בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק י'

undefined

33 דק' קריאה
פרק ערבי פסחים
משנה "ערב פסחים סמוך... מן התמחוי".
• שואלת הגמרא, למה דווקא המשנה מזכירה ערבי פסחים, והרי שנינו גם לגבי ערבי שבתות וימים טובים דתניא "לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי ר' יהודה . ר' יוסי – אוכל והולך עד שתחשך"?
רב הונא – לא צריכא אלא לר' יוסי דאמר – אוכל והולך עד שתחשך, ה"מ בערבי שבתות וימים טובים אבל בערב פסח משום חיוב דמצה מודה.
רב פפא – אפילו תימא ר' יהודה , התם בערבי שבתות וימים טובים – מן המנחה ולמעלה – הוא דאסור סמוך למנחה – מותר. אבל בערב פסח אפילו סמוך למנחה – אסור. (ולבסוף הגמרא מקשה על רב פפא ונשאר ללא מענה).
דף ק
לפי רב הונא – מה שמצינו שנחלק ר' יוסי עם ר' יהודה בערב פסח זה לא לגבי התחלה אלא לגבי אם התחיל לאכול שאינו חייב להפסיק דתניא "מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה . ר' יוסי – אין מפסיקין. ומעשה ברשב"ג רבי יהודה ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עלהם היום, א"ל רשב"ג לר' יוסי ברבי – 'רצונך נפסיק ונחוש לדברי יהודה חברינו?' אמר לו 'בכל יום ויום אתה מחבב דברי לפני ר' יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני הגם לכבוש את המלכה עמי בבית' א"ל 'א"כ לא נפסיק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות' – אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי ".
שמואל – אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש.
• תני חדא – שוין שאין מתחילין (לאכול מן המנחה ולמעלה), ותניא אידך – שוין שמתחילין? והעמדנו את הברייתא הראשונה בערב פסח, ואת הברייתא השניה בערב שבת קודם תשעה (לאחר תשעה ר' יהודה ור' יוסי חולקים).
דף קא
בני אדם שקידשו בבית הכנסת:
רב – ידי יין – לא יצאו. ידי קידוש – יצאו. (ומה שמקדשים בבית זה כדי להוציא בניו ובני ביתו).
שמואל – אף ידי קידוש – לא יצאו. (ומה שמקדשים בבית הכנסת זה כדי להוציא אורחים ידי חובתם דאכלו ושתו וישנים בבית הכנסת) ושמואל לטעמיה – דסבר, אין קידוש אלא במקום סעודה (ואפילו ממקום למקום כחד ביתא) ואף רב הונא ורבה סבירא להו אין קידוש אלא במקום סעודה.
ר' יוחנן – אף ידי יין – יצאו. ור' יוחנן לטעמיה – דסבר, אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום – א"צ לברך. ולבסוף הקשנו על ר' יוחנן ונשאר בתיובתא.
• יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא – הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום – לא.
מחלוקת:
רב חסדא – הא דאמר שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן – אין צריך לברך, והטעם – לקיבעא קמא הדר.
רב ששת – אחד זה ואחד זה צריך לברך. [והגמרא מקשה על רב חסדא , ונשאר בקשיא].
דף קב
תניא, "חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין – אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה. אמר ר' יהודה – בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים, כשהן יוצאין – טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין – טעונין ברכה לכתחילה".
• תניא כוותיה דרב חסדא – "חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו – אין צריכין לברך".
• ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום – מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה . ר' יוסי – אוכל והולך עד שתחשך. גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום. וא"ת למה לא נאמר תרוויהו על כוס אחד, תירץ רב ששת – אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, והטעם – לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ומה שמצינו בברייתא שביו"ט שחל אחר שבת שכן אומרים על כוס אחד שתי קדושות – שמה מדובר על הבדלה וקידשו שזה למעשה חדא מילתא היא (ששניהם משום קדושת יו"ט), אך אצלנו שזה ברכת המזון וקידוש, זה שני דברים ואין אומרים אותם על כוס אחד (אלא אם כן אין לו אלא כוס אחד).
דף קג
יום טוב שחל להיות אחר השבת, סדר ההבדלה כיצד:
רב – יקנ"ה.
שמואל – ינה"ק.
רבה – יהנ"ק.
לוי – קני"ה.
רבנן – קינ"ה.
מר בריה דרבנא – נקי"ה.
מרתא משום ר' יהושע – ניה"ק.
ר' יהושע בן חנניה – נהי"ק (משל למלך שיוצא ואפרכוס נכנס מלווים את המלך ואח"כ יוצאים לקראת אפרכוס).
מאי הוי עלה?
אביי – יקזנ"ה.
רבא – יקנה"ז. והלכתא כרבא .
• מחלוקת בדעת ב"ש וב"ה לגבי סדרי הברכות בהבדלה:
ר"מ : ב"ש – נר מזון בשמים והבדלה. ב"ה – נר ובשמים ומזון והבדלה.
ר' יהודה: לכ"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף, אך נחלקו, שב"ש – מאור ואח"כ בשמים. וב"ה – בשמים ואח"כ מאור.
ואמר ר' יוחנן – נהגו העם כבית הלל ואליבא דר' יהודה .
אמימר ומר זוטרא ורב אשי , ישבו בסעודה, ושימש אותם רב אחא בריה דרבא , אמימר – בירך על כל כוס וכוס [דאמר 'נמלך אנא']. מר זוטרא – בירך על כוס ראשון ועל כוס של ברכה"ז [דעביד כתלמידי דרב (שלפי שיטתם ברכה"ז מהווה הפסק, ולכן בירכו שוב על כוס ברכה"ז ולא נפטרו בברכה של הכוס הראשונה)]. רב אשי – בירך על כוס ראשון בלבד.
• אבוקה להבדלה – מצווה מן המובחר.
ר' אושעיא – לענין הבדלות: הפוחת לא יפחות מג' והמוסיף לא יוסיף על ז' ("ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" – מעין חתימה היא ולא ממנינא הוא).

דף קד
מחלוקת:
שמואל – המבדיל צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימתו.
פומבדיתאי – מעין פתיחתן סמוך לחתימתן.
נפק"מ – יום טוב שחל להיות אחר השבת, דחתמינן בין קודש לקודש, לפי שמואל – בעי למימר "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת". לפי פומבדיתאי – לא בעי למימר. מחלוקת לגבי מספר ההבדלות שיכול להגיד:
ר' אושעיא – אין לפחות מג' הבדלות ולא להוסיף על ז', וכן דעת שאר התנאים.
ר' מנחם בר סימי בנן של קדושים וחנניא – מספיק באמירת הבדלה אחת ויכול להוסיף הרבה (אם רגיל). [ונקרא "בנן של קדושים" – כיון שלא הסתכל בצורתא דזוזא].
• תניא, אומר הבדלות – במוצאי שבתות, במוצאי ימים טובים, במוצאי יוהכ"פ, ובמוצאי שבת ליו"ט ובמוצאי יו"ט לחולו של מועד אך במוצאי יו"ט לשבת – לא אומר.
ריב"ל – המבדיל צריך שיאמר מעין הבדלות האמורות בתורה.
• למסקנת הברייתא – סדר הבדלות כך:
א. המבדיל בין קודש לחול.
ב. בין אור לחושך.
ג. בין ישראל לעמים.
ד. בין טמא לטהור.
ה. בין מים העליונים למים התחתונים.
ו. בין כהנים ללוים.
ז. בין ישראל ללוים. (בין יום השביעי לששת ימי המעשה – מעין חתימה היא ולאו ממנינא).
וחותם:
 דעה אחת – בסדר בראשית.
אחרים – ביוצר בראשית.
ר' יוסי בר' יהודה –במקדש ישראל.
ולמסקנה חותם:
רב – מקדש ישראל.
שמואל – המבדיל בין קודש לחול.
• תנא משמיה דר' יהושע בן חנניא – כל החותם מקדש ישראל והמבדיל בין קודש לחול – מאריכין לו ימיו ושנותיו.
