מה נאמר בשיחה הלילית? | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וירא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

2 דק' קריאה

שעת לילה מאוחרת. כל בני המשפחה ישנים שנת ישרים.
והנה, דפיקות בדלת. בעל הבית קופץ בחרדה ממיטתו – מה קרה? מי דופק בשעה כה מאוחרת?
הוא רץ במהירות לפתח, ופותח את דלת הכניסה. לחרדתו ולהפתעתו, מעבר לדלת ממתין לו חמיו בפנים לחוצות וחמורות סבר. ליבו מחסיר פעימה. מי יודע – איזו בשורת איוב בפיו?
חמיו מניח את ידו על כתפו, ואומר במהירות: "תזדרז, עלינו לברוח מיד מהעיר. עם שחר, אלוקים הולך להשמיד את העיר הזאת".
'מה'? בעל הבית מסתכל בחמיו, כאילו נפל מהירח. 'השתגעת? תירגע! מאיפה לקחת את השטויות האלה?
'לא השתגעתי, אני רציני', עונה חמיו, 'קיבלתי מידע מהימן שכך עתיד לקרות'.
'תירגע, תירגע', עונה החתן, ופורץ בצחוק מתגלגל, 'כבר נלחצתי מהדפיקות באמצע הלילה. אל תדאג, אלוקים לא מעניש אנשים בלי להזהיר אותם. הרי נוח בנה את התיבה 120 שנה לפני המבול, כדי להזהיר את העולם. אם אלוקים היה רוצה להעניש אותנו, הוא היה שולח לנו אות אזהרה מראש. תסתכל סביב, כל אנשי העיר נמים את שנתם, ואיש לא קיבל אזהרה על המהפכה הצפויה. אני חוזר לישון'...
דו – שיח דומה לזה, אכן התרחש בסדום בליל חורבנה, בין לוט וחתניו. אך למרבה ההפתעה, עם שחר נהפכו כל ערי הככר, ושאלת חתני לוט נותרה תלויה באוויר – היכן הוזהרו אנשי סדום וסביבתה על העונש הצפוי להם?
התשובה נעוצה בהבנת שורשי חטא סדום. סדום וסביבתה מתוארים בתורה כמקום הפורה ביותר בארץ. לפיכך, לוט נושא את עיניו ובוחר בה – "כגן ה' כארץ מצריים". ואכן, עד היום ים המלח הוא הימה הגדולה ביותר בארץ. בלי המלח, שהתווסף בזמן המהפכה, יש לאיזור את פוטנציאל העושר הגדול ביותר.
אמרו אנשי סדום לעצמם, אם נכניס אורחים ונגמול חסדים, יבואו אלינו כל חלכאי ונדכאי העולם, ואנו נקרוס כלכלית. וכך, בניתוח כלכלי מפוכח החליטו להבריח את העניים במגוון שיטות אכזריות. (נשמע מוכר מהצעות דומות, שעולות חדשות לבקרים בדיונים על תקציב המדינה?)
כאנטי תזה לדרכם, ניצב אברהם אבינו. אברהם אבינו הולך ומתעשר ו... מכניס אורחים. אומר אברהם – דווקא מתוך שאגמול חסדים, ה' יעזור לי, ואני אהפוך לסיפור הצלחה כלכלי.
כך ניצבים להם זה מול זה, שני הטייקונים.. אברהם ולהבדיל - סדום.
אך בשלב מסוים, חמדו מלכי כל העולם את עושרה של סדום, והם באים לכובשה וליטול את רכושה. אנשי בכיכר, שדאגו כל העת רק לעצמם, נשארים לבד (כשכל עמי האזור נופלים בידי האויבים בזה אחר זה), והם וכל רכושם נופלים בידי אויביהם.
רק איש אחד קם להצילם. אברהם נלחם, ומשיב אותם ואת כל רכושם. כעת, הוא מנצל את ההזדמנות להזהיר את אנשי סדום מפני הגורל הצפוי להם אם ימשיכו בדרכם.
"תן לי הנפש והרכוש קח לך", מציע מלך סדום, החרד מקריסת האג'נדה הכלכלית של אנשי הככר. אם יקבל אברהם את הצעתו, יוכל לטעון בעיתונים המקומיים, שאברהם הוא כמו כולם, דואג לאינטרסים הכלכליים שלו.
אך אברהם, שמפרעה ומאבימלך ידע לקבל מתנות, נזהר מהמוקש שהטמין לו מלך סדום. אברהם ממלא את השליחות האלוקית שהוטלה עליו בידי בורא עולם, ומזהיר את אנשי סדום – "... אם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם". העושר תלוי בבורא עולם. החסד יהפוך אותי לעשיר. ראו אנשי סדום, אני דואג לנערים שבאו איתי, אני נותן מעשר למלכיצדק הכהן, ולעצמי איני לוקח מאומה, ובכל זאת אהיה עשיר.
אנשי סדום לא הקשיבו לאזהרה. חזרו לעירם, וחזרו לסורם, והתשובה ניתנה עם שחר...
בתקווה שנפיק אנחנו את הלקחים!

וירא