ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דברים שבלב אינם דברים

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר


דברים שבלב אינם דברים

קידושין דף מט:



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מרסל בן אברה םד´ באדר תשע"א

רבא מחדש בסוגייתנו שהמוכר קרקעות משום שרצה לעלות לארץ ישראל ולא עלתה בידו, אין המקח בטל משום שדברים שבלב אינם דברים, והגמרא דנה מניין למד זאת, ומשמע שהדברים אינם פשוטים מסברא, והראשונים מקשים פשיטא מדוע יהא נאמן שתכנן לעלות ושמכר רק בגלל כך. עוד צריך להבין מהו גדר הדין המחודש, האם משום שאינו נאמן או שאף אם יש הוכחה שכך היה בליבו מכל מקום אין הלב יכול להשפיע על החלות במקום שהיה דיבור מפורש.
ר"י הזקן, התוס' רי"ד והרשב"א ביארו שמדובר שהודיע קודם למכר לכל שכניו שבדעתו לעלות לא"י, ולכן יש חידוש בדברי רבא שאינם דברים. ר"י הזקן והתוס' רי"ד מנמקים שאף שברור לנו שכך היה בליבו בשעת המכר, שהרי פרסם כן לשכניו, הואיל ובשעת המכר השאיר מחשבתו בליבו אין בכך כלום 1 . רואים בדבריהם שהחיסרון בדברים שבלב אינו נאמנות אלא שאינם ברי השפעה על החלות . הקושי הגדול בדרך זו הוא כיצד סוף סוף חל הקנין או הקידושין הרי בין אם נאמר שהדעת מחילה את הקנין ומעשה הקנין רק יוצר או מוודא גמירות דעת בין אם נאמר שמעשה הקנין הוא המחיל מכל מקום ודאי שצריך גם דעת, ולכן קטן אינו יכול להחיל קנין, ואם כן אצלנו שלא היתה בכוונתו למכור כיצד חל הקנין. נעמוד על כך בהמשך לאחר פירוט השיטות והדינים.
הגמרא בגיטין לב ע"א אומרת שהשולח גט ביד שליח ורץ אחריו לבטלו ועד שהגיע כבר נתנו לאשה אין הגט בטל, ומנמקים התוס' (ד"ה מהו דתימא) שדברים שבלב אינם דברים. בהסברם הראשון מבארים שדוקא בסוגייתנו אינם דברים מעיקר הדין משום שהיתה באפשרותו לפרש בשעת המכר שמוכר רק בתנאי שיצליח לעלות ומכך שלא פירש מוכח שהתכוון למכור בכל ענין, אך ברץ אחר השליח שעשה כל שביכולתו הוי דברים מעיקר הדין ורק מדרבנן מחמירים. בהסברם השני בשם ר"י מבארים שאף במקום שידוע שנאנס מלפרש דבריו לא הוי דברים, וכמו במקרה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ולא הוי דברים אלא במקום שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו.
הסברו השני הולך כשיטת הראשונים שהבאנו למעלה, שהחיסרון הוא מצד החלות, וסייג שמכל מקום במקרה שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו הוי דברים. סייג זה מוסכם, וכפי שנהוג לכנותו "בליבו ובלב כל אדם", וכן כותב הר"ן בסוגייתנו וגם התוס' בסוגייתנו מוכיחים זאת ממספר מקורות בגמרא, ביניהם שטר מברחת, הכותב כל נכסיו לאשתו ועוד.
אמנם בהסברו הראשון הבין שהחיסרון הוא בנאמנות, ולכן אם אח"כ מתברר לנו מה היתה דעתו אכן הוי דברים. כאן אין זה "בליבו ובלב כל אדם" לפי שבשעת המקח לא יכולנו לדעת דעתו כי אולי רץ כדי לזרז השליח, ורק אח"כ כשהגיע לשליח לאחר שכבר ניתן הגט התברר לנו שרצה לבטל. לפי הסבר זה יש לבאר את חידושו של רבא, שגם במקום שיש אומדנא שכך התכוון בליבו, כגון שפרסם לשכנים שבכוונתו לעלות, מכל מקום לא הולכים אחר האומדנא אלא אחר הדברים המפורשים.
