ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם

וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר
פרשת "משפטים", שמתחילה בחובת שחרור העבד אחרי שש שנות עבודה, נאמרת לנו בשעה שזיכרון העבדות ממצרים טרי בלבנו. ממש כמו שנאמר על הגר "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פעמיים בפרשה זו, בפרק כב ובפרק כג. עיין רמב"ן). כך דורשת מאתנו התורה בשעה זו, שעדיין זיכרון העבדות בנפשנו, שנבין את נפש העבד וכמיהתו לחרות, נבין ונזכור לאורך ימים.
בספר דברים חוזרת התורה חמש פעמים על המילים "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם", כל פעם בהקשר להלכה אחרת. פעם להזכיר לנו לדורות לאפשר לעבד ולאמה לנוח בשבת "כָּמוֹךָ" (ה); פעם להזכיר לנו להעניק חיטים ויין לעבדים בעת השחרור (טו); פעם להזכיר לנו לשמח בחגים את "עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (טז); פעם נוספת להזכיר לנו "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (כד יח); ובפעם האחרונה להזכיר לנו להשאיר לעניים בעת הקטיף והקציר לקט, שכחה ופאה – שיהיה להם אוכל לקחת לביתם (כד כב).

גלות בעקבות שכחת כאב המסכנים
בספר ירמיהו (לד) מסופר כי נבוכדנצר מלך בבל צר על ירושלים. צדקיהו המלך אוסף את כל שריו ואת העשירון העליון של עשירי יהודה המחזיקים עבדים, וכורת אתם ברית בבית-המקדש לשחרר את כל העבדים שהיו כבושים תחת ידם גם אחרי השנה השישית. "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים" וכו'.
באותה עת יוצא מלך מצרים מארצו להילחם בבבלים שצרים על ירושלים. "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם, וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָם". השרים רואים כי באה הרווחה והבבלים הכשדים כבר לא מציקים להם במצור עוד. מלבד זה, קשה להם לעשות בעצמם את כל עבודות הבית וכל עבודות השדה שעשו העבדים עד עתה. לכן: "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת".
בשעה זו הם לא זוכרים את נפש הגר ואת נפש העבד. הם לא חושבים על הרגשת העבד ששוחרר לביתו אחרי שנים רבות, ופתאום נכבש מחדש לעבד על-ידי השרים ובעלי הזרוע שלא כדין. בשעה זו אומר להם הנביא ירמיהו שבמעשיהם הם גוזרים על עצמם גלות נוספת. גלות בבל. נראה שהם צריכים לחזור למקום שיזכיר להם את נפש העבד. את נפש הגר, היתום והאלמנה.
מסתבר כי זיכרון נפש העבד ושחרורו – מביא גאולה. לעומתו, שכחת נפש העבד וכבישתם שנית – מביאה גלות. כך אומר להם ירמיהו: "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וכו' מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי" ולא שמעתם בקולי, לכן "וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם". וכך אכן קורה לבסוף.

וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

הנוסחה לגאולה
כפי שניתן לראות, לא מדובר כאן ברחמים בלבד ולא במשפט בלבד. מדובר במשפט לגנב שאין לו אפשרות להחזיר את גניבתו והוא נמכר לעבד לשלם את חובו. לא מוותרים לו על חובו, שהרי הוא משלם בעבודה על כל מה שגנב. אבל יש גם צדקה, בעת השחרור מעניקים לו מפירות עבודתו: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו יג).
השילוב הזה הוא הנוסחה לגאולה. כששואלים בוני הבית השני האם לצום בתשעה באב, משיב להם זכריה הנביא שהצומות הללו יהפכו לששון ולשמחה. כל זאת, אם יתקיימו בעם "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט, רד"ק). כשהאמת והשלום ביחד – יש גאולה. כשיש אחד מהם בלבד – יש חלילה חורבן.
כך אומרת הגמרא: "אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָהּ דִּין תּוֹרָה". מקשה הגמרא: וכי יש פסול בדין תורה? "אֶלָּא דַיְינֵי דִמְגִיזְתָּא לִדַיְּינוּ?" האם צריכים לדון בה דיני גזלנים? "אֶלָּא אֵימָא, שֶׁהֶעֱמִידוּ דִינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְלָא עָבְדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (בבא מציעא ל ע"ב).

וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ
השילוב הזה של דין ורחמים באופן הנכון הוא גם היסוד למלכות בית דוד. הפסוק אומר על דוד המלך: "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". גם משפט וגם צדקה. גם אמת וגם שלום. השאלה היא איך משלבים אמת ושלום; איך עושים גם שלום וגם אמת. הרי אם ייקוב הדין את ההר – תהיה אמת, אבל לא בהכרח יהיה שלום. מישהו צריך לשלם לחברו והוא עלול לצאת כועס. אם נעשה פשרה – אולי שניהם יצאו מרוצים, אבל האמת תיפגע. לא תהיה אמת.

וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'
הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין (ו ע"ב) מביאה כמה דרכים לשלב בין שניהם. לדעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, התפקידים האלה ניתנים לאנשים שונים. אהרון הכהן יעשה שלום בין איש לרעהו ויטיל פשרות, אבל למשה רבנו או לכל דיין אחר אָסוּר לִבְצֹעַ ולעשות פשרות.
ולא עוד אלא ש"כָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים י) 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה''. אֶלָּא, יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים א) 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא'. וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר'. אֲבָל אַהֲרֹן – אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ב) 'תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן'".
הגמרא מקשה על רבי אליעזר מהפסוק שנאמר על דוד המלך: "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". משמע שאדם אחד היה עושה גם משפט וגם צדקה? מתרצת הגמרא שבאמת הוא היה "דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ (דוד המלך נתן לעני צדקה ושילם לו אחרי הדיון מכיסו מה שהתחייב בדין) זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ".

אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? זֶה בִּצּוּעַ
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה חולק על רבי אליעזר ואוֹמֵר שיש מצווה לדיין בעצמו לעשות שלום. שהרי בשערים יושבים שופטים, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". והנביא זכריה אומר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח). איך שופטים שלום בשערים? "הֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה בִּצּוּעַ" שנעשה על-ידי הדיינים.
לדעתו של רבי יהושע, מה שנאמר על דוד שאומר "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" משמע שדוד היה עושה פשרות בין איש לרעהו, כי דוד היה שופט ומותר לשופט לעשות פשרה. כך נפסק ב"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן יב ב): "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה? אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו". לא ללחוץ על בעלי הדין לפשרה שאינה הוגנת.
ממשיך ה"שולחן ערוך" ואומר: "וכל בית דין שעושה פשרה תמיד – הרי זה משובח". כי כך יוצאים שני הצדדים מרוצים, ויש ביניהם גם אמת וגם שלום. אבל לא בכל מצב. "במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב – אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם".

משפטים בל ידעום – הללויה

מגיד דבריו ליעקב ומשפטיו לישראל
דוד המלך אומר בתהילים (קמז) "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ". לפעמים איננו יודעים עד כמה זכינו שיש לנו התורה ולא הדינים של אומות העולם. אנו צריכים להודות לה' יתברך על שנתן לנו חוקים ומשפטים צודקים כמו התורה הזאת ולא "משפטים בל ידעום".

