ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דברים שבלב אינם דברים

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר


דברים שבלב אינם דברים

קידושין דף מט ע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רבא מחדש בסוגייתנו שהמוכר קרקעות משום שרצה לעלות לארץ ישראל ולא עלתה בידו, אין המקח בטל משום שדברים שבלב אינם דברים, והגמרא דנה מניין למד זאת. מעצם הדין בגמרא משמע שהדברים אינם פשוטים מסברא, והראשונים מקשים "פשיטא?!" – מדוע יהא נאמן שתכנן לעלות ושמכר רק בגלל כך. דרך תשובתם לשאלה זו נעמוד על שורש הדין וטעמו – מדוע דברים שבלב אינם דברים.

טעם הדין
חסרון בנאמנות
הרשב"א (מט ע"ב ד"ה בעידנא) התקשה בשאלה הנזכרת מהו חידושו של רבא, וכדי ליישב העמיד את הסוגיא במקרה שלפני המכר אמר שהוא רוצה לעלות ולפיכך מחזר למכור קרקעותיו ובכל זאת לא הווי דברים בגלל שאולי חזר בו בשעת המקח. כלומר, הוא הבין שהחיסרון הוא בנאמנות, שאני לא מאמין לטענתו שמחשבתו בלב הייתה שונה ממה שאמר בפיו. לכן הרשב"א פירש שדיבורו אינו מהווה הוכחה עבורנו מה היה בדעתו, משמע שאילו היה מהווה הוכחה אכן היינו מתחשבים במחשבתו.
הגמרא בגיטין לב ע"א אומרת שהשולח גט ביד שליח ורץ אחריו לבטלו ועד שהגיע כבר נתנו לאשה אין הגט בטל, ומנמקים התוס' (ד"ה מהו דתימא) שדברים שבלב אינם דברים. בהסברם הראשון מבארים שזו רק תקנה מדרבנן אך מעיקר הדין הגט צריך להיות בטל משום שמוכח שבלבו לא רצה בו, ומחלק מסוגייתנו שדווקא בסוגייתנו אינם דברים מעיקר הדין משום שהייתה באפשרותו לפרש בשעת המכר שמוכר רק בתנאי שיצליח לעלות ומכך שלא פירש מוכח שהתכוון למכור בכל עניין, אך ברץ אחר השליח שעשה כל שביכולתו מעיקר הדין הווי דברים. בהמשך נעמוד על פירושם השני. על כל פנים בפירושו זה מפורש שטעם הדין הוא מצד נאמנות. איננו מאמינים לו שמחשבתו הייתה שונה מדיבורו אלא להפך, אנו אפילו סבורים שמוכח שכוונתו הייתה כדבריו. לפי הסבר זה יש לבאר את חידושו של רבא, שגם במקום שיש אומדנא שכך התכוון בליבו, כגון שפרסם לשכנים שבכוונתו לעלות, מכל מקום לא הולכים אחר האומדנא אלא אחר הדברים המפורשים.
יש להקשות על דעה זו – שהחיסרון בדברים שבלב הוא בנאמנות – מדברי הגמרא המביאה בתחילה מקור לדין "דברים שבלב" מקרבן שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני "ואמאי הא בליביה לא ניחא ליה?! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים?". משמע שברור שאינו רוצה ובכל זאת אינם דברים, ואם כן מוכח שהחיסרון אינו בנאמנות אלא באופן מהותי הלב לא משפיע על החלות. אך באמת קושיא זו קשה גם על המסבירים שהחיסרון הוא בחלות, שהרי כפי שנכתב למעלה גם הם מודים שכשהמציאות מוכיחה מה שבליבו אין אלו דברים שבלב בעלמא אלא נחשבים כדיבור, ועל כרחנו יש לבאר שכוונת הגמרא לומר "ואמאי שמא בליביה לא ניחא ליה", ואם כן מיושב גם לסוברים שהחיסרון הוא בנאמנות.
יש להעיר שהתוס' כתבו שמכך שלא פירש מוכח שהתכוון למכור בכל מקרה, ומשמע שלא רק שאנו מסופקים אם אכן ליבו היה שונה מפיו אלא אדרבה מוכח לפנינו שהיו שווים והתכוון למה שאמר. לפי זה לכאורה יחזור הקושי מהגמרא, שהרי גם אם נבאר שכוונתה ל"שמא בליביה לא ניחא ליה" אין זה כדברי התוס' המבינים שהטעם הוא שוודאי ניחא ליה. ולכאורה צריך לומר שלא כתבו כן בדווקא אלא הטעם הוא שיש לנו ספק מה בליבו, וכוונת התוס' לומר שמכך שסתם יש לנו סברא לומר שהתכוון למכור בכל מקרה ולפיכך אנו מסופקים בדבר.
אולם יש לתמוה מה הסברא לומר שדי בספק כדי שלא נתחשב בדברים שבליבו, הלא כלל נקוט הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואם כן מספק יש לבטל את המכר ולהעמיד את הממון על חזקתו. ונראה שכאשר יש דיבור ודאי לפנינו יש לנקוט בכלל שאין ספק מוציא מידי ודאי.

