ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
פרשת נשא היא המשכה של פרשת במדבר שעניינה ההכנה לקראת היציאה לדרך. פרשת במדבר עוסקת בסידור הדגלים, בסדר המקומות "אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ" (במדבר א נב), כיצד היו נוסעים וכיצד היו חונים. הלוויים היו אלו הנושאים את המשכן. הפרשה שלנו ממשיכה לבאר את תפקידי הלוויים בנשיאת המשכן. לאחר סדר המחנות, באה התורה ומבארת לנו שיש מדרגות בקדושה, והאנשים הטמאים לא ייכנסו למחנות שיש בהן קדושה. יש מדרגות בקדושת המחנות, יש מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל. גם מחנה ישראל קדוש, עם ישראל עם קדוש וצריכים לנהוג בקדושת המחנות.
הנפילות שבדרך ותיקונן
אנחנו נמצאים באמצע הדרך. בדרך יש נפילות והקב"ה כבר מכין רפואה שקדמה למכה. התשובה קדמה לעולם, "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ... תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" (תהילים צ ב-ג), כי סדר העולם הוא שיש נפילות, אבל יש בו גם תיקון, וצריך להיות מודע לכך. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד טז). לא צריך לאבד את הביטחון. הדרכים בחזקת סכנה, אז אולי לא נתקדם לקראת ארץ ישראל כי ניפגש בכל מיני קשיים והתמודדויות שיכולים להביא אותנו לידי נפילות חס וחלילה? לא! צריך לצאת לדרך, צריך להשתדל לא ליפול, אבל לדעת שאם נופלים אפשר גם לקום, אחר כך יש סדר של תשובה, יש כוח של וידוי. וכאשר אדם יודע לקחת על עצמו אחריות, לדעת שהוא אחראי על מעשיו ולדעת להתוודות בפיו, אז הוא יכול לתקן את הנפילות שלו.
כח הדיבור בעם ישראל
מצוות וידוי היא מצווה מיוחדת לבני ישראל. הרב זצ"ל, באחת מהאיגרות לבנו, הרב צבי יהודה, מסביר בהרחבה את הערך המיוחד של מצוות הווידוי שהיא מצווה שבדיבור. זהו כוח מיוחד שיש לעם ישראל, יש לו כוח על ידי הדיבור למחוק את העוונות. כוח של קולו של יעקב, "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (בראשית כז כב). ריבונו של עולם בירך את עם ישראל בכוח הדיבור ובכוח הזה אפשר אפילו לתקן מעשים. הדיבור הוא מעל המעשים, הוא השורש שלהם וביכולתו לתקן אותם.
משמעות תהליך הבדיקה באשה סוטה
מכאן התורה ממשיכה בפרשת סוטה, מצווה מיוחדת במינה. יש חשש שאישה מעלה מעל בבעלה, גם יש רגליים לדבר שהרי היא נסתרה ויש עדות על זה. יכול להיות שהיא לא קלקלה ממש, אבל עצם הסתירה היא כבר לא בסדר ויש דרכי בדיקה אם היא ממש נכשלה או לא. התורה אומרת לנו לקחת מים קדושים, עפר קדוש ומגילת סוטה, וצריך למחוק את הכתוב בה, וכן את השם שמיים שנמצא בה לתוך המים. יש לעשות משקה שיש בו קדושה ולהשקות את האישה הזו שיש חשש שהיא טמאה. מה משמעות התהליך הזה? זהו סדר מיוחד במינו, אם האשה טמאה היא לא יכולה לעכל את הקדושה. זאת אומרת, בעצם לא נותנים לה עונש אלא אומרים לה, בואי וניתן לך משקה קדוש, אם הכול בסדר אז "הִנָּקִי" (במדבר ה יט) כלומר, להיפך, את תתברכי על ידי המשקה הזה. אם היא לא הייתה יולדת עד כה, היא תתחיל עכשיו ללדת, אם קודם לכן היא לא הייתה כל כך נאה, היא נעשית עכשיו יותר נאה. זה משקה שיכול להשפיע ברכה אבל בתנאי שיהיה כלי מתאים לקבל את הברכה. אם חס וחלילה היא נטמאה, אז אין אפשרות למשקה הקדוש הזה להיקלט בתוכה וכל הגוף מתחיל להיפגע מהמשקה הקדוש הזה.
