ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְאַתָּה, הַמְעַיֵּן בְּסֵפֶר זֶה, הָבֵן זֶה הַמָּשָׁל שֶׁאֲנִי מְמַשֵּׁל• לָךְ – וְאָז תָּכִין לִבְּךָ וְתִשְׁמַע דְּבָרִי בְּכָל זֶה. שִׂים בְּדַעְתְּךָ, כִּי נַעַר קָטֹן הֱבִיאוּהוּ אֵצֶל הַמְלַמֵּד לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּדוֹל לוֹ לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת•. אֶלָּא שֶׁהוּא, לְמִעוּט שָׁנָיו וְחֻלְשַׁת שִׂכְלו•, אֵינוֹ מֵבִין מַעֲלַת אוֹתוֹ הַטּוֹב, וְלֹא מַה שֶּׁיַּגִּיעֵהוּ בִּשְׁבִילוֹ מִן הַשְּׁלֵמוּת. וּלְפִיכָךְ, בְּהֶכְרַח יִצְטָרֵךְ הַמְּלַמֵּד שֶׁהוּא יוֹתֵר שָׁלֵם מִמֶּנּוּ, שֶׁיְּזָרֵז אוֹתוֹ עַל הַלִּמּוּד בִּדְבָרִים שֶׁהֵם אֲהוּבִים אֶצְלוֹ לְקַטְנוּת שָׁנָיו, וְיֹאמַר לוֹ: קְרָא – וְאֶתֶּן לְךָ אֱגוֹזִים, אוֹ תְאֵנִים; אוֹ אֶתֶּן לְךָ מְעַט דְּבָשׁ. וּבָזֶה הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, לֹא לְעֶצֶם הַקְּרִיאָה – לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַעֲלָתָהּ – אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל. וַאֲכִילַת אוֹתָם הַמְּגָדִים אֶצְלוֹ יְקָרָה בְעֵינָיו מִן הַקְּרִיאָה וְטוֹבָה הַרְבֵּה, בְּלֹא סָפֵק. וּלְפִיכָךְ חוֹשֵׁב הַלִּמּוּד עָמָל וִיגִיעָה וְהוּא עָמֵל בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאוֹתוֹ עָמָל הַתַּכְלִית הָאֲהוּבָה אֶצְלוֹ, וְהוּא: אֱגוֹז אֶחָד, אוֹ חֲתִיכַת דְּבָשׁ. וּכְשֶׁיַּגְדִּיל וְיַחֲזִיק שִׂכְלוֹ וְיֵקַל בְּעֵינָיו• אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִלְּפָנִים, וְחָזַר לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ• – יְזָרְזוּ אוֹתוֹ וִיעוֹרְרוּ תַאֲוָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הֶחָמוּד לוֹ•, וְיֹאמַר לוֹ מְלַמְּדוֹ: קְרָא וְאֶקַּח לְךָ מִנְעָלִים יָפִים, אוֹ בְגָדִים חֲמוּדִים כָּאֵלֶּה. וּבָזֶה יִשְׁתַּדֵּל לִקְרֹא – לֹא לְעֶצֶם הַלִּמּוּד, אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַמַּלְבּוּשׁ. וְהַבֶּגֶד הַהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו מִן הַתּוֹרָה, וְהוּא אֶצְלוֹ תַּכְלִית• קְרִיאָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁלֵם בְּשִׂכְלוֹ יוֹתֵר וְיִתְבַּזֶּה בְעֵינָיו זֶה הַדָּבָר גַּם כֵּן – יָשִׂים נַפְשׁוֹ לְמַה שֶּׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה. וְאָז יֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד פַּרְשָׁה זוֹ, אוֹ פֶרֶק זֶה – וְאֶתֶּן לְךָ דִּינָר אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי דִינָרִין. וּבְכָךְ הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל לִקַּח אוֹתוֹ הַמָּמוֹן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִן הַלִּמּוּד – לְפִי שֶׁתַּכְלִית הַלִּמּוּד אֶצְלוֹ הִיא: שֶׁיִּקַּח הַזָּהָב שֶׁהִבְטִיחוּהוּ בּוֹ. וּכְשֶׁתִּהְיֶה דַעְתּוֹ שְׁלֵמָה, וְנִקְלֶה• בְעֵינָיו זֶה הַשִּׁעוּר וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה דָּבָר נָקֵל – יִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁהוּא נִכְבָּד מִזֶּה, וְיֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד – כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רַב וְדַיָּן וִיכַבְּדוּךָ בְּנֵי אָדָם וְיָקוּמוּ מִפָּנֶיךָ וְיַעֲשׂוּ מִצְווֹתֶיךָ, וְיִגְדַּל שִׁמְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאַחַר מוֹתְךָ, כְּגוֹן: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְהוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, כְּדֵי לְהַשִּׂיג מַעֲלָה זוֹ, וְתִהְיֶה הַתַּכְלִית אֶצְלוֹ: הַכָּבוֹד שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אוֹתוֹ.