דין בחלות – אין בכח מחשבה המנוגדת לדיבור להשפיע על החלות
גם ר"י הזקן (מט ע"ב ד"ה שבלב) והתוס' רי"ד (מט ע"ב ד"ה אמר) התקשו בשאלה הנזכרת מהו חידושו של רבא, ויישבו שמדובר שלפני המכר הודיע לכל שכניו שבדעתו לעלות לארץ ישראל, אולם הם מנמקים שאף שברור לנו שכך היה בליבו בשעת המכר, שהרי פרסם כן לשכניו, הואיל ובשעת המכר השאיר מחשבתו בליבו אין בכך כלום 1 . רואים בדבריהם שהחיסרון בדברים שבלב אינו נאמנות אלא שאינם ברי השפעה על החלות של הדין או הקניין 2 .
גם הריטב"א בנדרים (יח ע"ב ד"ה מתניתין) כותב לגבי הבא לפרש את נדרו באופן שאינו נכנס כלל בלשונו, שלמרות שאנו מאמינים לו שכך הייתה כוונתו אין מתייחסים כלל למחשבה שבליבו אלא למה שהוציא בפיו לפי שדברים שבלב אינם דברים. משמע שהלך בדרכם של תוס' ר"י הזקן ורי"ד שאין זה חיסרון בנאמנות אלא דין בחלות.
למעלה הבאנו את הסברם הראשון של התוס' בגיטין לב ע"א, וראינו שסברו שמעיקר הדין שם מתחשבים בדברים שבליבו כי דווקא בסוגייתנו שהייתה באפשרותו לפרש ולא פירש מוכח שפיו וליבו שווים. אולם בהסברם השני בשם ר"י מבארים שאף במקום שידוע שנאנס מלפרש דבריו לא הווי דברים, וכמו במקרה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ולא הווי דברים אלא במקום שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו.
הסברם השני הולך כשיטת תוס' ר"י הזקן 3 ורי"ד שלמרות שברור לנו שכוונתו אינה כדיבורו לא מתחשבים בכוונתו, הווה אומר שהחיסרון הוא מצד החלות. הם סייגו שמכל מקום במקרה שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת מהי דעתו הווי דברים. סייג זה מוסכם, וכפי שנהוג לכנותו "בליבו ובלב כל אדם", וכן כותב הר"ן בסוגייתנו וגם התוס' בסוגייתנו מוכיחים זאת ממספר מקורות בגמרא, ביניהם שטר מברחת, הכותב כל נכסיו לאשתו ועוד.