שומו שמים על "דין שמים"
ברוך ה' שכיום אנחנו כמעט לא מכירים את העיוות הנורא שהיה קיים אצל כל אומות העולם במשך אלפי שנים ונקרא בשם "דין שמים" או "משפט האל". המשפטים הללו היו יסוד מוסד בתרבות המשפט של אשור, ואחר כך גם בתרבות אירופה.
וכיצד היה המשפט מתבצע? היו זורקים את הנאשם לאש או למים. אם הוא חייב – בוודאי האלוקים לא יאפשר לו לצאת חי מהמבחן הזה והוא יישרף או יטבע. אם הוא זכאי – בוודאי יצא חי ובריא ושלם. כך היו בודקים אשה שיש עליה טענות שהיא סטתה מבעלה. היו משליכים אותה לנהר ובודקים, אם תצוף – הרי היא נקייה מאשמה. אם תטבע – הרי היא אשמה (מבחן זה שונה לחלוטין ממבחן מי הסוטה, ששותה מים מרים המאררים. אם היא מתה – היא אשמה. ואם ניצלה – היא נקייה. שהרי סוטה לא מגיעה למבחן אצל הכהן אלא אחרי "קינוי וסתירה", רק אחרי שבעלה חשד בה והזהיר אותה מאדם מסוים. אם לאחר מכן העידו עדים שראו אותה מתייחדת אתו במקום נסתר – היא נאסרת על בעלה. הכוהן בודק באמצעות המים האלה ויכול להתיר אותה לבעלה. במבחן זה האשה שותה מים שאין בהם שום רעל, אלא מים שנמחה בהם כתב על קלף עם דיו, ומעורב בהם מעט מהאפר שעל קרקע המשכן. אם היא מתה – לא המים המיתו אותה אלא עוונותיה).
על-פי העיוות הזה הם ניהלו את מערכת המשפט שלהם מאות ואלפי שנים, גם במזרח וגם ברומא. חרצו דין של אנשים רבים בבתי-משפט שונים כל יום, כאילו מתוך אמונה גדולה באלוקים. כמה וכמה רוע בא לעולם על-ידי משפט עוול זה. כמה רשעים ניצחו והמשיכו ברוע, וכמה מסכנים שילמו בחייהם וברכושם על הטיפשות הזאת שהתעטפה ב"אמונה זכה באלוקים".

דו-קרב עם הצדק
בשנת 1215 למניינם ביטלו באירופה את המשפט מהסוג הזה מתוך הבנה שלא מדובר במשפט אלא באסון. אבל השאירו את הדו-קרב שיכריע מי צודק. לפעמים מספיק שאחד הצדדים היה תובע את חברו בלי שום ראיה, כך היו עושים ופוסקים את הדין. עם הזמן היו צריכים ראיה כלשהי בשביל לחייב בדו-קרב. הכול מתוך אמונה שאלוקים יעשה את "משפט האל", ורק הצודק ינצח.
גם אחרי שבטל "משפט האל" המעוות הזה ואומות העולם הבינו שאלוקים לא מתערב באופן שהם מייחסים לו, הם לא ביטלו את מבחן הדו-קרב מתוך הבנה שהחזק המנצח הוא הצודק. צריך להבין שתרבות זו ניהלה את העולם אלפי שנים. קרל הגדול הנהיג כך את המשפטים בצבא שלו. הם נתנו לשני יריבים להילחם לחיים ולמוות והכריעו מי הצודק לפי הניצחון.
על מנת להבין עד להיכן פשטה התופעה, די אם נזכור כי לפני מאתיים שנה נהרג בארצות-הברית שר האוצר לשעבר המילטון בדו-קרב עם מי שהיה סגן נשיא ארצות-הברית. לפני פחות ממאתיים שנה נהרג ברוסיה בדו-קרב חוקי כזה אחד מגדולי הסופרים של רוסיה, אלכסנדר פושקין (שם אולי היה באמת דין שמים, כיוון שהוא היא אחד ממפיצי האנטישמיות הגדולים ברוסיה, וברוך שפטרנו מעונשו של זה בגיל כל כך צעיר).
לפני מאות שנים היו מנהיגים שניסו לעצור את הטיפשות הזאת, אבל עד לפני מאה שנה עוד היו קרבות כאלה גם בארצות-הברית וגם ברוסיה, עד שהבינו את גודל האסון שבמשפט וביטלו אותו. היום כולם מבינים כמה אנשים חפים מפשע נהרגו על-פי שיטה עקומה זו, שנסמכת על אמונה באלוקים כביכול. היום אנחנו צריכים לשמוח כפליים – גם על כך שלא טבענו ברפש השקר הזה, וגם בגלל שהעולם ברוך ה' נתקן מעוולות אלו של משפט רשע, וזה חלק מתיקון העולם לקראת ימות המשיח.

