ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
ספיקות הגמרא ביחס לצרורות
בהמשך הגמרא מעלה מספר ספיקות בקשר לצרורות:
א. האם בצרורות משלם מגופו כמו בקרן תמה או מעלייה?
ב. האם יש העדאה לצרורות? בקשר לספק זה יש שני פירושים ברש"י. לפי הלישנא הראשונה בצרורות רגילים ודאי אין סברא לחלק בין תמות למועדות, והספק הוא לגבי צרורות שנעשו בשינוי, אם דין צרורות נאמר רק בנזקים כדרכם שהם תולדה של רגל ולכן צרורות בשינוי יצאו מכלל צרורות של רגל ונכנסו לכלל קרן, ואם כן לאחר שנעשה מועד משלם נזק שלם או שיש דין צרורות גם בקרן, ואם כן גם לאחר שנעשה מועד משלם רק חצי נזק. ולפי הלישנא השנייה הספק הוא בצרורות רגילים, האם לאחר שלוש פעמים צריך לשלם נזק שלם כמו בקרן.
ג. האם בצרורות בשינוי משלם רק רבע נזק או חצי?
ד. האם כשהלכה במקום שאינה יכולה ללכת בלי שינתזו צרורות ובעטה והתיזה, נחשב כשינוי או שהואיל ולא יכלה ללכת בלי לבעט ולהתיז נחשב כאורחיה? רש"י מסביר שהספק הוא, על הצד שבשינוי בצרורות משלם רבע נזק, האם כאן נחשב כשינוי וחייב רבע או שלא וחייב חצי. לכאורה לפירושו אין זו שאלה דווקא בדין צרורות אלא בכל קרן, האם כשלא הייתה אפשרות בלי להזיק כבר אינו נחשב לשינוי. הרי"ף ורבנו חננאל מבארים את הספק באופן אחר, האם כיוון שלא יכלה ללכת בלי להתיז נחשב כאורחיה ולא נחשב צרורות וממילא חייב נזק שלם או שנחשב צרורות וחייב חצי נזק.
ה. האם יש דין צרורות ברשות הרבים? יש שתי גירסאות בגמרא וברש"י. לפי גירסא אחת מדובר בצרורות בשינוי, כלומר, שבעטה ברשות הרבים בצרורות, ולפי גירסא אחרת מדובר ברגל ללא שינוי. בדף ג ע"ב אומר רבא שצרורות הווי תולדה של רגל ונפקא מינה לפטור ברשות הרבים. לפי הגירסא השנייה זהו ספיקו של ר' ירמיה כאן ואכן ר' זירא פשט שפטור כדברי רבא בדף ג.
ו. ספק נוסף ישנו בדעת סומכוס, האם חולק לגמרי על דין צרורות או שמודה בו אלא שסובר שקיים רק בכח כוחו ולא בכוחו.
הטעם שחייב רק חצי נזק
יש לעיין מהו הטעם בהלכה זו, שבצרורות משלם רק חצי נזק, ועל פי זה לעמוד גם על צדדי הספיקות שהובאו בגמרא. אמנם רבא מתקשה שממה נפשך צריך להיות או נזק שלם או פטור גמור ומסיק מכח כך שזוהי הלכה למשה מסיני, אך ודאי לא מתיישב על הלב כלל לומר שזו הלכה ללא טעם כלל, שהרי בדיני ממונות עסקינן, ועל מערכת המשפט לגלם את הדרכת התורה "צדק צדק תרדוף". אם כן, אין כוונת רבא אלא לומר שמסברת עצמנו אין לנו לחלק אך לאחר שנאמרה ההלכה ודאי טעם יש בה1.
הדרך הראשונה – לא מצוי ולכן לא נדרש כל כך לשמור
נראה להציע שלוש אפשרויות בטעם הדבר. דרך אחת היא לדמות לקרן ולומר שגם בצרורות לאו אורחיה והרי זה משונה. ואמנם יש להקשות, שבשונה מקרן שלהלכה פוסקים שהווי קנס ולא ממון, לגבי צרורות נאמר בדף ג ע"ב שהווי ממון (לפי חלק מהגירסאות), וכן נאמר שם שצרורות הן תולדה של רגל, ואם נחשב משונה היה צריך להיות תולדה של קרן, ועוד שלא היינו זקוקים להלכה מיוחדת למשה מסיני. ועוד קשה מכך שהגמרא עצמה (יז ע"ב) מפרשת "צרורות כי אורחייהו חצי נזק", ומפרש רש"י "אע"ג דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק" וביחס למקרה מיוחד של שינוי בצרורות מסתפקת הגמרא (יח ע"א) אם משלם חצי נזק או רביע, ומשמע מכל הנ"ל שסתם צרורות נחשב אורחיה. אולם יש להשיב על כל הקושיות שאמנם אין זה משונה לגמרי אך גם לא אורחיה לגמרי אלא אורחיה קצת. עוד יש לומר, שמצד מעשה הבהמה עצמו אין שום שינוי, שהרי הלכה כדרכה בשונה מקרן, אך התוצאה שאירעה היא משונה, כי לא מצוי שבדיוק תפגע באבן שתעוף בכח ותפגע בכלי.