עיון נוסף בשיטת הרשב"א
למעלה ביארנו שלדעת הרשב"א טעם הדין הוא משום חיסרון בנאמנות. והנה אם נדקדק בלשון הרשב"א הוא לא כתב כדברי תוס' ר"י הזקן ורי"ד שאמר זאת לשכנים אלא כתב בסתם "שאמר קודם המכירה" ואפשר לבארו שאמר גם לקונה בעצמו ולפי זה יש לומר שגם לדעתו החיסרון הוא בחלות, אלא שכאן נזקק לנמק שחוששים שחזר בו משום שאם לא כן הווי דברים ממש שהרי אמר זאת גם למוכר עצמו, אך אילו היה אומר רק לשכנים גם הרשב"א יודה שלא תועיל מחשבתו אפילו במקרים שמוכח לנו מהי מחשבתו ואין חשש שחזר בו. אולם באמת מהמשך דברי הרשב"א (נ ע"א ד"ה הא) לגבי מודעה מוכח שלא סבר כן. הרשב"א ביאר שבמודעה לא הווי דברים שבלב הואיל ופירש לפני עדים את כוונתו ובשעת המקח הם ידעו שהוא אנוס. במקרה זה הוא לא פירש כלל בפני הקונה אלא רק בפני אחרים ובכל זאת הרשב"א מגדיר זאת שנחשב לדברים ולא לדברים שבלב, הואיל ומוכח לנו מה הייתה כוונתו בשעת המכר.
ואולי עדיין אפשר לומר שגם לרשב"א החיסרון הוא בחלות ולכן אילו תהיה לנו הוכחה בלבד מה בליבו לא די בכך והווי דברים שבלב, אלא שלדעתו גם אם אמר לאחרים ולא לצד שכנגדו במקח נחשב לדברים ולא לדברים שבלב, ונחלק בנקודה זו על ר"י ורי"ד שסברו שרק אמירה לצד שכנגדו במקח נחשבת לדברים. בהמשך נעמוד על סברת שיטה זו, מדוע יש חיסרון בחלות במקרה שידועה וברורה לנו מחשבתו, ובתוך כך נצטרך לתת את הדעת על מחלוקת זו.

ביאור הסברא לשיטות שזהו דין בחלות

בדרך זו הטעם עדיין טעון ביאור, מדוע באמת לא מועילה מחשבתו אם אנו אכן יודעים מהי. נחדד ונקשה, כיצד סוף סוף חלים הקניין או הקידושין הרי בין אם נאמר שהדעת מחילה את הקניין ומעשה הקניין רק יוצר או מוודא גמירות דעת בין אם נאמר שמעשה הקניין הוא המחיל מכל מקום ודאי שצריך גם דעת, ולכן לדוגמא קטן אינו יכול להחיל קניין, ואם כן אצלנו שידוע שלא הייתה בכוונתו למכור כיצד חל הקניין?!
עוד קשה על חילוקו של התוס' שבמקרה של "בליבו ובלב כל אדם" כן מתחשבים בלב. הרי ראינו בתוס' ר"י הזקן וברי"ד שאפילו כשמוכח לנו מה היה בליבו זה לא מועיל, ואם נחלק שיש רמות שונות של הוכחה ובתוס' מדובר שיש הוכחה גמורה יותר, מה הטעם בחילוק זה. אם החיסרון הוא בנאמנות אז מובן שכאשר גם לנו מוכח שהוא דובר אמת ומחשבתו לא הייתה כדיבורו, אך אם זהו דין בחלות שלעולם המחשבה לא משפיעה אלא הולכים אחר הדיבור אפילו כשמוכח לנו מהי מחשבתו, גם כאן אין ללכת אחר מחשבתו ואין טעם לחלק בין הוכחה מועטת להוכחה ניצחת.