עולא הבדיל "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ולא אמר שום הבדלות חוץ מזה ולא חתם בה, וא"ת הא שנינו "כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת המצוות וברכת הפירות וברכה הסמוכה לחבירתה וברכה אחרונה שבק"ש – שיש בהן פותח בברוך ואין חותם בברוך, ויש מהן שחותם בברוך ואין פותח בברוך. והטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך" וא"כ קשה לעולא שפתח בברוך ולא חתם? והתירוץ, הבדלה נמי כברכת המצוות דמיא, ברכת המצוות מ"ט משום דהודאה היא, הא נמי הודאה היא.
דף קה
רב – כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש אך להבדלה לא קובעת וה"מ לענין מיפסיק – דלא מפסקינן אבל להתחיל – לא מתחלינן, וגם מיפסק לא אמרינן אלא באכילה שלא מפסקינין אבל בשתיה (של חמרא או שיכרא, אך מים אפשר אף להתחיל) מפסקינן.
ופליג על רב הונא שראה אדם ששותה מים לפני הבדלה ואמר ליה 'לא מפחד מר מאסכרה שהרי תנא משמיה דרבי עקיבא – כל הטועם כלום קודם שיבדיל – מיתתו באסכרה'.
רב נחמן בר יצחק – מדאמרי בני ר' חייא – מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו.
• ניסיונות להקשות על רב נחמן בר יצחק ("לילי שבת ולילי יו"ט", "כבוד יום וכבוד לילה") אך נדחים.
• אמרינן חביבה מצווה בשעתה בעיולי יומא, דכל כמה דמקדימינן ליה עדיף ומחבבינן ליה, אך באפוקי יומא לא אמרינן שכן מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא.
• תניא, "הנכנס לביתו במוצ"ש, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס אחד – מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו": ש"מ,
א. הבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
ב. ברכה טעונה כוס.
ג. כוס של ברכה צריכה שיעור.
ד. המברך צריך שיטעום.
ה. טעמו פגמו.
ו. טעם מבדיל.
ז. אומר שני קדושות על כוס אחד.
ח. ב"ש היא ואליבא דרבי יהודה .
דף קו
רב אשי – מ"ט טעמו פגמו? משום דכוס של ברכה צריכה שיעור.
• למסקנה ת"ר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין? ת"ל "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
• ביום מה מברך? רב יהודה – "בורא פרי הגפן".
בני ר' חייא – מי שלא הבדיל במוצ"ש – מבדיל והולך בכל השבת כולו. ועד כמה? ר' זירא – עד רביעי בשבת (כמו לענין גיטין). סייג זאת ר' יעקב בר אידי ואמר – שלענין ה'אור' (שאם לא בירך במוצ"ש 'בורא מאורי האש') – שוב אינו מברך.
• מחלוקת:
רב ברונא בשם רב – הנוטל ידיו לא יקדש.
רב יצחק בר שמואל בר מרתא – ראה את רב שפעמים חביב עליו לחם והיה מקדש על לחם (למרות שנוטל לפני) ופעמים חביב עליו יין והיה מקדש על יין.
רב – טעם אינו מקדש.
טעם מהו שיבדיל:
רב הונא – מבדיל.
רב אסי – אינו מבדיל.
מחלוקת דומה:
רב יוסף בשם שמואל – טעם אינו מקדש, טעם אינו מבדיל.
רבה בשם רב נחמן בשם שמואל – טעם מקדש וטעם מבדיל.
דף קז
רבא – הילכתא טעם מקדש וטעם מבדיל, ומי שלא קידש בע"ש – מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל השבת כולו.
• אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל.
רב – אין מבדילין ואין מקדשין על שכר.
רבי קידש על שכר בר תליסר מגני (שנתן המים על התמרים ואח"כ נותנן על תמרים אחרים שלוש עשרה פעם) טעמיה הוה בסים טובא, אמר 'כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם' (למרות שבלילה צעריה אמר 'מיסרן ומפייס')?!.
• כמה אמרות על שכר:
רב יוסף – אדור ברבים דלא אישתי שיכרא. רבא – אישתי מי זוריון (משרת הפשתן) ולא אישתי שיכרא. ואמר רבא – תיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא. רב הונא מצא את רב מקדש על שיכרא אמר לו 'שרי אבא למיקני איסתירי משיכרא'.
אביי – למסקנה – ת"ר אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין.
• מחלוקת:
ת"ק – אין מקדשין על שכר.
ר' אלעזר בר' שמעון – מקדשין.
מחלוקת בשיעור טעימת היין:
ת"ק – כל שהוא.
ר' יוסי בר' יהודה – מלא לוגמיו.
רב – המקדש וטעם מלא לוגמיו – יצא. ואם לאו – לא יצא.
• "סמוך למנחה": בעיה, סמוך למנחה גדולה, ומשום פסח דילמא אתי למימשך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסח או דילמא סמוך למנחה קטנה, ומשום מצה דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה? ולמסקנה פשטנו, סמוך למנחה קטנה. ( רבי יוסי – אבל מן המנחה ומעלה יכול לטבל במיני תרגימא. ר' יצחק היה מטבל בירקות. בברייתא ששנינו, שהשמש יכול לטבל בבני מעיין).
רבא היה שותה יין כל ערב פסח, כי היכי דינגרריה לליביה דניכיל מצה טפי בערב, ומנין שיין מיגרר גריר? דתנן "בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי – לא ישתה" ואם אמרת שיין מסעד דסעיד למה ישתה? הא קא אכיל למצה אכילה גסה אלא שמע מינה מגרר גריר.
דף קח
למסקנה רב ששת היה יושב בתענית כל ערב פסח, הואיל והיה איסטניס ואם היה טועם משהו בערב פסח, לערב לא היה יכול לאכול.
ר' אושעיא בשם ר' אלעזר – מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבע עשר לשמו, ומהבוקר זמן הפסח דכולי יומא חזי לפסח דסבר "בֵּין הָעַרְבָּיִם" – בין ערב דאתמול לערב של עכשיו.
• במה צריך או לא צריך הסבה:
מצה – צריך הסבה. מרור – אין צריך הסבה.
יין:
יש אומרים בשם רב נחמן – צריך.
ויש אומרים בשם רב נחמן – לא צריך. ולא פליגי בשתי כוסות צריך ובשתי כוסות אחרות לא צריך:
 אמרי לה להאי גיסא – שבשתי כוסות ראשונות צריך שכן מתחיל החירות, ובשתי האחרונות לא צריך שכן מאי דהוה הוה.
 ואמרי לה להאי גיסא – שבשתי כוסות אחרונות צריך, דההיא שעתא קא היה חירות. ובשתי כוסות ראשונות לא צריך, דאכתי 'עבדים היינו' קאמר.
והואיל ואיתמר הכי ואיתמר הכי – בכל ארבעת הכוסות בעינן הסבה.
• עוד מדיני הסבה:
פרקדן – לא שמיה הסבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט. הסיבת ימין – לא שמיה הסבה. אשה אצל בעלה – לא בעי הסבה, ואם אישה חשובה היא, צריכה הסבה. בן אצל אביו – בעי הסיבה. בשוליא דנגרי – צריך הסיבה. שמש – צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו
רבה – צריך הסבה.
רב יוסף – לא צריך הסבה, שכן מורא רבך כמורא שמים.
ריב"ל – נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס.
• למסקנה – ארבע כוסות הללו, צריך שיהיה בכל אחד ואחד מהן רובע רביעית (כוס יפה) דהוי להו כולהו רביעית. ואם שתאן חי – ידי יין – יצא, ידי חירות – לא יצא. שתאן בבת אחת – ידי יין – יצא, ידי ארבע כוסות – לא יצא. השקה מהן לבניו ולבני ביתו – יצא, והוא דאישתי רובא דכסא.
ר' יהודה – בארבע כוסות צריך שיהא בהם טעם ומראה יין, והטעם – דכתיב "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם".
דף קט
ת"ר הכל חייבין בארבע כוסות הללו. אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. אמר ר' יהודה – וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להן קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו, וישאלו. אמרו עליו על ר' עקיבא , שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו, וישאלו.
• תניא, ר' אליעזר – חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. תניא, אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים (בשביל התינוקות כדי שלא ישנו בערב) וערב יום הכיפורים (כדי שיאכילו את בניהם).
• ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". במה משמחם? ביין. ר' יהודה – אנשים – בראוי להם – יין. נשים – בבל – בבגדי צבעונין. בא"י – בבגדי פשתן מגוהצין.
תניא, ר' יהודה בן בתירא – בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹקֶיךָ" ועכשיו שאין בית מקדש קיים, אין שמחה אלא ביין שנאמר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".
• בענין מידות שעל ידם שיערו רביעית:
ר' יצחק – קסתא דמורייסא (מדה שמודדין בה את המורייס) שהיתה בציפורי – היתה כלוג של מקדש ובה משערין רביעית של פסח (4 רביעיות היו לוג). ר' יוחנן – תמנתא קדמייתא דהוה בטבריה (מדה שהיתה כבר בטבריה) היתה יתירה על התמנתא דהשתא (המידה של עכשיו) ברביעית, ובה משערין רביעית.
רב חסדא – רביעית של תורה שיעורה – אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, כדתניא "'וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ' – שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. 'בַּמַּיִם' – במי מקוה. 'בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ' – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן? אמה על אמה ברום שלוש אמות ושיעורו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה.
• נסיון להוכיח ששולחן של מקדש של פרקים היה, אך נדחה.
• "ולא יפחתו לו מארבע כוסות" ושואלת הגמרא – היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא "לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי ולא יקנח תרי ולא יעשה צרכיו תרי"?
רב נחמן – "לֵיל שִׁמֻּרִים" – ליל המשומר ובא מן המזיקין.
רבא – כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה.
רבינא – ארבעה כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצווה באפי נפשה הוא.
דף קי
מה ששנינו בברייתא "...לא יעשה צרכיו..." הכי קאמר – לא יאכל תרי ישתה תרי ויעשה צרכיו אפילו פעם אחת דילמא חליש ומיתרע.
• ת"ר שותה כפלים – דמו בראשו, וסייג רב יהודה – אימתי? בזמן שלא ראה פני השוק אבל ראה פני השוק – הרשות בידו, ולא אמרנו שדמו בראשו אלא שרוצה לצאת לדרך אבל בביתו לא. ר' זירא – ולישן כלצאת לדרך דמי. רב פפא – ולצאת לבית הכסא כלצאת לדרך דמי. ואם אדם חשוב הוא אז גם בבית יש לחוש.
• מחלוקת:
עולא – עשר כוסות – אין בהם משום זוגות (לטעמיה דאמר – עשרה כוסות תיקנו חכמים בבית האבל, ואי ס"ד עשר כוסות יש בהן משום זוגות היכי קיימי רבנן ותקנו מילתא דאתי לידי סכנא) אך שמונה יש בהן משום זוגות.
רב חסדא ורבה בר רב הונא – שמונה אין בהן משום זוגות אך שש יש.
רבה ורב יוסף – שש אין בהן משום זוגות אבל ארבע יש.
אביי ורבא – ארבע אין בהן משום זוגות אך שתים יש (ואזל רבא לטעמיה – דרבא אפקינהו לרבנן בארבע כוסות אע"ג דאיתזיק רבא בר ליואי – לא חש לה למילתא דאמר ההיא משום דאותבן בפירקא הוה).
• אמרות אמוראים בעניני שדים וכשפים:
רב יוסף – אמר לי יוסף שידא , אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולהו זוגי ומלכא לא איקרי מזיק. ואיכא דאמרי לה להאי גיסא – אדרבה מלכא רתחנא הוא מאי דבעי עביד.
רב פפא – אמר לי יוסף שידא , בתרי קטלינן בארבעה לא קטלינן. בארבעה מזקינן, בתרי בין בשוגג בין במזיד, בארבעה במזיד – כן, בשוגג – לא. ואם שכח ושתה בזוגות מה תקנתו? יקח אגודל יד ימינו ביד שמאלו ואגודל שמאלו ביד ימינו ויאמר "אתון ואנא הא תלתא" ואי שמיע ליה ואמר "אתון ואנא הא ארבעה" נימא ליה "אתון ואנא הא חמישה". ואי שמיע ליה דאמר "אתון ואנא הא שיתא" נימא לה "אתון ואנא הא שבעה" היה מעשה עד מאה ואחד ופקע שידא.
אמימר – אמרה לי גבירתן של נשים כשפניות (השולטת עליהן ומלמדתן), מאן דפגע בנשים כשפניות נימא הכי "חרי (צואה) חמימי בדיקלא בזייא לפומייכו נשי דחרשיא קרח קרחייכו פרח פרחייכי איבדור תבלונייכי פרחא זיקא למורידא חדתא דנקטיתו נשים כשפניות אדתנני וחננכי לא אתיתי לגו השתא דאתיתי לגו קרחנני וחננכי".
• במערבא – לא קפידי על זוגות. רב דימי מנהרדעא קפיד אפילו על רושמא דחביתא.
כללא דמילתא – כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיא, ומיהו למיחש מיבעי.
רב דימי – שתי ביצים ושני אגוזין ושתי קישואין ודבר אחר – הלכה למשה מסיני – שמקפידין בזוגותיהן, ומסתפקא להו לרבנן מהו דבר אחר, וגזור רבנן בכולהו זוגי משום דבר אחר, והא דאמרן עשרה שמונה שישה ארבעה – אין בהם משום זוגות, אבל לענין כשפים אפילו הרבה – חיישינן.
רב עווירא קערות וככרות – אין בהן משום זוגות, כללא דמילתא – כל שגמרו בידי אדם – אין בהן משום זוגות. גמרו בידי שמים במילי מיני מאכל – חיישנין. נמלך – אין בהן משום זוגות. חנות – אין בהן משום זוגות. אורח – אין בהן משום זוגות. אשה – אין בה משום זוגות, ואם אישה חשובה – חיישינן.
רב חיננא בריה דר' יהושע – איספרגוס מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה.
רבא – זוגי לחומרא, ואמרי ליה זוגי לקולא.
רב יוסף – תרי דחמרא וחד שיכרא – לא מצטרף. תרי דשיכרא וחד דחמרא – מצטרף, וסימנך "זה הכלל כל המחובר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור".
• מחלוקת:
רב – תרי קמא תכא וחד אתכא – מצטרפי. חד מקמי תכא ותרי אתכא – לא מצטרפי.
רב משרשיא – גם חד מקמי תכא ותרי אתכא – מצטרפי.
ולכ"ע – תרי אתכא וחד לבתר תכא – לא מצטרפי (כי ההיא מעשה דרבה בר נחמני ).
דף קיא
מחלוקת:
שמואל – כל המזוג מצטרף חוץ מן המים (דווקא מזוג חם לקר או הפוך, אך מזוג חם לחם או קר לקר – מצטרף).
ר' יוחנן – אפילו מים.
ר"ל – ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו:
א. הנפנה בין דקל לכותל, והוא דלית ארבע אמות וליכא דרכא אחרינא.
ב. העובר בין שני דקלים, והוא דלא פסקינהו רה"ר.
ג. השותה מים שאולין, והוא דשאל אותם קטן ובשדה ורק מים ולא יין או שכר.
ד. העובר על מים שפוכין ואפילו שפכתו אשתו בפניו, והוא דלא אפסקינהו בעפרא ולא תף בהו רוקא ולא עבר עלייהו שימשא ולא עבר עלייהו שישים ניגרי ולא רוכב על חמור ולא לובש סנדלים. וה"מ היכא דליכא למיחש לכשפים אבל היכא דאיכא למיחש לכשפים, אע"ג דאיכא כל הני – חיישינן.
