ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- בדיקת חמץ
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
הגמרא בדף ו: מנמקת את תקנת חז"ל שהצריכו ביטול בנוסף לבדיקה, וכותבת שאם אדם רק יבדוק חיישנן שבפסח ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה.
הר"ן מבאר בהתאם לשיטתו ולהבא אם ישהה החמץ בביתו, אך אינו עובר למפרע משום שהתורה סמכה על החזקות, ואדם שבדק שאין חמץ בבית.
נקודה זו טעונה ביאור, שהרי מצאנו בגמרא שאדם, שסמך על החזקות ואחר כך התברר שעבר, חייב להביא קרבן. למשל אישה שבאו עדים והעידו שבעלה מת מותרת להינשא, ואם לבסוף יתברר שבעלה חי תתחייב בקרבן.
לעומת זאת מצאנו מקרה בו אדם זה מוגדר כאנוס. אדם ששחט קרבן פסח בשבת ונמצא טריפה בבני המעיים הוא נחשב אנוס.
כנראה ההבדל בין המקרים הוא, שבמקרה של האישה היה ניתן לברר ולחפש את בעלה, אלא שמן הדין לא היה צריך לעומת זאת במקרה של קרבן פסח לא היה שום אפשרות לברר ולכן מוגדר כאונס.
עוד מקרה המובא בשב שמעתתא הוא אדם בן 13 שלא היו לו סימני בגרות ואכל חלב, ולבסוף התברר שהוא סריס. אדם רגיל כל עוד לא הביא סימנים אינו נחשב גדול אף שהגיע לגיל 13. (יש בכך מחלוקת, מ"מ יש דעה הסוברת כך).
לגבי סריס הגמרא אומרת שהוא חייב, אך השאלה היא מה הוא חייב. התוספות כותב שהוא חייב מלקות, וכותב השב שמעתתא, שזה דווקא לשיטת התוס', שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא (כלומר - התורה אסרה בכל מקום גם ספק דאורייתא), אולם לדעת הרמב"ם שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, ואסור רק מדרבנן צריך לומר שחייב קרבן ולא מלקות. אולם גם על כך שואל, למה חייב קרבן, הרי מהתורה היה מותר לו לכתחילה ואם כן נחשב אנוס ולא שוגג? ומיישב שמאחר והיה אסור לו מדרבנן, אינו נחשב אנוס. וראיה לכך מהמשמש סמוך לוסתה, אע"פ שאסור רק מדרבנן, מכל מקום אם ראתה חייב קרבן.
אם כן השב שמעתתא באופן עקרוני מגדיר אותו כאנוס, (לולא האיסור דרבנן), אמנם גם כאן לא היתה לנו שום דרך לברר אם הוא סריס, בניגוד לבדיקת חמץ שיש דרך לבדוק יותר טוב ולכאורה צריך להיות מוגדר כשוגג ולא כאנוס, ויש לתמוה על הר"ן מדוע כתב שאינו עובר למפרע.
ונראה שבאמת אין כוונת הר"ן, שהוא נחשב אנוס ואינו עובר אפילו בשוגג, אלא הוא עובר בשוגג ואינו עובר במזיד, ובכל זאת זה לא סיבה עדיין להצריך ביטול, כי לכתחילה סומכים על החזקות וכמו שבטריפות לא מצריכים לפתוח ולבדוק לכתחילה, כך גם בבדיקת חמץ.
השערי יושר שואל על עצם דברי הרמב"ם שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, הרי במקרה שיש ספק על העבר כמו ספק חלב ספק שומן, אם יתברר שאכל חלב נצריך את האוכל להביא קרבן, ואיך יתכן לומר שמתירים לו לכתחילה לאכול ומאידך אם יתברר לבסוף שאכל חלב, נחשב כעובר עבירה וחייב קרבן?
השערי יושר עונה תשובה משונה מאוד, אך נראה שמוכרחים לומר כמותו בכמה ראשונים.
תשובתו היא שהידיעה גורמת את העבירה. כל עוד לא ידוע שאכל חלב אין זה עבירה, אולם כשיתברר לבסוף שזה חלב, אז הידיעה שאכל חלב הופכת אותו לעובר עבירה.
והדברים משונים, איזה טעם יש לומר שהידיעה היא גורמת את העבירה, אולם מצאנו ברמב"ן יסוד זה. הרמב"ן בתורת האדם על מסכת ב"ק מביא את דרשת חז"ל "ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא", ושואל מדוע צריך פסוק לכך, למה היינו אומרים שאסור, ועודנה שבגלל שיש חשש שיטעה הרופא ויגרום למות החולה, היינו חושבים לאסור על הרופא לנסות לרפאתו. ומוסיף הרמב"ן שאף אם טעה, הרי עשה מצווה ויש לו שכר בשמיים. ומקשה, הרי כתוב שאם הרג בשוגג את הנפש צריך לגלות, ואיך יתכן שמצד אחד יש לו שכר בשמים ומצד שני חייב גלות, ועונה שאין זה סותר אמנם בשמים יש לו שכר, אך אם נודע צריך לגלות.
הרמב"ן אומר כאן שהידיעה גורמת כאן לגלות. לא נודע יש לו שכר בשמים ואם נודע גולה. אלא שמסברא עדיין צריך להבין עניין זה. ואולי אפשר לתת טעם בדבר.
כאשר משה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות בידו וראה את העגל הוא שבר את הלוחות. ויש לשאול, הרי עוד לפני שראה את העגל הוא ידע עליו, ומדוע לא שבר את הלוחות ברגע שה' אמר לו שישראל חטאו? הגמרא שואלת שאלה זו ועונה שעשה זאת כדי ללמד שאין לדיין לדון אלא על פי מה שרואות עיניו.
בספר העיקרים
מובא תירוץ אחר, שכאשר משה רבנו ראה בעיניו את העגל הוא התרגז והשליך את הלוחות. המהרש"א מביא הסבר זה על המקום בסוגיה.
וצריך להבין איך יכול להיות שמשה רבנו עשה דברים בגלל התפעלות ולא נהג כראוי? ונראה שאין הכוונה שלא עשה כדין, אלא שכך צריך לנהוג, זוהי דרך נכונה להתפעל ולזרוק את הלוחות.
על פי זה יש לומר גם לענייננו, כאשר רופא ניסה לרפא, הוא עשה כדין, אבל עם כל זה כשאדם רואה אחר כך שגרם למות אדם הוא צריך להתרגש מזה, להתרגש מהעבירה שבאה לידו, ולכן צריך לגלות. כך גם יש לבאר שאדם שאכל בהיתר אבל אחר כך נודע שאכל חלב, אע"פ שלא עשה עבירה, מכל מקום הוא צריך להתרגש מכך שאכל חלב ולהביא קרבן.
המדרש אומר שאברהם אבינו אמר לקב"ה, הנה דור המבול חטאו ולא מחלת, דור הפלגה ולא מחלת. שמא גם בני ישראל כן. אמר לו, לבני ישראל יש כפרה על ידי הקרבנות, וזוהי שאלת אברהם "במה אדע כי ארשנה" ותשובת ה' הייתה ברית בין הבתרים המרמזת על הקרבנות.
בית הלוי שואל, הרי קרבנות באים על חטאים בשוגג, ואילו דור המבול ודור הפלגה חטאו במזיד, ועל כך אין כפרה? ועונה בית הלוי שאדם המביא קרבן על שוגג גורם לו שלא יחטא במזיד. מה הסיבה בזה? לפי דברינו אפשר להבין, אם אדם מרגיש אפילו בשוגג את החטא, זה גורם שלא יחטא במזיד.
עד כאן עמדנו על ההבנה הראשונה כפי שמשמע מתחילת דבריו, אולם בהמשך דבריו כותב שאין מצוות השבתה אלא על חמץ ידוע או על מקומות שרגיל להימצא בהן.
משמע מדבריו אלו שאין מצווה בכלל על החמץ שלא מצא בבדיקה, שנאמר "לא ימצא" וזה אינו מצוי, ולא כפי שאמר קודם שאם לא מצא עבר בשוגג אלא שמותר לסמוך על החזקות.
הדברים האלו כתובים בעצם בגמרא בתחילת פרק כל שעה (דף כא.), וכפי שהבינם התוספות.
המשנה שם אומרת שכל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה, לחיה ולעופות. ושואלת הגמרא למה נצרך הפירוט הזה, ועונה שאם היה כתוב רק בהמה הייתי אומר שמותר משום שאם תשייר בעל הבית יראה את החמץ אבל חיה אסור משום שמצניעה, ואם היה כתוב רק חיה הייתי אומר שמותר משום שאם משיירת היא מצניעה ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא, משום שאינו מצוי, ומסבירים התוספות שא"פ שעוברים גם על חמץ מוטמן כפי שלמדה הגמרא, זה דווקא כשיודע היכן מוטמן, אבל כשאינו יודע אינו עובר עליו.
אולי אפשר ליישב קצת בדוחק את דברי הר"ן, שיסתדרו תחילתם עם סופם, שאם א היה אפשר לסמוך מהתורה על חזקות, החמץ שלא מצא בבדיקה היה נחשב חמץ מצוי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
