ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
החיבור בין עול מלכות שמים לסגולת ישראל
קראנו השבת את פרשת בלק, פרשת בלעם. חז"ל במסכת ברכות (יב, ב) אומרים שרצו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע, והסיבה שלא קבעו היא כדי שלא לגרום לטרחה יתרה. הרב זצ"ל מסביר את הדברים (עין איה ברכות, פ"א, קע) ואומר שבפרשת בלק יש פסוקים מיוחדים: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט), מהמלים הללו שבפסוק רואים את מעלתם הגדולה של ישראל ואת סגולתם המיוחדת וזאת הנקודה החשובה שרצו לקבוע בקריאת שמע. כלומר, קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות מחוברת עם הכרת המעלה המיוחדת של עם ישראל. אבל את הפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט) לא ניתן להביא תלוש מהפרשה כולה ולכן לא יכלו לקבוע את הפסוק בקריאת שמע, כי כדי להבין את עומק העניין, למה המעלה והסגולה של ישראל קשורות דווקא בקבלת עול מלכות שמים, היה צריך להביא את הפרשה כולה, ולהביא את כל הפרשה כולה זו כבר טרחה יתרה ולכן לא קבעו את הפסוק בקריאת שמע.
ואמנם מזה אנחנו לומדים לימוד גדול מאוד. יש צורך להכיר בעובדה הזאת שקבלת עול מלכות שמים היא מתוך הכרת סגולתן של ישראל. זה כבר כתוב בפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), וגם בפרשה שלנו כתוב: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג, כב), והמפרשים מסבירים על זה שבלק אמר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" (שם כב, ה), הם יצאו מעצמם, והנבואה אומרת: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", הקב"ה הוציא אותם ממצרים ולא הם את עצמם (תנחומא בלק יד). נראה שיש להסביר בדברי בלק מובן נוסף, הוא אמר שעם ישראל יצא ממצרים כי היו להם זכויות ובזכותם הם יצאו, ועכשיו כשהם לא מתנהגים כראוי לא מגיעות להם הזכויות הללו - ועל כך באה התשובה: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", הקב"ה הוציא אותם ממצרים לא בגלל הזכויות שלהם, אלא הקב"ה בחר בהם והבחירה האלוקית היא מוחלטת ולא משתנה בין אם מתנהגים כך או אחרת, עם ישראל הוא עם ה' בכל מצב, תמיד.
רשע החושב שהוא צדיק
בלעם חשב שהוא צדיק, הוא עושה רק את מה שהקב"ה אומר לו, הוא אומר רק את מה שהקב"ה אומר לו, והוא לא עובר את פי ה' בשום פנים ואופן, אבל באמת הוא היה מקולקל שבמקולקלים. עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה - כל החסרונות שמוציאים את האדם מן העולם (אבות ה, יט) היו בו. יכול להיות מצב שאדם משתבש וטועה עד שהוא חושב שהוא הולך בדרך נכונה למרות שהדרך היא גרועה שבגרועות. כך היה אתו. מכיוון שיש לו רוח נבואה הוא מרגיש אדם חשוב והרי אם הוא אדם חשוב הוא צריך לשמור על כבודו, זוהי "רוח גבוהה", לכן הוא לא הולך בהתחלה עם השליחים של בלק מכיוון שכבוד הנבואה שבו היא לא נותנת לו ללכת עם אנשים בינוניים, צריך לשלוח שליחים יותר חשובים כדי שיהיה מתאים לו ללכת עמם.
