרה של דברי הזוהר היא להעמיק את ההתבוננות בפשט. עשו מגיע עם כח שהקב"ה נתן לו, ארבע מאות איש, הכח הזה גורם ליעקב לפחד: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם לב, ח) והוא חושש ממנו. לא עשו עצמו הוא המפחיד, אין שום דבר שמתרחש בעולם והוא לא מאת הקב"ה, אבל התקרבותו של עשו ליעקב היא בעצם שליחות של הקב"ה, הקב"ה שולח ליעקב אדם מפחיד: עשו שהוא המקל של הקב"ה להעניש, אולי, את יעקב. במקרה כזה יעקב יודע למי לפנות. לא עשו הוא המסוכן, אלא הסכנה היא של עונש מצד הקב"ה. אולי יעקב צריך לעשות תיקון, אולי מגיע לו איזה עונש, ולכן יעקב פונה אל ריבונו של עולם. עשיו מייצג כאן, כמובן שלא לכתחילה, כח שרבונו של עולם שלח, ואל הכוח הזה שהוא בעצם הקב"ה יעקב משתחווה. יעקב יודע מי זה עשו, עשו הוא כלום, אבל יעקב פונה אל רבונו של עולם, שולח השליחות. דברי הזוהר לא שונים מהפשט, אבל נותנים עומק לפשט. צריך לדעת שכל דבר שקורה בעולם, ריבונו של עולם גורם. שום דבר לא קיים בעולם בלי שהקב"ה מקיים אותו, שום מעשה לא נעשה אם הקב"ה לא עושה אותו. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), גם במה שנגדי צריך לראות את ריבונו של עולם, לראות את ההשגחה האלוקית. כך נסביר גם את מעשה נבל הכרמלי. נבל הוא עשיר, יש לו הרבה אמצעים; דוד המלך נמצא בסביבה שלו, אולי גם שומר עליו, ודוד רוצה שנבל יתן לו קצת מהעושר שלו. לכן דוד שולח אליו, אבל באמת רבונו של עולם הוא זה שמעשיר, נבל הוא רק השליח. לפעמים אדם זוכה להיות שליח טוב, ולפעמים לא. דוד פונה אל רבונו של עולם כדי שיפרנס אותו, והדרך שדוד חשב שהפרנסה צריכה להגיע היא דרך נבל. אך נבל לא היה ראוי לזה, בגלל שהוא רשע, דוד ידע שהוא רשע, אך חשב שאולי מפני שהקב"ה נתן לו את העושר, בכל זאת הוא השליח לעניין הזה. כך גם בזמן שיעקב משתחווה על ראש המיטה. יעקב משתחווה לשכינה, כי יוסף שמייצג עכשיו את המלכות, הוא לא מלך בעצמו אלא הוא מייצג את המלכות שהקב"ה נתן לו, ולכן הכבוד שיעקב נותן לו הוא בעצם כבוד לריבונו של עולם. הזוהר לא רוצה לפרש את זה כפשוטו, כי לומר שיעקב משתחווה לעשו זה פשוט לא יתכן.
באמת, לחז"ל יש ביקורת על ההתנהגות של יעקב לעשו. חז"ל אומרים שבגלל שמונה פעמים שיעקב קרא לעשו "אדוני", מלכות ישראל נדחתה מפני המלכות של עשו:
באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך, שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו וגו'" (בראשית רבה עה, יא).
כאן חז"ל סוברים באופן קצת אחר מהזוהר. הפשט הוא שיעקב קרא לעשיו אדוני, אם כן, יש לזה תוצאות מאוד חמורות. לא צריכים להתבטל כלפי עשו. אך הזוהר מפרש שיעקב לא קרא לעשיו 'אדוני'. אלא אמר: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (בראשית לב, ה), אם יעקב היה קורא לעשו "אדוני", הוא היה צריך לומר: 'לאדוני עשו', מדוע יש כאן תוספת ל': 'לאדוני ל עשו'? אלא שיש כאן את 'אדוני': רבונו של עולם, ויש כאן גם את עשו, ויעקב אומר לשליחים שידברו גם עם עשו. יש כאן אמירה כפולה כי יעקב יודע שהכתובת העיקרית היא רבונו של עולם, ואליו הוא פונה. הזוהר ממשיך ואומר שיעקב השתחווה שבע פעמים כדי לבטל את הכח הרע של עשו, הכוח של הס"א. לכח הזה יש שבעה ראשים, וכל השתחוויה מוטטה ראש אחד. כך נהפך ליבו של עשו מרשע לאוהב.