סיוע לדרך זו יש להביא מביאור הרי"ף2 ורבנו חננאל בספק לגבי הלכה ובעטה במקום שאי אפשר לה ללכת בלי לבעוט ולהתיז. כפי שהובא למעלה, הם מפרשים שהספק הוא אם הואיל ולא הייתה דרך אחרת ללכת במקום נחשב אורחיה ולא צרורות. עולה מדבריהם, שהפטור בצרורות הוא מטעם שלאו אורחיה3. וכן הרמב"ם בפירוש המשניות כותב על דברי משנתנו שכדרכה משלם נזק שלם: "ושלא כדרכה, הוא שיהא אותו הדבר שעשתה אינה עושה אותו אלא במיעוט או שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא הייתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה, בזה חייב חצי נזק". משמע מדבריו שגם צרורות נחשבים "שלא כדרכה".
אמנם לכאורה דברי הרמב"ם אינם בהירים, שהרי פירט שני אופנים של "לא כדרכה", והאופן הראשון הוא שלא עושה אותו אלא במיעוט, ומשמע מכך שהאופן השני של צרורות אינו מיעוט, וקשה אם כן כיצד מגדירו כ"לא כדרכה". ונראה ליישב דבריו על פי הצד השני שהעלנו באפשרות זו, שמעשה הבהמה כדרכה אולם התוצאה לא, ולכן מצד אחד כותב שאינו מיעוט, ודבריו אלו מוסבים על עצם המעשה, ומצד שני כתב שנחשב שלא כדרכה, ודבריו אלו מוסבים על התוצאה4. לעומת זאת, מדברי הרי"ף ורבנו חננאל משמע יותר כצד הראשון, שעצם המעשה נחשב שינוי, ולכן כשהולכת במקום שאי אפשר ללכת בלי להתיז אין זה משונה. על צד זה צריך עיון מהו ההבדל מקרן, אם יש שינוי מצד הבהמה, מדוע אין זה נכלל בקרן5.
מדברי רש"י משמע שלא הלך בדרך המבינה שיש שינוי מצד הבהמה. לגבי הספק אם יש העדאה בצרורות כותב רש"י (ד"ה אלא) שהעיקר כפי הלשון השנייה שמביא בהסבר הספק, שמדובר בלי שינוי ובכל זאת מסתפקים אם לאחר שלוש פעמים החיוב הוא נזק שלם כמו לאחר שלוש פעמים בקרן. אך הוא מסיים שהוא מתקשה בהסבר זה כי הואיל וכבר מההתחלה זהו "אורחיה" ובכל זאת משלם רק חצי נזק, מה לי פעם אחת מה לי מאה פעמים. כלומר, אם הטעם להפחת התשלום לחצי נזק נובע מכך שאין זה אורחיה מובן שלאחר שהמקרה חוזר על עצמו כבר נחשב לאורחיה, אך כאן הטעם להפחתה אינו תלוי כלל באורחיה.
וכן בספק לגבי הלכה ובעטה במקום שאי אפשר לה ללכת בלי לבעוט ולהתיז, רש"י מפרש שהספק הוא אם חייב רבע משום שינוי בצרורות או שבגלל שאי אפשר בלי לבעוט נחשב לאורחיה וחייב חצי נזק. הוא לא רצה לפרש כרי"ף שסברת אורחיה באה להסיר את טעם הפטור של צרורות ולחייב נזק שלם, כי היה פשוט לדעתו שסברת "אורחיה" לא יכולה להסיר את טעם הפטור של צרורות אלא רק את טעם הפטור של קרן.
מסברא יש להוסיף ולהקשות על דרך זו, מה הצד של הגמרא לומר שבצרורות שנעשו בשינוי ישלם רק רבע נזק, הרי בקרן אין הבדל בגובה התשלום בין שינוי גדול לשינוי קטן (אלא אם כבר נחשב לאונס ופטור לגמרי), ואם כן אין סברא שצירוף של השינוי הקל של צרורות בצירוף השינוי הגדול של קרן יוסיף להפחית את התשלום מחצי לרבע.
הדרך השנייה – מעין גרמא
הדרך השנייה בטעם הדין היא לומר שנחשב קצת גרמא ולכן לא מספיק מיוחס לבעלים כדי שנוכל לחייבו לגמרי בנזק שלם. זהו הטעם הפשוט והמסתבר משום שזו הגדרת הדין – נזק שנעשה באופן לא ישיר אלא על ידי אמצעי. לפי הטעמים האחרים הטעם אינו יוצא מעצם הגדרת המקרה של הדין, אלא שעל פי רוב מקרה כזה הוא גם לא מצוי או שקשה לשמור עליו.
בנוסף, יש להביא סיוע לטעם זה מהתקשותו של רבא מדוע חייב חצי נזק, הרי ממה נפשך, אם כוחו כגופו עליו לשלם נזק שלם ואם לאו כגופו צריך להיפטר לגמרי. משמע שיש מקום לראות צרורות כגרמא ויהיה פטור לגמרי ויש מקום לראות כישיר וחייב נזק שלם, ומסיק רבא שלעולם כגופו אלא ש"חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה", ומאופן ההתקשות בתחילה מסתבר לפרש שלמסקנה שזוהי הלכה למשה מסיני, טעם ההלכה הוא שאף שנחשב כגופו אין זה גופו ממש אלא "חצי גרמא". כמו כן, מההסתפקות בדעתו של סומכוס, אם חולק לגמרי או שנחלק רק בכוחו ומודה בכח כוחו, משמע שהציר עליו סובב הפטור מנזק שלם הוא שאין זה כגופו לגמרי, ולכן מסתפקים בדעת סומכוס עד כמה חולק, האם סובר שלעולם נחשב כגופו, או שבכח כוחו שהווי פחות ישיר כבר מודה שהווי קצת גרמא. בדרך זו צעד הראי"ה קוק (אגרת קג, עמ' קכה) 6.