יש להקשות על דעה זו, שהחיסרון בדברים שבלב הוא בנאמנות, מדברי הגמרא המביאה בתחילה מקור לדין "דברים שבלב" מקרבן שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני "ואמאי הא בליביה לא ניחא ליה?! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים?". משמע שברור שאינו רוצה ובכל זאת אינם דברים, וא"כ מוכח שהחיסרון אינו בנאמנות או באופן מהותי הלב לא משפיע על החלות. אך באמת קושיא זו קשה גם על המסבירים שהחיסרון בחלות, שהרי כפי שנכתב למעלה גם הם מודים שכשהמציאות מוכיחה מה שבליבו אין אלו דברים שבלב בעלמא אלא נחשבים כדיבור, ועל כרחנו יש לבאר שכוונת הגמרא לומר "ואמאי שמא בליביה לא ניחא ליה", וא"כ מיושב גם לסוברים שהחיסון הוא בנאמנות.
הרשב"א כאמור העמיד את הסוגיא כתורי"ד שלפני כן סיפר לשכניו שרוצה לעלות, ונימק שבכל זאת לא הוי דברים משום שאולי חזר בו בשעת המקח. לכאורה סבר שהחיסרון הוא בנאמנות ולכן פירש שאין ראיה מסיפורו לשכניו ולא פירש כתורי"ד ור"י הזקן שאע"פ שאיננו חוששים שחזר בו מכל מקום לא הוי דברים. אולם אפשר לבארו שהחיסרון בחלות, ואכן אף במקרים שתיוודע לנו מחשבתו היא לא תועיל אלא שכאן הואיל ולפני כן דיבר וסיפר לשכניו על כוונתו לכאורה אין זה דברים שבלב אלא דיבור ממש, ולכן נאלץ הרשב"א לומר שיש חשש שחזר בו ולפיכך דיבורו הקודם לא נחשב כדיבור בשעת המקח. ונראה שלדעת ר"י הזקן והתורי"ד סיפור לשכניו אינו נחשב כדיבור אף אם ודאי לא חזר בו משום שהדיבור צריך להיות ידוע לצד השני במקח, אך הרשב"א לא סבר כן כפי שרואים בהמשך דבריו לגבי מודעה, שביאר שלא הוי דברים שבלב הואיל ופירש לפני עדים את כוונתו ובשעת המקח הם ידעו שהוא אנוס.
מיגו:
הרמ"א (אה"ע מב, ב) סובר שחוששים לקידושין שנעשו בפני עד אחד אא"כ אחד מהצדדים מכחיש את העד, שאז ע"א בהחשה אינו כלום. הח"מ (ס"ק ד) דן מה הדין אם אחד הצדדים מודה שעשו מעשה קידושין אלא שטוען ששיטה, וכותב שלמרות שיש לו מיגו שיכל להכחיש את העד ולומר שכלל לא עשה מעשה קידושין ולכן נאמן ששיטה, מכל מקום אין מחשבתו מבטלת את הקידושין הואיל ודברים שבלב אינם דברים. אם כן הח"מ הלך בשיטת הסוברים שהחיסרון הוא בחלות ולא בנאמנות. לעומתו, החכם צבי (סי' קטו ד"ה גם מה) חולק וסובר שהמיגו מועיל ואינה מקודשת, לפי שהחיסרון הוא בנאמנות. והוכיח דבריו מדברי המהר"ם שנפסקו ברמ"א (אה"ע מב, א) שיש להחמיר משום חומרת אשת איש ולחוש לקידושין גם כשיש אומדנות והוכחות שלא התכוונו ברצינות לקידושין. משמע שזוהי רק חומרא אך מעיקר הדין הולכים אחר ההוכחות אף שדברים שבלב אינם דברים. רעק"א (שו"ת רעק"א מהדו' תניינא סי' מה) מסכים עם הח"מ ומחלק מדברי המהר"ם ששם מדובר באומדנא הידועה לנו בשעת המעשה כמו בשטר מברחת ולכן לא נחשב כדברים שבלב, משא"כ כשבשעת מעשה אין לפנינו שום הוכחה ורק אח"כ נאמן במיגו לפרש כוונתו, שזה הוי דברים שבלב.