הכנת כלים לקבלת הברכה
ישנה כאן הדרכה, שהקב"ה לא נותן עונשים אלא נותן ברכות. אבל כאשר מישהו לא מסוגל לקבל את הברכה אז הברכה נהפכת לו לרועץ, לקללה. מעין מה שאמרו חכמים (נדרים ח ב), שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה וצדיקים מתרפאים על ידה, "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ" והרשעים "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". כלומר, לעתיד לבוא הקב"ה ישפיע שפע של אור, שפע של קדושה, שפע של ברכה. הצדיקים שהכינו כלים, מסוגלים לקבל את הברכה והם מתעלים מאוד. השמש הזו היא שמש רוחנית וגשמית כאחד, היא שמש שמביאה רפואה בכנפיה. אבל הרשעים אינם מוכנים, אין להם מספיק כלים, הכלים שלהם קטנים, כאשר מכניסים לתוך כלי קטן אור גדול הכלי אינו מסוגל לקלוט אותו והוא מתפוצץ. התוכן, התוך, גדול יותר מהכלי, מגודלו של הכלי, והכלי לא יכול להחזיק מעמד. הקב"ה משפיע בעולמו רק ברכה, ואם אדם קלקל אז הברכה עצמה היא בשבילו קללה. אדם צריך להיות מוכן תמיד להכין כלים טובים לקבל את הברכות.
תיקון חטא העגל כעין אשה סוטה
מובא במדרש שפרשת סוטה זה גם כעין משל למצבם של עם ישראל כלפי ריבונו של עולם. לאחר חטא העגל משה לוקח את המים שפיזר עליהם מהעגל שנטחן דק, ומשקה את בני ישראל כמו השקאה של מי סוטה. הרי למדנו שבאשה סוטה, אם היא חס וחלילה קלקלה אין לה תקנה, אך אם היא לא קלקלה היא מתברכת. זה דבר באמת תמוה, מדוע מגיע לה להתברך, הרי עדיין 'רגליים לדבר' שהיא נסתרה אחרי שבעלה קינא לה והזהיר אותה לא להסתר, והיא הלכה ונסתרה, זה הרי מעשה מכוער? אלא יש לומר, שיש תיקון, אם עדיין הקלקול לא היה קלקול גמור עדיין יש יכולת של תיקון, כלל ישראל אף פעם לא מקלקל קלקול גמור. אמנם יש נפילות, בכלל יש חלק שנופל, זה כעין 'רגליים לדבר', יש קלקולים אבל אף פעם חס וחלילה אין אפשרות שכלל ישראל יחטא. יש יחידים שחוטאים, אולי הרבה יחידים, אבל לא הכלל. הכלל איננו חוטא ולכן יש לזה תיקון.
לכלל ישראל תמיד יש תקנה - מתוך האמונה
אחר כך יש את תהליך ההשקיה. זהו הבירור. וכמו ההשקיה של אשה סוטה, גם בעם ישראל יש את הבירורים שלאחר החטא. בסופו של דבר הבירורים האלה נהפכים לברכה. מכל נפילה יש אחר כך עלייה גדולה, כי אין מושג כזה של נפילה גמורה באומה, שממש נטמאה חס וחלילה. אין מציאות כזו של טומאה של אומה, של בגידה של אומה. אמנם יש בגידות קטנות, חלק מהאומה בגד בטעות ובשיבוש הדעת, אבל לא האומה כאומה, ולאומה יש תקנה.