הרעיון הזה מתאים לדברי ה"נועם אלימלך" (ד"ה או יאמר וישלח), המבאר את דברי יעקב לעשו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (שם לב, ה). חז"ל מפרשים שיעקב התכוון בדבריו לשני דברים. הראשון: הייתי גֵר בביתו של לבן, לא היה לי כל כך טוב שם, ויעקב רומז לכך שהברכות שיצחק אבי בירך אותו לא הצליחו, ושעשו שלא יכעס עליו על שלקח את הברכות (מדרש תנחומא בובר וישלח ה, ה). ופירוש נוסף: 'עם לבן גרתי: ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י שם), כי גרתי זה בגימטרייה תרי"ג. ויש לשאול: לא מובן מדוע יעקב אומר את זה לעשו: הרי אם אומר לו שהוא עדיין צדיק, זה רק ירגיז אותו עוד יותר? אלא שבאמת יעקב בכוונה משתמש בלשון כפולה: אומר לעשו: "עם לבן גרתי", ושעשו יבין מדבריו מה שהוא רוצה להבין. אבל כלפי שמיא, כלפי רבונו של עולם: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ומבקש: תציל אותי מעשו כי השתדלתי לשמור את כל התרי"ג מצוות. בעומק הדברים שלו לעשו, יעקב פונה לרבונו של עולם.
הדרכת חז"ל: לא להתבטל כלפי הרשעים
כפי שאמרתי, כך אומר הזוהר שדרכו תמיד לחפש את הפנימיות ואת העומק של דברי התורה. אך המדרש מפרש את הפסוקים כמו שהם נראים, במכוון, כי הציבור צריך לדעת שהדרך הזאת לא מתאימה לכלל הציבור, שלא כל אחד יבוא להתבטל לרשעים, חס ושלום, כי אם סתם אנשים מתנהגים בצורה כזאת זה מזיק. מעניין שבמשך הדורות הדיון הזה המשיך. המדרש מספר על רבינו הקדוש:
רבינו אמר לרבי אפס: כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס (כתוב אגרת משמי לאדונינו המלך אנטונינוס), קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקרייה וקרעיה (לקח האיגרת וקראה וקרעה). אמר ליה: כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר: "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית רבה עה, ה).
רבי אומר, שכיוון שגם הסבא שלו פנה כך אל עשו, גם הוא צריך להתנהג כך, אך רבי אפס לא הבין את ההנהגה הזאת, הוא לא חשב שצריך להתבטל ככה. אלו שיטות שונות בהנהגה. מעניין שכשיעקב נאבק עם המלאך הוא לא התבטל כלפיו, אז הוא נאבק בכל הכוחות. כמו שחז"ל מתארים את השיחה בין יעקב למלאך:
"ויאמר שלחני" שהגיע זמן קילוסי לקלס להקב"ה. אמר לו: יקלסו חביריך. אמר לו: איני יכול, למחר אני בא לקלס והן אומרין לי כשם שלא קילסת אתמול כך אין אתה מקלס היום. אמר: שייצא סייבת (שתוק!), "לא אשלחך כי אם ברכתני". אמר לו: אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פירשו ממנו אלא בברכה, אמר לו: אותן נשתלחו על מנת כך, אבל אני לא נשתלחתי לכך. אמר לו: שייצת סייבת! לא אשלחך. ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן, אמר לו: מלאכי השרת על ידי שגלו מסתורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן מאה ול"ח שנה, אשמע לך ואדחה ממחיצתי (אם אני אברכך ממקורות שאני יודע, אך לא נשלחתי לשם כך, אדחה ממחיצתי). אמר: שייצת סייבת! "לא אשלחך כי אם ברכתני". א"ר הונא: בסוף אמר: אני מגלה לו, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא: למה גלית לו? אני אומר לפניו: רבונו של עולם נביאיך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן, ואני הייתי יכול לבטל גזירתם. אמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם, הדא הוא דכתיב: "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" (הושע יב, ה), 'עמך' אין כתיב כאן, אלא: "ושם ידבר עמנו". (שגם המלאך עתיד להיות שם, בראשית רבה עח, ב)
אצל המלאך יעקב נאבק בכל הכח עד שמנצח, ואילו אצל עשו יעקב לא נאבק. מה ההבדל? נראה לבאר שיעקב מכיר מלאכים. הוא פגש אותם כמה פעמים ועם מלאכים יעקב יודע איך להתנהג ולא לוותר לו עד שיברך אותו. אבל עם בני אדם, זה כבר לא התחום שלו. ליעקב יש תכנית ארוכת טווח, לבנות את האומה הישראלית שיש לה יעוד מאוד גדול, לכן במקום הנקודתי הזה יעקב לא נכנס בכלל לעימות עם עשו, וכאילו אומר: בסוף נראה מי יהיה המנצח. עכשיו אין זמן להתעכב מהליכה בדרך הגדולה שהולכים בה, ולכן אפשר לתת לעשו לחשוב שמכבדים אותו, העיקר להסיר אותו מהדרך הגדולה הזאת, שלא יפריע. אך כמו שאמרנו, חז"ל כנראה רוצים שלא נחקה את יעקב בעניין הזה, ושלנו תהיה עמדה יותר תקיפה ביחס לגויים. מה ההבדל? יעקב הוא ענק, הוא יודע בדיוק איך להתנהג, רק מי שבדרגה שלו יכול לעשות כמוהו.

