ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

כ' חשוון תשע"ד

אות ב' חלק ג

היום אנו מגיעים לגישה הנכונה לדברי חז"ל. הרמב"ם מלמדנו שדבריו בהקדמה לפרק חלק מכוונים דווקא לבעלי גישה זו שהם אנשים בודדים.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם צוקרמן זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
כת החידה והמשל
וְהַכַּת הַשְּׁלִישִׁית – וְהֵם, חַי הַשֵּׁם! מְעַטִּים עַד מְאֹד, עַד שֶׁאֵין רָאוּי לִקְרוֹתָם "כַּת", אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיֵּאָמֵר לַשֶּׁמֶשׁ: "מִין", וְרַק הִיא יְחִידָה. וְהֵם אוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְבָּרְרָה אֶצְלָם גְּדֻלַּת הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְטוֹב שִׂכְלָם, מִמַּה שֶׁנִּמְצָא בִכְלַל דִּבְרֵיהֶם מוֹרִים עַל עִנְיָנִים אֲמִתִּיִּים לִמְאֹד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְעַטִּים וּמְפֻזָּרִים בִּמְקוֹמוֹת מֵחִבּוּרֵיהֶם – הֵם מוֹרִים עַל שְׁלֵמוּתָם, וְכִי הֵם הִשִּׂיגוּ הָאֱמֶת; וְשֶׁנִתְבָּרֵר גַּם כֵּן אֶצְלָם מְנִיעוּת הַ"נִּמְנָע" וּמְצִיאוּת הַ"מְחֻיָּב" לְהִמָּצֵא, וְיָדְעוּ כִּי הֵם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, אֵינָם מְדַבְּרִים הֲתֻלִּים•. וְנִתְאַמֵּת לָהֶם שֶׁדִּבְרֵיהֶם יֶשׁ לוֹ נִגְלֶה וְנִסְתָּר; וְכִי הֵם בְּכָל מַה שֶּׁאוֹמְרִים מִן הַדְּבָרִים הַנִּמְנָעִים – דִּבְּרוּ בָּהֶם בְּדֶרֶךְ חִידָה וּמָשָׁל, כִּי הוּא זֶה דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים. וּלְפִיכָךְ פָּתַח סִפְרוֹ גְּדוֹל הַחֲכָמִים• וְאָמַר: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם" (משלי א ז). וְיָדוּעַ הוּא אֵצֶל בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, כִּי "חִידָה" הוּא הַדָּבָר שֶׁהַמְכֻוָּן בּוֹ בַּנִסְתָּר• – לֹא בַנִּגְלֶה מִמֶּנּוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה וְגוֹ'" (שופטים יד יב). לְפִי שֶׁדִּבְרֵי הַחֲכָמִים כֻּלָּם בַּדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם הַתַּכְלִית•, אָמְנָם הֵם חִידָה וּמָשָׁל•. וְהֵיאַךְ נַאֲשִׁימֵם עַל שֶׁמְּחַבְּרִים הַחָכְמָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּמְדַמִּים אוֹתָם בַּדְּבָרִים הַפְּחוּתִים הַהֲמוֹנִיִּים• – וְאָנוּ רוֹאִים הֶחָכָם מִכָּל אָדָם עָשָׂה זֶה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, רְצוֹנִי לוֹמַר: שְׁלֹמֹה בְּמִשְׁלֵי, וְשִׁיר הַשִּׁירִים, וּבְמִקְצָת קֹהֶלֶת? וְאֵיךְ יִקְשֶׁה עָלֵינוּ לִסְבֹּר פֵּרוּשׁ עַל דִּבְרֵיהֶם וּלְהוֹצִיאָם מִפְּשָׁטָם כְּדֵי שֶׁיֵּאוֹת לַשֵּׂכֶל וְיַסְכִּים עִם הָאֱמֶת וְעִם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ – וְהֵם בְּעַצְמָם סוֹבְרִים בִּפְסוּקֵי הַמִּקְרָא וּמוֹצִיאִים אוֹתָם מִפְּשָׁטָם וּמְשִׂימִין אוֹתָם מָשָׁל? – וְהוּא הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים שֶׁאָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק: "הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב" (דברי הימים א יא כב) – שֶׁהוּא כֻלּוֹ מָשָׁל; וְכֵן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר" (שם). וְכֵן: "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם" (שם יז) וּשְׁאָר הַסִּפּוּר כֻּלּוֹ מָשָׁל. וְכֵן סֵפֶר אִיּוֹב בִּכְלָלוֹ אָמְרוּ קְצָתָם: "מָשָׁל הָיָה", וְלֹא פֵרְשׁוּ לְאֵיזֶה דָבָר הוּשַׂם זֶה הַמָּשָׁל. וְכֵן מֵתֵי יְחֶזְקֵאל (פרק לז) אָמְרוּ קְצָתָם: "מָשָׁל הָיָה", וְרַבִּים כָּאֵלֶּה.

הכתות הראשונות – שלא יעיינו בספר
וְאִם אַתָּה, הַמְעַיֵּן, מֵאַחַת מִשְׁתֵּי כִתּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – אַל תַּשְׁגַּח בִּדְבָרַי, וְלֹא בְשׁוּם דָּבָר מִזֶּה הָעִנְיָן, לְפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נָאוּת לְךָ• שׁוּם דָבָר מִמֶּנּוּ, אֲבָל יַזִּיקְךָ וְתִשְׂנָאֵהוּ. וְהֵיאַךְ יֵאוֹתוּ הַמַּאֲכָלִים הַקַּלִּים הַמְּעַטִּים בְּכַמּוּתָם וְהַיְשָׁרִים בְּאֵיכוּתָם לְאָדָם שֶׁהִרְגִּיל בַּמַאֲכָלִים הָרָעִים, הַכְּבֵדִים? אֲבָל, בֶּאֱמֶת, הֵם מַזִּיקִים לוֹ וְהוּא שׂוֹנֵא אוֹתָם. הֲלֹא תִרְאֶה מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ רְגִילִים לֶאֱכֹל בְּצָלִים וְשׁוּמִים וְהַדָּגִים: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה).

מי שמהכת השלישית שיעיין בספר
וְאִם אַתָּה מִן הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית, וּכְשֶׁתִּרְאֶה דָבָר מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁהַדַּעַת מַרְחִיק אוֹתוֹ – תַּעֲמֹד וְתִתְבּוֹנֶן בּוֹ וְתֵדַע שֶׁהוּא חִידָה וּמָשָׁל. וְתִשְׁכַּב עֲשׁוּק הַלֵּב וּטְרוּד הָרַעְיוֹן• בְּחִבּוּרוֹ וּבִסְבָרָתוֹ וְתַחְשֹׁב לִמְצֹא כַּוָּנַת הַשֵּׂכֶל וֶאֱמוּנַת הַיֹּשֶׁר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" (קהלת יב י) – וְאָז תִּסְתַּכֵּל בְּסִפְרִי זֶה וְיוֹעִיל לְךָ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.

___________________________________

הֲתֻלִּים – דברים לא רציניים. גְּדוֹל הַחֲכָמִים – שלמה המלך בספר משלי. שֶׁהַמְכֻוָּן בּוֹ בַּנִסְתָּר – כוונת הדבר בעומק שבו ולא בפשט הדברים. בַּדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים וכו' – דברי חכמים עוסקים בנושאים הרוחניים שהם מטרת המציאות. אָמְנָם הֵם חִידָה וּמָשָׁל – אבל הדברים נאמרים בלשון של חידה ומשל. וּמְדַמִּים אוֹתָם וכו' – החכמים מדמים וממשילים את הדברים הרוחניים בדברים גשמיים מצויים. נָאוּת לְךָ – מתאים לך. וְתִשְׁכַּב וכו' – אף כשתשכב תהא טרוד ומרוכז לנסות להבין את העומק שבדבריהם.

ביאורים
לאחר שהרמב"ם הסביר את טעותם של המבינים את דברי חז"ל כפשוטם, הוא פונה להסביר את הדרך הנכונה והאמיתית, לגשת לאגדות חז"ל, שהיא לדבריו דרך שרק מעטים הלכו בה.
עלינו לדעת שהתורה היא חכמה עליונה וגבוהה מאוד. אם כן, מצד ההיגיון הפשוט, לא ראוי שחכמה כה עליונה תרד לעולם הזה, ובאמת לימדונו חז"ל שמלאכי השרת לא רצו שהתורה תינתן למשה רבנו. לפי זה, ברור שחכמי התורה, ובייחוד אלה העוסקים בסתריה, צריכים להיות חכמים גדולים ומורמים מעם. מעבר לזה, המשימה המוטלת עליהם – ללמד את בני האדם את התורה – היא משימה מורכבת מאד, שהרי מוטל עליהם להסביר רעיונות עמוקים ומורכבים בשפתם של בני אדם גשמיים.
לכן, בחרו חז"ל בדרך של העברת התכנים העמוקים בדרך המשל והחידה. המשל יכול לקרב את לב השומע לדבר הנסתר ממנו, ודרך זה הוא יוכל, אם הוא ראוי לכך, להבין את הנמשל באופן נכון. לפיכך, מי שיודע לגשת לאגדות חז"ל בצורה נכונה, יודע שיש לחפש את העומק הרב שנמצא בהם, ולא לחשוב שהם התכוונו לדברים כפשוטם.
אלא שחשוב לדעת שההבנה האמיתית בתכנים כה עמוקים דורשת עמל רב. דווקא אדם המקבל על עצמו להתאמץ מאוד ולהיות: "עשוק הלב וטרוד הרעיון", על מנת להבין את עומק הנמשל שבדברי חז"ל, הוא זה שיכול לעסוק בעניינים כה קשים ומופשטים, כמו העיסוק שבו רוצה הרמב"ם לעסוק להלן – דברי חז"ל העמוקים על הגמול העתידי.

הרחבות
הבנת דברי התורה כמשל
וְנִתְאַמֵּת לָהֶם שֶׁדִּבְרֵיהֶם יֶשׁ לוֹ נִגְלֶה וְנִסְתָּר; וְכִי הֵם בְּכָל מַה שֶּׁאוֹמְרִים מִן הַדְּבָרִים הַנִּמְנָעִים – דִּבְּרוּ בָּהֶם בְּדֶרֶךְ חִידָה וּמָשָׁל. הרמב"ם כותב, שהמפתח להבנת אגדות חז"ל הוא הבנת דבריהם כמשל. בפתיחה ל מורה נבוכים הרמב"ם מזכיר עיקרון זה גם ביחס לדברי הנביאים: "דע, כי מפתח הבנת כל שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם ובִאור לשונותיהם". הרמב"ם גם מקדיש חלקים נרחבים ממורה נבוכים כדי לבאר את המשלים הרמוזים בתורה.
הרמב"ם מלמד, שהבנת הנמשל אינה עניין פשוט. התורה כותבת את דבריה בשפה פשוטה, המתאימה לנו כבני אדם החיים באופן חומרי, אך יש בהם עומק פנימי גבוה ומופשט. החדירה אל 'הנשמה של התורה', אל ההשגות הרוחניות האמיתיות, מתאפשרת רק על ידי עמל ויגיעה. לכן רק אדם שלא נותן מנוח לנפשו עד שמשיג את האמת על בוריה, יזכה להגיע לעומק הפנימי של התורה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא" [משלי ב, ד].
ב' הקדמה לפירוש המשנה' [אות ה] מבאר הרמב"ם מדוע חכמים כתבו דבריהם בדרך משל. חלק מטעמיו הם: להפרות את הלומדים, למנוע מסכלים להיפגש עם הדברים העמוקים ושגם קטנים יתעסקו עם דברי החכמים עד שיהיו ברמה לרדת לעומקם.

שאלות לדיון
מדוע כשחכמים משלו משלים הם לא חששו שיהיו כאלו שיטעו ויסלפו את דבריהם?
מדוע מעטים הם אלה ששייכים ל"כַּת הַשְּׁלִישִׁית"? האם גם בימינו מעטים בלבד שייכים לכת זו?
עוד בנושא הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il