לאחר מכן כשבאים להזמין אותו לבוא ולקלל כמובן שהוא לא מקלל סתם, הוא מחפש את החסרונות של ישראל ואותן צריכים לקלל כי אסור הרי שיהיו דברים רעים בעולם, ולכן הוא מקלל רק את הדברים הרעים. הוא גם יודע לכוון לדברים שהקב"ה מקפיד עליהם, והוא כאילו שליח להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל, כתוב: "אֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהילים ז, יב), כל יום יש שניה או חצי שניה שבה הקב"ה זועם, כך אומרת הגמרא במסכת ברכות (ז, א). למה הקב"ה זועם - כי יש דברים שחייבים לכעוס עליהם, לא הכל שלם. אם כן, אם הקב"ה זועם זה אומר שכך צריך לעשות. ובלעם משתתף בזה, מחכה לכוון את הרגע שהקב"ה זועם והוא רוצה להפנות את הזעם של הקב"ה לקללה, על מה שצריך לקלל כביכול. הוא אומר: "מָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח), בלעם מחכה בימים האלה לתפוס את הרגע של הזעם אבל הוא לא מצליח, אין רגע כזה. הוא חושב שהכול הוא עושה נכון. הוא אפילו מעמיד תלמידים בשיטה הזאת, שהרי ישנם תלמידיו של אברהם אבינו ויש תלמידיו של בלעם הרשע (אבות שם).
כלומר יכול להיות מצב של אדם מוכשר, גאון בגאונות נבואית - ועם זאת הוא עקום ומקולקל באופן היותר נורא. קשה להבין את זה, גם מפחיד לראות שיכולים להיות אנשים כאלה. במבט הראשון נראה שאדם עם כח נבואי צריך להיות קדוש, הוא צריך להיות אדם מושלם, הרי הנבואה לא שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר (שבת צב, א), הנבואה לא שורה אלא על תלמידי חכמים צדיקים - כך אומר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, א), וכשאנחנו פתאום רואים תופעה כזאת זה מפחיד. אבל צריך לזכור שיש כלל ויש יוצאים מן הכלל. הכלל הוא שהנבואה באמת לא שורה אלא על אנשים שלמים בעלי מידות מתוקנות ודבקות בריבונו של עולם - זה הסדר הטבעי, כך זה בדרך כלל. אבל יש חריגה, בכל כלל יש גם יוצא מן הכלל. אנחנו צריכים ללמוד מהדבר הזה, מהדוגמא הקיצונית הזאת, שגם אדם בעל כשרונות גדולים והשגות רוחניות גדולות, יכול לטעות, לחשוב שהוא צודק ולטעות טעויות גסות ביותר, להיות עיוור. יש אנשים שיודעים מה נכון אבל קשה להם להתגבר על יצרם והם נופלים, אבל הם יודעים שהם נופלים. אבל יש כאלה שהופכים חושך לאור וחושבים שהם צודקים, הם עושים עברות והולכים בדרכים מוטעות - זה יכול להופיע במידות יותר מאשר במעשים, אך כמובן שהמידות משפיעות גם על המעשים - אדם כזה טועה, הולך בדרך מוטעית ולא יודע שהוא טועה.
שני סוגי הכשלונות
אנו חוזרים ומביאים מדברי הגר"א על פרשת חוקת (ראה חומש הגר"א במדבר כא, כז; ושיחת הרב על חוקת תשס"ט) שיש שני סוגים של כשלונות, כמו שהזכרתי עכשיו. כשלון אחד הוא שאדם לא יכול לסור מההרגלים הלא טובים שלו, הוא יודע שהם לא טובים ועדיין הוא לא מצליח להתנתק מהם. הכשלון השני הוא שהאדם הופך חושך לאור, הוא טועה בדרך וחושב שהוא עושה מצווה כשהוא בעצם עושה עברה. דורשים (זהר פנחס רמז, א) שני סוגי כישלונות אלו מהפסוק: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיהו מט, ט), האסירים הם אלה שאסורים בתוך מאסר ההרגלים שלהם, ולהם אומרים "צאו" מההרגלים שלכם, התגברו ושנו את דרכיכם - הם יודעים שהם טועים. ולאלה שבחושך הולכים , אלה שהופכים את הסדר, עושים עברות וחושבים שהם מצוות אומרים "הִגָּלוּ". בשני המקרים האלה האדם צריך להתבונן, ולתקן. במה שהוא יודע שהוא טועה ונכשל - לתקן, וובנוסף לזה להתבונן האם יש דברים שהוא חושב שהם נכונים ובעצם הוא טועה בהם.
הזכרנו את הגר"א, ואני מוסיף לזה את דברי בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת חקת, על הפסוק: ויקחו אליך, בד"ה אמנם). הוא מביא את הרמב"ם בהלכות דעות (ב, א) שכמו שיש חולי הגוף, ההופך מתוק למר ומר למתוק, אנשים שהטעם בפה מתחלף להם - כך בחולי הנפש, יש ההופך רע לטוב. מה התקנה לכך? ללכת אצל רופא הנפש. הוא מביא דוגמא למי שאינו מכיר בטעותו את הסיפור על רבי יהושע בן חנניה (עירובין נג, א) שאמר שתינוקת אחת ניצחה אותו: הוא הלך בשדה, והיא העירה לו שהוא הולך בתוך שדה, הוא ענה לה שהוא הולך בדרך כבושה, והיא השיבה לו שליסטים כמוהו כבשו את הדרך הזאת. אסור ללכת בדרך הזאת, וגם אם קודם אנשים אחרים הלכו וכבשו את הדרך - עדיין אסור ללכת בדרך הזאת. על זה אמר רבי יהושע בן חנניה שזוהי אחת הפעמים הבודדות שניצחו אותו. הוא חשב שהוא בסדר וזו טעות אחת, שאדם הופך רע לטוב. דבר נוסף שחכמים הם להרע - מתירים את האסור. כמו שהגמרא אומרת (סנהדרין יז, א), שהיה תלמיד ותיק שטיהר את השרץ בק"ן טעמים. עם ראש עקום אפשר בפילפולים להתיר את הדברים האסורים. התיקון לכך הוא לטבול במי הדעת, כמו שהרמב"ם (הל' מקוואות יא, יב) אומר שכמו שיש מקווה גשמי יש מקווה רוחני, לטבול במי הדעת.
זאת נקודה שאנחנו צריכים להתבונן בה, אדם צריך לבחון כל הזמן את דרכו האם הוא הולך בדרך טובה או שהוא רק חושב שהוא עושה כך. אולי ההדרכה לכך היא כמו שאמרו חז"ל (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", שהאדם יקשיב גם למה שאחרים מעירים לו ולא רק למה שהוא חושב, וגם הוא עצמו צריך להתבונן ולהעמיק ולבדוק את עצמו - ואם הוא טועה הוא חייב לתקן.
תפילת העני
מכאן אני רוצה לעבור לדברי הזוהר פה בפרשה (קצה, א). אומר הזוהר, שבשלושה כתוב תפילה ובשלושתם אלו תפילות מיוחדות שאין כמותם באדם אחר. התפילה הראשונה היא תפילת משה: "תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" (תהילים צ, א), זוהי תפילה מיוחדת של משה שהגיע לשיא מיוחד בתפילתו. יש תפילה נוספת: "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי" (שם פו, א), כמו התפילה הזאת אין במלך אחר, התפילה של דוד המלך היא סוג של תפילה מיוחדת ואין כמוה אצל מלך אחר. ויש עוד תפילה: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" (שם קב, א), סוג תפילה שהעני מתפלל, גם זו תפילה מיוחדת והזוהר מרחיב את הדיבור עליה. איזו תפילה היא החשובה מכולן, אומר הזוהר: "תְּפִלָּה לְעָנִי". ותפילת