מתנה:
הרמ"א (חו"מ רז, ד) מביא את דברי התוס' שכאשר יש אומדנא דמוכח הוי דברים והמקח בטל, ומוסיף על כך "ויש אומרים" שבמתנה הוי דברים, וזוהי שיטת האור זרוע . כמובן שאין הכוונה שכל נותן מתנה יוכל לחזור בו ולומר שבליבו לא התכוון לתת, שהרי אינו נאמן בכך, אלא הכוונה שבזמן שיש אומדנות והוכחות שלא התכוון לתת הולכים אחריהם. כמבואר בגר"א שם, הרמ"א התבטא ב"ויש אומרים" משום שהתוס' חלוקים על כך, שהרי מקורו של האו"ז משטר מברחת ומהנותן כל נכסיו לאשתו וכו', ואילו התוס' הוכיחו ממקרים אלו שבאומדנא דמוכח הוי דברים.
הסמ"ע שם מנמק שדוקא במכר מסתמא גמר ומקנה אם לא פירש, משא"כ במתנה שהיא בחינם אומדן דעת כלשהו מבטל המעשה כי תולים שלא גמר דעתו לתת בחינם. משמע שסבר שהחיסרון בדברים שבלב הוא בנאמנות, ולכן במתנה שהאומדנא גדולה יותר שהוא צודק דבריו מתקבלים, משא"כ במכר שכנגד האומדנא יש סברא לומר שעבור המעות גמר בליבו למכור. וכן מפורש בדברי האו"ז המובאים בהגהות אשרי (ב"ב פ"ט סי' יח) שכתב "אבל גבי מכר וקידושין... אמרינן אגב דשקיל זוזי גמר ומקני". לעומת זאת בדברי האו"ז המובאים בשלטי גיבורים (כתובות נו ע"א בדפי הרי"ף) נכתב "ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב". משמע יותר שאין זה ענין של אומדנא אלא סובר שהחיסרון בדברים שבלב הוא בחלות, ודוקא במכר אין לנו להתחשב במחשבות הלב הואיל ויש כאן צד שני שמשלם על כך.
בין אדם למקום:
המאירי (בסוגייתנו ובפסחים לא ע"ב ד"ה אמר המאירי) מביא דעה שדברים שבלב אינם דברים גם בדברים שבין אדם למקום, אך הוא עצמו נוטה לומר שבכך הוי דברים ולפיכך ניתן לבטל חמץ בלב וכן שבועה שלא נתכוון לה בליבו אינה שבועה. בפסחים מתבטא "רחמנא ליבא בעי", ואצלנו מתבטא "לא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים". בסוגייתנו הגמרא מביאה בתחילה מקור מכפייה על קרבן, וקשה הרי הוי בין אדם למקום, ואולי יש בכך נפק"מ לכהנים שלא יקריבו חולין בעזרה, ולכן נחשב כדבר שיש בו טענה עם אחרים. ויותר נראה שהואיל ובאו בי"ד לכפותו על הבאת הקרבן נחשב כדבר שיש בו טענה עם אחרים, משא"כ בביטול חמץ שלא מדובר במשתמט מהמצווה שהגיע שבאו בי"ד לכפותו על עשיית המצווה.
לדעת הסוברים שהחיסרון הוא בנאמנות, נראה שמוכרחים לסבור כמאירי, כי האדם עצמו יודע את האמת.
מחשבות שאינן סותרות דיבור:
הראשונים שואלים כיצד מועילות ידות בנדרים כגון "אהא" בשעה שנזיר עובר לפניו, הרי הוי דברים שבלב. הרמב"ן מתרץ שזהו חידוש מיוחד של התורה בנדרים, ואילו הרשב"א מקשה שא"כ נלמד מכך לכל התורה בבנין אב, והוא מיישב שדברים שבלב אינם דברים דוקא במקרה שסותר לדיבורו, אך כשבא להחיל דבר חדש שאינו סותר לדיבורו אין בכך חיסרון.
כיצד הקנין חל ללא דעתו?
כעת נשוב לדון בסברת האומרים שהחיסרון הוא בחלות, כיצד יכול הקנין לחול ע"פ דיבורו למרות שברור לנו שלא היו דעתו ורצונו להחיל את הקנין.
השערי ישר (שער ז פרק ח ד"ה והנה") מביא את דברי התוס' השואלים מדוע כאשר אדם התנה שלא ע"פ תנאי בני גד וראובן המעשה חל ללא התנאי, הרי סוף סוף על הצד שלא התקיים התנאי לא היתה בדעתו להחילו, ועונים שדיני תנאים הם חידוש התורה ולולא החידוש היה המעשה חל, וכאשר לא התנה כראוי חזר הדין כלפני חידוש התורה. אך עדיין קשה הרי סוף סוף לא התכוון להחיל? מבאר השערי ישר שלולא חידוש התורה בתנאים היינו אומרים שרצון לא יכול להתברר למפרע ולכן אדם הרוצה להחיל מעשה אינו יכול לתלותו אלא הריהו כחופר בור שלא שייך בכך תנאי, וממילא בגלל שאינו יכול לתלותו, אם הוא מחליט בכל זאת לעשותו הריהו רוצה בו, ואף אם יתברר לבסוף שלא התקיים התנאי, איננו חוזרים ואומרים שעל צד זה לא רצה. בספר " אהל חייא " הביאו ע"פ דברי הגרשש"ק בכת"י שע"פ יסוד זה ביאר גם את סוגייתנו, כיצד חל המעשה אם בליבו לא רצה בכך, וביאר שהואיל ורצה למכור נכסיו, אף שעל הצד שלא יעלה לישראל לא רצה להחילו, הואיל ולא התנה כראוי אין בכך ביטול למעשה, הואיל ובאופן זה אי אפשר להתנות על הרצון ולבררו למפרע, ולכן הרצון העקרוני שלו להחיל את המכר מועיל.
אך קשה על הסבר זה לפי שיובנו בכך רק המקרים שעקרונית רצה במעשה אלא שהיו תנאים בליבו, אך עדיין לא יובן כיצד המעשה חל במקרים שבליבו לא התכוון כלל למעשה כמו במקדש בשיטוי או מוסר מודעה על מכר שלא במקום אונס.
לדברי האו"ז שבמתנה הוי דברים, וכמשמעם בשלטי גיבורים שהחיסרון במכר הוא מצד החלות, נראה להטעים שלא יתכן שיעשו עסקים בין שני צדדים כאשר חלק מהפרטים אינם ידועים לצד השני, אלא מוכרח שיונחו כל פרטי ההסכם "על השולחן". אמנם הרצון והדעת הכרחיים להחלת קניינים, אך מנגד יש אילוץ במציאות שלא ללכת אחר הלב (זוהי כעין תקנה, אלא שהיא מוכרחת מסברא ולכן ודאי הדין כן מהתורה). לכן יובן מאוד החילוק ממתנה ששם הדברים תלויים ברצונו של הנותן בלבד ולכן אין הכרח ב"תקנה זו". אולם אין הכרח לצמצם סבא זו למכר ויש סבא להרחיבה גם למתנה, הואיל וסוף סוף גם בכך יש שני צדדים, ובפרט שידועים דבי הגמרא כי אדם אינו נותן מתנות סתם ומסתמא קיבל בעבר או רוצה לקבל בעתיד טובת הנאה מהמקבל, ויש בכך סוג של מכר. מכל מקום בין אם נצמצם למכר בין אם נרחיב למתנה מסתבר לומר כדברי המאירי שהדין שייך רק במקום שיש לו עסק עם אחרים ולא בבין אדם למקום. אגב, בדעת המאירי יש מקום להסתפק אם יחשיב מתנה כדבר שיש לו עסק עם אחרים או לא (לשונו בפסחים נוטה יותר שבכך לא הוי דברים ודוקא בבין אדם למקום "רחמנא ליבא בעי", ואילו מלשונו בקידושין משמע שהחילוק אינו בהכרח בין חבירו למקום), וכן הסתפק בקונטרסי שיעורים (קידושין סי' כא). ומאידך, לדעת האו"ז נראה שכ"ש שיסבור כמאירי.