דרך המקרה של האשה הסוטה, התורה מדריכה אותנו עד כמה צריך להיות אמון במשפחה. בני זוג צריכים להיות באמון מלא אחד לשני, לא לפזול החוצה, לא לקלקל חס וחלילה את האחדות הנפלאה והמיוחדת הזו שיכולה להיווצר בין בני הזוג. זכו - שכינה ביניהם. וכך כמובן בין כנסת ישראל ובין ריבונו של עולם. צריך להיות אמון, כל העולם כולו מיוסד על האמון, על אמונה. אי אפשר לנהל חיי מסחר בלי שיש אמון בין האנשים. כשאדם מבטיח ולא מקיים, אי אפשר לנהל כך שום דבר. אי אפשר לנהל חיים, לנהל יחסים, בין פועל ובין מעביד, אם אין אמון. כל המציאות בנויה על אמון, יסוד קיומו של העולם הוא על בסיס של אמון, על בסיס של אמונה, ושורש כל האמונה זה האמון בין הבריאה ובין בוראה, בין העולם ובין ריבונו של עולם. מתוך כך מתפשט האמון בתוך העולם כולו בין החלקים הקשורים זה לזה ותלויים זה בזה. ואם היסוד אינו קיים, קיומו של עולם מעורער. על כן התורה מרחיבה ומבארת, ועושה מעמד מיוחד של בירור ברבים. מעמידים את האשה הסוטה כך שכל הנשים רואות, כולן מסתכלות וכולן יודעות כמה הדבר הזה חמור. הפרת אמונים זו לא רק מעילה בריבונו של עולם, אלא זו מעילה באישה, זה לא רק בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחברו.
קדושת הנזיר המתבטאת בשיער
מכאן אנחנו עוברים לפרשת נזיר. כמאמר חז"ל (ברכות סג א) "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" נזיר הוא ההפך מנפילה ומקלקול, הוא התקדשות, התנדבות, רצון לעשות רצונו, להתרחק מטומאה, להתרחק מתאוות שהיין יכול לגרום אותן. הנזיר לא מגלח את שיערו. אצל הנזיר יש לשיער קדושה, לשיער יש מעלה מיוחדת, הוא צומח מהראש. הראש זה המקום שבו המוח של האדם, בו הכוחות הרוחניים העליונים האלוקיים ומשם צומחים שיערות שהן כמו צינורות שמשפיעים שפע שבא מבפנים, מתוך הראש, מתוך התוכן הפנימי הרוחני. על כן, מי שהתקדש אסור לו לגעת בשערו, אסור לו לגלח את שיערו, גילוח השיער פוגם בקדושה. יש בשיער מהלך רוחני מיוחד במינו, ששייך במיוחד באדם קדוש, שקיבל על עצמו קדושה.
כוחו המיוחד של שמשון
סתם נזירות שלושים יום, ויש נזירות שמשון. זו נזירות תמידית שנמשכת, וזה נותן כוח מיוחד לשמשון. אנחנו פוגשים את זה בתור כוח פיזי, זהו דבר מיוחד במינו שנמצא בו לפני לידתו. כבר אז המלאך מבשר על פי ה' שהוא יושיע את ישראל, הוא יהיה נזיר, הוא צריך להיות נזיר קדוש שיושיע את ישראל. מאין הכוח שלו ובמה הכוח שלו קשור? הכוח הזה קשור בשערות שלו, בנזירות שלו, באיחוד שבין מדרגה של קדושה מיוחדת במינה ומדרגה של גבורה, של עוצמה, של כוח, של מנהיגות, וגם של כוח ממשי, כוח פיזי, גופני. זוהי הופעה מיוחדת של איחוד הכוחות. לפעמים אנחנו יכולים למצוא אצל אדם שיש לו כוחות רוחניים גדולים מאוד, גוף מאוד חלש, ואפילו לפעמים זה נראה כאילו הא בהא תליא, כשהגוף חלש הרוח יכולה להיות גדולה וכשהגוף מאוד מגושם אז כאילו זה מצמצם את הופעת הרוח. אך לא כן הדבר, זה לא הכרחי שכך צריך להיות, אדרבה, המצב אולי היותר שלם הוא הופעה של הקדושה עם גבורה גופנית. דמות היסטורית ומיוחדת במינה, זוהי דמותו של שמשון הגיבור. לא קוראים לו שמשון הנזיר אלא שמשון הגיבור.