היה צודק, לא חזק
החוק הזה מתאים לחוק הכללי של הרומאים, שאמרו שאם אלוקים נתן לחזק לשלוט, כנראה שהוא גם הצודק. זה היה הצידוק המוסרי לכל העוול שהם עוללו לעולם. כך גם אמרו השליטים העריצים של אירופה לעצמם: אם אנחנו מלכים, אצילים ושולטים, אלוקים בחר בנו. "אלוקים לשלטון בחרתנו". על כן הם ראו היתר לעצמם לעשוק את ההמונים. על-פי ההיתר הזה, שבא ישר מהשמים, הם ניהלו את הממלכה בעוול, שקיבל את הכשר האפיפיור בוותיקן וגרם למיליוני אנשים להיאנק תחתיו.


אלוקים ניצב בעדת אל

צריך הדיין להיות מתון בדין
צריך להיזהר מהמילים "אלוקים לא ייתן לזה לקרות"; "אם הוא זכה – זה כנראה שלו". כל הביטויים הללו לא בהכרח נכונים, ולפעמים יש בהם הסרת אחריות. לעתים הם מבטאים את תרבות העמים הנוכרים, שהיינו אלפי שנים בקרבתם.
התורה אומרת על דיינים: "אלוקים ניצב בעדת אל". אלוקים מכוון את הדיינים שלא יטעו. אבל הם יכולים לטעות, ולכן הדיינים צריכים "לישב באימה, וביראה, בעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בבית דין. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו, וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין" (שו"ע חו"מ ח).
נוכחות ה' בדיון לא מסירה מהדיין את האחריות ומעבירה אותו לאלוקים. להפך, הנוכחות של ה' בדיון מחייבת את הדיין ליתר מאמץ. להיזהר מאוד לא לנטות אחרי רחמים לעני או חנופה לעשיר. הכול מחמת הזהירות שלא לטעות.
"צריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסקנו עד שיחמיצנו (ימתין ויחשוב כאילו הוא בצק שמחמיץ) וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש. והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש – הרי זה שוטה, רשע וגס רוח". וצריך להתייעץ עם גדולים ממנו: "כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה".
אם כן, מה תועלת במה שנאמר: "אלוקים ניצב בעדת אל"? ללמדך שדבר אלוקים בא מפי הדיין אם הוא מקיים כל מה שציוותה עליו התורה. ולכן "כל דיין שאינו דן דין אמת – גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין – הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשות. וכל דיין שדן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת – כאילו תקן כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל" (שו"ע חו"מ סימן י').

עושה אדם דין לעצמו – כשיכול לברר ששלו הוא נוטל
צריך להבדיל בין כל מה שאמרנו קודם בעניין מה שקיים אצל אומות העולם לבין שני דינים שקיימים אצלנו, שנראים לכאורה כאילו הם דומים לחוקותיהם, ולא היא. אחד הוא מה שנאמר שיש מקרים שאדם עושה דין לעצמו, ונראה כאילו הוא משתמש בכוחו, ולפי כוחו אנו יודעים מי צודק.
הגמרא (בבא קמא כז ע"ב) מספרת על אמת-מים, שכל יום היה מקבל חקלאי אחר את המים ממנה ומשקה את שדהו. יום אחד ראה אדם את חברו לוקח את המים ביום שאינו שלו. פנה הנגזל אל הגזלן והזכיר לו שמדובר ביום שלו, אבל הגזלן התעלם ממנו. לקח הנגזל מקל והכה את הגזלן. תבע הגזלן את הנגזל על המכה שהכה אותו. חשב רב חסדא לחייב את המכה. אמר לו רב נחמן: "מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה". כלומר, גם אם היה נותן לו מאה מכות – היה צודק. שכן הנגזל יכול להציל את רכושו מידי הגזלן. גם למי שאומר כי אדם לא עושה דין לעצמו, הרי שבמקרה כזה של גזל והפסד – עושה דין לעצמו.
כך נפסק ב"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן ד): "יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יוכל להציל בעניין אחר), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין".
הערה זו האחרונה היא ההבדל שבין דין תורה לדין אומות העולם. הצדק לא מתברר על-פי הכוח, אלא על-פי דין. אבל אם גוזלים אותו, הוא לא צריך ללכת למשטרה, הוא יכול לעמוד על שלו ולהציל. בתנאי שזה באמת שלו.