איחוד הרוחני והגשמי במעשי יעקב
אנו ממשיכים בפרשה. נאמר: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בראשית לג, יח), חז"ל אומרים שיעקב בא לשכם שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו (שבת לג, ב). שלם בכל המובנים, חז"ל אומרים (בראשית רבה עט, ה) שמה שהיה חסר לו הושלם לו, הצליעה שהיתה לו לפני כן התרפאה, וכמובן שלם בתורתו.
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם". שכם זו העיר שבה בעתיד נחלקה המלוכה (מלכים א, יב). ומבאר הרב באגרות (ח"ג, תשמג) שהמלוכה נחלקה מפני שלא הבינו שהכח הרוחני מאיר גם על המציאות הגשמית. המציאות השלמה של המלכות בישראל היא שלמות שמופיעה מלמעלה ועד למטה, מהרוחניות לגשמיות. כשיעקב בא לשכם, הוא תיקן את ההבנה הזאת. ראשית כל הוא עצמו היה שלם, ובנוסף אומרים חז"ל (שבת שם) שיעקב התבונן מה צריך לתקן, ותיקן שלושה דברים: מטבע, שווקים ומרחצאות. מה הכוונה שיעקב תיקן מטבע? לפני שיעקב תיקן זאת לא היו מטבעות. אז איך היו עושים מסחר עד אז? בחליפין. לאחד יש תבואה מיותרת ולשני יש פירות יותר ממה שהוא צריך, אז הם החליפו אחד עם השני. סדר החיים כך הוא מאוד קשה, משום שכל אחד צריך למצוא מישהו שחסר לו בדיוק את מה שיש לו וההפך. כשמשתמשים במטבעות זה פותר את הבעיות הללו. כך גם תקנת השווקים של יעקב. עד אז אם אדם היה רוצה לקנות משהו היה צריך ללכת לחפש את האיכר שגידל את התבואה המסויימת שהוא צריך. יעקב תיקן להם שווקים, ועכשיו לכל אחד יש דוכן בשוק. אף על פי שבשוק יש עוד מוכרים של אותו דבר ויש תחרות גדולה, המחיר של חנות באמצע השוק הרבה יותר זול מאשר של חנות במקום מבודד, משום שלשם כל האנשים באים לקנות והסוחר מרוויח הרבה, תקנתו של יעקב מחברת את החיים הכלכליים. ובתקנת המרחצאות יש ערך של נקיות. במקום שכל אחד ידאג לעצמו לרחצה: לחמם מים, להביא עצים, להבעיר אותם, לשאוב מים מהבאר וכן הלאה, יעקב תיקן להם שיעבדו במשותף, להעלות את רמת הנקיות על ידי חיבור של כולם. יעקב מאחד את חיי החברה, דווקא בגלל ששכם זה מקום מסוכן ששיכול לגרום לפירוד, יעקב עושה שם מעשים שיבטלו את הפירוד.