ביאור הגר"ש שקופ
השערי ישר (שער ז פרק ח ד"ה והנה") מביא את דברי התוס' השואלים מדוע כאשר אדם התנה שלא ע"פ תנאי בני גד וראובן המעשה חל ללא התנאי, הרי סוף סוף על הצד שלא התקיים התנאי לא היתה בדעתו להחילו, ועונים שדיני תנאים הם חידוש התורה ולולא החידוש היה המעשה חל, וכאשר לא התנה כראוי חזר הדין כלפני חידוש התורה. אך עדיין קשה הרי סוף סוף לא התכוון להחיל? מבאר השערי ישר שלולא חידוש התורה בתנאים היינו אומרים שרצון לא יכול להתברר למפרע ולכן אדם הרוצה להחיל מעשה אינו יכול לתלותו אלא הרי הוא כחופר בור שלא שייך בכך תנאי, וממילא בגלל שאינו יכול לתלותו, אם הוא מחליט בכל זאת לעשותו הרי הוא רוצה בו, ואף אם יתברר לבסוף שלא התקיים התנאי, איננו חוזרים ואומרים שעל צד זה לא רצה.
בספר " אהל חייא " הביאו על פי דברי הגר"ש שקופ בכתב יד שעל פי יסוד זה ביאר גם את סוגייתנו, כיצד חל המעשה אם בליבו לא רצה בכך, וביאר שהואיל ורצה למכור נכסיו, אף שעל הצד שלא יעלה לישראל לא רצה להחילו, הואיל ולא התנה כראוי אין בכך ביטול למעשה, הואיל ובאופן זה אי אפשר להתנות על הרצון ולבררו למפרע, ולכן הרצון העקרוני שלו להחיל את המכר מועיל.
אך קשה על הסבר זה לפי שיובנו בכך רק המקרים שעקרונית רצה במעשה אלא שהיו תנאים בליבו, אך עדיין לא יובן כיצד המעשה חל במקרים שבליבו לא התכוון כלל למעשה כמו במקדש בשיטוי או מוסר מודעה על מכר שלא במקום אונס.

ביאור שני – פרטי ההסכם צריכים להיות "על השולחן"
כפי שיובא בהמשך דעת האור זרוע היא שבמתנה דברים שבלב כן הווי דברים. בדבריו המובאים בשלטי גיבורים מובא שמנמק "ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב".
נראה מדבריו שסברת הדין היא שלא יתכן שיעשו עסקים בין שני צדדים כאשר חלק מהפרטים אינם ידועים לצד השני, אלא מוכרח שיונחו כל פרטי ההסכם "על השולחן". אמנם הרצון והדעת הכרחיים להחלת קניינים, אך מנגד יש אילוץ במציאות שלא ללכת אחר הלב (זוהי כעין תקנה, אלא שהיא מוכרחת מסברא ולכן ודאי הדין כן מהתורה). לכן יובן מאוד החילוק ממתנה ששם הדברים תלויים ברצונו של הנותן בלבד ולכן אין הכרח ב"תקנה זו". אולם אין הכרח לצמצם סברא זו למכר כי יש מקום מסברא להרחיבה גם למתנה, הואיל וסוף סוף גם בכך יש שני צדדים, ובפרט שידועים דברי הגמרא כי אדם אינו נותן מתנות סתם ומסתמא קיבל בעבר או רוצה לקבל בעתיד טובת הנאה מהמקבל, ויש בכך סוג של מכר.
למעלה הקשינו שחילוקו של התוס' לגבי "בליבו ובלב כל אדם" סותר לדברי ר"י הזקן ורי"ד וכן אינם מובנים בטעמם לפי הדרך של דין בחלות (והם כתבו חילוק זה בתוך ההסבר בו נקטו בדרך זו). לפי ביאורנו יובן חילוקו של התוס' ולא יסתרו דבריו לדברי רי"ד ור"י הזקן. הם דיברו על מקרה בו אמנם לנו מוכח מה הייתה כוונתו אך לצד השני בעיסקה הדבר לא היה ידוע בעת העיסקה ולכן הואיל והדברים לא היו "על השולחן" אין להם תוקף. לעומת זאת התוס' עוסקים במקרה בו גם הצד השני ידע מכך, כגון שידע שהמוכר חושב שכל בניו מתו ורק לאחר המכר נתגלה שיש לו עוד בן.