כל דאלים גבר – כשאין שום ראיה
הלכה שנייה שנראית כאילו הצדק נמצא בידי החזק צריכה גם היא בירור. בגמרא (בבא בתרא לד ע"ב) מופיע סיפור על ספינה בנהר שלא היו עדים למי היא שייכת, ולא היו עדים למי הייתה שייכת בעבר. לא היו עליה סימנים, כגון שטרות של בעלות או של מכירה. שני אנשים רבו ביניהם, כל אחד טען שהספינה שלו, והם באו לבית-הדין שיכריע למי שייכת הספינה.
במקרה זה אין לבית-הדין שום יכולת להכריע למי שייכת הספינה, ולכן הוא אומר: אין לי יכולת להכריע, תסתדרו ביניכם. כך נפסק ב"שולחן ערוך" (חו"מ קלט): "כל דאלים גבר, ואותו שתגבר ידו תחלה, הוא שלו". מסביר "נתיבות המשפט" (ס"ק ב): "סמכו על זה שמי שהאמת אתו – ימסור נפשו להעמיד שלו בידו".
אמנם זו סברא חלשה, שאין אנחנו משתמשים בה אלא במקרה שאין הוכחות. גם פה לא מדובר בפסק הלכה סופי, לומר כי כך הוכרע הדין שהחזק צודק. כי "מי שהאמת אתו – ימסור נפשו להעמיד שלו בידו". זה סדר זמני כדי שלא יריבו כל היום. שהרי באותה הלכה אומר ה"שולחן ערוך" כי אם יום אחד יביא אחד מהצדדים התובעים את הספינה עדים או שטר או הוכחה אחרת שהספינה שלו, והראיה שלו לא תיסתר על-ידי הצד השני – מוציאים את הספינה מיד החזק ונותנים אותה לבעל הראיה. ללמדך שמה שאמרנו "כל דאלים גבר" אינו פסק הלכה, אלא הסתלקות בית-הדין שלא יכול להכריע בשעה שאין לו הוכחות או ראיות.
גם במקרה זה, אם יבוא מישהו שלישי שגם לו אין הוכחות, אבל גם אין לו טענה שזה באמת שלו, וייקח את הספינה, הוא ייחשב גזלן של רבים (בבא בתרא לה ע"ב) ו"מוציאים מידו ומעמידין אותה בפני שנים הראשונים שיש להם טענת אבות" (רשב"ם שם).

גזלן רבים

אל תפן אל מנחת גזלני הציבור
כאן יש להעיר כי מי שגוזל עירייה או חברה ציבורית, כמו רכבת וכדומה, ידע שהוא גוזל באותו רגע את כל בעלי המניות של אותה חברה. שכולם כמו שותפים, ולכל אחד מהם יש חלק ברכוש הנגזל. ואם הוא גוזל מרכוש עירוני – הרכוש הוא של תושבי העיר, כך שהוא גוזל את כל תושבי העיר, כל אחד לפי חלקו היחסי.
שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה סימן סו) מביא לכך ראיה מסיפור קורח ועדתו, שמשה התפלל עליהם: "אל תפן אל מנחתם" מסביר שם רש"י, אמר משה "יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחהו האש ולא תאכלנו". קורח ועדתו תרמו את מחצית השקל שלהם למשכן. אם כן, בכל קרבן וקרבן יש להם חלק שהוא שלהם. משה ביקש שאותו חלק ששייך להם לא יתקבל לפני הקב"ה. מכאן למדנו שלכל אחד מבני העיר שמשלם מיסים יש חלק ברכוש העירייה.
כך גם יש גמרא (נדרים מח) שאומרת כי אם מישהו נדר לא ליהנות מאנשי עיר מסוימת, הרי הוא אסור בדבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ וכדומה. אנו מבינים אפוא שלכל אחד יש חלק ברכוש הציבורי לא על מנת שהוא יכול לקחת אותו, אלא שאם מישהו גזל מהרכוש הציבורי – גזל גם אותו.

קשה עונשם של מידות מעונשם של עריות
נזק או גזל מרכוש הציבור חמורים יותר מנזק או גזל לרכוש פרטי. כי נזק פרטי אפשר לשלם. אבל נזק לרכוש הציבור, רכוש עירייה או ממשלה, רכוש חברה ציבורית וכדומה, לא תמיד אפשר לשלם. כי אם אדם גנב מתושבי ירושלים – איך יחזיר לכל אחד מהם רבע פרוטה או חצי פרוטה ממה שהזיק? לכן צריך בזה זהירות יתירה.
הגמרא (ב"ב פח ע"ב) אמרה שקשה עונשם של מידות יותר מעונשם של עריות, כי זה ניתן לתשובה וזה לא ניתן להשבה. כי אם גזל רבים, למי ישיב? והביא ה"בית יוסף" (חושן משפט סימן רלא) את פירוש הרשב"ם שאמר "שגוזל את הרבים אי אפשר לו בתשובה, שאינו יודע למי יחזיר. ואף על גב דאמרינן (ב"ק צד ע"ב) 'יעשה בהם צרכי רבים' – אין זו תשובה מעליא".
על כן צריך להיזהר מאוד ברכוש פרטי, ועוד יותר מכך ברכוש ציבורי או ברכוש של חברה ממשלתית. שקשה תשובתם. ובזכות זהירות זו בממון חברינו נזכה שיתקיים בנו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אמן ואמן.

שתהא אהבתנו חקוקה בלבם
אחרי פטירתו של הרב זצ"ל נמצאה בארנקו תפילה שכתב עוד כשהיה דיין צעיר, והוא נשא אותה אתו תמיד. התפילה הזאת התפרסמה, ונודע לנו ששופטים במקומות שונים אימצו אותה והם קוראים אותה לפני שהם יושבים בדין. וזה לשון התפילה: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי – מך שבערכין. לא ביקשתי נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.
אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עלי, ופי תהום הפעור לנגדי וברעות נפשי לקטלא נפיק. כי בער אני ולא אדע על כן זחלתי ואירא. אנא אפנה לעזרה ואנא אברח. אבל בטחתי ברוב חסדך ומפיל תחנתי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.
חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור – טמא, ועל טמא – טהור, על מותר – אסור, ועל אסור – מותר. על זכאי – חייב, ועל חייב – זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא לבי חזק ואיתן להוכיח כל עושי עוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, ושיהא שם שמים מתקדש על ידינו. ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לסבול את עמך. גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתיך".

"כל דיין שאינו דן דין אמת – גורם לשכינה שתסתלק מישראל... וכל דיין שדן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת – כאילו תקן כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל"

חטיף מופקר . הכנסתי למכונה חמישה שקלים כדי לקנות חטיף ויצאו לי מהמכונה שני חטיפים. האם מותר לקחת את השני? אין לי למי להחזיר!
מותר לקחת את השני. זה הפקר.

בָּחִית קולה . האם מותר לשתות קולה עם כתוביות בערבית?
לא. ברבנות הראשית פרסמו שיש בזה בעיות כשרות.

פסיכולוגיה נגועה . אני לומדת נגיעות מפסיכולוגיה, סוציולוגיה ופסיכודרמה, כדי לעבוד עם אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות. האם ישנה בעיה בלימודים אלו?
אין שום בעיה מהותית. אבל צריך לזכור שהלימודים הם לא תורה מסיני, אלא תובנות אנושיות. על חלק מהם בוודאי יחלקו אנשים חכמים בדורות הבאים. אשר על כן בכל לימודייך אל תזניחי את השכל הישר, ובוודאי לא את ההלכה.

פסטו מהגינה . האם אפשר לטחון עלים של בזיליקום מהגינה לאחר שטיפה ולעשות מהם ממרח פסטו?
אם שוטפים היטב במים וסבון ובודקים – אפשר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב