ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
קפצה ידה
התוס' בשם ר"י ור"ת מעמידים את המקרה שמגורשת באופן שכבר בעת שנתן בידה את הגט לא יכול היה למשוך אליו, כגון שידה היתה סגורה ודחק הגט לתוכה או שהגט היה כבד מאוד ואם ימשוך במשיחה היא תיקרע, אולם אם בעת הנתינה בידה יכול למשוך אלא שמיד לאחר מכן קפצה ידה בכח, אין זה מועיל ואינה מגורשת, משום שנחשב שהיא עשתה את מעשה הנתינה ודינו כדין "טלי גיטך מעל גבי קרקע" שאינה מגורשת בגלל שהיא עושה את מעשה הנתינה.
הרא"ש , בשונה מהתוס', כתב שר"י חולק על ר"ת וסובר שגם במקרה שנתן לידה ואחר כך קפצה את ידה מגורשת, והוכיח ר"י את דבריו מכתובות פו ע"ב שהנותן גט לאשתו ואומר לה שלא תתגרש עד לאחר שלושים יום מגורשת, ומסתמא מדובר אף אם בינתיים הניחה אותו ברשות הרבים ושוב נטלתו, ולא נחשב כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום שתחילת הנתינה הייתה ממנו ואין עיכוב בכך שהיא גמרה את הנתינה.
כך כתב גם הר"ן בשם ר"י וכן בחידושים המיוחסים לריטב"א (חידושים מכת"י בהוצאת מסד הרב קוק), והם הוכיחו זאת מכך שלא גרע מ"ערק לה חרציה ושלפתיה", כלומר שקירב לה את מותניו והיא שלפה ונטלה את הגט, שמבואר בדף עח ע"א שמגורשת הואיל והוא סייע בנתינה. הרא"ש דחה את ראיית ר"י כפי שיובא בהמשך. הר"ן כתב שלמעשה גם ר"י חשש לשיטת ר"ת וכתב שיש לתת את הגט ביד פתוחה או לתוך חיקה כדי שהבעל יגמור את כל הנתינה בעצמו.
סברת ר"ת
התוס' מנמקים את שיטת ר"ת שאינה מגורשת משום שהווי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע, כלומר החיסרון הוא בנתינה. כך עולה גם מדברי הרא"ש שדחה את ראיית ר"י מ"הרי את מגורשת לאחר שלושים יום", ששם בתחילה כבר הייתה נתינה גמורה, אך אצלנו כל עוד המשיחה בידו לא נחשב נתינה כלל וכשהיא קפצה ידה עשתה בעצמה את כל הנתינה. הרא"ש כתב מצד אחד שבאומר לאחר שלושים יום כבר הייתה נתינה גמורה ומאידך אצלנו לא הייתה נתינה כלל על ידי הבעל, ויש לעיין מה יהיה הדין במקרה שהייתה חצי נתינה על ידי הבעל והאשה גמרה, ונראה שכדי ליישב לשיטתו את המקרה של "ערק לה חרציה", צריך לומר שבכך מגורשת, ודווקא כשהיא עושה את כל הנתינה אינה מגורשת.
הריטב"א והר"ן , לעומתם, מביאים נימוק מעט שונה בדברי ר"ת, וכותבים שאינה מגורשת משום שאם היא קפצה את ידה אין זו נתינה אלא כעין גזילה. וכנגד זה, בהסבר ר"י אינם מבארים כרא"ש שמועיל הואיל ומספיק שהבעל יתחיל את הנתינה, אלא בהתאם להסברם בר"ת שהבעיה היא מצד "כעין גזילה", מסבירים שלר"י היא מגורשת משום שקפצה את ידה מרצון הבעל, ולכן אין זה כעין גזילה.
כאמור, הרא"ש הביא בתחילה כראיה לשיטת ר"י את הגמרא בכתובות שאדם יכול לגרש לאחר שלושים יום, ואילו הריטב"א והר"ן הביאו ראיה מהגמרא בעמוד הקודם שערק חרציה מועיל. נראה שההבדל נובע ממחלוקתם בהבנת מחלוקת ר"י ור"ת. הריטב"א והר"ן שהבינו שנחלקו אם בקפיצת ידה של האשה נראה כעין גזילה לא יכלו להביא ראיה מהגמרא בכתובות לפי ששם כל מעשה הנתינה נעשה על ידי הבעל וודאי לא נראה כגזילה, ואילו לפי הרא"ש שנחלקו אם יש חיסרון בנתינה של הבעל כל שיש עיכוב הלכתי בחלות הגט כגון מחוסר כריתות יש מקום להוכיח משם שאף שהבעל עשה את כל הפעולה מכל מקום עדיין לא חל הגט ובינתיים עד החלות כבר הניחה על הקרקע ונטלתו משם. ולפי דחיית הרא"ש לא כל עיכוב הלכתי נחשב לחיסרון בנתינה אלא דווקא משיחה בידו, אך כשנתן לגמרי אלא שיש עיכוב בחלות אין פסול.
אך עדיין צריך להבין מדוע הרא"ש לא הביא ראיה מערק חרציה. שאלה זו מתעצמת לאור ההלכה בה דנים התוס' בסיום דבריהם וכן מובאת ברא"ש בסי' ה. התוס' כותבים שגם במקרה שאין משיחה אלא בכל מקרה שאדם נותן גט לאשה צריך להיזהר שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה כי אם תקפוץ את ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט אין זה גט כמו גט בידה ומשיחה בידו. אולם התוס' מסיימים שלמעשה נראה שכשר כי לא גרע מערק חרציה שכשר למרות שביד הבעל להדק מותניו באופן שלא תוכל ליטול הגט, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו הברכה. יש מקום להתבונן אם כוונת התוס' כעת לחזור אף מדבריהם לגבי משיחה ולחלוק על ר"ת, ואכן כך משמע מ התרומה (הל' גיטין סי' קכג), אולם מלשון התוס' שלפנינו משמע יותר שכוונתו לחזור רק מהמקרה הרגיל שנותן את הגט מידו לידה וקפצה ידה ואילו במקרה של ר"ת שהותיר משיחה בידו וקפצה ידה עדיין סבור שפסול, וכך מוכח שהבין הרא"ש, שהרי בסי' ה פסק שבנותן מידו לידה וקפצה ידה כשר והוכיח זאת מערק חרציה ואילו בסי' ז הביא את מחלוקת ר"י ור"ת ושם לא הביא ראיה מערק חרציה אלא רק מהנותן גט לעוד ל' יום, ואף דחה ראיה זו עד שהטור (אה"ע סי' קלח) הבין שהרא"ש פוסק כר"ת. אם כן הוא ודאי סבור שגם ר"ת מודה בנתן מידו לידה.
אם כן, צריך להבין מדוע לפי הרא"ש אין מקום להביא ראיה מערק חרציה. ונראה שיש לחלק לדעתם בין בעל הנותן גט מידו לידה שזה כשר משום שכך היא דרכה של נתינה בין שני אנשים, ולכן בכל מקרה שהאיש והאשה פועלים יחד במעשה הנתינה אין בעיה, והלכה זו מוכחת מערק חרציה. אולם במקרה של משיחה בכל זאת יש בעיה משום ששם אין שותפות במעשה הנתינה אלא יש עיכוב הלכתי הגורם לנתינה לא להיחשב כנתינה ולבסוף האשה מסירה את הגורם המעכב, ולכן דווקא מקרה זה בעייתי יותר משום שאז נחשב שהאשה עשתה את כל הנתינה.