• ת"ר שלושה אין ממצעין ולא מתמצעין ואלו הן: כלב דקל ואשה. וי"א – אף החזיר. וי"א – אף הנחש. ואם ממצעין מה תקנתו? א. נפתח בא–ל ונפסיק בא–ל. ב. נפתח בלא ונפסיק בלא. (שניים העוברים ואישה נידה באמצע: אם בתחילת נדתה – הורגת אחת מהן. ואם בסוף נידתה – מריבה עושה בהן. מה התקנה? נפתח בא–ל ונפסיק בא–ל).
• שתי נשים היושבות כל אחת בצד אחר של שביל ומכוונות פניהם אחת כלפי השניה וודאי עוסקות בכשפים. מה תקנתו? שילך בדרך אחרת ואם אין, אם יש איתו איש אחר שיחזיקו ידיים ויעברו ואם אין, שיאמר "אגרת אזלת אסיא בלוסיא מתקטלא בחק קבל".
• האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מטבילת מצווה: אם הוא קדם ומשמש – אחדא ליה לדידיה רוח זנונים. ואם היא קדמה – אחדא לה לדידה רוח זנונים. ומה התקנה? יאמר "שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ".
• "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" – זה הישן בצל דקל יחידי. בשדה – כשלא נופל צל חברו עליו, ובעיר – אע"ג דנפיל, והולך ובצל לבנה (במערבה).
• האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא – אחדא ליה לדידיה רוח פלגא. האי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא – אחדא ליה רוח צרדא. האי מאן דפסעי אדיקלא: אי מיקטל – קטיל. אי איעקר – מיעקר ומיית, והנ"מ דלא מנח כרעיה עילויה אבל מנח כרעיה עילויה לית לן בה.
• ארבעה צל הוי (שרוח רעה שורה תחתיהם): א. דדקלא יחידא. ב. דכנדא. ג. דפרחא. ד. דזרדתא. איכא דאמרי – אף טולא דארבא וטולא דערבתה. כללא דמילתא – כל דנפיש ענפיה – קשי טוליה. וכל דקשי סילויה – קשי טוליה חוץ מ'כרו משא'.
• שמות השדים בבי פרחי – רוחי. בי זרדתא – שידא. בי אגרי – רישפי. נפק"מ לקמיע. לשדים דבי פרחי – אין עינים ונפק"מ שאפשר לברוח מפניהם. בי זרדתא דסמוך לעיר – יש בו לפחות שישים שדים, ונפק"מ לקמיע.
• תרי קטבי (שדים) הוו: א. קטב מרירי שמו, והוא לפני הצהרים ונראה בכד של הכותח והדר ביה בחשא. ב. קטב ישוד צהרים שמו, והוא אחר צהרים ונראה גבי קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא.
• מאחד בתמוז עד ט"ז בתמוז – ודאי שכיחי שדים. מכאן ואילך – ספק שכיחי ספק לא שכיחי, ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא (אמה) ובטולי דצפרא ודפניא דלא הוי גרמידא, ועיקר נמצא – בטולי דבית הכסא.
רב יוסף – ג' דברים מביאים עיורון לנהורא: א. מן דסריק רישיה יבש. ב. מאן דשתי טיף טיף. ג. מאן דמסיים מסאני אדמייתניה כרעא.
דברים קשים לעניות: א. תלאי בביתיה (ודוקא לחם). ב. פארי בביתא. ג. פירורין בביתא. ד. צעא אפומיה דחצבא.
בלילי שבתות ובלילי רביעיות – שרו המזיקין עילויה. שר המזון נקרא שמו – נקיד. שר העניות נקרא שמו – נבל. מאן דשתו מיא בצעי – קשה לברוקתי.
דף קיב
א. מאן דאכיל תחלי ולא משי ידיה – מפחד שלושים יום.
ב. מקיז דם ולא משי ידיה – מפחד שבעה ימים.
ג. מסתפר ולא משי ידיה – מפחד שלושה ימים.
ד. גוזז ציפורנים ולא משי ידיה – מפחד יום אחד.
ובכל הפחדים האלו – מפחד אך אינו יודע ממה מפחד .
יד על השפתיים – דרך להביא לו פחד.
יד על המצח – דרך לשינה.
• תנא – אוכלין ומשקין תחת המיטה אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן.
• ת"ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה – דמו בראשו מפני סכנה (רוח רעה), ואם צחי מה יעשה? יאמר שבע קולות שכתוב בפסוק "קוֹל ד' עַל הַמָּיִם...". ואם לא יעזור יאמר "לול שפן אניגרון אנירדפין בין כוכבי יתיבנא בין בליעי שמיני אזילנא". ואם לא יעזור אז אם יש איש יחד איתו יעורר אותו ויאמר לו "פלניא בר פלנתא צחינא מיא והדר ישתה. ואם לא יעזור יקרקש נכתמא אחצבא והדר ישתה. ואם גם זה לא יעזור נישדי בה מידי והדר נישתי.
• ת"ר לא ישתה אדם מים, לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה – דמו בראשו מפני הסכנה (שברירי). ואי צחי מה יעשה? אם יש אדם יחד איתו יאמר לו "פלניא בר פלנתא צחינא מיא" ואם אין, יאמר לעצמו "פלניא אמרה לי אימי איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי צחינא מיא בכסי חיורי".
• "ואפילו מן התמחוי" – לא נצרכה אלא ל ר"ע דאמר – עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הכא משום פרסומי ניסא מודה.
• תנא דבי אליהו – אע"פ שאמר ר"ע – עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו (דהיינו כסא דהרסנא), כדתנן " ר' יהודה בן תימא – הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
• ת"ר שבעה דברים צוה ר"ע את ר' יהושע בנו:
א. אל תשב בגובהה של עיר ותשנה.
ב. אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים.
ג. אל תכנס לביתך פתאום כ"ש לבית חבירך.
ד. אל תמנע מנעלים מרגליך.
ה. השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה.
ו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.
ז. הוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו (לא רק למיעבד שותפות בהדיה אלא אפילו למיזבן מיניה ולזבוני ליה).
• חמישה דברים צוה ר"ע את ר"ש בן יוחאי כשהיה חבוש בבית האסורין:
א. אם ביקשת ליחנק, היתלה באילן גדול.
ב. כשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה (דהיינו בחדתא).
ג. לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך (הפירוש: א) גרושה בחיי בעלה. ב) אלמנה, לפי שאין כל אצבעות שוות).
ד. מצווה וגוף גדול – אוכל פירות ולא שכר.
ה. מצווה וגוף טהור – נושא אשה ולו בנים.
• ארבעה דברים ציווה רבינו הקדוש את בניו:
א. אל תדור בשכנציב משום דליצני הוו ומשכו לך בליצנותא.
ב. אל תשב על מטה ארמית (פירוש: א) לא לישון בלי ק"ש. ב) לא להתחתן עם גיורת. ג) ארמאית ממש ומשום מעשה דרב פפא ).
ג. אל תבריח עצמך מן המכס, והטעם – דילמא משכחו לך ושקלי מנך כל דאית לך.
ד. אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם – מפני שהשטן מרקד בין קרניו (ומדובר בשור שחור וביומי ניסן).
• תני רב אושעיא – מרחיקין משור תם – חמישים אמה. ממועד – כמלא עיניו.
• תנא משמיה דר"מ – ריש תורא בדיקולא – סק לאיגרא ושדי דרגא מתותך. רב – לחש השור – "הן הן". לחש האריה – "זה זה". לחש הגמל – "דא דא". לחש הארבה – "הילני הייא הילא והילוק הוליא"
אביי :
א. עור (מאן דגני אמשכא דצלא).
ב. דג (שיבוטא ביומי ניסן).
ג. כוס (שיורי כסא דהרסנא).
ד. חמין (חמימי דחמימי משדרו עילויה).
ה. ביצים (מאן דמדרך אקליפים).
ו. כינים לבנים (מאן דמחוור לבושיה ולא נטיר ליה שמונה ימים והדר לבוש לה בריין הנך כינים).
כל אלה קשין לדבר אחר.
• לישנא ראשונה ברב פפא – ביתא דאית בה שונרא – לא ניעול בה איניש בלא מסני. והטעם – משום דשונרא קטיל לחויא ואכיל ליה ואית ביה בחיויא גרמי קטיני, ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה לא נפיק ואסתכן ליה.
לישנא שניה ב רב פפא – ביתא דלית ביה שונרא לא ניעול ביה איניש בחושך, והטעם – דילמא מיכריך ביה חויא ולא ידע ומסתכן.
• שלושה דברים ציווה ר' ישמעאל ברבי יוסי את רבי :
א. אל תעש מום בעצמך, דהיינו, לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא, דחד הוי בעל דינך ותרי סהדי.
ב. אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים.
ג. אשתך טבלה – אל תזדקק לה לילה ראשון (ובנדה דאוריתא – הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכא זיבה).
• שלושה דברים צוה ר' יוסי בר' יהודה את רבי :
א. אל תצא יחידי בלילה.
ב. אל תעמוד בפני הנר ערום (דתניא "העומד בפני הנר ערום – הוי נכפה, והמשמש מיטתו לאור הנר – הווין לו בנים נכפין).
ג. אל תכנס למרחץ חדש שמא תפחת, ועד כמה? עד י"ב חודש.
• ת"ר המשמש מיטתו על מטה שתינוק ישן עליה – אותו תינוק נכפה, ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אך ישן להדי כרעיה, ולא מנח ידיה עילויה.
• תניא – לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ו-18 ריבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו.
דף קיג
א"ל רב לרב אסי :
א. לא תדור במתא דלא צניף בה סוסיא ולא נבח בה כלבא.
ב. אל תדור בעיר דריש מתא אסיא.
ג. לא תתחתן עם שתיים, ואם התחתנת כבר אז תתחתן עם עוד אחת.
• א"ל רב לרב כהנא :
א. הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי.
ב. פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא (ולא תימא – כהנא אנא וגברא רבא אנא וסניא בי מלתא).
ג. סלקת לאיגרא שירותך בהדך.
ד. מאה קרי במתא בזוזא תותי כנפיך ניהוו.
• א"ל רב לחייא בריה –
א. לא תשתי סמא.
ב. לא תשוור ניגרא.
ג. לא תעקר ככא.
ד. לא תקנא בחיויא.
ה. לא תקנא בארמאה.
• ת"ר:
ג' אין מתקנאין בהן ואלו הן: נכרי קטן ונחש קטן ותלמיד קטן. והטעם – דמלכותייהו אחורי אודנייהו קאי.
• א"ל רב לאיבו בריה:
א. אדחלא אכרעיך, זבינך זבין.
ב. כל מילי זבין ותחרט בר מחמרא דזבין ולא תחרט.
ג. שרי כיסיך פתח שקיך.
ד. קבא מארעא ולא כורא מאיגרא.
ה. תמרא בחלוזך לבית סודנא (סוד נאה וגמ"ח) רהיט, ועד כמה? עד 3 סאין.
רב פפא – כל אגב – גביא בעי. כל אשראי – ספק אתי ספק לא אתי, ודאתי מעות רעות נינהו.
ר' יוחנן משום אנשי ירושלים:
א. כשאתה יוצא למלחמה, אל תצא בראשונה אלא תצא האחרונה כדי שתכנס בראשונה.
ב. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.
ג. הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו.
ר' יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים:
א. אל תרבה בגגות משום מעשה שהיה (דוד ובת שבע).
ב. בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה.
ג. הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון, והטעם:
רב חסדא – משום ערוה.
רב כהנא – משום ממון.
ולמסקנה הא והא איתנהו.
ר' יוחנן – ג' מנוחלי העוה"ב אלו הן:
א. הדר בא"י.
ב. מגדל בניו לת"ת.
ג. המבדיל על היין במוצאי שבתות (ממה שנשאר לו מהקידוש להבדלה).
ועוד אמר ר' יוחנן – שלושה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום:
א. על רווק הדר בכרך ואינו חוטא.
ב. על עני המחזיר אבידה לבעלה.
ג. על עשיר המעשר פירותיו בצינעה.
• שלושה הקב"ה אוהבן:
א. מי שאינו כועס.
ב. מי שאינו משתכר.
ג. מי שאינו מעמיד על מידותיו.
שלושה הקב"ה שונאן:
א. המדבר אחד בפה ואחד בלב.
ב. היודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו.
ג. הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי (אך מותר לו לשנאתו. ולגבי להגיד לרבו כדי שרבו ישנאנו, אזי אם נאמן על רבו כבי תרי אז יגיד ואם לאו לא יגיד).
• ת"ר: שלושה חייהן אינן חיים:
א. הרחמנין.
ב. הרתחנין.
ג. אניני דעת.
ת"ר: שלושה שונאין זה את זה:
א. הכלבים.
ב. התרנגולין.
ג. החברין.
י"א – אף הזונות.
וי"א – אף תלמידי חכמים שבבל.
ת"ר: שלושה אוהבין זה את זה:
א. הגרים.
ב. עבדים.
ג. עורבים.
ארבעה אין הדעת סובלתם:
א. דל גאה.
ב. עשיר מכחש.
ג. זקן מנאף.
ד. פרנס מתגאה על הציבור בחינם.
וי"א – אף מגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה ומחזירה.
ת"ק דלא החשיב זאת: א. פעמים וכתובתה מרובה. ב. יש לו בנים הימנה ולא מצי מגרש לה].
• חמשה דברים צווה כנען את בניו:
א. אהבו זה את זה.
ב. אהבו את הגזל.
ג. אהבו את הזמה.
ד. שנאו את אדוניכם.
ה. אל תדברו אמת.
• ששה דברים נאמרים בסוס:
א. אוהב את הזנות.
ב. אוהב את המלחמה.
ג. רוחו גסה.
ד. מואס את השינה.
ה. אוכל הרבה.
ו. מוציא קמעא.
וי"א – אף מבקש להרוג בעליו במלחמה.
• שבעה מנודים לשמים ואלו הן:
א. מי שאין לו אשה.
ב. יש לו אישה אך אין לו בנים ואינו מגרשה.
ג. יש לו בנים ואין מגדלן לת"ת.
ד. מי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו.
ה. אין לו ציצית בבגדו.
ו. אין לו מזוזה בפתחו.
ז. המונע מנעלים מרגליו.
וי"א – אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה.
ר' יוסי איש הוצל – מנין שאין שואלין בכלדיים? שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלֹקֶיךָ". ומנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד, שחייב לנהוג בו כבוד? שנאמר "כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא".
• היושבת על דם טוהר – אסורה לשמש עד עונה.
תנא:
א. הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי הוא איסי בן גור אריה הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גמליאל הוא איסי בן מהללאל , ומה שמו? איסי בן עקביה .
ב. הוא ר' יצחק בן טבלא הוא ר' יצחק בן חקלא הוא ר' יצחק בן אלעא הוא ר' יצחק בן אחא דשמעתא הוא ר' יצחק בן פנחס דאגדתא.
דף קיד
ר' יהודה בר' אילעי – אכול בצל ושב בצל, לא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך.
עולא – מתלא מתלין במערבא, דאכיל אליתא – טשי בעליתא. דאכיל קקולי – אקיקלי דמתא שכיב.
• משנה "מזגו לו כוס ראשון... על היום".
• ת"ר: דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה:
ב"ש – מברך על היום ואח"כ מברך על היין. והטעם – א. מפני שהיום גורם ליין שיבוא. ב. כבר קידש היום ועדין יין לא בא.
ב"ה – מברך על היין ואח"כ מברך על היום. והטעם – א. מפני שהיין גורם לקידוש שנאמר. ב. ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם.
והלכתא כב"ה (והחידוש הוא: א. קודם בת קול. ב. לאחר בת קול, ור' יהושע היא דאמר – אין משגיחין בבת קול).
• משנה "הביאו לפניו... גופו של פסח".
• למסקנה, ישנה מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה מצד אחד, שנינו ברייתא שאינה מצריכה "אכלן (למרור) דמאי – יצא. אכלן בלא מתכוין – יצא. אכלן לחצאין – יצא. ובלבד שלא ישהא בן אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס". ומאידך שנינו ברייתא אחרת שסוברת שמצוות צריכות כוונה " ר' יוסי – אע"פ שטיבל בחזרת – מצווה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין".
• מאי שני תבשילין:
רב הונא – סילקא וארוזא.
חזקיה – דג וביצה שעליו.
רב יוסף – צריך שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.
רבינא – אפילו גרמא ובישולא.
• היכא דאיכא שאר ירקות מברך 'בורא פרי האדמה' ואכיל, והדר מברך 'על אכילת מרור' ואכיל, אבל היא דליכא שאר ירקות אלא רק חזרת מה עושים?
רב הונא – מברך מעיקרא אמרור 'בורא פרי האדמה' ואכיל, ולבסוף מברך עליה 'על אכילת מרור' ואכיל.
רב חסדא – מעיקרו מברך עליה 'בורא פרי האדמה' ועל 'אכילת מרור' – ואכיל ולבסוף אכיל חזרת בלא ברכה.
והלכתא כרב חסדא .
דף קטו
הלל (אמורא) משמיה דגמרא – לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, והטעם – משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאוריתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאוריתא (ואפילו למ"ד מצוות אין מבטלות זו את זו, כאן מודה, שכן ה"מ דאוריתא בדאוריתא או דרבנן בדרבנן אך כאן לא).
• מי התנא שסובר שמצוות אין מבטלות זו את זו? הלל הוא דתניא "אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'".
ר' יוחנן – חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא "יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל – 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו".
רב אשי – הכי קתני "יכול לא יצא בהו ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן. ת"ל – 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו".
ולמסקנה מה יעשה? מברך 'על אכילת מצה' לחודיה ואכיל והדר מברך 'על אכילת מרור' לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה וחזרת ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל .
רב הושעיא – כל שטיבולו במשקה – צריך נט"י.
רב פפא – לא נישהי איניש מרור בחרוסת, והטעם – דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה ובעינן טעם מרור וליכא.
• נחלקו אמוראים בדעת רב חסדא שאמר – נטל ידיו בטיבול ראשון, נוטל ידיו בטיבול שני:
רבנן – הא בעלמא איתמר, דאי ס"ד בארבע כוסות איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני, הא משא ליה ידיה חד זימנא.
רב פפא – הא בארבע כוסות איתמר, דאי ס"ד בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי אלא למה צריך נטילת ידים תרי זימני, הא משה ליה ידיה חדא זימנא? כיון דבעי למימר אגדתא והלל דילמא הסיח דעתו ונגע.
רבא – בלע מצה – יצא. בלע מרור – יצא (לפי גירסת רש"י). בלע מצה ומרור – ידי מצה – יצא, ידי מרור – לא יצא. כרכן בסיב ובלען – אף ידי מצה לא יצא.
• מחלוקת:
רב שימי בר אשי – מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה.
רב הונא – כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה.
והלכתא כרב הונא .
למה עוקרין את שולחן? כדי שיכירו התינוקות וישאלו.
מעשה באביי דהוה יתיב קמיה דרבה , ראה דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו 'עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן' אמר ליה רבה 'פטרתן מלומר מה נשתנה'".

דף קטז
תניא – "לֶחֶם עֹנִי" לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר – "לֶחֶם עֹנִי", עני כתיב – מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה. דבר אחר – מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה.
• "אע"פ שאין חרוסת מצווה" – למרות שלא מצווה מייתי לה משום קפא.
רב אסי קפא דחסא – חמא. קפא דחמא – כרתי. קפא דכרתי – חמימי. קפא דכולהו – חמימי, ואדהכי והכי יאמר "קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך".
• " ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצווה" – מאי מצווה?
ר' לוי – זכר לתפוח.
ר' יוחנן – זכר לטיט.
ולכן אומר אביי – צריך לקהוייה (זכר לתפוח) וצריך לסמוכיה (זכר לטיט).
תניא כוותיה דר' יוחנן – "תבלין זכר לתבן. חרוסת זכר לטיט. אמר ר' אלעזר בר' צדוק – כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים 'בואו וטלו לכם תבלין למצווה'".
• משנה "מזגו לו כוס שני... כל הפרשה כולה".
• ת"ר: חכם בנו – שואלו. ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלים זה לזה "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".
• שנינו "שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים":
רבא – הכי קתני "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.
רב ספרא – הכי קתני "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".
• "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי בגנות?
רב – 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו'.
שמואל – 'עבדים היינו'.
• משנה " רבן גמליאל היה אומר... בא"י גאל ישראל".
רבא – צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם".
ועוד אמר רבא מצה ומרור – צריך להגביה. בשר ¬¬¬¬¬¬– א"צ להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קודשים בחוץ.
• חיוב אמירת ההגדה ע"י סומא:
רב אחא בר יעקב – סומא פטור מלומר הגדה, והטעם – כתוב כאן "בַּעֲבוּר זֶה" וכתוב שם לגבי בן סורר ומורה "בְּנֵנוּ זֶה" – מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומא.
רב יוסף ורב ששת – סומא חייב לומר הגדה, והטעם – "בַּעֲבוּר זֶה" לא לומדים ממנו פרט לסומין מ"בננו זה", שבשלמא התם מדהוה ליה למכתב "בננו הוא" וכתב "בננו זה" שמע מינה פרט לסומין, אבל הכא אי לאו "בַּעֲבוּר זֶה" מאי לכתוב? אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא.
דף קיז
מחלוקת:
ר' יוחנן – " הללויה " " כסיה " " ידידיה " – תיבה אחת ואין התיבה נחלקת לשתים. " מרחביה " – לא נפשט.
רב – " כסיה " " מרחביה " – תיבה אחת. " הללויה " " ידידיה " – שתי תיבות. (ולפי ריב"ל " הללויה " – תיבה אחת שכן הפירוש, הללוהו בהלולים הרבה. ופליגא על עצמו כדלקמן).
רבה – " מרחביה " – תיבה אחת.
ריב"ל – בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהילה, בתפילה, בהודאה, בהללויה והאחרון גדול מכולן, שכן בהללויה כולל שם ושבח בבת אחת.
שמואל – שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, והלל זה, נביאים שביניהן תקנו להן לישראל לאומרו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
• תניא, ר"מ – כל תפילות האמורות בספר תהילים – כולן דוד אמרן, שנאמר "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" – אל תקרי "כָּלּוּ" אלא כל אלו.
הלל זה מי אמרו?
ר' אלעזר בר' יוסי – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים.
חכמים – דוד אמרו.
ונראין דבריו מדבריהן שכן:
א. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה!?
ב. פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל!?
• כל שירות ותושבחות שאמר דוד בתהילים:
ר"א – כנגד עצמו אמרן.
ר' יהושע – כנגד ציבור אמרן.
חכמים – האמרות בלשון יחיד – כנגד עצמו. האמרות בלשון רבים – כנגד צבור.
• "ניצוח" "ניגון" – לעתיד לבוא. "משכיל" – ע"י מתורגמן. "לדוד מזמור" – מלמד ששרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה. "מזמור לדוד" – מלמד שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה – ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד'". רב – וכן לדבר הלכה [ומה שמצינו שאמר רב – כל ת"ח היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, אין זה סתירה. א. התם מדובר בתלמיד ואצלנו ברב. ב. כאן ושם מדובר ברב, ואילו שם לאחר שפתח בשיעור וכאן לפני שפתח בשיעור]. רב נחמן – וכן לחלום טוב.
• הלל זה מי אמרו?