לחולקים על המאירי וסוברים שאף בבין אדם למקום לא הוי דברים, וכפשט הסוגיא שגם בקרבנות לא הוי דברים, עדיין קשה כי אין זה נראה כאילוץ וכעין תקנה, שהרי אינה נזקקת בבין אדם למקום. ונראה שצריך ללכת באותו כיוון אך להרחיבו יותר ולומר שהואיל ומחשבות אינן נגלות ואנו בעולם המעשה ואין יכולת לנהל חיי חברה ע"פ המחשבות, לכן באופן כללי קבעה התורה שהולכים אחר הדיבור המפורש וממילא הוא הדין גם בפרטים בהם אין עסק עם אחרים. בכתבי קה"י החדשים (על סוגייתנו) הגדיר זאת, שבכל מקום שהתורה הצריכה רצון, היא החשיבה גם את אמירתו שהוא רוצה כרצון. במילים אחרות, כוונתה לרצון החיצוני שהאדם מגלה ולא לפנימי. ולכאורה דבריו אינם מיישבים את עיקר הקושי שהרי סוף סוף מסתבר שהרצון האמיתי הוא המחיל, אלא נראה שכוונתו כדברינו שזהו אילוץ ואף שבאמת הרצון הפנימי הוא המחיל, מכל מקום למעשה עלינו להתחשב ברצון שהאדם מגלה ולפעול על פיו.
למעלה עמדנו על כך שר"י הזקן והתורי"ד החשיבו פרסום לשכנים כדברים שבלב לפי שהדברים לא הונחו "מעל השולחן" בפני הצד השני ואילו הרשב"א הבין שגם זה נחשב כדברים מפורשים, ולכאורה הרשב"א לא יובן ע"פ הסברא שכתבנו שעיקר הענין הוא שהצד השני ידע מהדברים. ונראה שהרשב"א יובן יותר אם הבין שזוהי תקנה רחבה יותר ולא כמאירי, כי אם זו כעין תקנה פרטית רקבמקח וממכר הרי שעיקר מטרת התקנה היא ליידע את השני, אך אם זו תקנה כוללת יותר שאין ללכת אחר דברים שאינם מפורשים, יתכן שעצם התקנה כללי יותר שצריך לפרש הדברים ולא להשאירם בלב, אף אם במקרים מסויימים תיתכן תקלה, כגון במכר במקרה שפירש לשכנים ולא לקונה.




^ 1.התורי"ד מתנסח שלמרות שיש אומדנא דמוכח מה בליבו אין זה מועיל. בהמשך כותב שבמתנה כן הולכים אחר אומדנא דמוכח כמו בשטר מברחת משום שאדם לא נותן סתם מתנות. ודבריו צ"ע, שכן העובדה שאדם לא נותן סתם מתנות היא בעצם אומדנא, ומאי שנא ממכר ששם לא אומרים אומדנא. ונראה קצת מדבריו שהואיל ובמתנה תמיד עצם הנתינה מעורר סימן שאלה מדוע נתן, אין הנתינה נחשבת כדבר מפורש ויש להתחשב בדברים שבלב, משא"כ במכר שיש מכירה מפורשת לפנינו ולכן דברים שבלב לא ישנו את הדברים המפורשים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il