ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בדף סו ע"א סובר רב יוסף שיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן, ואילו רבה סובר שקונה אך מסתפק אם קונה מדאורייתא כמו באבידה או שמא רק מדרבנן ושונה מאבידה ששם מגיע לידי המוצא בהיתר לאחר שכבר התייאשו הבעלים1 ואילו בגזילה מגיע לידיו באיסור ורק לאחר מכן מתייאשים הבעלים.
התוס' (ד"ה כיון) כותבים שמכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור, כי אילו היה כהפקר היה מועיל גם אם בא לידיו באיסור, שכן יכול היה לקנות מן ההפקר.
הנתיבות (רסב ס"ק ג) מסביר שהחילוק הוא שבהפקר יוצא ברגע ההפקרה מיד הבעלים ואילו ביאוש עדיין נשאר שלהם עד שמישהו אחר יבוא ויזכה בחפץ, וכל עוד לא זכה אחר אם פסק היאוש החפץ חוזר לבעלים ואינם צריכים לעשות קניין מחדש. ר' יוסי וחכמים נחלקו בנדרים מג ע"א לגבי הפקר אם יוצא מיד או שהריהו כמתנה ויוצא רק כשזוכה בו אחר, ובהפקר הלכה כחכמים שיוצא מיד אך לגבי יאוש סובר הנתיבות שלדעת כולם אינו יוצא מיד. על פי זה יובן חילוקם של התוס', והביאור הוא שאם יאוש כהפקר שיוצא מיד מהבעלים קשה, אף אם בא לידי הגזלן באיסור ואינו יכול לזכות מהנגזל סוף סוף החפץ כבר לא שייך לנגזל אלא הוא מופקר, ואם כן יזכה הגזלן מההפקר. אך אם לא יוצא מיד מובן, כי עדיין שייך לנגזל והגזלן לא קונה ממנו הואיל ובא לידיו באיסור.
הגמרא בדף קטז ע"א מספרת שרב ספרא הלך בשיירה והיה אריה שליווה אותם בדרך ושמר עליהם והייתה תורנות ביניהם כל יום מי יזרוק חמור אחד להאכלת האריה. ביום שרב ספרא זרק חמורו לאריה האריה לא אכלו והזדרז רב ספרא לזכות בו. הגמרא אומרת שעשה כן לרווחא דמילתא אך לא נזקק לכך הואיל והפקיר רק על דעת שהאריה יאכלנו. התוס' (ד"ה אדעתא) מקשים מב"מ כד ע"א שהמציל מן הארי הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים, ואם כן גם כאן אף שלא הפקירו אלא על דעת האריה מכל מקום ודאי התייאש מחמורו. ומתרצים ששם שהאריה בא לטרוף ודאי מתייאשים אך כאן שהאריה היה מלווה אותם ושומר עליהם ורק נתנו לו אוכל לזונו, יתכן שלפעמים היה שבע ולא אכל, ולכן לא היה כאן יאוש.
הנתיבות על פי חילוקו כותב שכלל לא קשה. בב"מ מדובר שאחר קדם וזכה בו, ולפיכך הואיל והתייאשו הבעלים זכה בו האחר, אולם במעשה של רב ספרא אף אחד עדיין לא זכה בו והדיון בגמרא הוא אם רב ספרא היה צריך לזכות בו מחדש או לא, ולפיכך לא קשה קושיית התוס' מיאוש, שכן ביאוש כל עוד לא זכה אחר לא יצא מרשות הבעלים ואם כן מספיק שכלה היאוש כדי שיחזור לרשותו של רב ספרא, והגמרא הקשתה דווקא מהפקר שיוצא מיד מרשותו, ולכן צריך לחזור ולזכות בו.
לכאורה מוכח מהתוס' שם שלא סברו כחילוקו של הנתיבות, וצריך לומר שהנתיבות הבינו שדיבורי התוס' חלוקים ולא ניתנו מרועה אחד, או שהנתיבות לא התכוון לבאר את דעת התוס' עצמם בדף סו, אלא בא ליישב את קושייתם וחילק כעין דבריהם שיש הבדל בין יאוש להפקר, אך מכל מקום התוס' עצמם הבינו את החילוק בין הפקר ליאוש באופן שונה, וצריך לברר כיצד.
החזון איש (ב"ק סי' יח ס"ק א) מסביר שלפי התוס' החילוק ביניהם אינו בתוצאה אלא בגורם המחיל, כלומר, בשניהם התוצאה היא שהחפץ מופקר מיד, והחילוק ביניהם הוא שהפקר זו חלות שמחילים הבעלים ואילו יאוש זהו מצב של ניתוק החפץ מהבעלים. לפיכך יאוש לא יכול לחול כאשר יש על האוחז בחפץ חיוב להשיבו, משום שאז אין מצב של ניתוק מהבעלים2.
יסוד זה מופיע בדברי המלחמות בב"מ (יד ע"ב בדפי הרי"ף). הוא כותב שבנוטל אבידה על מנת להשיבה ואחר כך נתייאשו הבעלים אין היאוש מועיל משום שיד המוצא כיד הבעלים והריהו כשומר שלהם והאבידה נחשבת כנמצאת ברשות הבעלים, ולא שייך בכך יאוש. ואמנם הרמב"ן כתב זאת דווקא לגבי אדם שרוצה להשיב, ואילו בנוטל אבידה על מנת לגוזלה סובר שחל היאוש, אך יש לומר שהתוס' מרחיבים זאת לכל מקרה שהתורה הטילה עליו חיוב להשיב, אף אם הוא עצמו לא מתכוון להשיב, וסוברים כן לשיטתם בב"מ (כו ע"ב ד"ה מתנה) שחולקים על הרמב"ן וסוברים שהנוטל אבידה על מנת לגוזלה ואחר כך התייאשו הבעלים ואז השיבה מתקן בכך את הלאו. משמע שהיאוש לא חל אף במקרה זה שבתחילה לא רצה להשיב. סברת החילוק בין הפקר ליאוש היא שהפקר זו חלות שמחילים הבעלים ואילו יאוש זהו מצב של ניתוק החפץ מהבעלים, ולכן דווקא
כאמור, לדעת הרמב"ן היאוש תלוי במציאות אם אכן האוחז בחפץ מתכוון לשמור עבור הבעלים או לא, אך צריך להבין לדעתו מדוע אצלנו לגבי גזלן אינו זוכה, הרי גזלן אינו מתכוון להשיב. האחרונים מבארים שדווקא באבידה שלא הגזלן גרם ליאוש מועיל יאוש הבעלים. נמצא שגם לדעת הרמב"ן היאוש לא תלוי רק במציאות, אך קשה מה הסברא לחלק בין אבידה ששם חלות היאוש תלויה במציאות לבין גזילה שבגלל שהגזלן גרם ליאוש לא חל היאוש, הרי אם יאוש זה דבר התלוי במציאות מדוע יש להתחשב בפשיעת הגזלן. וצריך לומר שאף שמעיקר הדין אכן היה צריך להיות מופקר גם בגזלן, התורה (או חכמים – תלוי בשיטת האמוראים בב"ק סו ע"א) קנסה את הגזלן שלא יחול היאוש.
המנחת אשר (סי' מ במהדורה הישנה) הולך גם הוא בדרך זו בהסבר התוס', ותחילה הקשה על פירוש הנתיבות בתוס' מדברי התוס' כאן עצמם לגבי מתייאש מעבדו ומפקיר עבדו, שמשמע שהחילוק אינו בתוצאה אלא באופן החלות. וביאר המנחת אשר בתוס' שהחילוק הוא באופן החלות, שהפקר חל על ידי סילוק הדעת של הבעלים ואילו יאוש על ידי מצב שאין זיקה ממונית המקשרת בין האדם לחפץ.
והרחיב שם ביסוד היאוש ובאופן פעולתו, וביאר שבעלות מושתתת על הזיקה שבין האדם לממונו, והיא לא דבר הנמשך מעצמו כל עוד אין סיבה המפקיעתו אלא להיפך, צריך סיבה תמידית לקיומה, והסיבה היא הזיקה שיש לו לממון. זיקה זו מורכבת משני דברים – "רשות ושליטה" ו"רצון". כלומר, שהחפץ יהיה ברשותו ותהיה לו יכולת לשלוט בו, ושידע מקיום חפץ זה וירצה שהחפץ ימשיך להיות שלו.
ומבאר שם שהבעלות בטילה כאשר שני הגורמים חסרים או כאשר אחד מהם חסר באופן מובהק. לכן באבודה ממנו ומכל העולם שאין כלל שליטה לשום אדם בעולם היאוש חל אף אם עומד וצווח שאינו מתייאש ורוצה את החפץ, ובסופי תאנים כיוון שגם הוא וגם סתם בני אדם אינם מקפידים עליהם חל היאוש אף שהם ברשותו, אבל בדרך כלל בסתם חפצים שדרך בני אדם להקפיד עליהם היאוש חל רק אם גם מתייאש ברצונו וגם אינם ברשותו. ולכן כותב המלחמות שאין היאוש חל באבידה ששומרים עבורו הואיל ונחשב ברשותו, והתוס' מוסיפים שבכל מקרה שאוחז החפץ מחוייב בשמירה לא חל היאוש, ולכן אינו חל אפילו בגזילה במקרה שבא לידיו באיסור.
יאוש ושינוי רשות
בסוכה ל ע"ב מבואר שיאוש בצירוף שינוי רשות קונה, וכן עולה מבבא קמא קיא ע"ב שהגמרא דנה אם רשות יורש כרשות לוקח, שאז קונה משום יאוש ושינוי רשות. ובדף קטו ע"א מבאר רב זביד שנחלקו רב ור' יוחנן אם צריך דווקא שיקדם היאוש לשינוי הרשות או שהסדר לא משנה. עלינו לברר מה היחס בין שני הגורמים ומדוע אף שכל אחד מהם לבדו אינו מועיל בכל זאת צירופם יחד מועיל.
התוס' בסוכה (ד"ה וקרקע) מסבירים שהקניין נעשה על ידי היאוש בלבד אלא שאם אין שינוי רשות היאוש לא חל הואיל ובא לידו באיסור. נמצא ששינוי הרשות אינו חלק מהותי מהקניין אלא זהו תנאי צדדי כדי שהיאוש יוכל לחול. לכן כותבים שם שאילו יאוש היה מועיל בקרקעות, היה הקונה מגזלן קונה, ואף שקרקע אינה נגזלת ואם כן אין כאן שינוי רשות, מכל מקום הואיל וביד הקונה לא הייתה באיסור אלא הגיעה אליו רק לאחר היאוש הריהו קונה.
לפי הסבר זה מובנים דברי התוס' בבבא קמא (קיא ע"ב ד"ה גזל) הסוברים שהסדר מעכב, וצריך ששינוי הרשות יהיה דווקא לאחר היאוש, שהרי כל מטרת שינוי הרשות היא שיבוא לידיו בהיתר.
הרמב"ם (אישות ה, ז) כותב שהמקדש אשה בגזל ונתייאשו הבעלים מקודשת. וביאר המגיד משנה שלמרות שיאוש בלבד אינו קונה כאן שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהחפץ בידה וכיוון שהיא קנאתו אף הוא קונה אותה. ואילו הרא"ש (ב"ק פ"ז סוף סי' ב) והטור (חו"מ סי' שנג) כתבו שמקודשת מספק משום שספק אם הלכה כרבה שיאוש לבדו קונה או כרב יוסף שאינו קונה, ומשמע מדבריהם שאין זה נחשב יאוש ושינוי רשות למרות שכעת החפץ ברשות האשה, ותמהו האחרונים מדוע.
הקצות (שנג ס"ק א) עומד על יסוד מחלוקתם ולצורך כך מקדים בדברי הרשב"א. הרשב"א (גיטין נה, ב ד"ה ואי אמרת [במילים "ואי קשיא"]) עוסק בדברי הגמרא בגיטין שגזלן שהקדיש לאחר היאוש חל ההקדש, ומבאר שחל משום שהקדש משנה את שם החפץ מחולין להקדש ואם כן קונה ביאוש ושינוי השם, ומקשה כיצד חל הרי בשעה שהקדיש עדיין לא השתנה השם, והואיל והוא לא קנה אינו יכול להקדיש, ותירץ שהקדשו וקנייתו באים כאחד.
על פי זה מסביר הקצות שהרא"ש שהלך בדרכם של התוס' וסבר שיאוש ושינוי רשות מועיל רק אם קדם היאוש משום שמטרת שינוי הרשות היא שלא יבוא לידיו באיסור, ממילא סבר ששייך לומר שקידושיו וקנייתו באים כאחד דווקא לגבי יאוש ושינוי השם אך כאן לגבי יאוש ושינוי רשות לא שייך לומר, שהרי ליד הגזלן הגיע באיסור ואם כן לעולם לא יוכל לקנות, וכאשר אדם קונה ממנו, הקונה זוכה מההפקר (ברגע שיש שינוי רשות חל היאוש ובאותו רגע קונה מההפקר) והחפץ לא עובר דרך הגזלן. בקידושי אשה נאמר "ונתן בידה" ולכן צריך שיתן לה כסף שלו ולא מועיל שתקנה את הכסף מההפקר. אולם הרמב"ם חולק על התוס' וכותב (גניבה ה, ג; גזילה ב, ג) שמועיל בין אם היאוש קדם ובין אם שינוי הרשות קדם, ולשיטתו מטרת שינוי הרשות אינה שיגיע לידיו בהיתר אלא היא חלק מהקניין כמו שינוי השם, שהואיל ויש גם יאוש וגם שינוי כלשהו מצטרפים הם יחד להפקיע מיד הנגזל, ולפיכך כדברי הרשב"א לגבי שינוי השם יש לומר גם כאן, שהקידושין וקנייתו באים כאחד3.
הקצות (שסב ס"ק א) לשיטתו בהבנת התוס' כתב שלדעתם אם מכר הגזלן לקטן לא קנה הואיל וקטן קונה רק כשיש דעת אחרת מקנה, והגזלן לעולם לא יכול לקנות החפץ ואם כן אין כאן דעת אחרת מקנה.
הקהלות יעקב (סי' לח ד"ה והנלענ"ד) עוסק בדעת המלחמות בסוכה שהלך בדרכם של התוס', ומבאר באופן אחר את מחלוקתם, וכותב שלדעת כולם הגזלן הוא המקנה לקונה ואין הקונה זוכה מההפקר. הטעם לכך הוא שאף שהגזלן עצמו אינו קונה מכל מקום לאחר שהתייאשו הבעלים הוחלשה בעלותם בממון, כפי שמצאנו בדברי רב חסדא (קיא ע"ב) שלאחר יאוש לא אומרים רצה מזה גובה רצה מזה גובה4, ושוב בעלותם אינה מעכבת מהגזלן את היכולת להקדיש מכח הימצאות החפץ ברשותו, ולכן מצאנו בגמרא שלאחר יאוש הגזלן יכול להקדיש, ואם כן כשם שיכול להקדיש יכול גם למכור לאחר.
ומבאר ששורש המחלוקת לגבי הסדר הוא שלדעת הרמב"ם מועיל יאוש לאחר שינוי רשות משום שרק הגזלן מחוייב בהשבה ולכן אם הגיע לידיו באיסור אינו יכול לקנות, אך הלוקח שאינו מחוייב בהשבה5 לא נחשב שבא לידיו באיסור, אך המלחמות סובר שגם אצל הלוקח נחשב שבא לידיו באיסור ולכן אינו יכול לקנות. לדבריו ודאי לכל השיטות יוכל הגזלן להקנות גם לקטן, וכן יוכל לקדש בכך אשה, ואם כן לכאורה בדעת הרא"ש מוכרחים להסביר כקצות.
המנחת אשר (סי' מב במהדורה הישנה) סובר גם הוא כקהלות יעקב שאף לדעת התוס' הקונה זוכה מהגזלן ולא מההפקר, אך מנמק זאת באופן שונה. לדעתו היכולת של הגזלן להקנות אף שהוא עצמו לא קונה (הואיל ובא לידיו באיסור) היא מכך שמכל מקום קנאו בקניין גזילה להתחייב באונסים, ואת מה שקנה יכול להקנות, ואחר כך בגלל השינוי רשות הקונה זוכה בחפץ לגמרי. לפיכך גם לדעת התוס' ניתן להקנות לקטן, ונחשב שיש כאן דעת אחרת מקנה.
^ 1.
הרשב"א מבאר שמדובר דווקא אליבא דאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש לפי שהלכה כמותו, וצריך לומר לפי זה שרבה רבו סבר כמותו. והמהדיר (בהוצאת מוסד הרב קוק) התקשה שלכאורה גם רבא יודה בכך כי סבר שיאוש שלא מדעת הווי יאוש ואם כן גם לדעתו באבידה היאוש קדם לנטילת החפץ על ידי המוצא.^ 2.
אמנם לשון התוס' "מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור" משתמעת יותר כהבנת הנתיבות כי לפי ביאורנו היה לתוס' לכתוב "אינו כהפקר" בלי להוסיף את המילה "גמור".^ 3.
בהערות הפתוחי חותם על הקצות הקשה שלכו"ע אין לדמות שינוי רשות לשינוי השם, כי דווקא בשינוי השם ניתן לומר כדברי הרשב"א לפי שגם לאחר השינוי החפץ עדיין ברשות הגזלן, אך לגבי שינוי רשות אין סברא לומר שבשעה שנשתנתה הרשות ויצאה מידי הגזלן לידי אחר נעשה החפץ גם של הגזלן. יש להוסיף על קושייתו, ולהקשות מדברי הקצות בסימן ר ס"ק ה הכותב שאין אומרים גיטו וידו באין כאחד אלא דווקא לגבי גט הואיל ואין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית, אך במקום שנצרך קניין כגון שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר לא אומרים ואין החצר נקנית לקונה.^ 4.
כמובא בסיכום הסוגיא של "מעמדו הממוני של חפץ גזול", שאיכות הבעלות נפגעת ולכן אף שעדיין שייך לבעלים מכל מקום אי אפשר לחייב את המזיק, כי לא כל כך הפסיד את הבעלים. והאור שמח כתב על פי זה, שגם ב"תברה ושתיה" חייב רק כששברה קודם היאוש.^ 5.
הוא מסביר שבשונה ממוצא אבידה המחוייב בהשבה הלוקח מגזלן אינו מחוייב כי נחשב כגונב מן הגנב.
הרשב"א מבאר שמדובר דווקא אליבא דאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש לפי שהלכה כמותו, וצריך לומר לפי זה שרבה רבו סבר כמותו. והמהדיר (בהוצאת מוסד הרב קוק) התקשה שלכאורה גם רבא יודה בכך כי סבר שיאוש שלא מדעת הווי יאוש ואם כן גם לדעתו באבידה היאוש קדם לנטילת החפץ על ידי המוצא.^ 2.
אמנם לשון התוס' "מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור" משתמעת יותר כהבנת הנתיבות כי לפי ביאורנו היה לתוס' לכתוב "אינו כהפקר" בלי להוסיף את המילה "גמור".^ 3.
בהערות הפתוחי חותם על הקצות הקשה שלכו"ע אין לדמות שינוי רשות לשינוי השם, כי דווקא בשינוי השם ניתן לומר כדברי הרשב"א לפי שגם לאחר השינוי החפץ עדיין ברשות הגזלן, אך לגבי שינוי רשות אין סברא לומר שבשעה שנשתנתה הרשות ויצאה מידי הגזלן לידי אחר נעשה החפץ גם של הגזלן. יש להוסיף על קושייתו, ולהקשות מדברי הקצות בסימן ר ס"ק ה הכותב שאין אומרים גיטו וידו באין כאחד אלא דווקא לגבי גט הואיל ואין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית, אך במקום שנצרך קניין כגון שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר לא אומרים ואין החצר נקנית לקונה.^ 4.
כמובא בסיכום הסוגיא של "מעמדו הממוני של חפץ גזול", שאיכות הבעלות נפגעת ולכן אף שעדיין שייך לבעלים מכל מקום אי אפשר לחייב את המזיק, כי לא כל כך הפסיד את הבעלים. והאור שמח כתב על פי זה, שגם ב"תברה ושתיה" חייב רק כששברה קודם היאוש.^ 5.
הוא מסביר שבשונה ממוצא אבידה המחוייב בהשבה הלוקח מגזלן אינו מחוייב כי נחשב כגונב מן הגנב.
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
"בזאת התורה" - איזו תורה?
אי אפשר לבד!
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