העני היא קודמת לתפילת משה, קודמת לתפילת דוד, קודמת לכל שאר התפילות בעולם וזאת מפני שליבו שבור, וכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (שם לב, יט). העני עושה קטטה עם הקב"ה והקב"ה משיב לדבריו, הזוהר משתמש בביטוי "קטטה". העני רב עם הקב"ה - למה ה' לא עוזר לו, למה הוא במצב כזה קשה, למה ה' לא רואה את צרת נפשו, למה מצבו רע משל אחרים, ומכיוון שהתפילה הזו אמתית ויוצאת מעומקא דליבא, לכן זאת התפילה שעומדת במדרגה הכי גבוהה, והקב"ה מקשיב לדבריו והתפילה הזאת פותחת את כל חלונות הרקיע וכל שאר התפילות עולות בזכותה למעלה. עד שהעני מתפלל כאילו כל התפילות מתעכבות, כתוב: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף", ולשון 'יעטוף' היא כמו: "הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל, מב, לשון איחור), התפילה של העני כאילו דוחה ומעכבת את שאר התפילות, משום שהתפילה שלו מקדימה את כל התפילות האחרות וממילא כל התפילות האחרות מתעכבות עד שתפילתו של העני תעלה. הקב"ה רוצה שהתפילה הזאת תיכנס אליו כי הוא לא רוצה בית דין שידונו ביניהם, אלא שיכנסו לפניו התרעומות של העני והוא לבדו יתייחד עם התרעומות הללו, כמו שכתוב: "וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ", לפני ה' דווקא. הקב"ה לא נותן לאחרים לחוצצים לקבל את תפילות העני, אותן הקב"ה מקבל בעצמו. אין חשובה לפני ה' אלא התפילה של העני, אפילו שיש בתפילת העני קצת טרוניה, הרי הוא לא מתבטל כלפי הקב"ה בתפילתו אלא הוא מרגיש שכאילו יש משהו לא צודק במצב שלו - ובכל זאת הקב"ה אוהב את תפילתו, כי היא באה מעומקא דליבא. זאת ה תפילה. הזוהר ממשיך ואומר שמשה התפלל את תפילתו והתפילה התעכבה כמה ימים בגלל תפילת העני, אפילו משה רבנו!
דוד ראה שכל החלונות וכל שערי השמים מוכנים להיפתח לעני, ואין בכל תפילות העולם כתפילת העני - ומכיוון שכך דוד עשה את עצמו כעני, מסכן. הוא פשט את לבוש המלכות, ישב על הארץ כמו מסכן ואמר: "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ - עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי", הוא אמר על עצמו שהוא עני ואביון. אמר לו הקב"ה: הרי אתה מלך ושליט על מלכים חזקים, ואתה עושה עצמך עני ואביון?! אומר הזוהר שמיד דוד עזב את המילה 'עני ואביון' והתפלל באופן אחר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהילים פו, ב). ועם כל זה, בדוד היה הכול - הוא ידע גם לשפוך את שיחו כמו עני, מעומקא דליבא.