לצד מעלת הנזיר יש בו גם חטא
חז"ל אומרים (נזיר יט א) שהנזיר צריך להביא קורבן חטאת כי יש כאן איזשהו פגם, איזה חטא. יש בהתקדשות הזו מעלה גדולה, הנזיר קדוש, "קָדֹשׁ יִהְיֶה" (במדבר ו ה), ומאידך גיסא הוא צריך להביא קורבן חטאת. מדוע? כיון שהוא הזיר עצמו מן היין. הוא מנע מעצמו חלק מהנאות העולם, ויין יש בו גם צדדים של מעלה ולא רק צדדים של חיסרון. הגמרא (יומא עו ב) אומרת, "אמר רבא חמרא וריחני פקחין", היין מחכים. כל פעם לפני הלימוד רבא היה שותה קצת יין וזה היה גורם לו ליותר פיקחות והבנה. יין זה דבר משובח שעל זה תיקנו חכמים את הברכות. "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים קד טו) והרי אין דבר גדול יותר משמחה. ואם כן יין זה משקה טוב, משקה חיובי, משקה לכתחילאי. על כן במניעה ממנו, יש צד של פגם וחיסרון.
הרצי"ה הדריך להיות במצב המושלם ולא בקיצוניות
יש כאן קדושה שיש בה צד של קיצוניות וזה לא מושלם. אדם צריך להיות במצב השלם של קדושה, בלי ללכת לקיצוניות ולפרישות. אדם צריך לקדש את כל המציאות. הרצי"ה לא אהב שאנשים עושים תענית דיבור. הוא אמר שצריך לעשות תענית מדיבור האסור ולא מדיבור המותר, ורצה להדריך שזה לא נכון לעשות זאת. אני זוכר שבראש השנה המתנו עד שהרצי"ה סיים את תפילת ערבית כדי להתברך בשנה טובה. בתפילת עמידה הוא האריך ולא חיכו לו. לאחר שסיים להתפלל הרב שאל את אחד התלמידים איפה פלוני, אז הוא סימן לו 'אהה אהה', הוא עשה תענית דיבור והוא לא רצה לענות לרצי"ה. הרצי"ה שאל אותו שוב - מה אתה אומר? הוא הבין שהתלמיד עשה תענית דיבור, ורצה להכריח אותו לדבר. שאל אותו עוד פעם ועוד פעם עד שהתלמיד נאלץ לדבר. אחר כך הרצי"ה הסביר שצריך לעשות תענית דיבור ממה שאסור לדבר אבל לא ממה שמותר. הוא לא אהב שאדם צריך להשתמש באמצעים מלאכותיים כדי להתגבר, צריך להיות גיבור, לדעת לדבר רק מה שצריך לדבר, ולא לדבר מה שלא צריך. אמנם, לפעמים במצבים חריגים אם אדם מרגיש שהלשון שלו מתגלגלת מדי מהר באופן שהוא לא שולט לגמרי על לשונו, יש מקום לתעניות, יש מקום לפרישות, אבל צריך לזכור שזה צריך להיות דבר חריג. לא נכון להתנהל כך כקביעות. וכן באכילה, מי שיש לו תאווה גדולה מאוד לאכילה, הוא לא יכול להתגבר ואוכל יותר מצורכו, נמשך לכל מיני דברים שזה מושך אותו למטה, אז אם יש לו תכונה כזו חריפה וקיצונית לצד המשיכה הזו לאכילה, לזלילה, יש מקום באמת לעשות נזירות ולפרוש לגמרי עד שקצת יירגע היצר הזה של הזלילה, האכילה והשתייה, אבל זה לא הסדר, הסדר צריך להיות שאדם נהנה מן העולם הזה, מכל מה שיש בו, ולשם שמיים, הוא מקדש את כל החיים, הוא מרומם את כל החיים.
