ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
יט אָמַר הֶחָבֵר: אָכֵן מַה שֶּׁאָמַרְתִּי הוּא עִקַּר אֱמוּנָתָם, שֶׁתַּכְלִית הַהַצְלָחָה לָאָדָם אָמְנָם הִיא הַחָכְמָה הָעִיּוּנִית וֶהֱיוֹת הַנִּמְצָאוֹת מֻשְׂכָּלוֹת עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל בְּכֹחַ וְיֵעָשֶׂה שֵׂכֶל בְּפֹעַל, וְאַחַר כֵּן שֵׂכֶל נִקְנֶה קָרוֹב לַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וְלֹא יִירָא מֵהַכִּלָּיוֹן. וְזֶה לֹא יִשְׁלַם אֶלָּא בְּבִלּוּי הַיָּמִים בְּמֶחְקָר וּבְהַתְמָדַת הַמַּחְשָׁבָה, וְזֶה לֹא יִשְׁלַם עִם עִסְקֵי הָעוֹלָם, וּלְפִיכָך רָאוּ לְהִתְנַזֵּר בְּעִנְיְנֵי הַמָּמוֹן וְהַגְּדֻלָּה וְהַהֲנָאָה וְהַבָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּ אוֹתָם מִן הַחָכְמָה. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם חָכָם בְּאוֹתָהּ הַתַּכְלִית הַמְבֻקֶּשֶׁת מֵהַחָכְמָה, לֹא יָחוּשׁ לְמַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה, כִּי הֵם אֵינָם יִרְאֵי חֵטְא הַמְקַוִּים לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַיִּרְאָה הַהִיא, וְאֵינָם חוֹשְׁבִים שֶׁאִם הָיוּ גוֹזְלִים מָמוֹן וְרוֹצְחִים הָיוּ נֶעֱנָשִׁים עַל כָּך, אֶלָּא צִוּוּ עַל הַטּוֹב וְהִזְהִירוּ מִן הָרַע עַל דֶּרֶך הַיּוֹתֵר רָאוּי וְהֶעָדִיף, וְהַהִתְדַּמּוּת לַבּוֹרֵא אֲשֶׁר סִדֵּר אֵת הַדְּבָרִים עַל הַדֶּרֶך הַיּוֹתֵר טוֹבָה. וְיָצְרוּ חֻקִּים, וְהֵם הַנְהָגוֹת שֶׁאֵינָן מְחַיְּבוֹת, אֶלָּא מֻתְנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּהֶן הֶכְרֵחַ. וְאֵין הַתּוֹרָה כֵּן, אֶלָּא בַּחֲלָקִים הַחֶבְרָתִיִּים, שֶׁכְּבָר הִתְבָּאֵר בַּחָכְמָה הַתּוֹרִית מַה שֶּׁסּוֹבֵל יוֹצְאִים מִן הַכְּלָל וּמַה שֶּׁאֵינוֹ סוֹבְלָם.
כ אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר דָּעַך הָאוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה מְתָאֲרוֹ דְּעִיכָה שֶׁרָחוֹק לַחֲשֹׁב שֶׁיֵּרָאֶה עוֹד, וְנִמְחָה מְחִיָּה שֶׁאֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת תִּקּוּנָהּ.
כא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא דָּעַך אֶלָּא בְּעֵינֵי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָנוּ בְּעֵין הַפִּקְחוּת, וּמֵבִיא רְאָיָה מִשִּׁפְלוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּפִזּוּרֵנוּ עַל דְּעִיכַת אוֹרֵנוּ, וּמֵבִיא רְאָיָה מִתִּגְבֹּרֶת זוּלָתֵנוּ וְנִצְחוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהִשְׁתַּלְּטוֹ עָלֵינוּ לְכָך שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹר.