הזוהר מביא לדוגמה את רבי אלעזר, ששם עצמו עני כדי שתפילתו תכנס בכלל תפילת העניים. דוד המלך עשה את עצמו בארבעה דרכים: הוא שם את עצמו בין המסכנים, בין החסידים, בין העבדים ובין המוסרים נפשם על קדושת ה'. בין החסידים, כתוב: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי", ואומר הזוהר דברים חשובים מאוד - מפני שאדם לא צריך לעשות את עצמו רשע, לכן מותר לאדם להגיד: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי", אסור לו לשים את עצמו פחות מחסיד, לא רק שלא להיות רשע, אלא להיות חסיד! אם תאמר, אם כן שאדם לא יתוודה ויפרט את חטאיו לעולם כדי שלא לשים את עצמו כרשע - לא כן, אלא כאשר הוא מפרט את חטאיו הוא חסיד שבא לקבל תשובה, הוא מוציא את עצמו מהמצב הרע שהוא היה מטונף בו עד עתה וכעת הוא נדבק בימין העליונה שהיא פשוטה לקבל אותו. ואל תאמר שלא מתקבלת תשובת האדם עד שהוא מפרט את חטאיו מיום שבא לעולם, ובלעדי זה הוא לא יכול להידבק בקב"ה - אלא צריך לפרש רק את החטאים שהאדם זוכר, ואם הוא שם רצונו בהם כל האחרים נמשכים אחריהם. כמו שלמדנו שבבדיקת חמץ לא בודקים בחורי הסדקים מעל מקום שמגיעים אליו ולא מתחת למקום שמגיעים אליו - וכך גם בחטאים. האדם צריך לבדוק לפי מראה עיניו ככל יכולתו והכל נמשך אחר זה ומתבטל עימו. כך גם בנגעים, יש כ"ד ראשי איברים והם לא מטמאים אם יש בהם מחייה (מנגעי הצרעת) והכהן בכלל לא טורח לבדוק אותם - כי אי אפשר לראות את הנגע במבט אחד, גם בראש האיבר, ולכן הוא לא מטמא, והכהן לא צריך לכופף את עצמו או להרים את עיניו. כך גם בנגעים רוחניים, לא צריך להסתובב ולחפש את כל הנגעים שמכל הצדדים, את מה שהאדם יודע שהוא לא בסדר שיתקן, ושלא יחטט ויחשוב שאולי יש עוד דברים שהוא לא זוכר ואולי הוא לא מתקן הכול. לא צריך להיכנס לעצבנות הזאת - מה שהאדם יודע שיתקן, וכל השאר נגרר אחריו. כך אומר הזוהר. לכן דוד שם את עצמו בין החסידים, הוא מפרט את מה שהוא זוכר מחטאיו וזה מספיק.
תמיד אנחנו מזכירים שהרב צבי יהודה היה מביא את הרשב"א במסכת כתובות (יט, א). הגמרא אומרת שעדים שמעידים על שטר שחתמו עליו: 'כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון', אינם נאמנים (כי בעדותם זו משימים עצמם רשעים), רבי מאיר סובר שאפילו אם הם אומרים שהם היו אנוסים מחמת נפשות הם לא נאמנים. מבאר הרשב"א שלמרות שאדם לא צריך למסור את הנפש כדי לא לחתום בשקר, עדיין העובדה שאומר שחתם לשקר זו לא מידת חסידות, ואין אדם שם עצמו שאינו חסיד. מידת חסידות היא לא לחתום אפילו בסכנת נפשות, ולכן לפי רבי מאיר אפילו על זה אדם לא נאמן.
דוד שם את עצמו גם כעבד, כמו שכתוב: "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם" (תהילים קכג, ב) וכתוב: "הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי" (שם פו, ב), והוא שם את עצמו גם בין המוסרים על קידוש ה', שכתוב: "כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (שם ד).
הזוהר ממשיך ואומר שכך בתפילה קיימות המדרגות הללו בהתחלה אדם מתפלל את פסוקי דזימרא כעבד המשבח את אדונו, מגיע לקריאת שמע שבה מכוון על מסירות הנפש, ממשיך ומגיע לברכת "שומע תפילה" שבה מתוודה על חטאי, ומכאן ואילך הוא רוצה להיות מתוקן ושלם - זו הבחינה של החסיד. לקראת תפילת שמונה עשרה הוא שם את נפשו כעני שהולך ומבקש מהקב"ה את כל הצרכים מעומקא דליבא. עיקר התפילה הוא מעומקא דליבא.
סגולת ישראל לפי ה"אור החיים"
כעת זה ה"יארצייט" של ה"אור החיים" הקדוש. אולי אפילו ממש בשעות האלו, כי פטירתו הייתה במוצאי שבת, ונאמר דברים משמו על פרשת השבוע:
על הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא), אומר ה"אור החיים", שמדרגת "יעקב" היא המדרגה של האנשים הפשוטים, והקב"ה לא רואה אצלם אוון - הוא לא רואה אצלם חטא כבד, כי החטאים שלהם קלים וניתן למחוק אותם, הם לא עמוקים. "ולא ראה עמל בישראל" – "ישראל" היא המדרגה של האנשים הרוחניים יותר, אנשי הקודש, ואצלם הוא אפילו לא ראה עמל שצריכים למרק בחיצוניות, כי כולם במדרגה שלמה. פירוש נוסף: 'לא ראה עמל בישראל', הכוונה היא שהוא לא ראה "עמל" בישראל, כשישראל מתייגעים בתורה ומתאמצים הוא לא רואה שזה עמל עבורם, ישראל אוהבים את התורה ומתאמצים בשמחה עד שהקב"ה לא ראה אצלם עמל בעבודת ה' ובשקידה בלימוד התורה, הם נמשכים לכל זה, וזו לא עבודה ומאמץ בשבילם. פירוש שלישי: 'לא ראה עמל בישראל', הקב"ה לא ראה עמל בקיומו של העולם מכיוון שעם ישראל נמצאים בעולם, בזכות ישראל כל קיומו של העולם לא קשה. זהו לימוד זכות על ישראל ופירוש של הנבואה שהיא עדות על עם ישראל.
על הפסוק: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (שם כב), אומר האורח חיים שזה נאמר בלשון הווה - מוציאם, ולא הוציאם בעבר, כמו שאמרו: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז, ב), כל התקדמות רוחנית וכל התגברות בעבודת ה' היא בחינה של יציאת מצרים. ה"אור החיים" אומר שבכל שנה ושנה בפסח ובליל הסדר מתבררים כוחות הקדושה מתוך הקליפה ונוספים בעם ישראל - כלומר שכל הזמן, ובמיוחד בליל פסח, יש כביכול התקדמות בתהליך של היציאה ממצרים, התהליך הזה הולך ונמשך וכל הזמן ריבונו של עולם מוציא אותנו ממצרים.
על הפסוק: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד), אומר ה"אור החיים" שהמיוחד בארי הוא שכבר בקטנותו הוא מזנק בבת אחת מרבצו, זה לא תהליך. כך עם ישראל, בבת אחת כלביא יקום וכארי יתנשא. אני רוצה להוסיף על זה את דברי הרב (מצות ראיה א, א), שמסביר שהמילים: 'יתגבר כארי לעבודת ה'' (שו"ע או"ח א, א) מסמלות את הטבע של עם ישראל ולכן השולחן ערוך כותב כך. מה פירוש המילה 'יתגבר' - הרב מביא מפרשים שאומרים שאף על פי שאין לאדם כוחות כמו לארי, עדיין הוא נדרש להתאמץ להיות גיבור ולנצח בעבודת ה'. והרב מוסיף ומפרש שזה לא שכשיש לאדם מצווה בפועל עליו לעשות את כל המאמצים כדי לקיים את המצווה הזאת ולהדוף את כל המעצורים, אלא 'יתגבר כארי' פירושו לפתח את מידת הגבורה של הארי. לא שכל פעם באופן מקרי תהיה דרישה להתאמץ ולהתגבר לפי העניין, אלא לעבוד על אופי כזה של אריה, להיות גיבור ולפתח את מידת הגבורה הזו, להיות כמו אריה שיכול להתמודד עם כל קושי והוא לא מפחד משום אויב ומכשול. ודווקא משתמשים בדוגמה של האריה, כי אין חיה שיכולה להפחיד אותו והוא לא מפחד אף מאחד.
כך כל אדם מישראל צריך שלא לפחד, אין דבר שחזק ממנו. אדם בעבודת ה' צריך ללכת עם הביטחון הזה שהוא יותר חזק מכל מעצור ואין דבר שיכול להפריע לו בעבודת ה' ולמנוע ממנו את שקידת התורה, את התפילה בכוונה, את המידות הטובות והמעשים הטובים. "יתגבר כארי לעבודת ה'".
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