גנות הזירוז שנעשה שלא לשמה
וְכָל זֶה מְגֻנֶּה. וְאָמְנָם יִצְטָרֵךְ – לְמִעוּט שֵׂכֶל אָדָם – שֶׁיָּשִׂים תַּכְלִית הַחָכְמָה דָּבָר אַחֵר זוּלָתִי הַחָכְמָה וְיֹאמַר: לְאֵיזֶה דָבָר נִלְמַד? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁנַּשִּׂיג בּוֹ זֶה הַכָּבוֹד, - וְזֶה הוֹלֵלוּת• עַל הָאֱמֶת. וְעַל לִמּוּד כָּזֶה אוֹמְרִים חֲכָמִים: "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ", כְּלוֹמַר: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת וְיִלְמַד וְיִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לֹא לְאוֹתוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר. וְהִזְהִירוּ הַחֲכָמִים עַל זֶה וְאָמְרוּ: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם" (אבות ד ה). וְהֵם רוֹמְזִין לְמַה שֶּׁבֵּאַרְתִּי לָךְ – שֶׁאֵין לָשׂוּם תַּכְלִית הַחָכְמָה: לֹא לְקַבֵּל כָּבוֹד מִבְּנֵי אָדָם, וְלֹא לְהַרְוִיחַ מָמוֹן; וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְהִתְפַּרְנֵס בָּהּ; וְלֹא תִהְיֶה אֶצְלוֹ תַּכְלִית לִמּוּד הַחָכְמָה – אֶלָּא לָדַעַת אוֹתָהּ בִּלְבָד. וְכֵן אֵין תַּכְלִית הָאֱמֶת – אֶלָּא שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא אֱמֶת. וְהַתּוֹרָה – אֱמֶת; וְתַכְלִית יְדִיעָתָהּ – לַעֲשׂוֹתָהּ.
___________________________________
מְמַשֵּׁל – ממשיל. לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת – התורה היא הדבר הגדול ביותר שיעזור לו להשיג את השלמות. חֻלְשַׁת שִׂכְלו – הקטן חכמתו מועטת. וְיֵקַל בְּעֵינָיו – יהא קל, פחות חשוב. לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ – לאהוב דברים אחרים. הֶחָמוּד לוֹ – שהוא חומד אותו. תַּכְלִית – מטרת. נִקְלֶה – בזוי. הוֹלֵלוּת – שחוק, שטות.
ביאורים
הרמב"ם פתח בהקדמתו בעיסוק בשאלת מהות הגמול העתידי. אולם כאן הוא עוצר לרגע ואינו מתייחס באופן ישיר לשאלה זו, אלא עובר לעסוק בהקדמה חשובה לעניין זה העוסקת במטרותיו של האדם כאשר הוא מקיים את מצוות ה'.
כל אדם בר דעת שעושה מעשה מסוים מכוון במעשיו למטרה כלשהי, רוצה להרוויח משהו החשוב עבורו. לעיתים רבות, כל מטרתו של האדם היא הרווח האישי. ישנם סוגים רבים של רווח אישי. חלקם נמוכים ופשוטים יותר כאכילה, שתייה וכדומה, וחלקם נחשבים יותר ככבוד, קבלת משרה חשובה או מכובדת וכדומה.
גם בעניין מצוות ה', אדם יכול לעסוק כל חייו בקיום מצוות כשכל מטרתו תהיה רווח אישי והשגת הנאות חיצוניות. הרמב"ם מדגיש כאן שמצב זה אינו אידיאלי, אפילו אם לא מדובר בכוונה לגמול גשמי פשוט כאכילה ושתייה, אלא בדבר שהתועלת שלו יותר 'מופשטת' ככבוד וכדומה, הוא הופך את העיסוק במצוות ה' לדבר חיצוני, לכלי להשגת רווחים שונים. עצם עשיית רצון ה', עצם הרוממות שבמצוות עצמן הם התכלית והמטרה, וגם אם בשלבים מסוימים בחיי האדם, עבודת ה' שלו תהיה מורכבת מכוונות של רווח והנאה, זהו רק שלב ביניים בדרך אל המטרה האמיתית – לעבוד את ה' בכוונה טהורה.
בכל אדם טבועה נטייה חזקה – נטיית ה'מימוש העצמי'; נטייה להוציא לפועל את הכוחות הטמונים בו. אלא שפעמים רבות האדם פועל על פי נטיית המימוש העצמי שלו כדי לגרום לעצמו רווח אישי, של הנאה והגדלת תחושת ה'סיפוק'. הרמב"ם מלמדנו כאן שקיום מצוות מתוך מטרה כזאת אינו רצוי כלל. עבודת ה' בצורה הזו היא עבודה לשם עצמו ולא לשם שמים. לעומת זאת הדרך הרצויה היא שהאדם יכוון במעשיו להביא לידי ביטוי את הכוחות והיכולות הגנוזים בו, על מנת שהם יעשו את התפקיד אותו הציב לו הבורא בעולם. זהו ה'מימוש העצמי' הרצוי והמבורך.
הרחבות
האם מותר להתפרנס מהוראת ולימוד תורה?
אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם [אבות ד, ה]. חלק זה מהמשנה הוא יסוד למחלוקת גדולה. הרמב"ם למד את המשנה כפשוטה ולכן כתב שאסור לאדם להתפרנס מלימוד התורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה... וגרם רעה לעצמו... לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון..." (הלכות תלמוד תורה י, ג, ועיין עוד בפירוש הרמב"ם למשנה זו).
לעומתו, ר' יוסף קארו ביאר שהמשנה דיברה רק על אדם "המכוון בהתחלת למודו לכוונות האלה (לשם פרנסה והנאות אחרות), או שאפשר לו להתפרנס בלא שייטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואחר כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא ייטול שכר מותר". וכתב עוד שאף אם ההלכה כרמב"ם, למעשה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, הנהיגו שהציבור ידאג לצרכי הרבנים ותלמידיהם. "שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום" (כסף משנה על הרמב"ם הנ"ל, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה רמו, ה). כשיטת הכסף משנה כתב הרב משה פיינשטיין "ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו" [אגרות משה יורה דעה ב, קטז].
שאלות לדיון
האם ראוי לאדם שכבר מבין את הטוב והשלמות שמגיעים מלימוד תורה, להיעזר בתמריצים צדדיים?
האם אפשר לתרץ את הסתירה בחז"ל, שבמקום אחד אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה", ובמקום אחר אמרו "הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא משנברא" לאור דברי הרמב"ם כאן?
השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות:
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