ר"א – משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו "לֹא לָנוּ ד' לֹא לָנוּ". משיבה רוח הקודש ואמרה להן "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה".
ר' יהודה – יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען הם אמרו "לֹא לָנוּ...".
ר' אלעזר המודעי – דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עלהם סיסרא, הם אמרו "לֹא לָנוּ...". ר' אלעזר בן עזריה – חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהן סנחריב, הם אמרו "לֹא לָנוּ...".
ר' עקיבא – חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנאצר הרשע, הם אמרו "לֹא לָנוּ...".
ריס"ג – מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו "לֹא לָנוּ...". חכמים – נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עלהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
• הללויה בראש פירקא או בסוף פירקא:
רב חסדא – סוף פירקא.
רבה בר רב הונא – ריש פירקא.
בי רב חנין בר רב – מסופק עם ראש או סוף.
הכל מודים בהללויה שאחרי הפסוקים הבאים דריש פרקא: "תְּהִלַּת ד' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד... הללויה". "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד... הללויה". " שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ד'... הללויה".
בעלי מקרא מוסיפים אף פסוקים אלו – "מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים... הללויה". "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ד' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם... הללויה".
רבא – ק"ש והלל – אומרים "גאל ישראל". תפילה – אומרים "גואל ישראל", והטעם – הואיל ורחמי נינהו.
ר' זירא – קידוש – אומרים "אשר קידשנו במצותיו וצונו". תפילה – אומרים "קדשנו במצותיך", והטעם – הואיל ורחמי נינהו.
רב אחא בר יעקב – וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, והטעם – כתוב הכא "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם" וכתוב התם "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".
רבה בר שילא – תפילה – אומרים "מצמיח קרן ישועה". של הפטרה – אומרים "מגן דוד".
• " וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים " רב יוסף – זהו שאומרים מגן דוד. " וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה " " וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל " – זהו שאומרים אלוקי אברהם. " וַאֲבָרֶכְךָ " – זהו שאומרים אלוקי יצחק. " וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ " – זהו שאומרים "אלוקי יעקב". יכול יהיו חותמין בכולן? ת"ל " וֶהְיֵה בְּרָכָה " – בך חותמין ואין חותמין בכולן.
• מחלוקת:
סבי דפומבדיתא – בשבת בין בתפילה בין בקידוש – אומרים "מקדש השבת" (הואיל וקביעא וקיימא). ביו"ט בין בתפילה בין בקידוש – אומרים "מקדש ישראל והזמנים" (הואיל וישראל הוא דקבעי ליה, דמעברי ירחי וקבע לשני).
רבא – בתפילה בין בשבת בין ביו"ט – אומרים "מקדש ישראל" (הואיל ובצלותא ברבים איתא [בעיקר]) בקידוש, בשבת – אומרים "מקדש השבת", ביו"ט – אומרים "מקדש ישראל והזמנים" (הואיל וקידוש ביחיד איתא [בעיקר]).
ולבסוף רבא חזר בו.
רבא – אין להוכיח מכאן שברכת המזון טעונה כוס כי אפשר לומר, ארבעה כוסות תיקנו חכמים דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצווה.
• משנה "מזגו לו כוס... לא ישתה".
דף קיח
"ברכת שיר":
רב יהודה – "יהללוך ד' אלוקינו".
ר' יוחנן – "נשמת כל חי".
• ת"ר: רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר"ט . וי"א "ד' רֹעִי לֹא אֶחְסָר".
מהיכן הלל הגדול?
ר' יהודה – "מהודו" עד "נהרות בבל".
ר' יוחנן – "משיר המעלות" עד "נהרות בבל".
רב אחא בר יעקב – מ"כי יעקב בחר לו י–ה" עד "נהרות בבל".
ולמה נקרא שמו הלל הגדול?
ר' יוחנן – מפני שד' יושב ברומו של עולם ומחלק מזונותיו לכל בריה.
ריב"ל – הני עשרים ושש 'הודו' כנגד כ"ו דורות שברא ד' בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו.
• "הודו לד' כי טוב" – הודו לד' שגובה חובתו של אדם בטובתו (עשיר בשורו, עני בשיו וכו'...).
ר' יוחנן – קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה. קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה. ריב"ל – בשעה שאמר ד' לאדם "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" זלגו עיניו דמעות אמר לפניו "רבש"ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד!" כיון שאמר לו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" נתקררה דעתו" – רשב"ל – אשרינו אם עמדנו בראשונה, ועדין לא פלטינן מינה דקא אכלינן עיסבי דדברא. ראב"ע – קשין מזונותיו של אדם כקריאת ים סוף. קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריאת ים סוף. כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז שנאמר "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" וכתיב בתריה "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר". כל המספר לשון הרע והמקבלו והמעיד עדות שקר בחברו – ראוי להשליכו לכלבים.
• וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, אנן מ"ט אמרינן הלל רגיל?
סתמא דגמרא – משום שיש בו חמשה דברים:
א. יציאת מצרים.
ב. קריעת ים סוף.
ג. מתן תורה.
ד. תחית המתים.
ה. חבלו של משיח (שתי לשונות בר' יוחנן : לישנא ראשונה – שעבוד מלכויות. לישנא שניה – מלחמת גוג ומגוג).
רב נחמן בר יצחק – מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנום שנאמר "אָנָּה ד' מַלְּטָה נַפְשִׁי".
חזקיה – מפני שיש בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן ממנו.
• "וֶאֱמֶת ד' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ", מי אמרו?
חזקיה – חנניה מישאל ועזריה.
י"א – גבריאל המלאך. שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני ד' "רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש" אמר לו ד' "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד", ולפי שד' אינו מקפח שכר כל בריה אמר לגבריאל "תזכה ותציל שלושה מבני בניו, שבשעה שהפיל נבוכדנאצר את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני ד', אמר לפניו "רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש" אמר לו גבריאל "אין גבורתו של ד' בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס". אמר לו ד' "רד". באותה שעה פתח גבריאל ואמר "וֶאֱמֶת ד' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ".
ר' נתן – דגים שבים אמרוהו. וכדאמר רב הונא – ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, שהמרו ישראל באותו שעה ואמרו "כשם שאנו עולין מצד אחד כן מצריים עולים מצד אחר" אמר לו ד' לשר של ים "פלוט אותן ליבשה" אמר לפניו "רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו" אמר לו "אתן לך אחד ומחצה שבהן" אמר לו "רבש"ע יש עבד שתובע את רבו" אמר לו "נחל קישון יהא לי ערב", מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן, ולאחר מכן בסיסרא היו 900 רכב ברזל (לעומת 600 אצל פרעה) אתא עליהו סיסרא בדקרי דפרזלא, הוציא ד' עליהם כוכבים ממסילותם, וכיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו אקדירו הני דקרי דפרזלא נחיתו לאקרורי למיסחי נפשייהו בנחל קישון, אמר לו ד' לנחל קישון "לך והשלם ערבונך" מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים (דהיינו אחד ומחצה) באותו שעה פתחו דגים שבים ואמרו "וֶאֱמֶת ד' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ".
"מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" – אמרה כנסת ישראל לפני ד' רבש"ע "שמוני בניך כחולדה זו הדרה בין עיקרי הבתים". "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ד'" – אמרה כנסת ישראל "רבש"ע אימת אני אהובה לפניך? בזמן שתשמע קול תחנוני". "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" – אמרה כנסת ישראל לפני ד' "רבש"ע אע"פ שדלה אני במצוות, לך אני ולי נאה להושיע".
רבי יוסי – מאי דכתיב "הַלְלוּ אֶת ד' כָּל גּוֹיִם"? הכי קאמר: הללו את ד' כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו.