כב אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא הֵבֵאתִי רְאָיָה מִזֶּה, כִּי אֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי הַדָּתוֹת הַמִּתְנַגְּדוֹת זוֹ לָזוֹ מְנַצְּחוֹת, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה הָאֱמֶת בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַסּוֹתֵר, אֶלָּא אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם אוֹ אַף לֹא בְּאֶחָד מֵהֶם. וּכְבָר פֵּרַשְׁתָּ לִי בְּ"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" מַה שֶּׁהוֹרָה שֶׁהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה יוֹתֵר נְאוֹתוֹת לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵהַתִּגְבֹּרֶת וְהַגַּאֲוָה, וְזֶה גַּם כֵּן מְפֻרְסָם בִּשְׁתֵּי הַדָּתוֹת, כִּי הִנֵּה הַנּוֹצְרִים אֵינָם מִתְהַדְּרִים בַּמְּלָכִים וּבַגִּבּוֹרִים וּבָעֲשִׁירִים, אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי יֵשׁוּ כֹּל מֶשֶׁך הַזְּמָן הָאָרֹך אֲשֶׁר לֹא קָמָה בּוֹ דָּתוֹ, וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵם גּוֹלִים וּמִתְחַבְּאִים וְנֶהֱרָגִים בְּכֹל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא אֶחָד מֵהֶם, וְסָבְלוּ לְמַעַן דָּתָם פְּלָאִים מִן הַשִּׁפְלוּת וְהַהֶרֶג, וְהֵם אֲשֶׁר מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּמְכַבְּדִים מְקוֹמוֹתָם וַהֲרִיגָתָם וּבוֹנִים כְּנֵסִיּוֹת עַל שְׁמוֹתָם. וְכֵן תּוֹמְכֵי בַּעַל הָאִסְלַאם כְּבָר סָבְלוּ מִן הַשִּׁפְלוּת הַרְבֵּה עַד שֶׁנָּחֲלוּ נִצָּחוֹן, וּבָהֶם מִתְהַדְּרִים, וּבְשִׁפְלוּתָם וּבְמוֹתָם עַל דָּתָם מִתְפָּאֲרִים, לֹא בַּשַּׁלִּיטִים הַמִּתְהַדְּרִים בְּמָמוֹנָם וְרַוְחַת מַצָּבָם, אֶלָּא בְּאֵלֶּה הַלּוֹבְשִׁים בְּלָאוֹת וְאוֹכְלִים שְׂעוֹרִים וְאֵינָם שְׂבֵעִים, אֲבָל, חֲבֵר הַיְּהוּדִים, הָיָה זֶה מֵהֶם עִם תַּכְלִית הַפְּרִישׁוּת וְהַהִתְיַחֲדוּת לֵאלֹהִים. וְאִלּוּ הָיִיתִי רוֹאֶה הַיְּהוּדִים עוֹשִׂים זֶה לְשֵׁם ה', הָיִיתִי נוֹתֵן לָהֶם יִתְרוֹן עַל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁלִּמַּדְתַּנִי בְּמַאֲמַר "אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" וְגוֹ', וְשֶׁאוֹר ה' אֵינוֹ חָל אֶלָּא בְּנַפְשׁוֹת הָעֲנָוִים.
___________________________
מה שנתפרסם – ההמון משבח את הפילוסופים. על ידי השכל בכח וכו' – בקניית ידיעות עיוניות, השכל יוצא מן הכוח אל הפועל. שכל נקנה וכו' – [עיין לעיל מאמר א, א]. מֻתנות – בתנאי שיש צורך לחברה בהם. הכרח – על מנת לשמור את סדרי החברה. בחלקים החברתיים – כמו דיני ממונות, שתלויים בתקנות חז"ל. מה שסובל וכו' – במצוות שבין אדם לחברו ישנם מצוות שנדחות במצבים מסוימים מפני צורך אחר. האור הזה – השראת השכינה בעם ישראל. שני קצות הסותר – שני צדדים הסותרים זה את זה. בהנה ישכיל עבדי – בביאור פרקים נב, נג שבספר ישעיהו [ראה מאמר שני, לד והלאה]. עושים זה – סובלים צרותיהם. יתרון על מלכי בית דוד – על אף גדולתם וכבודם.
ביאורים
הפילוסופים, בשונה מהיהדות, טענו כי כל תכליתו של האדם היא עצם קניית החכמה והדביקות בדברים העיוניים. לשם כך על האדם להתנתק מענייני העולם הזה, משום שהם אינם מועילים לדביקות השכלית, ואף מפריעים לה. לשם כך על האדם להתנזר מענייני העולם הזה, ולפרוש גם מכל דבר הגורם לו הנאה.
מסיבה זו, בעיני הפילוסופים יש להמעיט כל כך בערך העיסוק בחומריות ובגוף, גם האחריות שלהם על מעשיהם החומריים בטלה, כיוון שאין להם חשיבות. ולכן כל העניין המוסרי הפך בעיניהם להיות 'המלצה טובה' להדמות לבורא במעשים הטובים, כאשר אין כל דבר המחייב לעשות זאת, (מלבד דברים שעליהם חושב האדם בשכלו שהם חשובים), וגם אין כלל שכר על עשיית טוב, ועונש על עזיבתו.
כנגד תפיסה זו נלחמת תורת ישראל. תורתנו הקדושה מחנכת אותנו שעל אף הערך הגדול שבדביקותו השכלית של האדם בבורא, (עד כדי כך שמצינו שאנשים גדולים פרשו מענייני העולם הזה לצורך מעלות גבוהות), אסור שדבר זה יגרום לירידה מוסרית בפעילותו של האדם בעולם. התורה מחנכת את האדם שבריאתו בעולם הזה הייתה מתוך מטרה שהוא יהיה אחראי למעשיו, ויפעל בעולם הזה מתוך קדושה ועל פי רצון הבורא. זהו ה'אור' שמביאה היהדות לעולם, אור שנותן לעולם ערך ותקווה, ומעמיד את העולם ברמה מוסרית גבוהה.
אלא, שעם ישראל נמצא לעתים במצב שפל, בגלות, ואז אותו האור לכאורה דועך. אולם, גם מצב מסוים של שפלות וקושי, אינה ראיה על דעיכה מוחלטת של האור, או על חוסר האמת שבו, וכמו שמצינו בדתות האחרות, שהן מחשיבות דווקא את הנאמנים לדת, ופחות את בעלי ההצלחה. בתקופה שכזאת מוטל על עם ישראל תפקיד נוסף. יחד עם הדביקות המוחלטת בקב"ה, ראוי שישראל, גם בזמנים קשים, יסבלו את כל הייסורים לשם שמים.
הרחבות
* ידו הנטויה של הקב"ה על ישראל בגלות
וּמֵבִיא רְאָיָה מִשִּׁפְלוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּפִזּוּרֵנוּ עַל דְּעִיכַת אוֹרֵנוּ. בתורה נאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" [דברים לא, יח], הגמרא מביאה את דברי רב יוסף האומר שלמרות זאת: "ידו נטויה עלינו, שנאמר 'ובצל ידי כסיתיך' (ישעיה נא, טז)" [חגיגה ה:], בהמשך סיפרה הגמרא על ויכוח שהיה בין רבי יהושע בן חנניה לצדוקי. הצדוקי טען שהקב"ה החזיר את פניו מעם ישראל ועזבם, וענה לו רבי יהושע שעדיין ידו נטויה עלינו.
המהרש"א, העיר על המקור שהביא רב יוסף, מהפסוק בישעיה, שהוא מבטא, לכאורה, דבר שלילי: "וכל המפרשים וכן התרגום פירשו בו לרעה " [חידושי אגדות לחגיגה שם].
בספר בית הלוי תירץ שהדבר דומה להבדל שבין אדם שהניח ארנק ברשות הרבים ועזבו, שעל פי הדין נחשב הארנק כהפקר, לבין אדם שזרק את כליו על מנת לשוברם שאינם הפקר: "והחילוק הוא דבמניח כיסו ברה"ר ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה בו הוא דסבירא ליה להטור דהוא הפקר אבל בזורק כליו לשוברם דיש לו בזה כוונה ורצון לשוברו כל זמן שלא נשברו הם שלו עדיין. וזהו דהצדוקי אמר לו... דכבר סילק השי"ת רשותו מהם ואינם עוד שלו כלל. רק זה היה אם הקדוש ברוך הוא משלחם מארץ ישראל ולא איכפת ליה במה שיעשו הכשדים בהם, והראה לו רבי יהושע בן חנניה עוד ידו נטויה עלינו דשלחם לשם בכוונה מיוחדת שיסבלו שם יסורים והוי כמו זורק כליו לשברם דהם שלו עדיין" [בית הלוי, פרשת ויצא, פרק כח].
שאלות לדיון
חז"ל אמרו "לא הביישן למד" ואמרו "ובושת פנים לגן עדן". אז זה טוב או לא טוב?
"הַהַצְלָחָה לָאָדָם אָמְנָם הִיא הַחָכְמָה הָעִיּוּנִית" אז מה כן התכלית?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך לקשור את הסכך?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
האם מותר לפנות למקובלים?
מה מברכים על פיצה?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
