ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
אות א' חלק ב
הרמב"ם פותח במשל על מנת להסביר לנו את הגישה הבסיסית העומדת מאחורי חמשת הדעות שלמדנו בימים האחרונים. הרמב"ם מסביר את החיסרון בעצם הגישות ומסביר לבסוף מהי הגישה הנכונה.
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְאַתָּה, הַמְעַיֵּן בְּסֵפֶר זֶה, הָבֵן זֶה הַמָּשָׁל שֶׁאֲנִי מְמַשֵּׁל• לָךְ – וְאָז תָּכִין לִבְּךָ וְתִשְׁמַע דְּבָרִי בְּכָל זֶה. שִׂים בְּדַעְתְּךָ, כִּי נַעַר קָטֹן הֱבִיאוּהוּ אֵצֶל הַמְלַמֵּד לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּדוֹל לוֹ לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת•. אֶלָּא שֶׁהוּא, לְמִעוּט שָׁנָיו וְחֻלְשַׁת שִׂכְלו•, אֵינוֹ מֵבִין מַעֲלַת אוֹתוֹ הַטּוֹב, וְלֹא מַה שֶּׁיַּגִּיעֵהוּ בִּשְׁבִילוֹ מִן הַשְּׁלֵמוּת. וּלְפִיכָךְ, בְּהֶכְרַח יִצְטָרֵךְ הַמְּלַמֵּד שֶׁהוּא יוֹתֵר שָׁלֵם מִמֶּנּוּ, שֶׁיְּזָרֵז אוֹתוֹ עַל הַלִּמּוּד בִּדְבָרִים שֶׁהֵם אֲהוּבִים אֶצְלוֹ לְקַטְנוּת שָׁנָיו, וְיֹאמַר לוֹ: קְרָא – וְאֶתֶּן לְךָ אֱגוֹזִים, אוֹ תְאֵנִים; אוֹ אֶתֶּן לְךָ מְעַט דְּבָשׁ. וּבָזֶה הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, לֹא לְעֶצֶם הַקְּרִיאָה – לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַעֲלָתָהּ – אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל. וַאֲכִילַת אוֹתָם הַמְּגָדִים אֶצְלוֹ יְקָרָה בְעֵינָיו מִן הַקְּרִיאָה וְטוֹבָה הַרְבֵּה, בְּלֹא סָפֵק. וּלְפִיכָךְ חוֹשֵׁב הַלִּמּוּד עָמָל וִיגִיעָה וְהוּא עָמֵל בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאוֹתוֹ עָמָל הַתַּכְלִית הָאֲהוּבָה אֶצְלוֹ, וְהוּא: אֱגוֹז אֶחָד, אוֹ חֲתִיכַת דְּבָשׁ. וּכְשֶׁיַּגְדִּיל וְיַחֲזִיק שִׂכְלוֹ וְיֵקַל בְּעֵינָיו• אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִלְּפָנִים, וְחָזַר לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ• – יְזָרְזוּ אוֹתוֹ וִיעוֹרְרוּ תַאֲוָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הֶחָמוּד לוֹ•, וְיֹאמַר לוֹ מְלַמְּדוֹ: קְרָא וְאֶקַּח לְךָ מִנְעָלִים יָפִים, אוֹ בְגָדִים חֲמוּדִים כָּאֵלֶּה. וּבָזֶה יִשְׁתַּדֵּל לִקְרֹא – לֹא לְעֶצֶם הַלִּמּוּד, אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַמַּלְבּוּשׁ. וְהַבֶּגֶד הַהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו מִן הַתּוֹרָה, וְהוּא אֶצְלוֹ תַּכְלִית• קְרִיאָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁלֵם בְּשִׂכְלוֹ יוֹתֵר וְיִתְבַּזֶּה בְעֵינָיו זֶה הַדָּבָר גַּם כֵּן – יָשִׂים נַפְשׁוֹ לְמַה שֶּׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה. וְאָז יֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד פַּרְשָׁה זוֹ, אוֹ פֶרֶק זֶה – וְאֶתֶּן לְךָ דִּינָר אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי דִינָרִין. וּבְכָךְ הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל לִקַּח אוֹתוֹ הַמָּמוֹן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִן הַלִּמּוּד – לְפִי שֶׁתַּכְלִית הַלִּמּוּד אֶצְלוֹ הִיא: שֶׁיִּקַּח הַזָּהָב שֶׁהִבְטִיחוּהוּ בּוֹ. וּכְשֶׁתִּהְיֶה דַעְתּוֹ שְׁלֵמָה, וְנִקְלֶה• בְעֵינָיו זֶה הַשִּׁעוּר וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה דָּבָר נָקֵל – יִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁהוּא נִכְבָּד מִזֶּה, וְיֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד – כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רַב וְדַיָּן וִיכַבְּדוּךָ בְּנֵי אָדָם וְיָקוּמוּ מִפָּנֶיךָ וְיַעֲשׂוּ מִצְווֹתֶיךָ, וְיִגְדַּל שִׁמְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאַחַר מוֹתְךָ, כְּגוֹן: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְהוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, כְּדֵי לְהַשִּׂיג מַעֲלָה זוֹ, וְתִהְיֶה הַתַּכְלִית אֶצְלוֹ: הַכָּבוֹד שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אוֹתוֹ.
גנות הזירוז שנעשה שלא לשמה
וְכָל זֶה מְגֻנֶּה. וְאָמְנָם יִצְטָרֵךְ – לְמִעוּט שֵׂכֶל אָדָם – שֶׁיָּשִׂים תַּכְלִית הַחָכְמָה דָּבָר אַחֵר זוּלָתִי הַחָכְמָה וְיֹאמַר: לְאֵיזֶה דָבָר נִלְמַד? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁנַּשִּׂיג בּוֹ זֶה הַכָּבוֹד, - וְזֶה הוֹלֵלוּת• עַל הָאֱמֶת. וְעַל לִמּוּד כָּזֶה אוֹמְרִים חֲכָמִים: "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ", כְּלוֹמַר: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת וְיִלְמַד וְיִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לֹא לְאוֹתוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר. וְהִזְהִירוּ הַחֲכָמִים עַל זֶה וְאָמְרוּ: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם" (אבות ד ה). וְהֵם רוֹמְזִין לְמַה שֶּׁבֵּאַרְתִּי לָךְ – שֶׁאֵין לָשׂוּם תַּכְלִית הַחָכְמָה: לֹא לְקַבֵּל כָּבוֹד מִבְּנֵי אָדָם, וְלֹא לְהַרְוִיחַ מָמוֹן; וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְהִתְפַּרְנֵס בָּהּ; וְלֹא תִהְיֶה אֶצְלוֹ תַּכְלִית לִמּוּד הַחָכְמָה – אֶלָּא לָדַעַת אוֹתָהּ בִּלְבָד. וְכֵן אֵין תַּכְלִית הָאֱמֶת – אֶלָּא שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא אֱמֶת. וְהַתּוֹרָה – אֱמֶת; וְתַכְלִית יְדִיעָתָהּ – לַעֲשׂוֹתָהּ.
___________________________________
מְמַשֵּׁל – ממשיל. לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת – התורה היא הדבר הגדול ביותר שיעזור לו להשיג את השלמות. חֻלְשַׁת שִׂכְלו – הקטן חכמתו מועטת. וְיֵקַל בְּעֵינָיו – יהא קל, פחות חשוב. לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ – לאהוב דברים אחרים. הֶחָמוּד לוֹ – שהוא חומד אותו. תַּכְלִית – מטרת. נִקְלֶה – בזוי. הוֹלֵלוּת – שחוק, שטות.
ביאורים
הרמב"ם פתח בהקדמתו בעיסוק בשאלת מהות הגמול העתידי. אולם כאן הוא עוצר לרגע ואינו מתייחס באופן ישיר לשאלה זו, אלא עובר לעסוק בהקדמה חשובה לעניין זה העוסקת במטרותיו של האדם כאשר הוא מקיים את מצוות ה'.
כל אדם בר דעת שעושה מעשה מסוים מכוון במעשיו למטרה כלשהי, רוצה להרוויח משהו החשוב עבורו. לעיתים רבות, כל מטרתו של האדם היא הרווח האישי. ישנם סוגים רבים של רווח אישי. חלקם נמוכים ופשוטים יותר כאכילה, שתייה וכדומה, וחלקם נחשבים יותר ככבוד, קבלת משרה חשובה או מכובדת וכדומה.
גם בעניין מצוות ה', אדם יכול לעסוק כל חייו בקיום מצוות כשכל מטרתו תהיה רווח אישי והשגת הנאות חיצוניות. הרמב"ם מדגיש כאן שמצב זה אינו אידיאלי, אפילו אם לא מדובר בכוונה לגמול גשמי פשוט כאכילה ושתייה, אלא בדבר שהתועלת שלו יותר 'מופשטת' ככבוד וכדומה, הוא הופך את העיסוק במצוות ה' לדבר חיצוני, לכלי להשגת רווחים שונים. עצם עשיית רצון ה', עצם הרוממות שבמצוות עצמן הם התכלית והמטרה, וגם אם בשלבים מסוימים בחיי האדם, עבודת ה' שלו תהיה מורכבת מכוונות של רווח והנאה, זהו רק שלב ביניים בדרך אל המטרה האמיתית – לעבוד את ה' בכוונה טהורה.
בכל אדם טבועה נטייה חזקה – נטיית ה'מימוש העצמי'; נטייה להוציא לפועל את הכוחות הטמונים בו. אלא שפעמים רבות האדם פועל על פי נטיית המימוש העצמי שלו כדי לגרום לעצמו רווח אישי, של הנאה והגדלת תחושת ה'סיפוק'. הרמב"ם מלמדנו כאן שקיום מצוות מתוך מטרה כזאת אינו רצוי כלל. עבודת ה' בצורה הזו היא עבודה לשם עצמו ולא לשם שמים. לעומת זאת הדרך הרצויה היא שהאדם יכוון במעשיו להביא לידי ביטוי את הכוחות והיכולות הגנוזים בו, על מנת שהם יעשו את התפקיד אותו הציב לו הבורא בעולם. זהו ה'מימוש העצמי' הרצוי והמבורך.
הרחבות
האם מותר להתפרנס מהוראת ולימוד תורה?
אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם [אבות ד, ה]. חלק זה מהמשנה הוא יסוד למחלוקת גדולה. הרמב"ם למד את המשנה כפשוטה ולכן כתב שאסור לאדם להתפרנס מלימוד התורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה... וגרם רעה לעצמו... לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון..." (הלכות תלמוד תורה י, ג, ועיין עוד בפירוש הרמב"ם למשנה זו).
לעומתו, ר' יוסף קארו ביאר שהמשנה דיברה רק על אדם "המכוון בהתחלת למודו לכוונות האלה (לשם פרנסה והנאות אחרות), או שאפשר לו להתפרנס בלא שייטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואחר כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא ייטול שכר מותר". וכתב עוד שאף אם ההלכה כרמב"ם, למעשה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, הנהיגו שהציבור ידאג לצרכי הרבנים ותלמידיהם. "שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום" (כסף משנה על הרמב"ם הנ"ל, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה רמו, ה). כשיטת הכסף משנה כתב הרב משה פיינשטיין "ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו" [אגרות משה יורה דעה ב, קטז].
שאלות לדיון
האם ראוי לאדם שכבר מבין את הטוב והשלמות שמגיעים מלימוד תורה, להיעזר בתמריצים צדדיים?
האם אפשר לתרץ את הסתירה בחז"ל, שבמקום אחד אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה", ובמקום אחר אמרו "הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא משנברא" לאור דברי הרמב"ם כאן?
השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות:
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