ביאור שלישי
כפי שיובא בהמשך, המאירי מביא שיש הסוברים שאפילו בבין אדם למקום דברים שבלב אינם דברים, וכפשט הסוגיא שגם בקרבנות לא הוי דברים. הם ודאי לא הלכו בדרך הנימוק של חיסרון בנאמנות שהרי דרך זו ודאי שייכת רק בדברים שיש לו עסק גם עם אחרים, אך גם לפי הדרך של דין בחלות הם לא יובנו אם הביאור הוא כפי שכתבנו שהכל צריך להיות "על השולחן", כי גם הוא לא שייך אלא כשיש לו עסק גם עם אחרים. ומוכרחים אנו לומר שהבינו באופן אחר את הדין שמחשבה לא משפיעה על החלות.
אפשר ללכת בדרכו של הגר"ש שקופ אך גם בה נתקשינו לעיל. ונראה שצריך ללכת בכיוון שהצענו אך להרחיבו יותר ולומר שהואיל ומחשבות אינן נגלות ואנו בעולם המעשה ואין יכולת לנהל חיי חברה על פי המחשבות, לכן באופן כללי קבעה התורה שהולכים אחר הדיבור המפורש וממילא הוא הדין גם בפרטים בהם אין עסק עם אחרים. בכתבי קהלות יעקב החדשים (על סוגייתנו) הגדיר זאת, שבכל מקום שהתורה הצריכה רצון, היא החשיבה גם את אמירתו שהוא רוצה כרצון. במילים אחרות, כוונתה לרצון החיצוני שהאדם מגלה ולא לפנימי. ולכאורה דבריו אינם מיישבים את עיקר הקושי שהרי סוף סוף מסתבר שהרצון האמיתי הוא המחיל, אלא נראה שכוונתו כדברינו שזהו אילוץ ואף שבאמת הרצון הפנימי הוא המחיל, מכל מקום למעשה עלינו להתחשב ברצון שהאדם מגלה ולפעול על פיו 4 .
למעלה עמדנו על כך שר"י הזקן והתוס' רי"ד החשיבו פרסום לשכנים כדברים שבלב לפי שהדברים לא הונחו "מעל השולחן" בפני הצד השני ואילו הרשב"א הבין שגם זה נחשב כדברים מפורשים. מר"י הזקן ורי"ד משמע כביאור השני שבעיסקאות עם צד נוסף הדברים צריכים להיות "על השולחן", אך הרשב"א לא יובן על פי ביאור זה. כפי שכתבנו למעלה נראה שהרשב"א הלך בדרך של חיסרון בנאמנות, ומכל מקום העלנו אפשרות נוספת לפי גם הוא הלך בדרך של דין בחלות, אך לפי אפשרות זו נצטרך לומר שהבין כביאור השלישי.

נפקא מינות
מיגו
הרמ"א (אה"ע מב, ב) סובר שחוששים לקידושין שנעשו בפני עד אחד אלא אם אחד מהצדדים מכחיש את העד, שאז הדין הוא שעד אחד בהכחשה אינו כלום. הח"מ (ס"ק ד) דן מה הדין אם אחד הצדדים אמנם מודה שעשו מעשה קידושין אך טוען ששיטה ולא התכוון באמת לקדש, ונוטה לומר שלמרות שיש לו מיגו שיכל להכחיש את העד ולומר שכלל לא עשה מעשה קידושין ולכן נאמן ששיטה, מכל מקום אין מחשבתו מבטלת את הקידושין הואיל ודברים שבלב אינם דברים 5 . במקרה זה אין חיסרון בנאמנות שהרי יש לטובתו מיגו המוכיח את אמיתות טענתו, ואם כן מוכח שהח"מ הלך כשיטת הסוברים שהחיסרון הוא בחלות ולא בנאמנות.
לעומתו, החכם צבי (סי' קטו ד"ה גם מה) חולק וסובר שהמיגו מועיל ואינה מקודשת, לפי שהחיסרון הוא בנאמנות. והוכיח דבריו מדברי המהר"ם שנפסקו ברמ"א (אה"ע מב, א) שיש להחמיר משום חומרת אשת איש ולחוש לקידושין גם כשיש אומדנות והוכחות שלא התכוונו ברצינות לקידושין. משמע שזוהי רק חומרא אך מעיקר הדין הולכים אחר ההוכחות אף שדברים שבלב אינם דברים.
רבי עקיבא איגר (בשו"ת, מהדו' תניינא סי' מה) מסכים עם הח"מ ומחלק מדברי המהר"ם ששם מדובר באומדנא הידועה לנו בשעת המעשה כמו בשטר מברחת ולכן לא נחשב כדברים שבלב, ואין זה דומה למקרה שבשעת מעשה אין לפנינו שום הוכחה ורק אחר כך נאמן במיגו לפרש כוונתו, שזה הווי דברים שבלב.
מחלוקת האחרונים תלויה בשתי דרכי ההבנה בטעם הדין. החכם צבי הבין שהטעם שאינם דברים הוא בגלל חוסר נאמנות ולפיכך מיגו פותר את בעיית הנאמנות, אולם הח"מ ורבי עקיבא איגר סוברים שמחשבה לא מועילה גם כשמוכח לנו מהי מחשבתו משום שזהו דין בחלות ולא בנאמנות.

מתנה
הרמ"א (חו"מ רז, ד) מביא את דברי התוס' שכאשר יש אומדנא דמוכח הווי דברים והמקח בטל, ומוסיף על כך "ויש אומרים" שבמתנה הווי דברים, וזוהי שיטת האור זרוע . כמובן שאין הכוונה שכל נותן מתנה יוכל לחזור בו ולומר שבליבו לא התכוון לתת, שהרי אינו נאמן בכך, אלא הכוונה שבזמן שיש אומדנות והוכחות שלא התכוון לתת הולכים אחריהם. כמבואר בגר"א שם, הרמ"א התבטא ב"ויש אומרים" משום שהתוס' חלוקים על כך, שהרי מקורו של האור זרוע הוא משטר מברחת ומהנותן כל נכסיו לאשתו וכו', ואילו התוס' הוכיחו ממקרים אלו שבאומדנא דמוכח הווי דברים.
הסמ"ע שם מנמק שדווקא במכר מסתמא גמר ומקנה אם לא פירש, משא"כ במתנה שהיא בחינם אומדן דעת כלשהו מבטל המעשה כי תולים שלא גמר דעתו לתת בחינם. משמע שסבר שהחיסרון בדברים שבלב הוא בנאמנות, ולכן במתנה שהאומדנא גדולה יותר שהוא צודק דבריו מתקבלים, משא"כ במכר שכנגד האומדנא יש סברא לומר שעבור המעות גמר בליבו למכור. וכן מפורש בדברי האור זרוע המובאים בהגהות אשרי (ב"ב פ"ט סי' יח) שכתב "אבל גבי מכר וקידושין... אמרינן אגב דשקיל זוזי גמר ומקני". לעומת זאת בדברי האו"ז המובאים בשלטי גיבורים (כתובות נו ע"א בדפי הרי"ף) נכתב "ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב". משמע יותר שאין זה ענין של אומדנא אלא סובר שהחיסרון בדברים שבלב הוא בחלות, ודווקא במכר אין לנו להתחשב במחשבות הלב הואיל ויש כאן צד שני שמשלם על כך.
התוס' רי"ד בסוגייתנו גם מתייחס לכך במפורש וכותב שבמתנה כן הולכים אחר אומדנא דמוכח כמו בשטר מברחת משום שאדם לא נותן סתם מתנות, ולכאורה דבריו הם כדברי הסמ"ע, אך קשה שהרי כפי שראינו רי"ד נקט שאין זה דין בנמאנות אלא בחלות. ונראה לבארו שהואיל ובמתנה תמיד עצם הנתינה מעורר סימן שאלה מדוע נתן, אין הנתינה נחשבת כדבר מפורש ויש להתחשב בדברים שבלב, משא"כ במכר שיש מכירה מפורשת לפנינו ולכן דברים שבלב לא ישנו את הדברים המפורשים.

בין אדם למקום
המאירי (בסוגייתנו ובפסחים לא ע"ב ד"ה אמר המאירי) מביא דעה שדברים שבלב אינם דברים גם בדברים שבין אדם למקום, אך הוא עצמו נוטה לומר שבכך הוי דברים ולפיכך ניתן לבטל חמץ בלב וכן שבועה שלא נתכוון לה בליבו אינה שבועה. בפסחים מתבטא "רחמנא ליבא בעי", ואצלנו מתבטא "לא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים".
בסוגייתנו הגמרא מביאה בתחילה מקור מכפייה על קרבן, וקשה הרי הווי בין אדם למקום, ואולי יש בכך נפקא מינה לכהנים שלא יקריבו חולין בעזרה, ולכן נחשב כדבר שיש בו טענה עם אחרים. ויותר נראה שהואיל ובאו בית דין לכפותו על הבאת הקרבן נחשב כדבר שיש בו טענה עם אחרים, משא"כ בביטול חמץ שלא מדובר במשתמט מהמצווה שהגיע שבאו בית דין לכפותו על עשיית המצווה.
לדעת הסוברים שהחיסרון הוא בנאמנות, נראה שמוכרחים לסבור כמאירי, כי האדם עצמו יודע את האמת. ולדעת הסוברים שזהו דין בחלות כבר העלנו למעלה שהדבר תלוי בביאור טעם זה. לפי הביאור שבעסקאות הדברים צריכים להיות על השולחן, זהו דין דווקא בדינים השייכים בינו לחברו, אך לפי הדרך המרחיבה זהו דין כללי בכל התורה שלעולם עלינו ללכת אחר הפה ולא אחר הלב.
אגב, בדעת המאירי יש מקום להסתפק אם יחשיב מתנה כדבר שיש לו עסק עם אחרים או לא (לשונו בפסחים נוטה יותר שבכך לא הווי דברים ודווקא בבין אדם למקום "רחמנא ליבא בעי", ואילו מלשונו בקידושין משמע שהחילוק אינו בהכרח בין חברו למקום), וכן הסתפק בקונטרסי שיעורים (קידושין סי' כא).




^ 1.לשון ר"י הזקן: "אע"פ שאמת הוא שלכך כיון, דהא שמעינן ליה מעיקרא שמפני זה היה רוצה למכור נכסיו, הואיל ובשעת המכר לא פרסם ולא הודיע מחשבתו אלא נשאה בתוך לבו – אינם כלום". באומרו "אע"פ שלכך כיון" ר"י הזקן לא מתכוון רק לומר שזוהי האמת (כידוע בשמים) אלא גם שאמת זו ידועה לנו וברורה לבית הדין, כפי שמוכח מנימוקו בהמשך דבריו "דהא שמעינן ליה". אם כן לדעתו מדובר שאין כאן שום בעיה באמינות אלא ברור לכולם שזו הייתה כוונתו ורצונו, ובכל זאת לא מועיל משום שלא הודיע מחשבתו אלא נשאה בתוך ליבו.
בתוס' רי"ד הדברים עוד יותר מפורשים, וזו לשונו: "אף על פי דמוכחא מילתא לעלמא דלמיסק לארעא דישראל זבין כגון שידעו בו שכיניו שהיה בדעתו לעלות, כיון שלא פירש בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרינן דברים שבלב אינן דברים".
^ 2.לגבי מחשבות שאינן סותרות דיבור: הראשונים שואלים כיצד מועילות ידות בנדרים כגון "אהא" בשעה שנזיר עובר לפניו, הרי הווי דברים שבלב. הרמב"ן מתרץ שזהו חידוש מיוחד של התורה בנדרים, ואילו הרשב"א מקשה שאם כן נלמד מכך לכל התורה בבנין אב, והוא מיישב שדברים שבלב אינם דברים דווקא במקרה שסותר לדיבורו, אך כשבא להחיל דבר חדש שאינו סותר לדיבורו אין בכך חיסרון.
^ 3.ההסבר השני בתוס' מובא בשם ר"י ולכאורה ר"י מתאים לשיטתו, אלא שכבר נכתב בשער לגמרא (דפוס וילנא) שבטעות יוחסו תוס' ר"י הזקן לר"י. ובאמת מייחסים היום כתב זה לר' אברהם מן ההר.
^ 4.ביאור זה עדיין טעון הבנה וליטוש.
^ 5.לשון הח"מ: "ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששי' לדברים שבפה ולא לדברים שבלב".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב