השיעור הוכן והועבר על ידי נפתלי רמתי.

(כח:1- עד ל. 10+)

חלק ראשון, חמץ לאחר הפסח:

שלב 1: המשך הדיון כמי משנתינו, שחמץ של ישראל דווקא, אסור בהנאה לאחר הפסח

הגמ' הביאה את מחלוקת רבי יהודה, ר"ש ור"י הגלילי:

רבי יהודה: חמץ אסור מהתורה גם לפני הפסח וגם לאחריו בלאו ובתוכו גם בכרת.

ר"ש: חמץ אסור מהתורה רק בתוך הפסח (וענוש כרת).

ר"י הגלילי: אפילו בתוך הפסח אסור רק באכילה ולא בהנאה.

ומנסה לברר כמו מי מהם משנתינו שדיברה רק לאחר הפסח, ואסרה חמץ של ישראל בהנאה,

הגמ' מביאה שתי דעות באמוראים של ר"א בר יעקב ורבא, בהמשך נראה שר"א ב"י חזר בו:

1. 1.ר"א ב"י: משנתינו כרבי יהודה, שמחלק בין חמץ של נכרי אפילו בתוך הפסח ואפילו באכילה!! ונקט במשנה רק לאחר הפסח ורק בהנאה משום שעל זה דיברה המשנה בסיפא כשאסרה חמצו של ישראל לאחר הפסח בהנאה, לשיטתו רבי יהודה למד מ"בל ייראה" – ל"לא ייאכל" שרק חמץ שלך נאסר ולא של נכרי.
2. 2.רבא: משנתינו כר"ש, וקנסו חכמים חמץ של ישראל לאחר הפסח בהנאה משום שעבר על בל ייראה ובל ימצא.

הגמ' מקשה על ר"א ב"י שלשיטתו לא ברור הנימוק של המשנה שאוסרת חמצו של ישראל לאחר הפסח כיוון שנאמר "לא ייראה" היה צריך לנמק כיוון שנאמר "לא ייאכל" מאחר ורבי יהודה שאוסר מהתורה בישראל לאחר הפסח לומד מהפסוק "לא ייאכל"?

ומתרצת שלר"א ב"י זהו נימוק לרישא שהתירה בנכרי כיוון שההדגשה 'לך' – אבל של אחרים אתה רואה זה מהפסוק לא ייראה ורבי יהודה למד מראיה לאכילה.

הגמ' מוכיחה שהאמוראים לשיטתם, שנחלקו ר"א ב"י ורבא בדעת רבי יהודה לגבי האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדעת רבא: לוקה, כיוון שאסור מהתורה, ולדעת ר"א ב"י לא לוקה כי אפילו בתוך הפסח מותר באכילה.

שלב 2: הוכחה מברייתא שחזר בו ר"א ב"י בדעת רבי יהודה ובאמת שאור של נכרי ושל הקדש אסור באכילה.

הברייתא מביאה מחלוקת אם אדם אכל חמץ של הקדש במועד אם מעל או לא מעל,

ת"ק: מעל

יש אומרים: לא מעל.

הגמרא מביאה חמש דעות באמוראים במה נחלקו בברייתא הזו, ואחת מהם היא של ר"א ב"י ומשם ההוכחה:

1. 1.ר' יוחנן: שני התנאים סוברים כר"ש שחמץ של גבוה לאחר הפסח אסור רק מחמת קנס ולכן יש לו ערך ממוני ולכן ניתן למעול בו,

ת"ק: מעל כי חמץ של הקדש כמו של נכרי לא נחשב שלך ולא עובר עליו בבל ייראה וממילא מותר לאחר הפסח כמו חמצו של נכרי ויש לו ערך כספי.

דעת י"א היא רנב"ה: שסובר שמי שנתחייב כרת פטור מתשלומין כמו מי שנתחייב מיתה, ולכן כיוון שאכל חמץ נתחייב בכרת ופטור מן הקרן ובמקום שאין תשלום קרן אין תשלום גם של חומש ואין קרבן מעילה, (רנב"ה אמר את שיטתו לגבי המדליק גדיש ביום הכיפורים שפטור מהתשלומין).

1. 2.דעה ראשונה בשם רב יוסף: שני התנאים סוברים כר"י הגלילי שאפילו בתוך הפסח מותר בהנאה, ולכן נחשב ממון. ונחלקו האם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, במקום שכשתפדה אותם יהיו אסורים באכילה ליהודי, כמו חמץ בפסח

לת"ק פודין ולכן נחשב ממון ומעל ולדעת י"א לא.

1. 3.רב אחא בר רבא בדעת רב יוסף: שני התנאים סוברים כר"ש, ולאחר הפסח מאחר וזה לא חמץ שלך לא קונסים ומותר באכילה לישראל, השאלה האם דבר הגורם לממון – בעקיפין – נחשב לממון כבר עכשיו
2. 4.רב אחא בר יעקב: זוהי מחלוקת ר"ש ור"י: ת"ק סובר כר"ש, ודבר הגורם לממון כממון ולכן מעל, ודעת י"א כרבי יהודה שאוסר חמץ אפילו לאחר הפסח, וממילא לא נחשב ממון ולכן לא מעל.

ומכאן ההוכחה שר"א ב"י חזר בו כי בהבנה הראשונה הבנו שחמץ של נכרי או הקדש הוא התיר באכילה אפילו בפסח עצמו וכאן מוכח שאסור אפילו לאחר הפסח. ובאמת חזר בו ולא סובר שרבי יהודה לומר אכילה מראייה.

1. 5.רב אשי: זוהי מחלוקת ר"י הגלילי ורבנן: ת"ק סובר כר"י הגלילי ומאחר ומותר בהנאה יכול להסיקו תחת תבשילו אפילו תוך כדי הפסח ולכן מעל. וי"א כרבנן שחולקים על ר"י הגלילי ואפילו נתיר לאחר הפסח דבר הגורם לממון לשיטתם אינו כממון.

חלק שני: איסור תערובת חמץ במינו במשהו או בנותן טעם? והאם בתוך הפסח גוזרים גם באינו מינו:

הקדמה: קיימת מחלוקת בסיסית בע"ז עג: כולם מסכימים שמין בשא"מ בטל בנ"ט = בדר"כ ב60.

1. 1.רב ושמואל: כל איסורין שבתורה במינן במשהו.
2. 2.רבי יוחנן ור"ל: בין במינן בין שלא במינן בנ"ט.

וכמו שמסביר הר"ן בנדרים כל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, ורבנן סוברים שאמנם לא ניתן לטעום אבל ניתן לשער אילו היה אינו מינו כמה היה מורגש וניתן לשער ב 60.

רש"י כמו שמופיע בסוגייתינו פוסק כרב ושמואל (כנראה בגלל שרבא ואביי בע"ז משמע כמותם) ור"ת בתוספות אצלינו כר"י ור"ל שגם מב"מ ב 60.

ובסוגיא שלנו שלש דעות ופסיקה של רבא:

1. 1.דעת רב:
2. a.בתוך הפסח (בזמנו) חמץ במינו אסור במשהו ככל האיסורים, וגוזרים גם בשא"מ בגלל חומרת חמץ שהוא בכרת,
3. b.ולאחר הפסח הוא סובר כרבי יהודה שאוסר חמץ לאחר הפסח במשהו מהתורה, אבל שלא במינו לאחר הפסח כל שלא נותן טעם מותר ולא גוזרים כשא"ס.
4. 2.דעת שמואל:
5. a.חמץ בזמנו אסור במשהו רק במינו. ולא גוזרים בשא"מ
6. b.שלא בזמנו מותר מהתורה כר"ש, בין במינו בין בשא"מ, וכמו שהגמ' תאמר בהמשך ר"ש לא גזר קנס לאחר הפסח בתערובת.
7. 3.דעת רבי יוחנן:
8. a.בזמנו תמיד בנ"ט – רבי יוחנן לשיטתו בכל איסורין שבתורה.
9. b.שלא בזמנו כר"ש (וכשמואל) שמותר בתערובת תמיד.
10. 4.רבא פסק הלכתא:
11. a.בזמנו כרב: שבמינו במשהו וגוזרים בשא"מ (כאן נחלקו רש"י ור"ת האם זה רק בחמץ או בכל איסורים)
12. b.שלא בזמנו מותר (בנ"ט) כר"ש – שלא קונס בתערובת.

הגמרא מביאה שרבא שלאחר הפסח כר"ש הולך לשיטתו שאמר: שכשהיינו אצל רב נחמן אמר לנו לאחר הפסח מיד לקנות חמץ של נכרים אף שנאפה במהלך הפסח. ואילו לשיטת רבי יהודה זה אסור מהתורה.