סיוע נוסף לדרך זו יש להביא מדברי רבא, שהסתפק בדין בהמה שגלגלה כלי ונשבר, ותלה דין זה בשאלה אם הולכים בתר מעיקרא או בתר תבר מנא. אם דין צרורות נובע מכך ש"לאו אורחיה" אין זה משנה אחר מה הולכים, אלא הפטור תלוי בשאלה מציאותית אם מעשה או מקרה זה מצוי ולא בחקירה הלכתית כיצד יש להסתכל על השבירה, אולם אם הפטור נובע מכך שלא ניזק ישירות מהבהמה, מובן שהדבר תלוי בהתייחסות ההלכתית לשבירה – אם נחשבת שנעשתה מיד בשעת נגיעת הבהמה בכלי או לא. את הדרכים האחרות יש ליישב שסוף סוף התורה לא קבעה שבכל מקרה פרטי של אורחיה קצת משלמים חצי נזק אלא היא הגדירה שבאופן נזק של צרורות משלמים חצי נזק, משום שכל האופן הזה נמצא על פי רוב בתוך התחום של אורחיה קצת, ואם כן מעתה אין לנו לרדת לכל מקרה באופן פרטי ולברר אם הוא אורחיה קצת או לא אלא עלינו לברר אם הוא עונה על ההגדרה של צרורות.
הברכת שמואל (סי' יט ס"ק ב) והקונטרסי שיעורים (שיעור יא ס"ק ח) הולכים עקרונית בכיוון זה אולם הם מקשים שבדיני רוצח ובדיני אדם המזיק מצאנו שכוחו כגופו ממש, ואם כן מדוע כאן מעלה רבא ספק אם נחשב כגופו או לא. ועונה הברכת שמואל על פי הגר"ח מבריסק, שבנזקי בהמתו החיוב הוא רק כאשר בהמתו מזיקה ישירות בגופה, שהרי אפילו אם הזיקה בשליף שעליה נחשב רק תולדה של רגל ולא רגל ממש, ואם כן בצרורות שהנזק נגרם רק מכוחה, לולא החידוש המיוחד בהלכה למשה מסיני היינו אומרים שפטור, וכעת לאחר שנתחדשה ההלכה, אף שצרורות מוגדר כתולדה של רגל, אין זה ממש שור המזיק אלא זהו מזיק מחודש שהתורה הכניסה את כולו תחת רגל. הקונטרסי שיעורים הגדיר זאת, שנחשב מזיק שבהמתו יצרה, ולכן מסברא פטור כי אף שבכוחו חייב כגופו, בבהמתו החיוב הוא מטעם ממונו שהזיק אך כח בהמתו אינו ממונו, וכדברי הגמרא בדף יט ע"ב שעל בור שחפרה בהמתו פטור שנאמר "איש בור" ולא "שור בור", וכעין זה כתבו התוס' בדף כב ע"ב (ד"ה לאו) שפטור על אש של כלבו. ובצרורות חידשה התורה שבכל זאת חייב חצי נזק, ואין זה מטעם שורו שהזיק אלא מטעם שורו שיצר מזיק. על פי דרכו, מיישב הקונטרסי שיעורים תמיהות רבות, וביניהן מבאר את דברי רש"י בדף מד ע"ב (ד"ה ואכתי) שאין חיוב כופר בצרורות משום שאין כופר כתוב אלא בנגיחה דהווי גופו ממש, ומקשה האור שמח (נזקי ממון ב, ו) שהרי למסקנת רבא כוחו כגופו ממש אלא שהלכה למשה מסיני שצרורות חצי נזק, ומיישב הקונטרסי שיעורים שאין זה נחשב שהשור הזיק אלא הוא יצר מזיק חדש, והלכה למשה מסיני שאף על מזיק שיצרה בהמתו חייב חצי נזק, אך מכל מקום לא נחשב שבהמתו היא המזיק, ופרשת כופר לא נאמרה אלא כשבהמתו הרגה.
הדרך השלישית – מצוי אך קשה לשמור
דרך נוספת שניתן להציע לגבי טעם הדין היא שאמנם אין שום שינוי בכך, לא מצד הבהמה ולא מצד התוצאה, אלא מצוי שבהמה תלך ותוך הילוכה תתיז צרורות שיזיקו, אך מכיוון שהצרורות ניתזים למרחוק ומזיקים שם קשה להשגיח על הבהמה שלא ייגרם נזק על ידה, ולכן חייבה התורה רק חצי נזק.
מה נתחדש בהלכה למשה מסיני?
