ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
הצטרפו עכשיו לקמפיין ההתרמה לאחינו שבגולה!
בית המדרש מסכת שבת

פרק ב - במה מדליקין

459
לחץ להקדשת שיעור זה
הטעמים שלא מדליקים בפתילות ושמנים מסוימים בבלי כא.‏ • פ"ב ה"א [יד:]‏
מפני שהאור ממשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה (שמא יטה), ועוד שלא הוצת האור ברוב הדלק (כיוון שלא דולק יפה לא תידלק רוב הפתילה) וכו'. הוי לית טעמא דלא משום שלא הוצאת האור ברוב הדלק.
חילק שהטעם בפתילות הוא משום שלא דולקות יפה (ולא משום שלא תידלק רוב הפתילה), והטעם בשמנים שמא יטה.
נס חנוכה - אינו בירושלמי בבלי כא:‏ • פ"ב ה"א [יד:]‏
שאסור לראות מטבע לאור החנוכה.
הביא כאן את מעשה נס חנוכה, ובירושלמי לא הובא כלל.
ברכת "על מצוות זקנים" ו"על הדלקת נר חנוכה" בבלי כג.‏
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"ד [יד.], ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שאין שורפין קודשים ביו"ט בבלי כד:‏ • פ"ב ה"א [טו.]‏
לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו - אחר שני בקרים, אחד בוקרו של ט"ו ואחד בוקרו של י"ו.
מביא לכך כמה מקורות נוספים.
בי"ד התירו משום פיקו"נ ולא ביטלו את ההיתר פ"ב ה"א [טו:]‏
בת ישראל שבאה להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת (אע"פ שהוא נגד הדין, שמותר להדליק בשמן שריפה רק בבית כהן), רבי חונה בשם רבי ינאי: שעת משלחת זאבים היתה (ולכן בי"ד התירו זאת משום פיקוח נפש) ולא עמד בית דין וביטל (ונשאר בהיתרו).
לא הובא.
האמורא גמליאל זוגא פ"ב ה"א [טז.]‏
גמליאל זוגא (כך שמו) שאל לרבי איסי וכו'.
אמורא זה לא הובא, ובירושלמי הוא מוזכר כמה פעמים.
ברכת מעין שבע פוטרת מקידוש בבלי כד:‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"י ה"ב [סט:], ועיין מה שכתבנו שם.
איסור מלאכה ביו"ט הוא רק לא תעשה בבלי כה:‏
הירושלמי דן בזה בביצה פ"א ה"ג [ה.], ועיין מה שכתבנו שם.
תחש הוא חיה, ויש דעה שהוא קרש בבלי כח.‏ • פ"ב ה"ג [יז.]‏
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן (נחלקו מהם עורות תחשים), רבי יהודה אומר: טיינון (פני משה: מין חיה טמאה. קרבן העדה: עורות אילים צבועים) לשם ציבעו נקרא (ונקראים "עורות תחשים" כי צבעם דומה לתחש), ורבי נחמיה אמר: גלקטינון (פני משה: מין חיה טמאה אחרת. קרבן העדה: שם צבע של עורות האילים), ורבנין (רבנן) אמרין: מין חיה טהורה וגדולה במדבר. ותייא כיי דמר (דברי רבנן הם כמו שאמר) רבי לעזר בי רבי יוסי רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון אמר: קרש היה שמה. תני רבי הושעיה: דחדא קרן.
הסתפק האם תחש הוא חיה או בהמה. כמו כן בבבלי פשוט שתחש וקרש הם בעלי חיים שונים.
לכו"ע מסיקים בכלים פ"ב ה"ג [יז:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ד ה"ג [יז:], ועיין מה שכתבנו שם.
ספק בטעם האיסור להדליק בשפופרת ביצה שמנטפת בבלי כט:‏ • פ"ב ה"ד [יז:]‏
משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה (שהשמן מתווסף במשך השבת והוא כמבעיר), או שמא ישכח ויערה (שיסתפק מהשמן והוא כמכבה)? (ונשאר בספק).
פשוט שהטעם שמא יסתפק ממנה.
משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה בבלי ל.‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"א [יג.], ועיין מה שכתבנו שם.
יום מותו של דוד בבלי ל.‏
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"ד [יא.], ועיין מה שכתבנו שם.
מלאך המוות לא יכול להרוג מי שלומד תורה בבלי ל.‏
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ה [טז.], ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שכינה" בבבלי בבלי ל:‏
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"א [כב:], ועיין מה שכתבנו שם.
לעתיד לבוא אילנות יוציאו פירות במהרה בבלי ל:‏
הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"ב [ד.], ועיין מה שכתבנו שם.
דעת ר' יוסי במלאכה שאצל"ג, וכמי ההלכה בזה בבלי לא:‏ • פ"ב ה"ה [יח.]‏
אמר רבי יוחנן: רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד, כמה דרבי יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה, כן רבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר (שניהם סוברים שפטור על מלאכה שאין צריך לגופה).
היא מחלוקת אמוראים: רבי יוחנן אמר שרבי יוסי כרבי שמעון, וכדבריו בירושלמי כאן, אך עולא אמר שרבי יוסי כרבי יהודה, שחייב על מלאכה שאין צריך לגופה. וערוך השולחן (או"ח סי' רמב סעיף כט) כתב שיש מכך נפק"מ לדינא, שהרי נחלקו הראשונים האם לפסוק כרבי שמעון (רוב הראשונים) או כרבי יהודה (רמב"ם ורי"ף), וכל מחלוקתם שייכת רק לפי הבבלי, אך לירושלמי שפשוט שרבי יוסי סובר כרבי שמעון - ודאי שהלכה כמותם, שהרי הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה.
חייבי מיתות שוגגים ומזידים לפטור ממון פ"ב ה"ה [יח.]‏
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א [טז:], ועיין מה שכתבנו שם.
תקע בכלים ושברן פ"ב ה"ה [יח:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ב ה"ב [ט.], ועיין מה שכתבנו שם.
שתי מלאכות יחד - מחלוקת האם חייב אחת או שתיים פ"ב ה"ה [יח:]‏
החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת - חייב, רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי לעזר בי רבי צדוק: חייב שתים, אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות וכו'. הבעיר ובישל - אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת וכו'. זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה - רבי חייא רובה אמר שתים, בר קפרא אמר אחת.
נחלקו במקרים הללו בסוגיות שונות, ולא קישר ביניהם אלא לכל מחלוקת יש טעם אחר: החותה בגחלים (כריתות כ.) - הביא כמה טעמים למחלוקת: מקלקל בהבערה, או האם הבערה ללאו יצאת, או להקדים, או בדין אינו מתכוון. הבעיר ובישל (מכות כא:) - טעם המחלוקת האם יש חילוק מלאכות ביום טוב. זר ששימש בשבת ובעל מום בטומאה (יבמות לב:) - נחלקו בדיני איסור חל על איסור. ובירושלמי כאן, שהביא את כל המקרים הללו יחד, משמע שמדמה אותם זה לזה 1 .
זר שאכל מליקה - לכו"ע חייב שתיים פ"ב ה"ה [יט.]‏
זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה - רבי חייא רובה אמר שתים, בר קפרא אמר אחת וכו'. והרי מליקה עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים (וזר חייב שתיים)! אמר ליה שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קודש.
יבמות לב: נחלקו גם בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה (כמו בירושלמי), וגם בזר שאכל מליקה (שלירושלמי לכו"ע חייב שתיים).
בית דין של מעלה פ"ב ה"ו [יט:]‏
בשעה שישראל יוצאין למלחמה בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח.
לא הובא.
השטן מקטרג בשעת סכנה בבלי לב.‏ • פ"ב ה"ו [יט:]‏
אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה וכו' (ומביא לזה מקורות רבים). בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול. אמר רבי יצחק בר מריון: אילולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת.
יש בסוגיא זו כמה שינויים: הדין להתרחק ממקום סכנה הובא, אך לא הוזכר השטן, אלא "אל יעמוד אדם במקום סכנה". ולא הובא העניין של המפרש בים. לגבי שינה בבית, בשבת קנא: הגירסא: הישן בבית יחידי אחזתו לילית 2 .
הטעם שנידה חלה ונר ניתנו לאשה בבלי לא:‏ • פ"ב ה"ו [כ.]‏
אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב ואיד יעלה מן הארץ, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה - אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכו' וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר - אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר נר אלהים נשמת אדם, וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה.
הביא שהטעמים לכך שעל שלוש העבירות הללו מתות הם: רביעית דם נתתי בכם, ראשית קראתי אתכם, נשמה שנתתי בכם קרויה נר. ולא דן מדוע מסרו אותן דווקא לנשים.
בעוה"ז אדם נידון לזכות, בעוה"ב ע"פ הרוב בבלי לב.‏
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ט [כב:], ועיין מה שכתבנו שם.
מיתתו של רבי אליעזר פ"ב ה"ז [כ:]‏
מעשה בי רבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו, אמר לו (רבי אליעזר לבנו): בני, הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה וכו'. נכנסו (תלמידיו) אצלו והיו שואלין אותו והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור, ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו. אמרין: ניכר רבי שהוא טהור.
סנהדרין סח. הביא מעשה זה יותר באריכות, ושאלם רבי אליעזר "עד עכשיו למה לא באתם" (שלא באו אליו משום שנידוהו), ואמר להם "תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן", ולרבי עקיבא אמר (המיתה) "שלך (תהיה) קשה משלהן" 3 . כמו כן אמר להם "הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי".
תחומין מדאורייתא בבלי לד.‏ • פ"ב ה"ז [כ:]‏
אמר רבי חייא בר אשי: הדא דתימר (זה נאמר) בעירובי חצירות, אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן.
גם כן מחלקים בין עירובי חצרות לעירובי תחומין, אך לא מפורש הטעם. ותוס' (ד"ה לא) הביאו את הירושלמי כאן. כמו כן לבבלי רק רבי מאיר סובר שתחומין דאורייתא.
הטעמים שאסור להטמין בבלי לד:‏
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ד ה"א [כח:], ועיין מה שכתבנו שם.
בין השמשות תלוי בלבנה בבלי לד:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א [ב:], ועיין מה שכתבנו שם.
בין השמשות וצאת הכוכבים בבלי לה:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א [ב.-ג.], ועיין מה שכתבנו שם.




^ 1.דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.
^ 2.דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים (לילית), והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.
^ 3.יתכן שקשור לכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.
עוד בנושא מסכת שבת
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il