תגובת שמעון ולוי למעשה דינה
אנחנו ממשיכים הלאה. ניגע בקצרה בעניין של דינה בת יעקב ושמעון ולוי. יש אצל יעקב ובניו זעזוע עמוק מאוד בגלל המעשה שנעשה לדינה, ושמעון ולוי לוקחים יוזמה והורגים את כל אנשי שכם. יעקב אומר להם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית לד, ל), ותשובת שמעון ולוי אליו היא: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (שם לא). ויש לשאול: מה התשובה באמירתם לשאלה שלו? יעקב אומר להם שהם סיכנו את כל העתיד במעשה שלהם, ממש סכנת נפשות, כי הם עשו מעשה שיכול לגרום שכל הסביבה תבוא להילחם בנו ולא נוכל לעמוד בזה! תשובתם היא שהמעשה שנעשה לדינה היה חמור מאוד. אז מה? אמנם זה היה מעשה נורא, אבל איך דבריהם עונים על שאלתו?
אומר ה"אור החיים" (ד"ה או ירצה להשיב), שהם בעצם אמרו ליעקב בתשובתם שאדרבה, אסור היה לנו לשתוק. דווקא אם היינו שותקים הייתה נגרמת לנו סכנה, כי אם כולם היו רואים שעושים בנו דברים כאלה ואנחנו לא מגיבים, היו מגיעים למסקנה שאפשר לפגוע בנו עוד, כי אנחנו לא מגיבים! עכשיו הם רואים שאנחנו לא עוברים על סדר היום למי שפוגע בנו. כלומר ה"אור החיים" מסביר שהתגובה שלהם הייתה הכרחית. שוב אנחנו רואים שיעקב אבינו סובר שיש לנו דרך מאוד ארוכה, וגם אם יש צרות בדרך אסור לקחת סיכונים, אנחנו צריכים לוותר פה ושם כדי שבסוף נגיע למטרה ואז כולם יבינו שהדרך שלנו היא מאוד גדולה. אנחנו לא 'ותרנים', אלא פשוט יש לנו שאיפות מאוד גדולות. שמעון ולוי היו קצת יותר 'עכשוויסטים', אי אפשר לחכות, רוצים שעכשיו יהיה קידוש ה', לא להבא. זו מחלוקת בין אלה שמסתכלים במבט לטווח ארוך מאוד ולא כל כך מתעסקים בדברים העכשווים ודואגים שהם יהיו הכי בשלמות, לבין שאחרים רואים את הדברים כפי שהם עכשיו, רוצים שיהיה עכשיו קידוש ה', לא להתבזות, שלא יהיה שום רושם שאנחנו בטלים כלפי הגויים.

"קום עלה בית אל"
השלב הבא בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (בראשית לה, א), המפרשים שואלים: מה הכוונה: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", וההמשך "וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ", היה צריך להיות כתוב: 'קום עלה בית אל ועשה מזבח'; מדוע קודם נאמר: "ושב שם" ורק אחר כך "ועשה שם מזבח"?
משיב הרמב"ן, שבמילים: 'ושב שם' כוונת הכתוב היא שקודם יעקב יעשה הכנות לבניית המזבח, ורק אז יבנה את המזבח. גם מפרשים אחרים הולכים בכיוון הזה: הספורנו מבאר שהכוונה שיעקב יכוון את לבבו ואת נפשו כדי להיות פנוי כראוי לפני בניית המזבח. מעין זה רבי פנחס מקוריץ אומר שכשאדם נכנס לבית הכנסת זה כמו שהוא עובר במעבר גבול, בודקים אותו, מה הוא מעביר אתו. כך כשאדם נכנס לבית הכנסת, בודקים שאין אתו שום מחשבה לא ראויה, הוא צריך להתבונן, להזדכך ורק אז להיכנס לבית הכנסת. על הפסוק: "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד), דורשים חז"ל שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת דרך שני פתחים (ברכות ח, א). מסביר המהר"ל, שהכוונה בזה היא ראשית כל לסלק את מה שהיה, להשאיר בחוץ את כל המציאות הרוחנית שיש לאדם מחוץ לבית הכנסת ואחר כך, להתמלא בתוכן פנימי שמתאים לכניסה לבית הכנסת. שני שלבים, שני פתחים: פתח אחד של כניסה, במובן שהאדם כבר לא בחוץ, ופתח שני להיכנס פנימה. לכן כתוב כאן: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", ראשית כל שב, רק אחר כך: "וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ".
ויש לשאול: למה יעקב התעכב כל כך הרבה ולא עלה מיד לבית אל, עד שהקב"ה היה צריך לומר לו שהגיע הזמן שהוא יקיים את ההבטחה שהוא הבטיח? הרי אדם שנדר בעת צרה לא יכול להישאל על הנדר ׁ(יו"ד רכח, מה ברמ"א) בפני שלושה אנשים שימצאו לו פתח ויתירו לו את הנדר, כי אי אפשר לבטל נדר שנודר האדם בעת צרה, משום שהאדם קיבל תמורה לנדר שלו, ה' שמע את הנדר והציל אותו. נדר כזה צריך לקיים. אז למה יעקב התעכב? ודאי שזה לא מפני שלא רצה לקיים את הנדר. יש מפרש שאומר שיעקב התלבט לאן הוא צריך להגיע. חז"ל אומרים שכשיעקב הלך לחרן הוא המשיך בדרך, ולפתע הוא נזכר שהוא עבר במקום קדוש ולא התפלל, אז קפצה לו הדרך בחזרה לבית אל וגם בית המקדש קפץ לבית אל, ובמקום הזה יעקב התפלל (חולין צא, ב). עכשיו יעקב שאל את עצמו, לאן הוא צריך להגיע כדי להודות לריבונו של עולם: לבית המקדש, שעכשיו נמצא בירושלים, או לבית אל, ששם המקום היה בפועל, לאן ללכת? לכן היה צריך לחכות עד שאמר לו הקב"ה, "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", בבית אל בנית את המזבח, לשם אתה צריך ללכת.
אני חושב שאפשר להסביר שהכוונה בפסוק: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", היא לא שבית אל הוא רק מקום, כי בית אל זה מושג. הקב"ה אומר ליעקב שילך למקום שנקרא בשם הזה, אבל הכוונה גם למקום הרוחני, למדרגה הרוחנית שנקראת כך. "וְשֶׁב שָׁם", במדרגה הזאת. כשתגיע לשם, תשב שם, במקום הקודש. דוד מתפלל: "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהילים קטז, ט), ודורשים חז"ל: במקום שווקים (יומא עא, א). דוד מתפלל שבכל מקום שהוא ילך הוא יהיה לפני ה'. אפילו כשהוא יהיה במקום שווקים, במקום של חול, תמיד הוא יהיה לפני ה', לא לעזוב את המדרגה הזאת, ובכל מקום שאליו הוא הולך ללכת עם העמדה הרוחנית הזאת, המקום הרוחני הזה, תמיד. "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם".
ה"משך חכמה" מסביר את הפסוק: "כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים" (בראשית לה, ז), מה זה 'נגלו'? גילוי זה בסך הכל הסרת המכסה, לגלות את מה שהיה. כוונת הפסוק היא לומר שבמקום הזה יש מציאות של הופעה אלוקית, של השראת שכינה. אלא שלא כל אחד רואה, וליעקב זה נגלה. זוהי מציאות קבועה שקיימת תמיד, אלא שרק ליעקב ההופעה הזאת נגלית. אם כן, בית אל הוא מקום קודש. כל מקום שיש בו עוצמות מיוחדות של קדושה, צריך בו זהירות מיוחדת כדי שחס וחלילה לא תיפגם הקדושה. באמת, במשך הדורות ראינו שהשתמשו במקום הזה כדי להפריד את ישראל מבית המקדש. ירבעם העמיד עגלים בבית אל (מלכים א, יב כח-כט), דווקא בגלל שהמקום הזה מיוחד יש אליו משיכה גדולה מאוד. ירבעם חיפש את הדרך לפלג את ישראל לנתק אותם מבית המקדש, להשתמש בקדושה בשביל ההפך ממנה. בבית אל היו גם נביאי שקר, יש כאן איזו עוצמה גדולה מאוד של קדושה, וצריך להיזהר מאוד כדי שלא לטמא את הקדושה הזאת, לא להשתמש בה לשלילה. זה מקום של עוצמה, שהייתה בו התגלות אלוקית נפלאה ועליונה אצל יעקב, אחר כך היו בו שלבים של נפילה, ועניינו כמובן בסופו של דבר לחזור לקדושתו העליונה. זה מקום שמחבר בין בנימין לאפרים, זה הגבול, מקום שמחבר בעצם את כל ישראל יחד. מקום גבולי, הגבול יכול להיות מפריד ויכול להיות מחבר. זה עניינו של המקום הזה, בית אל.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il