נראה שבדרך זו הולך התורת גיטין (בדיבורו על התוס'), שביאר שהחילוק הוא אם האשה עושה את מעשה הלקיחה באותו רגע שהבעל עושה את מעשה הנתינה, שאז כשר, ואילו אם הבעל גומר חלקו ואחר כך האשה גומרת את חלקה פסול. ובפשטות סברתו היא שכשעושים יחד זוהי דרך נתינה ואין חיסרון בכך שהאשה שותפה במעשה הנתינה, ואילו כשהבעל גומר חלקו ועדיין הגט לא בידה ואחר כך האשה משלימה את המעשה יש חיסרון בנתינה מצד הבעל. אמנם התוס' סיימו שגם בנותן גט בעוד ידו אוחזת בגט המחמיר תבוא עליו הברכה, ואם כן הבינו שיש מקום לדמות למקרה של משיחה יותר מאשר למקרה של ערק חרציה, ונראה שהצד לדמות למשיחה הוא שגם כאן כבר הניח בידה לגמרי וגמר חלקו בנתינה אלא שעדיין אגיד גביה, בשונה מערק חרציה שגומר את חלקו לגמרי ברגע שמעביר לידה, כי ברגע שאוחזת הגט בידה ונחשב ברשותה כבר לא יצליח למנוע ממנה את לקיחת הגט על ידי הידוק מותניו. לדרך זו דרך נתינה אינה מועילה להכשיר, משום שלא כתוב "ונתן לה" אלא "ונתן בידה" ומשמע שיש כאן דרישה מיוחדת שהבעל יעשה את כל הנתינה, ולכן צריך שברגע מעבר הגט לרשותה הגט לא יהיה אגיד גביה.
הטור (אה"ע קלח) פסק בעקבות אביו לחלק בין המקרים, ו הבית יוסף תמה מדוע, והדרכי משה יישב שבמקרה של משיחה מדובר שקפצה ידה מעצמה שלא מרצון הבעל ולכן אינה מגורשת, ואילו במקרה שנתן גט בידה מדובר שאמר לה מרצונו שתקפוץ ידה ולכן מגורשת. אך לכאורה חילוק זה מתאים לשיטת הר"ן והריטב"א שהפסול נובע מצד שהווי כגזילה, אולם לשיטת הרא"ש נראה לכאורה לחלק כפי שכתבנו, ואם כן אין חילוק בין קפצה מרצונו לקפצה שלא מרצונו (חילוק שלא מוזכר בטור ולכן יש בו דוחק) אלא החילוק הוא בין נתן את הגט לידה תוך שהוא אוחז בגט לנתן בידה תוך שהוא אוחז במשיחה. הר"ן והריטב"א כן הקשו מערק חרציה משום שלשיטתם היה מקום לומר שכל חלק מהנתינה שהיא עושה לבדה נראה כגזילה, אך לפי דחייתם יש להסתכל על כל המעשה ולא על כל חלק בנפרד, וכאשר הוא מסייע והיא משלימה ברצונו ודאי אין זה כעין גזילה.
סתירה בשיטת ר"י
כפי שראינו, התוס' כתבו בשם ר"י שסובר כר"ת שאם קפצה יד אינה מגורשת ואילו הרא"ש והר"ן כתבו בשמו שחולק על ר"ת וסובר שמגורשת. הב"ח (אה"ע קלח) מיישב שהתוס' כתבו כן משום שלמעשה גם ר"י חזר בו וחשש לשיטת ר"ת, כפי שכתב הר"ן בשמו. הקרבן נתנאל (אות ז) דוחה תירוצו וכותב שצריך לומר שאין הכוונה לאותו ר"י אלא אחד מהם כוונתו לרבנו יונה וכד'. הב"ש (קלח ס"ק ב) מחלק בין אם קפצה ידה בעוד הבעל אוחז בגט, שאז טרם נסתיימה הנתינה ולכן נחשב שגם הבעל שותף בנתינה, לבין מקרה שהבעל כבר לא אוחז בגט, אלא מיד כשסיים לאחוז בו קפצה ידה, וכן אם אינו אוחז בגט אלא במשיחה, שאז הבעל כבר גמר את הנתינה ונמצא שהיא גמרה את הנתינה לבדה ולכן אינה מגורשת, ור"ת חולק ופוסל בשני המקרים.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
"בזאת התורה" - איזו תורה?
משמעות המילים והדיבור שלנו
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
למה ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
