ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כידוע, המצווה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים היא בליל הסדר, וכך אנו דורשים בהגדה את הפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח): "'והגדת לבנך' - יכול מראש חודש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא', אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מלבד זאת יש גם מצוה לזכור את יציאת מצרים בכל השנה כולה, וכך אומרת המשנה בברכות המובאת בהגדה של פסח: "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". (ברכות יב ע"ב; רש"י שמות יג, ג ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה טז).
נשאלת השאלה: מדוע התורה מצווה אותנו מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע עיקר המצווה לזכור יציאת מצרים בכל השנה היא ביום, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג), ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח), המיוחדת ליום היציאה היא דווקא בלילה, ליל פסח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"?
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" להגדה (ד"ה אמר רבי אלעזר) עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא שואל: הרי לכאורה יש בזכירת מצוות יציאת מצרים בכל יום, צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לקב"ה, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע אנו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה, אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי, כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
התשובה לכך היא שעיקר מעלת יציאת מצרים, היא שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלוהיהם והמעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים הייתה ביום. על כן עיקר המצווה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה. לעומת זה מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח) צריכה להיות דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", שהיא דווקא בלילה. מצווה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיוון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה מבין הניסים והנפלאות שביציאת מצרים והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצווה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא. לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר.
ליל הסדר משאיר רישומו לכל השנה
נשים לב לדבר נוסף. למרות שראינו שישנן שתי מצוות: מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ומצוות סיפור ביציאת מצרים בפסח, הרמב"ם לא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים בכל השנה כמצווה בפני עצמה במניין המצוות (וכן לא נמנה אצל שאר מוני המצוות כספר החינוך ועוד ונמנה כמצווה בפני עצמה אצל הרשב"ץ בזוהר הרקיע, אות כו ובסמ"ק סי' קי)?
מסבירים המפרשים שהדבר יובן כאשר נתבונן בלשון התורה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). נשים לב שבתורה לא כתוב בלשון ציווי: 'זכור שיצאת ממצרים', אלא "למען תזכור", והכוונה שמעשה אכילת המצה וההימנעות מאכילת חמץ גורמת לכך שנזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה, "כל ימי חייך"! (ראה מנחת חינוך מצוה כא שמביא תירוץ זה בשם הצל"ח ברכות יב ע"ב, מעין רעיון זה מובא גם בגבורות ה' למהר"ל פרק ב והשלמתו בפרק נג). הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול מצווה זו בתרי"ג מצוות, אך אף על פי כן זו מצווה.
הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים (הלכות קריאת שמע א, ג), ויש כאן מסר שיש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא בברכות (יג ע"ב) מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. ושואלת הגמרא: אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר את יציאת מצרים גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר זמנה של הזכרת יציאת מצרים הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים. נאמר בתורה: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב) ולא נאמר: 'אנכי ד' אלוקיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת יציאת מצרים.
מעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו עד כדי כך שאנו זוכרים את יציאת מצרים במשך כל השנה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזיכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות. בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא (פרק מז) מסביר שאדם צריך להתבונן שניתנה בו נשמה, חלק אלוק ממעל, היורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות, שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של ד' ונדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה של מאמר חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), אדם יכול להוציא את עצמו בכל יום מן המצרים ולהעלות נשמתו מהשפלות החומרית בה היא נמצאת על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב.
נמצא שחג הפסח צריך להשאיר את רישומו לכל השנה כולה, עד הפסח הבא. הלב בחג הפסח צריך להיות בהתרוממות כל כך עצומה, כזו שמשרה השראה כל כך גדולה, והרושם שלה נשאר לכל השנה כולה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