יש מצבים מיוחדים של נזירות שהם באמת מצבים מיוחדים כפי שהגמרא (נדרים ט ב) מספרת לנו: "אמר רבי שמעון הצדיק, מימיי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחת עלה אליי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתי אדמוני ויפה עיניים וטוב רואי וקבוצותיו סדורות לו תלתלים" הוא היה יפה מאוד והשיער שלו היה יפה מאוד. "אמרתי לו מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה"? יש לך שיער כל כך נאה, למה להשחית אותו? למה נדרת נזירות, שהרי הנזיר בסוף השלושים יום מגלח את שיערו? "אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי" ראיתי שאני יפה מאוד וזה גרם לי גאווה, יצר הרע התגבר וביקש לאבדני מן העולם. "אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו" זה אומר שמעון הצדיק. "אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר (במדבר ו ב) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה''. הנזיר ראה שיש לו שיער כל כך נאה. ממילא יש לו שתי אלטרנטיבות. האחת, דבר כל כך נאה אפשר להקדיש אותו לה', זו מתנה מאוד יפה. והשניה זה המצב ההופכי חס וחלילה, שזה יגרום לעצמו לגאווה כזאת, הוא כל כך יפה וכל כך נאה, כולם מסתכלים עליו, זה יכול לקלקל את האופי והמידות שלו חס וחלילה. יש כאן גם הדרכה למצבים חריגים, מצד אחד למדנו על משבר במציאות של אשה סוטה, ומאידך גיסא יש כאן התקדשות מיוחדת במינה של הנזירות.
הקב"ה מברך ברכת כהנים
יש מצווה מיוחדת במינה שמצווים הכוהנים לברך את ישראל. ריבונו של עולם רוצה שכל יום תשרה ברכה על ישראל. ואיך הברכה תשרה? על ידי הכהנים שיעמדו ויברכו את ישראל ותשרה הברכה. כשבית המקדש היה קיים הייתה ברכת כהנים בבית המקדש במדרגה עליונה. היה אפשר שם להזכיר את השם המפורש. בגבולין, אנחנו לא יכולים להזכיר את השם המפורש, אנחנו מזכירים רק כינוי של השם באלף דלת נון יוד. כשמזכירים את השם המפורש שורה השפעה עליונה של הברכה, הופעה יותר גלויה, יותר עמוקה, יותר מקורית, אבל מתפשטת. הברכה וישראל מתברכים על ידי ריבונו של עולם, ובגבולין יש ברכה. בכל מקום הקדוש ברוך הוא מברך את ישראל. אנשים לפעמים משקיעים, נוסעים הרבה, נוסעים לקבל ברכה מאיזה רב'ה, מאיזה מקובל, עושים מאמצים, משקיעים הרבה כסף, נוסעים למקומות מיוחדים. שם יש מישהו שמבקשים ממנו ברכה. אך יש ברכה מיוחדת בכל יום ויום, הקב"ה מברך ברכת כהנים. צריך לדעת שאנחנו מקשיבים לברכת הכהנים ומקבלים שפע של ברכה מדאורייתא, הקב"ה מברך את ישראל, ואני אברכם.
מצווה לישראל להתברך בברכת כהנים
הכהנים אומרים את הברכה, יש בהם קדושה שדרכם הברכה מושפעת על ישראל ואדם שומע ומקשיב ומקבל את הברכה. יש אומרים שיש גם מצווה להתברך כמו שמצווה לכוהנים לברך. אם לכהנים אין את מי לברך אז אי אפשר לקיים את המצווה, ישראל הם תנאי במצווה. הקב"ה מצווה את הכהנים לברך את ישראל וממילא יוצא שיש עניין, יש מצווה לישראל להתברך. גם ללא המצווה זה טוב להתברך. יכול להיות אפילו שזה גדר של מצווה, הקב"ה רוצה שנתברך אז אנחנו צריכים לעשות את רצונו.
