ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
אות א' חלק ב
הרמב"ם פותח במשל על מנת להסביר לנו את הגישה הבסיסית העומדת מאחורי חמשת הדעות שלמדנו בימים האחרונים. הרמב"ם מסביר את החיסרון בעצם הגישות ומסביר לבסוף מהי הגישה הנכונה.
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְאַתָּה, הַמְעַיֵּן בְּסֵפֶר זֶה, הָבֵן זֶה הַמָּשָׁל שֶׁאֲנִי מְמַשֵּׁל• לָךְ – וְאָז תָּכִין לִבְּךָ וְתִשְׁמַע דְּבָרִי בְּכָל זֶה. שִׂים בְּדַעְתְּךָ, כִּי נַעַר קָטֹן הֱבִיאוּהוּ אֵצֶל הַמְלַמֵּד לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּדוֹל לוֹ לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת•. אֶלָּא שֶׁהוּא, לְמִעוּט שָׁנָיו וְחֻלְשַׁת שִׂכְלו•, אֵינוֹ מֵבִין מַעֲלַת אוֹתוֹ הַטּוֹב, וְלֹא מַה שֶּׁיַּגִּיעֵהוּ בִּשְׁבִילוֹ מִן הַשְּׁלֵמוּת. וּלְפִיכָךְ, בְּהֶכְרַח יִצְטָרֵךְ הַמְּלַמֵּד שֶׁהוּא יוֹתֵר שָׁלֵם מִמֶּנּוּ, שֶׁיְּזָרֵז אוֹתוֹ עַל הַלִּמּוּד בִּדְבָרִים שֶׁהֵם אֲהוּבִים אֶצְלוֹ לְקַטְנוּת שָׁנָיו, וְיֹאמַר לוֹ: קְרָא – וְאֶתֶּן לְךָ אֱגוֹזִים, אוֹ תְאֵנִים; אוֹ אֶתֶּן לְךָ מְעַט דְּבָשׁ. וּבָזֶה הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, לֹא לְעֶצֶם הַקְּרִיאָה – לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַעֲלָתָהּ – אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל. וַאֲכִילַת אוֹתָם הַמְּגָדִים אֶצְלוֹ יְקָרָה בְעֵינָיו מִן הַקְּרִיאָה וְטוֹבָה הַרְבֵּה, בְּלֹא סָפֵק. וּלְפִיכָךְ חוֹשֵׁב הַלִּמּוּד עָמָל וִיגִיעָה וְהוּא עָמֵל בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאוֹתוֹ עָמָל הַתַּכְלִית הָאֲהוּבָה אֶצְלוֹ, וְהוּא: אֱגוֹז אֶחָד, אוֹ חֲתִיכַת דְּבָשׁ. וּכְשֶׁיַּגְדִּיל וְיַחֲזִיק שִׂכְלוֹ וְיֵקַל בְּעֵינָיו• אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִלְּפָנִים, וְחָזַר לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ• – יְזָרְזוּ אוֹתוֹ וִיעוֹרְרוּ תַאֲוָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הֶחָמוּד לוֹ•, וְיֹאמַר לוֹ מְלַמְּדוֹ: קְרָא וְאֶקַּח לְךָ מִנְעָלִים יָפִים, אוֹ בְגָדִים חֲמוּדִים כָּאֵלֶּה. וּבָזֶה יִשְׁתַּדֵּל לִקְרֹא – לֹא לְעֶצֶם הַלִּמּוּד, אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַמַּלְבּוּשׁ. וְהַבֶּגֶד הַהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו מִן הַתּוֹרָה, וְהוּא אֶצְלוֹ תַּכְלִית• קְרִיאָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁלֵם בְּשִׂכְלוֹ יוֹתֵר וְיִתְבַּזֶּה בְעֵינָיו זֶה הַדָּבָר גַּם כֵּן – יָשִׂים נַפְשׁוֹ לְמַה שֶּׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה. וְאָז יֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד פַּרְשָׁה זוֹ, אוֹ פֶרֶק זֶה – וְאֶתֶּן לְךָ דִּינָר אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי דִינָרִין. וּבְכָךְ הוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל לִקַּח אוֹתוֹ הַמָּמוֹן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן אֶצְלוֹ נִכְבָּד מִן הַלִּמּוּד – לְפִי שֶׁתַּכְלִית הַלִּמּוּד אֶצְלוֹ הִיא: שֶׁיִּקַּח הַזָּהָב שֶׁהִבְטִיחוּהוּ בּוֹ. וּכְשֶׁתִּהְיֶה דַעְתּוֹ שְׁלֵמָה, וְנִקְלֶה• בְעֵינָיו זֶה הַשִּׁעוּר וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה דָּבָר נָקֵל – יִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁהוּא נִכְבָּד מִזֶּה, וְיֹאמַר לוֹ רַבּוֹ: לְמַד – כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רַב וְדַיָּן וִיכַבְּדוּךָ בְּנֵי אָדָם וְיָקוּמוּ מִפָּנֶיךָ וְיַעֲשׂוּ מִצְווֹתֶיךָ, וְיִגְדַּל שִׁמְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאַחַר מוֹתְךָ, כְּגוֹן: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְהוּא קוֹרֵא וּמִשְׁתַּדֵּל, כְּדֵי לְהַשִּׂיג מַעֲלָה זוֹ, וְתִהְיֶה הַתַּכְלִית אֶצְלוֹ: הַכָּבוֹד שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אוֹתוֹ.
גנות הזירוז שנעשה שלא לשמה
וְכָל זֶה מְגֻנֶּה. וְאָמְנָם יִצְטָרֵךְ – לְמִעוּט שֵׂכֶל אָדָם – שֶׁיָּשִׂים תַּכְלִית הַחָכְמָה דָּבָר אַחֵר זוּלָתִי הַחָכְמָה וְיֹאמַר: לְאֵיזֶה דָבָר נִלְמַד? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁנַּשִּׂיג בּוֹ זֶה הַכָּבוֹד, - וְזֶה הוֹלֵלוּת• עַל הָאֱמֶת. וְעַל לִמּוּד כָּזֶה אוֹמְרִים חֲכָמִים: "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ", כְּלוֹמַר: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת וְיִלְמַד וְיִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לֹא לְאוֹתוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר. וְהִזְהִירוּ הַחֲכָמִים עַל זֶה וְאָמְרוּ: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם" (אבות ד ה). וְהֵם רוֹמְזִין לְמַה שֶּׁבֵּאַרְתִּי לָךְ – שֶׁאֵין לָשׂוּם תַּכְלִית הַחָכְמָה: לֹא לְקַבֵּל כָּבוֹד מִבְּנֵי אָדָם, וְלֹא לְהַרְוִיחַ מָמוֹן; וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְהִתְפַּרְנֵס בָּהּ; וְלֹא תִהְיֶה אֶצְלוֹ תַּכְלִית לִמּוּד הַחָכְמָה – אֶלָּא לָדַעַת אוֹתָהּ בִּלְבָד. וְכֵן אֵין תַּכְלִית הָאֱמֶת – אֶלָּא שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא אֱמֶת. וְהַתּוֹרָה – אֱמֶת; וְתַכְלִית יְדִיעָתָהּ – לַעֲשׂוֹתָהּ.
___________________________________
מְמַשֵּׁל – ממשיל. לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּשִּׂיג מִן הַשְּׁלֵמוּת – התורה היא הדבר הגדול ביותר שיעזור לו להשיג את השלמות. חֻלְשַׁת שִׂכְלו – הקטן חכמתו מועטת. וְיֵקַל בְּעֵינָיו – יהא קל, פחות חשוב. לֶאֱהֹב זוּלָתוֹ – לאהוב דברים אחרים. הֶחָמוּד לוֹ – שהוא חומד אותו. תַּכְלִית – מטרת. נִקְלֶה – בזוי. הוֹלֵלוּת – שחוק, שטות.