בדף ג ע"ב אומר רב פפא שיש אבות שאין תולדותיהן כיוצא בהן, ומסיקה הגמרא שכוונתו לצרורות שהן תולדה של רגל אף שמשלמים בהם חצי נזק בשונה מהאב, ונקרא בכל זאת תולדה של רגל לשלם מן העלייה או לפטור ברשות הרבים. הגמרא בתשובתה כותבת "בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה", והתוס' שאנץ (שיטמ"ק ד"ה ולרבא) מביא גירסא המוסיפה "גמירי לה דממונא הוא", אמנם כתב שאין לגרוס כך, כי ודאי החידוש הוא עצם הדין, והוסיף שאף אם גורסים כן יש לפרש שהחידוש הוא עצם הדין. גם הרא"ש (א, א) גרס "גמירי לה דממונא הוא ולא משלם אלא חצי נזק", וכתב שודאי ה"הלכתא" מוסב על חצי נזק ולא על ה"ממונא", כי הואיל וזו תולדה של רגל פשוט שזה ממון ולא קנס. בדבריו בפרק ב (סוף סי' ב) מוסיף שלולא החידוש היינו מחייבים נזק שלם וההלכה באה לגרוע, כשם שמצאנו בדפנות סוכה שההלכה באה לגרוע ולומר שמספיק שהדופן השלישית תהיה טפח.
אולם רש"י מפרש "דקי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס, ואע"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס", ונראה מכך שגרס כמותם וסבר שאכן כך יש לפרש, שהחידוש הוא בכך שזהו קנס ולא ממון, וכן הבינו המהר"ם. צריך לומר שגם לדעתם נצרכת ההלכה למשה ללמדנו גם את עצם הדין של חצי נזק, שהרי מסברא בלבד ודאי אי אפשר להסיק זאת, אלא כוונתם שההלכה נצרכת גם ללמדנו שזהו ממון ולא קנס. כך מוכח גם מדברי רבא בדף יז ע"ב, המתקשה מדוע חייב חצי נזק הרי ממה-נפשך אם כוחו כגופו צריך לחייב נזק שלם ואם לאו יש לפטור לגמרי, ומסיק שכוחו כגופו ולכאורה היה צריך לשלם נזק שלם אלא שבאה ההלכה למשה מסיני ולימדה שיש לשלם רק חצי נזק. אם כן, ודאי כלול בחידוש ההלכה גם החידוש של גובה התשלום. ואולי מפאת הדוחק, אפשר לפרש את דברי רש"י באופן שונה, ולחלק דבריו לשני משפטים. הראשון: שקי"ל שזו הלכה למשה מסיני, והשני: הלכה זו היא ממון ולא קנס, ובמשפט זה כוונתו לחזור לדברי הגמרא שצרורות הן תולדה של רגל, ולבארם שמדובר בממון כרגל ולא בקנס כקרן. אולם ברש"י בדף טו ע"ב (ד"ה משום) מפורש כצד הראשון, שההלכה היא גם על כך שזה ממון ולא קנס, וכפשט הגמרא שם.
מדברי רבא בדף יז ע"ב, משמע בפשטות כרא"ש ולא כרש"י, שהרי לאחר שהעלה את הספק אם יש לדון כוחו כגופו או לא חזר והסיק שכוחו כגופו אלא שהלכה למשה מסיני שחייב רק חצי נזק. משמע שהסברא מעיקר הדין היא שכוחו כגופו ובאה ההלכה וגרעה לחצי נזק. דחוק ליישב לפי רש"י שזו מחלוקת סוגיות, ולכן לרש"י נצטרך לבאר שכוונת רבא היא שמצד הסברא עדיין יש מקום להסתפק, ובאה ההלכה ולימדה שכוחו כגופו ולפיכך מעיקר הדין היה ראוי לחייב נזק שלם, ועל גבי כך הוסיפה ההלכה וחידשה שחייב רק חצי נזק.
העדאה בצרורות
לאחר שהצענו את טעמי הדין השונים יש לעמוד על הספיקות השונים בהם דנה סוגייתנו, ולהבין את צדדי הספק על פי הטעמים השונים. לדרכם של הברכת שמואל והקונטרסי שיעורים שמדובר במזיק חדש, ניתן לבאר את הספיקות – אם מגופו או מעלייה, אם יש העדאה ואם פטור ברשות הרבים – שאינם נובעים ואינם תלויים בטעם הפטור, אלא הואיל ויש כאן מזיק חדש שמצד אחד מוגדר כחיוב ממון ולא קנס ונחשב כתולדה של רגל ומצד שני דומה לקרן בכך שחייב רק חצי נזק, יש להסתפק עד כמה מקבל דיני קרן ועד כמה דיני רגל. אך יש מקום להתבונן בצדדי הספק גם מצד הטעמים השונים.
כמובא למעלה, לפי הלישנא הראשונה ברש"י בצרורות רגילים ודאי אין סברא לחלק בין תמות למועדות, והספק הוא לגבי צרורות שנעשו בשינוי, אם דין צרורות נאמר רק בנזקים כדרכם שהם תולדה של רגל ולכן צרורות בשינוי יצאו מכלל צרורות של רגל ונכנסו לכלל קרן, ואם כן לאחר שנעשה מועד משלם נזק שלם או שיש דין צרורות גם בקרן, ואם כן גם לאחר שנעשה מועד משלם רק חצי נזק. ולפי הלישנא השנייה הספק הוא בצרורות רגילים, האם לאחר שלוש פעמים צריך לשלם נזק שלם כמו בקרן. רש"י מקשה על לישנא זו, שהואיל ומעיקרא הווי אורחיה ובכל זאת חייב רק חצי נזק, אין מקום לחלק בין פעם אחת למאה פעמים7.