• עתידה מצרים שתביא דורון למשיח, כסבור משיח שלא לקבל מהם, אמר לו הקב"ה: 'קבל מהם, אכסניא עשו לבניי במצרים' מיד "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם". נשאה כוש קל וחומר בעצמה: ומה הללו שנשתעבדו בהן כך, אני שלא נשתעבדתי בהן לא כל שכן? אמר לו הקב"ה: 'קבל מהם', מיד "כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹקִים". נשאה מלכות רומי הרשעה קל וחומר בעצמה: ומה הללו שאין אחיהן כך, אנו שאנו אחיהן לא כל שכן? אמר לו הקב"ה: "גְּעַר חַיַּת קָנֶה" [מחלוקת:
 געור חיה וקנה לך עדה.
 געור חיה שדרה בין הקנים (חזיר).
רבי יוחנן – געור בחיה שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד].
"עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים" – ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. "מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף" – שפושטין יד לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים. "בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ" – מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם? קריבות שהיו חפצין בהן.
• 365 שווקים בכרך גדול של רומי, וכל אחד ואחד היו בו 365 בירניות, וכל בירנית ובירנית היו בו 365 מעלות, וכל מעלה ומעלה היו בו כדי לזון את כל העולם כולו. אמר רבי ישמעאל בר"י ל רבי הני למאן? לך ולחברך ולחברותך (חברי חברך) שנאמר "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַד' לֹא יֵאָצֵר [זה בית אוצרותיהן (של תבואה)] וְלֹא יֵחָסֵן [זה בית גנזיהן (של כסף וזהב)] כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ד' [זה המכיר מקום חבירו בישיבה. ואיכא דאמרי – זה המקבל פני חבירו בישיבה] יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק" [זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין (סתרי תורה). ואיכא דאמרי – זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין (טעמי תורה)].
דף קיט
רבי ישמעאל ברבי יוסי – מאי דכתיב "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד"? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו – ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח שנאמר "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו".
רב כהנא אמר משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי שמעון בן לקיש אמר משום רבי יהודה נשיאה – מאי דכתיב "וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם"? 'ידו' כתיב, זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין.
שמואל – כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן". אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין? תלמוד לומר "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה". וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן, שנאמר "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" [נחלקו בפירוש לפסוק זה:
רב אסי – עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן.
ר"ל – כמצולה שאין בה דגים].
והיה מונח עד רחבעם. בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם, שנאמר "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם" "וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ד' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ". בא זרח מלך כוש ונטלו משישק. בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש, ושיגרו להדרימון בן טברימון, באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון. בא יהושפט ונטלו מבני עמון, והיה מונח עד אחז. בא סנחריב ונטלו מאחז, בא חזקיה ונטלו מסנחריב, והיה מונח עד צדקיה. באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה, באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים, באו יוונים ונטלוהו מפרסיים, באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין מונח ברומי.
רבי חמא בר' חנינא – שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.
• "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ": ר"ל – זו עשרו של קרח. " וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם": רבי אלעזר – זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. רבי לוי – משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי (מפתחות) וקליפי (ומנעולים) דגלדא (של מרצופים של עור, שנושאים על סוסים וחמורים וגמלים).
רבי יונתן – "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי" – אמר דוד. "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" – אמר ישי. "מֵאֵת ד' הָיְתָה זֹּאת" – אמרו אחיו. "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד'" – אמר שמואל. "אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא" – אמרו אחיו. "אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא" – אמר דוד. "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ד'" – אמר ישי. "בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ד'" – אמר שמואל. "אֵל ד' וַיָּאֶר לָנוּ" – אמרו כולן. "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים" – אמר שמואל. "אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ" – אמר דוד. "אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ" – אמרו כולן.
• תנן התם: מקום שנהגו לכפול – יכפול, לפשוט – יפשוט, לברך אחריו – יברך, הכל כמנהג המדינה. אביי – לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו מצוה לברך.
שמואל – כל המצות מברך עליהן עובר לעשיתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?
רב נחמן בר יצחק – "וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי".
אביי – "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם".
איכא דאמרי – "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַד' בְּרֹאשָׁם".
• תניא:
רבי כופל בה דברים.
רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים. [מאי מוסיף? מוסיף לכפול מאודך למטה].
רב עוירא – מאי דכתיב "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל"? עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן 'איני מברך, שיצא ממני ישמעאל'. אומר לו ליצחק 'טול וברך!' אומר להן 'איני מברך, שיצא ממני עשו'. אומר לו ליעקב 'טול וברך!' אומר להם 'איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי'. אומר לו למשה 'טול וברך' אומר להם 'איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי'. אומר לו ליהושע 'טול וברך!' אומר להן 'איני מברך, שלא זכיתי לבן' [דכתיב "נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ"]. אומר לו לדוד 'טול וברך' אומר להן 'אני אברך, ולי נאה לברך [שנאמר "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ד' אֶקְרָא"].
• משנה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
• אפיקומן?
רב – שלא יעקרו מחבורה לחבורה.
שמואל – כגון 'אורדילאי' – לי, 'וגוזליא' – לאבא.
ר' יוחנן – כגון תמרים קליות ואגוזים.
ותניא כוותיה דר"י .
דף קכ
לישנא ראשונה – שמואל – אין מפטירין אחר מצה אפיקומן.
לישנא שניה – שמואל – מפטירין אחר מצה אפיקומן.
רבא – מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ומאי שנא? מרור כתוב "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" – בזמן דאיכא פסח – יש מרור. אין פסח – אין מרור. ואילו במצה למרות שכתוב גם פסוק זה (על מצה) חזר הכתוב וכתב "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" – להגיד שהוא מדאוריתא (בלילה הראשון).
רב אחא בר יעקב – גם מצה וגם מרור מדרבנן בזמן הזה [ומה שכתוב "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דס"ד אמינא כיון דפסח לא אכלי – מצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל (ורבא סבר שטמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא גרעי מערל ובן נכר)].
ותניה כוותיה דרבא .
• משנה "ישנו מקצתן יאכלו... מטמאין את הידים".
• ה"ד נתנמנם? רב אשי – נים ולא נים, תיר ולא תיר. כגון דקרי לה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר.
• "הפסח אחר חצות מטמא את הידיים":
אלמא מחצות הוה ליה נותר, מאן תנא? ר"א בן עזריה הוא דתניא "'וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה' ר"א בן עזריה – נאמר כאן 'בַּלַּיְלָה הַזֶּה' ונאמר להלן 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה' – מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר לו ר"ע – הלא כבר נאמר 'חִפָּזוֹן' עד שעת חפזון, א"כ מה ת"ל 'בַּלַּיְלָה', יכול יהא נאכל כקדשים ביום? ת"ל 'בַּלַּיְלָה' בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום" (ור"ע האי "הַזֶּה" מבעי ליה – למעוטי לילה אחר, דסד"א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים – מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, אף פסח העמיד לילות במקום ימים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד – כתב רחמנא "הַזֶּה").
רבא – אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, ל ר"א בן עזריה –לא יצא ידי חובתו (ולמרות שהוקש לפסח, אין זה פשיטא, דמהו דתימא הא אפקיה קרא מהיקישא, קמ"ל דכי אהדריה קרא למילתא קמייתא אהדריה).
דף קכא
"הפיגול והנותר מטמאין את הידים":
רב הונא ורב חסדא :
 חד תני – אפיגול ומשום חשדי כהונה.
 חד תני – אנותר ומשום עצלי כהונה.
וחד מתוכם תני אכזית כאיסורו. וחד תני אכבציה כטומאתו.
• משנה "בירך ברכת הפסח... זו פוטרת זו".
• כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל – זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה. לדברי ר' עקיבא – לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה.
• מעשה, ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה, פשיטא על פדיון הבן 'אשר קידשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן' – אבי הבן מברך. אך 'ברוך שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' מי מברך? כהן דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן דקא עביד מצוה? ונפסק לבסוף בבית המדרש אבי הבן מברך, וכך ההלכה שאבי הבן מברך שתיים.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il