ביאורים
הרמב"ם פתח בהקדמתו בעיסוק בשאלת מהות הגמול העתידי. אולם כאן הוא עוצר לרגע ואינו מתייחס באופן ישיר לשאלה זו, אלא עובר לעסוק בהקדמה חשובה לעניין זה העוסקת במטרותיו של האדם כאשר הוא מקיים את מצוות ה'.
כל אדם בר דעת שעושה מעשה מסוים מכוון במעשיו למטרה כלשהי, רוצה להרוויח משהו החשוב עבורו. לעיתים רבות, כל מטרתו של האדם היא הרווח האישי. ישנם סוגים רבים של רווח אישי. חלקם נמוכים ופשוטים יותר כאכילה, שתייה וכדומה, וחלקם נחשבים יותר ככבוד, קבלת משרה חשובה או מכובדת וכדומה.
גם בעניין מצוות ה', אדם יכול לעסוק כל חייו בקיום מצוות כשכל מטרתו תהיה רווח אישי והשגת הנאות חיצוניות. הרמב"ם מדגיש כאן שמצב זה אינו אידיאלי, אפילו אם לא מדובר בכוונה לגמול גשמי פשוט כאכילה ושתייה, אלא בדבר שהתועלת שלו יותר 'מופשטת' ככבוד וכדומה, הוא הופך את העיסוק במצוות ה' לדבר חיצוני, לכלי להשגת רווחים שונים. עצם עשיית רצון ה', עצם הרוממות שבמצוות עצמן הם התכלית והמטרה, וגם אם בשלבים מסוימים בחיי האדם, עבודת ה' שלו תהיה מורכבת מכוונות של רווח והנאה, זהו רק שלב ביניים בדרך אל המטרה האמיתית – לעבוד את ה' בכוונה טהורה.
בכל אדם טבועה נטייה חזקה – נטיית ה'מימוש העצמי'; נטייה להוציא לפועל את הכוחות הטמונים בו. אלא שפעמים רבות האדם פועל על פי נטיית המימוש העצמי שלו כדי לגרום לעצמו רווח אישי, של הנאה והגדלת תחושת ה'סיפוק'. הרמב"ם מלמדנו כאן שקיום מצוות מתוך מטרה כזאת אינו רצוי כלל. עבודת ה' בצורה הזו היא עבודה לשם עצמו ולא לשם שמים. לעומת זאת הדרך הרצויה היא שהאדם יכוון במעשיו להביא לידי ביטוי את הכוחות והיכולות הגנוזים בו, על מנת שהם יעשו את התפקיד אותו הציב לו הבורא בעולם. זהו ה'מימוש העצמי' הרצוי והמבורך.
הרחבות
האם מותר להתפרנס מהוראת ולימוד תורה?
אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם [אבות ד, ה]. חלק זה מהמשנה הוא יסוד למחלוקת גדולה. הרמב"ם למד את המשנה כפשוטה ולכן כתב שאסור לאדם להתפרנס מלימוד התורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה... וגרם רעה לעצמו... לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון..." (הלכות תלמוד תורה י, ג, ועיין עוד בפירוש הרמב"ם למשנה זו).
לעומתו, ר' יוסף קארו ביאר שהמשנה דיברה רק על אדם "המכוון בהתחלת למודו לכוונות האלה (לשם פרנסה והנאות אחרות), או שאפשר לו להתפרנס בלא שייטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואחר כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא ייטול שכר מותר". וכתב עוד שאף אם ההלכה כרמב"ם, למעשה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, הנהיגו שהציבור ידאג לצרכי הרבנים ותלמידיהם. "שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום" (כסף משנה על הרמב"ם הנ"ל, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה רמו, ה). כשיטת הכסף משנה כתב הרב משה פיינשטיין "ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו" [אגרות משה יורה דעה ב, קטז].
שאלות לדיון
האם ראוי לאדם שכבר מבין את הטוב והשלמות שמגיעים מלימוד תורה, להיעזר בתמריצים צדדיים?
האם אפשר לתרץ את הסתירה בחז"ל, שבמקום אחד אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה", ובמקום אחר אמרו "הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא משנברא" לאור דברי הרמב"ם כאן?
השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות:
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
