ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אות א' חלק ב ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה הקדמת הרמב"ם לפרק חלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ז חשוון תשע"ד

אות א' חלק ב

י"ז חשוון תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

כוונת התורה לעבוד מאהבה
הִנֵּה הִתְבָּאֶר לְךָ זֶה הָעִנְיָן, וְנִתְבָּאֵר שֶׁהִיא כַוָּנַת הַתּוֹרָה וִיסוֹד כַּוָּנַת הַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וְאֵין מַעֲלִים עֵינָיו מִזֶּה – אֶלָּא אֱוִיל• מִשְׁתַּגֵּעַ שֶׁקִּלְקְלוּהוּ וְשִׁבְּשׁוּהוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת הַסְּכָלוֹת• וְהָרַעְיוֹנוֹת הַגְּרוּעִים. וְזוֹ הִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהוּא הָיָה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה – וּלְעֻמַּת• הַדֶּרֶךְ הַזֶּה רְאוּיָה לִהְיוֹת הַהִתְעוֹרְרוּת•.

עשייה לצורך שכר ועונש
וּלְפִי שֶׁיָּדְעוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁזֶּה הָעִנְיָן קָשֶׁה עַד מְאֹד וְאֵין כָּל אָדָם מַשִּׂיג אוֹתוֹ; וְאִם הִשִּׂיגוֹ – אֵינוֹ מַסְכִּים• בּוֹ בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן, וְאֵינוֹ סוֹבֵר שֶׁתִּהְיֶה אֱמוּנָה בְרוּרָה. לְפִי שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לוֹ מִמֶּנּוּ תּוֹעֶלֶת, אוֹ שֶׁתָּסוּר מִמֶּנּוּ פְּסֵדָה•; וְאִם אֵינוֹ כֵן – יִהְיֶה אֶצְלוֹ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה הֶבֶל וָרִיק. וְהֵיאַךְ יֵאָמֵר לְבַעַל תּוֹרָה: "עֲשֵׂה אֵלֶּה הַמַּעֲשִׂים"! וְ"לֹא תַעֲשֶׂה אוֹתָם"! לֹא לְיִרְאָה מֵעֹנֶשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא לְתִקְוַת• שָׂכָר טוֹב מִמֶּנּוּ – זֶה דָבָר קָשֶׁה עַד מְאֹד לְפִי שֶׁאֵין כָּל בְּנֵי אָדָם מַשִּׂיגִין הָאֱמֶת עַד שֶׁיִּהְיוּ כְמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם – וְלָכֵן הִתִּירוּ לֶהָמוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ עַל אֱמוּנָתָם•, לַעֲשׂוֹת הַמִּצְווֹת – לְתִקְוַת שָׂכָר; וּלְהִנָּזֵר• מִן הָעֲבֵרוֹת – מִיִּרְאַת עֹנֶשׁ. וּמְזָרְזִין אוֹתָם עַל זֶה וּמְחַזְּקִים כַּוָּנָתָם – עַד שֶׁיַּשִּׂיג הַמַּשִּׂיג וְיֵדַע הָאֱמֶת וְהַדֶּרֶךְ הַשָּׁלֵם מַה הוּא, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בַּנַּעַר בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאתִי הַמָּשָׁל. וְהֶאֱשִׁימוּ לְאַנְטִיגְנוֹס אִישׁ שׂוֹכוֹ בְּבָאֲרוֹ לֶהָמוֹן מַה שֶּׁבֵּאֵר• וְאָמְרוּ בָזֶה: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם!" כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בְּ"אָבוֹת" (א יא). וְאֵין הֶהָמוֹן מַפְסִידִין מִכֹּל וָכֹל בַּעֲשׂוֹתָם הַמִּצְווֹת מִיִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְתִקְוַת הַשָּׂכָר, אֶלָּא שֶׁהֵם בִּלְתִּי שְׁלֵמִים. וְאוּלָם זֶה טוֹב לָהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֹּחַ וְהֶרְגֵּל וְהִשְׁתַּדְּלוּת בַּעֲשִׂיַּת הַתּוֹרָה, וּמִזֶּה יִתְעוֹרְרוּ לָדַעַת הָאֱמֶת וְיַחְזְרוּ• עוֹבְדִים מֵאַהֲבָה. וְזֶה הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – בָּא לִשְׁמָהּ" (פסחים נ ב).

___________________________________

אֱוִיל – טיפש. הַסְּכָלוֹת – המטופשות. לְעֻמַּת – לכיוון. הַהִתְעוֹרְרוּת – כוונתו של האדם. מַסְכִּים – מתרצה. פְּסֵדָה – הפסד, נזק. לְתִקְוַת – בשביל שכר. שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ עַל אֱמוּנָתָם – שתהא האמונה מתיישבת בלִבם. לְהִנָּזֵר – לפרוש. מַה שֶּׁבֵּאֵר – שלא לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס. וְיַחְזְרוּ - ויהפכו להיות.

ביאורים

כל אדם נולד עם תכונות טבעיות המכוונות אותו לדאוג לעצמו. הוא אחראי לדאוג לעצמו לאוכל, למקום מגורים, למקום עבודה וכו'. זו אחת הסיבות לכך שחיפוש התועלת האישית רווח מאד בקרב בני האדם, האדם באופן טבעי מכוון את עצמו לחפש בכל מעשה את התועלת שתצמח לו ממנו.
בתקופת התנאים קמו שתי כִתות שגרמו נזק משמעותי לעם ישראל – הצדוקים והביתוסים. חברי כִתות אלו כפרו בתורה שבעל פה וגרמו לרבים מישראל לעזוב את דרך התורה. כִתות אלו הוקמו על ידי צדוק וביתוס, שני תלמידים של אנטיגנוס איש סוכו, ששמעו ממנו את דבריו המופיעים במסכת אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" [א, ג]. אנטיגנוס התכוון לומר שלמרות שהאדם עתיד לקבל שכר על מעשיו, אל לו לקיים את המצוות מתוך מטרה לקבל שכר. הרמב"ם (בפירושו למשנה זו) מתאר איך לאחר הלימוד יצאו שני התלמידים הללו, ומכיוון שלא הבינו כהלכה את דברי רבם, דיברו אחד עם השני על כך שרבם אמר שאין כלל שכר ועונש על מעשי האדם. הבנה זו, שאין רווח אישי בקיום המצוות, גרמה להם לפרוש מן התורה ולהקים כִתות שכפרו בקבלת התורה שבעל פה. על דברים אלו הזהירו חז"ל באבות: "חכמים היזהרו בדבריכם" [א, יא].
מדברים אלו אנו לומדים שאנשים רבים זקוקים לשמוע על הגמול הצפוי למי שמקיים את המצוות או עובר עליהן, מתוך הרגל לחפש תועלת והנאה אישית בכל דבר. לכן אומר הרמב"ם שעל אף שמדרגה זו אינה אידיאלית, היא מתאימה ורצויה עבור אלה שזקוקים להתרגל לתורה, מתוך תקווה שאט אט הם יעברו לעבוד את ה' מאהבה.

הרחבות
ערכה של עבודת ה' 'שלא לשמה'
וְאוּלָם זֶה טוֹב לָהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֹּחַ וְהֶרְגֵּל וְהִשְׁתַּדְּלוּת בַּעֲשִׂיַּת הַתּוֹרָה. הרמב"ם אומר שלעבודה 'שלא לשמה' יש ערך רק משום שעל ידה האדם יגיע לעבודה 'לשמה'. מכך משמע שאין לעבודה 'שלא לשמה' כל ערך עצמי. הדבר מפורש ב אגרות הרמב"ם [ח"ב עמ' תס, במהדורת הרב שילת], שם אומר הרמב"ם שאין סתירה בין שתי המימרות: "כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" ו"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" – "הנהו תרי מימרי... לא קשין אהדדי, שמתרויהו שמעינן (-שתי אמרות אלה... לא קשות אחת על השנייה, כי משתיהן אנו שומעים) שאין ראוי לעסוק אלא לשמה, ולשמה הוא העיקר, ולא נצטוינו אלא לעסוק בה לשמה, והעוסק שלא לשמה רתוי (-ראוי) לו שלא נברא. ואעפ"כ, טוב הוא העִסוק בה שלא לשמה מזה שלא עסק בה כל עיקר, שזה שעסק בה שלא כהוגן, הואיל ועסק – מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לעומת הרמב"ם, תוספות [פסחים נ: ד"ה וכאן] מבארים ששתי המימרות עוסקות בשתי מציאויות שונות של 'שלא לשמה' – מתוך כוונה סתמית ומתוך כוונה רעה (לקנטר וכדו'). גם ב מסילת ישרים משמע שלא כרמב"ם. המסילת ישרים [פרק ו ופרק ח] כותב, שעבודה לשמה שייכת לשלמי הדעת ושלא לשמה להמון, כך שיש ערך עצמי גם בעבודת ה' שאינה לשמה.

שאלות לדיון
האם ראוי כיום לחנך את הדור על 'יראת העונש'? מהם היתרונות ומהם החסרונות הקיימים בשיטה זו?
"שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – בָּא לִשְׁמָהּ". זו הבטחה או הסתברות?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il