סדר הקרבת קרבנות הנשיאים כסדר המחנות
זוהי הפתיחה ל"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז א). משה מסיים להקים את המשכן. זו הפעם השלישית שאנחנו פוגשים את זה. בתורה פגשנו את הקמת המשכן בפרשת פקודי (שמות מ), וכבר נאמר שם שמשה הקים את המשכן והענן שרה על המשכן. אחר כך "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט א). פעם שניה שהתורה חוזרת ומספרת לנו מה שהיה בראש חודש ניסן, ביום הראשון שהחלה העבודה במשכן על ידי אהרון הכהן, לאחר שבעת ימי המילואים. והנה, בפעם השלישית, "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן", שם מסופר על קורבנות הנשיאים. אולי התורה סידרה לנו את הדברים באופן כזה ולא ברצף, מכיוון שהיה צריך לומר איך סדר ההקרבה של הנשיאים, וסדר ההקרבה של הנשיאים הרי הוא לפי סדר המחנות ולא לפי הגיל של השבטים. יהודה הראשון ואחר כך יששכר וזבולון, אלה ההולכים הראשונים במחנה, המחנה שמצד מזרח, מזרחה למשכן. יש כאן סדר מיוחד.
מדוע התורה חוזרת ומאריכה בקרבנות הנשיאים
התורה מספרת לנו על כל נשיא ונשיא שהקריב את קורבנו, וחוזרת על אותם הקורבנות. לפעמים אנשים בקריאת התורה שואלים את עצמם מדוע צריך לחזור כל פעם מחדש, אפשר היה לכתוב וכן הקריב הנשיא יששכר, וכן הקריב נשיא זבולון, וכן הקריבו כל הנשיאים? התורה לא מסתפקת בזה ומפרטת כל נשיא ונשיא, מספרת עוד פעם את אותם הקורבנות, כולם הקריבו קורבנות שווים והתורה מפרטת. במדרש על פרשת נשא יש מאה דפים, ואילו על שאר ספר במדבר יש שבעים דפים. ישנה אריכות מיוחדת במינה על הקרבת הנשיאים, והרי הקריבו את אותו הדבר? אומר לנו המדרש (במדבר רבה וילנא, נשא יג יד) שהם לא הקריבו אותו הדבר. "רבנן אמרין: אף על פי שקורבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד הקריבו לפי דעתו". כלומר, כולם הקריבו אותו דבר אבל כל אחד הקריב עם כוונות אחרות לגמרי.
עניינם של שבט יהודה ושבט יששכר
ממשיך המדרש: "התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה" נחשון משבט יהודה מקריב עם כוונות, הוא מביא את הקורבנות בתור מלך, מלך שמביא קורבנות אלו, "במה שהמליכו אביו על אחיו כמו שכתוב "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ...גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מח ח-ט). יתר על כן, ממשיך המדרש "היה מסורת ביד שבט יהודה וחכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו כל מה שעתיד לאירע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם". ולכן, הקורבנות שהם הקריבו היו לפי האופי והאישיות, ולפי מה שעומד להיות מתרחש על ידי אותו שבט במשך הדורות, שזה מבטא את עניינו המיוחד של השבט וזה היה תוכן הקורבן וקורבנו. "הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכות בית דוד שעתידים לעמוד ממנו שמלכו בכיפה בים וביבשה כגון שלמה ומלך המשיח". כלומר, קערת כסף זה כאילו כל העולם כולו וכך המדרש הולך ומסביר מה תפקיד "קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ" (במדבר ז יג), מה זה שלושים ומאה משקלה. אחר כך יששכר הקריב. יששכר הוא נושא התורה בישראל, הוא שייך גם כן לבחינת מלכות. מאן מלכי? רבנן. המלכות הרוחנית, ההדרכה הרוחנית של התורה, היא המשפיעה, היא מאירה את אורה של התורה בישראל. ולכן גם כן "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת" (במדבר ז יט) של יששכר, זה כנגד התורה, שלושים ומאה משקלה כנגד חמישה חומשי תורה וכנגד המסכתות במשנה.
למעשה אחד יכולות להיות כמה משמעויות
הרעיון כאן בא להביע, שלפעמים אנשים עושים אותו מעשה והמשמעויות יכולות להיות שונות לחלוטין. אותו מעשה, אותה פעולה, שניים עומדים ומתפללים בפני ריבונו של עולם, אחד מתפלל תפילה בעלת ערך שונה לגמרי מאשר השני. החיצוניות דומה אבל הפנימיות היא אחרת. החיצוניות היא גוף אבל הנשמה היא נשמה אחרת לגמרי. יכול להיות כלי שבתוכו יש תוכן פשוט אך התוכן עמוק, וגבוה מעל גבוה. ולכן התורה מפרטת כאן ואומרת לנו כל אחד מה הוא הקריב, כי כל אחד צריך לדעת לקרוא את זה. מספרים, שאצל בעל התניא, היה בעל קורא קבוע ומיוחד מאוד. בשלב מסוים הוא לא יכול היה יותר להמשיך ולקרוא מאיזו סיבה, אז צריך היה למצוא בעל קורא אחר. אמר בעל התניא, אם הוא יודע לדעת את המאורעות שכתובים בפרשה איך הם מקושרים עם המאורעות של השבוע, אז הוא יכול להיות בעל קורא אצלי. במקום אחר מספרים, שפעם אחת, בעל קורא אחד חדש, קרא את מגילת אסתר, אז אמר הרב, פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה על אחשוורוש ועל המן. תמיד הוא שמע - 'המלך', שזה היה אצלו מלך מלכי המלכים, וכל המאורעות היו רוחניים, הכול היה מופשט, והקורא החדש קרא בלי הכוונות. אדם מדבר ואפשר לשמוע בזה תכנים שונים, הכול לפי המספר ולפי השומע. יכול אדם לשמוע דברים שאחרים לא שומעים. רבי אלעזר בן הורקינוס "אמר דברים שלא שמעתן אוזן" (אבות דרבי נתן ו ג) "ולא אמר דברים שלא שמע מפי רבו" (סוכה כז ב, יומא סו ב). כלומר, מצד אחד הוא אמר דברים שאף אחד לא שמע, אבל הוא כן שמע את זה מפי רבו. הוא אף פעם לא אמר דבר חדש, אבל הוא ידע להקשיב ולשמוע דברים שאף אחד לא שמע מרבו. ופה התורה מלמדת אותנו את ההדרכה הזאת. יש תכנים עמוקים פנימיים, זה לפנים מזה.
המשכן מייצב את העולם
זה היה מעמד מיוחד, מעמד של התחלת העבודה בבית המקדש. מעמד גדול ואדיר שלא היה כמותו מאז שנברא העולם, וכאן נאמר "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז א), עד שלא הקים משה את המשכן העולם היה מתנדנד כביכול, עמד על שתי רגליים והיה לא יציב, צריך את השלוש רגליים, העולם עמד על חסד ועל תורה, אבל לא הייתה עדיין עבודה בבית המקדש. עולם חסד ייבנה. הקב"ה הנהיג את עולמו בחסד ואחר כך נתן תורה לעולם. העולם כבר היה קיים על שתי רגליים אבל לא הייתה עדיין עבודה עד שהוקם המשכן, וכשהוקם המשכן התייצב העולם, הוקם המשכן שורה שכינה בעולם. יש מדרגות בהשראת השכינה, יש השראת השכינה בבית המקדש ויש השראת שכינה בבתי מקדש מעט, יש השראת שכינה בעשרה שיושבים ועוסקים בתורה, והשראת שכינה גם בחמישה שעוסקים בתורה, שכינה שורה גם בשניים וגם באחד. אבל המדרגות לא תלויות רק במספר, הן תלויות גם באדם, באיזו מידה האדם מתקדש, באיזו מידה האדם מתעלה. יש השראת שכינה בישראל מאז שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, פה מופיע ריבונו של עולם, פה מופיע רצונו והתגלותו של ריבונו של עולם, בד' אמות של הלכה שזה בית המדרש. השראת השכינה בעוסקים בתורה, וצריך להיות מודעים לזה. כאשר יושבים ועוסקים בתורה שורה שכינה, ואם אדם יודע את הדבר הזה אז ההשראה של השכינה עוד יותר גדולה והסייעתא דשמיא בלימוד עוד יותר גדולה.
הקשיים שבדרך גם בתקופתנו
אחרי היסודות הללו, ההכנות הללו לדרך, אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, ישראל מוכנים לצאת לדרך, בדרך לארץ ישראל. אנו יודעים כבר שיש בדרך לארץ ישראל מדבר עם קשיים רוחניים ואולי גם עם קשיים גשמיים. אבל אסור להירתע, מפני שסופה של הדרך מגיעה לארץ ישראל. ואנחנו עכשיו שוב נמצאים בדרך לגאולתנו השלמה, כבר חלקנו נמצאים בארץ ישראל אבל עדיין לא כולם, וכשהולכים בדרך אז כפי שאמרנו יש נפילות. אם מישהו שוכב על הארץ הוא לא יכול ליפול, אם הוא יושב הסכנה קטנה יותר מאשר אם הוא עומד על הארץ, אם הוא עומד הוא יכול ליפול, ואם הוא הולך הוא עוד יותר יכול ליפול, ואם הוא רץ סכנת הנפילה עוד יותר גדולה. עכשיו אנחנו רצים, וכשרצים, רצים ממש, רצים במעלה ההר, רצים לקראת גאולתנו פדות נפשנו. ובריצה יש גם נפילות, אבל יש לנו דרכים איך להתמודד עם הנפילות הללו, התורה הדריכה אותנו איך לתקן כל נפילה, לא לפחד, לא להרתע, לא לעצור בדרך, לא להרתע מכל הקשיים. כשאנחנו נלך ונתקדם, ככל מה שנעלה, הסיכונים יהיו יותר גדולים, אבל אנחנו לא יכולים לוותר על השאיפה להגיע עד לפסגה, עד לגאולתנו השלימה. ולכן אנחנו אזורים בכוחות חדשים.
חג השבועות ממלא כוחות חדשים בלימוד ושקידת התורה
לאחר שסיימנו את חג השבועות וקיבלנו כוחות חדשים ועוצמות חדשות לקראת הימים הבאים עלינו לטובה, יש לנו עכשיו תקופה של התקדמות. במשך הקיץ אנחנו צריכים הרבה זכויות, כל יום וההתמודדות שלו, מבחינת הציבור, מבחינת הממשלה, מבחינת ארץ ישראל, ואנחנו צריכים להוסיף הרבה זכויות. אבל לא רק מהבחינה הזאת, גם ההתמודדות הרוחנית של עם ישראל בתקופתנו זו לא רק הבעיה של ארץ ישראל ושמירת שלמותה, אלא ההתמודדות עם כל הרוחות ההמנשבות בעולם, עם ההתבוללות שיש בעולם היהודי כולו. יש הרבה אתגרים שעומדים בפנינו, אתגרים גדולים מאוד, והכוח היותר גדול והעיקרי שאיתו אנחנו ננצח את כל הקשיים הללו זה כוחה של תורה, זה שקידתה של תורה. וכשאנחנו יושבים ושוקדים על התורה אנחנו צריכים לדעת שזה פועל בכל המערכות, זה מרומם ומוציא אותנו מכל הקשיים. הקשיים הגדולים מצריכים הרבה מאמצים והרבה אורה של תורה, אבל ככל מה שאנחנו מתקדמים, וככל מה שאנחנו מתעלים בתורה, ולומדים את התורה לשמה ,ולשם כלל ישראל, ולשם הופעת אורו של ריבונו של עולם בישראל ובעולם כולו - אז האור הולך ומאיר, הולך וגדל, עד נכון היום שאנחנו כל כך מקווים אליו שיהיה בעז"ה עד לגאולתנו השלמה.
האם מותר לפנות למקובלים?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מי אתה עם ישראל?
למה ללמוד גמרא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך עושים קידוש?
תיקון ימי השובבי"ם
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