הצד שיש העדאה לפי הלישנא השנייה יובן לפי הדרך הראשונה שהובאה למעלה, שטעם הדין הוא כעין קרן, שאין כל כך דרכה של הבהמה להזיק בצרורות, וכהסבר הרי"ף שאינה רגילה לבעוט בכח באופן שינתז ויזיק, ואם כן אף שמדובר בצרורות רגילים ללא שינוי והגמרא בדף יז ע"ב הגדירה אותם כאורחיה, מכל מקום הווי אורחיה קצת, ולכן כמו בקרן יש לחלק בין תמות שהבעלים קצת אנוסים הואיל ולא היה להם לחשוש לכך, לבין מועדות שהבעלים יודעים שכך דרכה של בהמה זו. אולם לפי ההסבר השני בדרך זו, שמצד הבהמה פעולה זו מצויה ואינה משונה, ורק מצד המציאות היא משונה ואינה מצויה, אין מקום לחלק, שהרי גם לאחר שלוש פעמים לא נתגלה שזו בהמה המועדת לכך ועל בעליה להיזהר, שהרי דרך כל בהמה ללכת כך, והעובדה שהמציאות הנדירה חזרה על עצמה שלוש פעמים הינה מקרית ובלתי תלויה בטבעו של השור, וממילא לא היה לבעליו להיזהר יותר8. וכן לפי הדרך השנייה, שגם המציאות שכיחה אלא שקשה לשמור, אין מקום לחלק, שהרי גם לאחר שלוש פעמים קשה לשמור. וכמובן לפי הדרך השלישית, שהווי מעין גרמא, אין מקום לחלק, שהרי גם לאחר המועדות אין כאן מעשה ישיר אלא מעין גרמא.
אם כן הלישנא הראשונה ברש"י הולכת לפי אחד משני הטעמים האחרונים או לפי הטעם הראשון על פי הצד השני, והספק בגמרא העוסק בצרורות בשינוי הוא אם ההלכה של צרורות חודשה רק ברגל, הואיל והוא תולדה של רגל, או שחודשה גם בקרן. ולפי הלישנא השנייה שמדובר בצרורות רגילים, נראה שהספק הוא אם הטעם כדרך הראשונה על פי הצד הראשון משום שינוי במעשה הבהמה, ואם כן יש העדאה בצרורות, או שהטעם הוא כצד השני בדרך הראשונה או כאחד משתי הדרכים האחרות ואם כן אין העדאה. ואולי אפשר לבאר גם את הלישנא השנייה ברש"י מטעם גרמא, והסברא שלאחר שלוש פעמים חייב נזק שלם למרות שסברת הפטור קיימת היא שהתורה אמנם עשתה הנחה, אך סוף סוף יש בצד השני אדם שניזוק, ולכן הגבילה התורה את ההנחה רק עד שלוש פעמים.
התוס' (יח ע"א ד"ה במועד) סוברים כלשון השנייה ודוחים את הקושיא של רש"י: "לאו פירכא הוא, כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק שייכא ביה העדאה". נראה מלשונם שלדעתם הספק הוא שמא כלל איננו רשאים להיכנס לסברות, והואיל ומצאנו בקרן שההנחה היא רק עד שלוש פעמים ואחר כך נעשה מועד וחייב נזק שלם, כך בצרורות שהלכה למשה מסיני חצי נזק אין לנו מקור לפטור אפילו מעבר לשלוש פעמים.
תשלום מגופו או מעלייה
לכאורה לפי הדרך הראשונה שהטעם כקרן יש יותר מקום לדמות לקרן ולומר שגם כאן יתחייב מגופו, ואילו לשתי הדרכים האחרות הואיל והווי תולדה של רגל ואין טעם הפטור כעין קרן, אין טעם לדמות לקרן ויש לחייבו מן העלייה, אולם תלייה זו לשני צדדיה אינה מוכרחת כלל. בשיעורי ר' נחום (סי' כט) ביאר את הספק ללא קשר לטעם הפטור, וכתב שהטעם שבקרן תמה משלם מגופו הוא מצד קולא שהקילה התורה על המזיק, ולפיכך יש מקום להסתפק אם גם בצרורות הואיל והתורה הקילה כמו בקרן לחייב רק חצי נזק כוונתה להקל גם שישלם רק מגופו, או שזו קולא רק בקרן הואיל ולא הווי אורחיה והחיוב רק מטעם קנס.
שינוי בצרורות
הגמרא מסתפקת אם בצרורות משונים משלם חצי נזק או רק רביע. לכאורה לדברי רש"י לעיל בלישנא קמא, שהספק לגבי העדאה הוא אם דין צרורות חודש רק ברגל או גם בקרן, הספק שלפנינו לכאורה גם תלוי בכך, שאם חודש גם בקרן חייב רק רביע ואם לא חייב חצי, אך הגמרא ביארה שהספיקות לא תלויים זה בזה אלא הספק אם יש העדאה הוא על הצד שאין שינוי בצרורות, ויש להסביר זאת, שגם על הצד שחודש דין צרורות גם בקרן, יש מקום להסתפק אם למרות הסברא להפחית בתשלום, התורה לא הפחיתה מעבר לחצי. לכן על הצד שיש שינוי ודאי חודש צרורות בקרן וודאי אין העדאה אך על הצד שאין שינוי יש להסתפק אם הטעם הוא משום שלא חודש ואם כן גם אין העדאה או שכן חודש והטעם הוא שהתורה לא הפחיתה מעבר לחצי.
אמנם ניתן להסביר את הספק באופן אחר, בלי קשר לשאלה אם חודש דין צרורות בקרן אלא על פי טעמי הפטור השונים, כלומר, הספק הוא מהו טעם הפטור, שאם הטעם הוא כדרך הראשונה מצד ש"לאו אורחיה" ולא היה לבעלים לחשוש ולשמור מנזק זה, או כדרך השנייה מצד שקשה לבעלים לשמור, הואיל וגם סיבת הפטור בקרן היא מצד שקשה לבעלים לשמור, אין להפחית פעמיים את התשלום, אולם לפי הדרך השלישית שהטעם מצד כעין גרמא, אלו טעמים שונים ויש מקום להפחית פעמיים. כמובן, לפי הדרך השלישית שני הצדדים מובנים, כי יש לומר שאף שיש שני טעמים להפחית לא רצתה התורה להפחית יותר מחצי.
מקום שלא יכלה ללכת בלי להתיז
כאמור, הרי"ף ורבנו חננאל הבינו שלא מדובר בהתיזה בשינוי מיוחד אלא ככל צרורות, ולדעתם כל צרורות נחשב לאו אורחיה, ולכן כאן הסתפקה הגמרא אם הואיל ולא יכלה ללכת באופן אחר עדיין נחשב כשינוי או לא. כפי שנכתב למעלה, לדעתם ודאי טעם הפטור הוא כדרך הראשונה משום לאו אורחיה. אמנם רש"י פירש שמדובר בשינוי בצרורות, והשאלה היא על הצד שבשינוי בצרורות חייב רק רביע, אם כאן נחשב כשינוי וחייב רק רביע או לא.
צרורות ברשות הרבים
בדף ג ע"ב אומר רבא בפירוש שצרורות הן תולדה של רגל ופטור ברשות הרבים. בסוגייתנו ר' ירמיה הסתפק בדין צרורות ברשות הרבים ור' זירא הסיק שפטור, וישנן שתי גירסאות בגמרא וברש"י, אם מדובר בסוגייתנו בבעטה שזהו צרורות בשינוי או לא. וכן נחלקו בכך הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם (נזקי ממון ב, ה) מדובר בבעטה ולדעת הראב"ד בבעטה ודאי חייב ברשות הרבים והספק בגמרא הוא בכדרכה. לפי הרמב"ם שמדובר בשינוי צריך עיון מדוע למסקנה פטור, ולפי הראב"ד שלא מדובר בשינוי צריך עיון מהי ההו"א לחייב, וכן הקשה בקונטרסי שיעורים (שיעור יא ס"ק א). לגבי החילוק ברשות הרבים בין רגל לקרן ביארו המפרשים שסיבת החילוק היא או מצד הניזק, שברגל היה מוטל עליו להישמר ובקרן שאינו מצוי לא, או מצד המזיק, שברגל לא ניתן למנוע מכל האנשים שלא יוליכו בהמותיהם כדרכם אך בקרן שהיא משונה כן עליו להימנע. כעת יש להתבונן מסברא מה צריך להיות הדין בצרורות.
בדעת הרמב"ם, לפי כל הטעמים לא מובן מהו הטעם לפטור, שהרי מדובר שגם נעשה בשינוי, ונעמוד על דעתו בהמשך, ובדעת הראב"ד יש לברר לפי איזה טעם מתיישבים דבריו. אם נלך בדרך השלישית שהפטור הוא מצד גרמא, יקשה מאוד מהו הצד לחייב, הרי גרמא זו רק סיבה לפטור ולא לחייב מעבר לכל רגל, אך אם נלך כדרך הראשונה שהפטור הוא מצד שינוי, אפשר להבין זאת כשם שבקרן חייב ברשות הרבים, או מצד שהניזק לא יכול להיזהר מנזקים לא צפויים או מצד שרק ברגל הקלנו על המזיק כדי שיוכל לתת לבהמתו ללכת כהרגלה ברשות הרבים, אך כל שחורג מההרגל חייב. ומאידך הצד לפטור הוא שנחשב אורחיה קצת ואין זה שינוי גמור כמו בקרן. ולפי הדרך השנייה, שאין בכך שינוי אך קשה להיזהר משום שהאבן ניתזת למרחוק, אפשר להבין את הצד לחייב לפי המסבירים את החילוק בין קרן לרגל מצד הניזק, שבקרן הניזק אינו יכול להיזהר, וכך גם כאן יש לומר שכשם שלמזיק קשה להיזהר כך גם לניזק. ומאידך הצד לפטור הוא שיותר קל לניזק להיזהר מאשר בקרן, משום שגם דרכה של בהמה ללכת כך ועליו לחשוש לכך, בשונה מקרן שלא אמור לחשוש לבהמה משונה, ואדרבה האחריות היא על בעל השור (וכעין "כל המשנה ידו על התחתונה"), וכן יש לפטור לפי המסבירים את החילוק בין קרן לרגל מצד המזיק, שברגל פטור משום שאיננו רוצים למנוע מבעלי הבהמות מלתת לבהמותיהם ללכת כדרכם, וכך גם בצרורות שהולכת כדרכה פטור.
הברכת שמואל יישב את הרמב"ם המעמיד בשינוי לפי חידושו לעיל, שצרורות זהו מזיק חדש, שהתורה קבעה שנחשב כרגל, ולפיכך לא אכפת לנו אם מעשה הנזק היה משונה או לא, כי זהו חילוק המגדיר רק את החילוק בין רגל לקרן, אך כאן שמדובר במזיק חדש, בין בשינוי ובין בלא שינוי הוא נחשב כמזיק צרורות, וכל מזיק זה הוכנס על ידי התורה תחת רגל. ובקונטרסי שיעורים (אות י) יישב את שתי השיטות, שהואיל ומדובר במזיק חדש שאינו קרן ואינו רגל, יש מקום לדמות לרגל ויש מקום לדמות לקרן. לשיטתו נראה שהתורה לא הגדירה את צרורות ממש כתולדה של רגל, אלא כוונת הגמרא בדף ג ע"ב שלעניינים מסויימים נחשב כרגל (לרב פפא לעניין תשלום מעלייה ולרבא לעניין פטור ברשות הרבים, כנאמר שם).
ראינו עד כה, שיש ספיקות שיותר מובנים לפי צד מסויים ולפעמים אף מסתבר שגוף הספק תלוי בטעמים, אך לפי זה אין התאמה בין כל הספיקות, שהרי לגבי דין העדאה לפי הלישנא הראשונה ברש"י הספק הולך לפי אחד משני הטעמים האחרונים, ולפי הלישנא השנייה שמדובר בצרורות רגילים, נראה שהספק הוא אם הטעם כדרך הראשונה או כאחד משתי הדרכים האחרות; ולגבי דין רבע נזק תלינו זאת בשאלה אם הטעם הוא כדרך הראשונה או השנייה או כדרך השלישית; ולגבי דין רשות הרבים לפי הדרך השלישית אין כלל מקום לספק. ועוד קשה, שהרי רואים בסוגיא שכל ספק עומד בפני עצמו, והגמרא לא תלתה את ההכרעות ביניהם זו בזו. ואולי טעם הדין שחייב רק חצי נזק הוא שילוב של שלוש הסברות, ולכן יש מקום להסתפק בכל אחד מהדינים על פי איזה טעם יש ללכת ואיזה מהם גובר לעניין הלכה זו.
^ 1.
שוב הראוני דברי הראי"ה קוק זצ"ל באגרת קג: "ונלע"ד דביסוד הלל"מ דצרורות י"ל שההלכה באה לא לחדש דין חתוך בתור הלכה עקורה שאין לה דמיון".^ 2.
אמנם הב"ח מתקן את הגירסא ברי"ף וגורס בדבריו כלשון הגמרא, ולפי גירסתו אין הכרח לפרשו כרבנו חננאל.^ 3.
הרש"ל (יש"ש פ"א סי' ד) מתבטא ביחס לצרורות: "צרורות שהיא מתיזה בכח אין אורחיה בכך", אך הוא מתייחס דווקא לצרורות שניתזים מרשות הרבים לרשות היחיד, ומנמק בכך מדוע חייב למרות שבהולכת על ברשות הרבים על דף שפוגע בכלי ברשות היחיד מסתבר לו לפטור כדעת הרי"ף, משום ששם הולכת כדרכה ואילו בצרורות הניתזים עד רשות היחיד יש שינו ולכן אין בכך פטור של רשות הרבים, אך בצרורות הניתזים ופוגעים בתוך רשות הרבים אכן אין שינוי ופטור.^ 4.
יש להעיר שהרמב"ם הגדיר זאת כלא כדרכה שאינו מיעוט, ולכאורה לפי הסבר זה היה יותר מתאים להגדיר להיפך, שנעשה כדרכה אך אין זה מיעוט, כי מצד הבהמה אין שינוי אלא נעשה כדרכה ומצד התוצאה זו מציאות חריגה המתרחשת רק באופן מועט. ואולי יש לבאר ברמב"ם באופן שלישי, ולומר שגם המעשה לא משונה וגם התוצאה שכיחה וכוונת הרמב"ם בהגדרה "שלא כדרכה" היא שהנזק לא נעשה בצורה ישירה מעצם ההליכה, כלומר, באופן ישיר מדרכה. אך לפי זה אין בכך טעם לפטור, ונצטרך לנמק את טעם הפטור באחת מהדרכים שיובאו בהמשך.^ 5.
ר' נתאי אופיר – יש לומר שנזקקנו לחדש גדר חדש (צרורות) מעבר לקרן כי רמת שינוי זאת טובה לפטור מנזק שלם ברשות הניזק אך אינה טובה כדי לחייב ברשות הרבים, בשונה מקרן שגם חייב ברשות הרבים, ורמת השינוי הפוטרת מנזק שלם אינה אותה רמה הנצרכת כדי לחייב ברשות הרבים. יש להוסיף באופן דומה, שיתכן שנצרך משום שקרן זהו קנס ואילו צרורות שהם רק שינוי מועט חייב בתורת ממון ולא רק בתורת קנס, ונפקא מינה מכך שמודה בקנס פטור.^ 6.
זו לשונו: "דנזק אינו חייב כי אם בפועל אבל גרמא פטור, וגבי בהמה ודאי לכו"ע גרמא פטור, א"כ גבי כחו יש בזה צד לומר שהוא גופו וצד לומר שהוא כוחו, ובאה הלל"מ ללמד שיש בזה חלק של גופו וחלק של גרמא, ע"כ החצי דגרמא פטור והחלק דגופו שיש בזה חייב".^ 7.
ברש"י ד"ה לקרן כתב רש"י "הואיל ומשונה הוא חצי נזק הוא דמשלם כי קרן" ודנו האחרונים אם לגרוס את המילים "ומשונה הוא", ונראה שאם גורסים אותם, דבריו הולכים לפי הלישנא השנייה, כי לפי הראשונה כותב שנחשב אורחיה לגמרי עד שלא ניתן לחלק בין הפעם הראשונה לפעם המאה.^ 8.
ושמא אפשר לומר שלאחר שלוש פעמים יש לחשוש שמא ישנה סיבה כלשהי הגורמת לכך, ומצופה יותר מהבעלים להיזהר בשמירה.
שוב הראוני דברי הראי"ה קוק זצ"ל באגרת קג: "ונלע"ד דביסוד הלל"מ דצרורות י"ל שההלכה באה לא לחדש דין חתוך בתור הלכה עקורה שאין לה דמיון".^ 2.
אמנם הב"ח מתקן את הגירסא ברי"ף וגורס בדבריו כלשון הגמרא, ולפי גירסתו אין הכרח לפרשו כרבנו חננאל.^ 3.
הרש"ל (יש"ש פ"א סי' ד) מתבטא ביחס לצרורות: "צרורות שהיא מתיזה בכח אין אורחיה בכך", אך הוא מתייחס דווקא לצרורות שניתזים מרשות הרבים לרשות היחיד, ומנמק בכך מדוע חייב למרות שבהולכת על ברשות הרבים על דף שפוגע בכלי ברשות היחיד מסתבר לו לפטור כדעת הרי"ף, משום ששם הולכת כדרכה ואילו בצרורות הניתזים עד רשות היחיד יש שינו ולכן אין בכך פטור של רשות הרבים, אך בצרורות הניתזים ופוגעים בתוך רשות הרבים אכן אין שינוי ופטור.^ 4.
יש להעיר שהרמב"ם הגדיר זאת כלא כדרכה שאינו מיעוט, ולכאורה לפי הסבר זה היה יותר מתאים להגדיר להיפך, שנעשה כדרכה אך אין זה מיעוט, כי מצד הבהמה אין שינוי אלא נעשה כדרכה ומצד התוצאה זו מציאות חריגה המתרחשת רק באופן מועט. ואולי יש לבאר ברמב"ם באופן שלישי, ולומר שגם המעשה לא משונה וגם התוצאה שכיחה וכוונת הרמב"ם בהגדרה "שלא כדרכה" היא שהנזק לא נעשה בצורה ישירה מעצם ההליכה, כלומר, באופן ישיר מדרכה. אך לפי זה אין בכך טעם לפטור, ונצטרך לנמק את טעם הפטור באחת מהדרכים שיובאו בהמשך.^ 5.
ר' נתאי אופיר – יש לומר שנזקקנו לחדש גדר חדש (צרורות) מעבר לקרן כי רמת שינוי זאת טובה לפטור מנזק שלם ברשות הניזק אך אינה טובה כדי לחייב ברשות הרבים, בשונה מקרן שגם חייב ברשות הרבים, ורמת השינוי הפוטרת מנזק שלם אינה אותה רמה הנצרכת כדי לחייב ברשות הרבים. יש להוסיף באופן דומה, שיתכן שנצרך משום שקרן זהו קנס ואילו צרורות שהם רק שינוי מועט חייב בתורת ממון ולא רק בתורת קנס, ונפקא מינה מכך שמודה בקנס פטור.^ 6.
זו לשונו: "דנזק אינו חייב כי אם בפועל אבל גרמא פטור, וגבי בהמה ודאי לכו"ע גרמא פטור, א"כ גבי כחו יש בזה צד לומר שהוא גופו וצד לומר שהוא כוחו, ובאה הלל"מ ללמד שיש בזה חלק של גופו וחלק של גרמא, ע"כ החצי דגרמא פטור והחלק דגופו שיש בזה חייב".^ 7.
ברש"י ד"ה לקרן כתב רש"י "הואיל ומשונה הוא חצי נזק הוא דמשלם כי קרן" ודנו האחרונים אם לגרוס את המילים "ומשונה הוא", ונראה שאם גורסים אותם, דבריו הולכים לפי הלישנא השנייה, כי לפי הראשונה כותב שנחשב אורחיה לגמרי עד שלא ניתן לחלק בין הפעם הראשונה לפעם המאה.^ 8.
ושמא אפשר לומר שלאחר שלוש פעמים יש לחשוש שמא ישנה סיבה כלשהי הגורמת לכך, ומצופה יותר מהבעלים להיזהר בשמירה.
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך יוצרים את השבת ?
ראיית המבט השלם
הנאה ממעשה שבת
בריאת העולם בפרשת לך לך
הלכות שטיפת כלים בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הלכלוך הקדוש
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
