ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
וְזֶהוּ הָעִנְיָן הַנִּרְמָז בַּחֶלְבְּנָה הַנִּכְנֶסֶת בְּסַמֵּי הַקְּטֹרֶת, כִּי עִם הֱיוֹת* רֵיחַ הַחֶלְבְּנָה מִצַּד עַצְמוֹ* בִּלְתִּי נָאוֹת, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לְעוֹרֵר וּלְהוֹצִיא אֵיכֻיּוֹת הַסַּמִּים הָאֲחֵרִים וּלְעוֹרֵר בָּשְׂמִיּוּתָם.
משל מכוח הנקמה
(וְלָכֵן) [וְכֵן], עַל צַד הַמָּשָׁל, אִם יִמָּצְאוּ בִּכְלָל אֶחָד* פְּרָטִים בַּעֲלֵי חִסָּרוֹן מֵאֲשֶׁר יִכְבַּד* עֲלֵיהֶם הַכֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר לִנְקָמָה בִּלְתִּי מְשֹׁעֶרֶת, אֶלָּא בְּהִמָּצְאָם בְּתוֹךְ הַכְּלָל יְעוֹרְרוּ הַכֹּחוֹת לְמַה שֶּׁרָאוּי בַּפֹּעַל הַזֶּה* וּמַה שֶּׁצִּוְּתָה בּוֹ הַתּוֹרָה, כִּי הֵם יְשַׁעֲרוּ* פָּעֳלָם כְּפִי הַמְכֻוָּן הַתּוֹרִיִּי*, וְאִם* הָיוּ הַמְעוֹרְרִים מִצַּד הַתְּכוּנָה בִּלְתִּי טוֹבָה. וְעַל זֶה הַמָּשָׁל אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ בְּזֹאת הַתְּכוּנָה, יֻקַּשׁ וְיִמָּצֵא בְּיֶתֶר הַתְּכוּנוֹת כֻּלָּן.
מיסודות חסרים מורכבים שלמים
וּמִזֶּה הָעִנְיָן הוּא, שֶׁכַּאֲשֶׁר נִתְחַיֵּב מֵהַיְסוֹדוֹת הַחֲסֵרִים שֶׁהֵם חֹשֶׁךְ וּתְהוֹם וְרוּחַ מֻרְכָּבִים* שְׁלֵמִים, כֵּן יִתְחַיֵּב הִמָּצֵא כְּלָל וְעֵדָה חֲשׁוּבָה מִפְּרָטִים בִּלְתִּי חֲשׁוּבִים•, וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לִזָּהֵר בִּכְבוֹד הַצִּבּוּר לְעוֹלָם.
זהירות בדרישה במעשה בראשית
וְאִם כֵּן אֵפוֹא, מַה לַּעֲשׂוֹת יְקָר וּגְדֻלָּה בִּכְלָל* מֻרְכָּב מִפְּרָטִים חֲשׁוּבִים כָּזֶה, שֶׁרָאוּי לִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר לִפְנֵיהֶם בַּתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן בְּעִנְיָן יְקַר הָעֵרֶךְ גְּדוֹל הַמַּעֲלָה כְּ"מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", שֶׁהַמְדַבֵּר בּוֹ לֹא יִמָּלֵט מֵאֶחָד מִשְּׁנַיִם: אִם שֶׁיֵּדַע בּוֹ*, וְאִם שֶׁלֹּא יֵדַע בּוֹ. אִם יֵדַע בּוֹ, הִנֵּה הוּא עוֹבֵר עַל מַה שֶּׁהִזְהִירוּנוּ (חגיגה יא ב): "אֵין דּוֹרְשִׁין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם", וְאִם אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ בּוֹ, הוּא עוֹשֶׂה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁקֶר וּמֵקֵל* בִּכְבוֹד הַצִּבּוּר, וּמוֹרֶה בְּנַפְשׁוֹ רוּם לְבָבוֹ, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁזֶּה מְסֹבָב מִמִּדַּת הַגַּאֲוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהילים קלא א): "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" – הוֹרָה כִּי רוּם הַלֵּב יָבִיא הָאָדָם לְדַבֵּר בְּמַה שֶּׁהוּא נִשְׁגָּב וְנֶעֱלָם מִמֶּנּוּ. וַאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ זֹאת הַתְּכוּנָה הָרָעָה הוּא שָׁפֵל מֵעֶרְכּוֹ, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (עירובין נד א): "וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ", וְאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז יח): "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן*".
גאווה גורמת גם לכניעה
וְהִתְחַיְּבָה הַכְּנִיעָה* בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה לִשְׁתֵּי סִבּוֹת – הָאַחַת: מִפְּנֵי שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְאַחַר* שֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְרוֹמֵם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ רָאוּי שֶׁתֻּכְנַע וְתֻשְׁפַּל מַדְרֵגָתוֹ. וְהַשֵּׁנִית: כִּי טֶבַע הַיְצִירָה חַיָּב לִהְיוֹת כָּל דָּבָר מִתְקַיֵּם וְנִשְׁמָר בִּמְקוֹם הַנָּחָתוֹ הַטִּבְעִי וְשֶׁיִּפָּסֵד כְּשֶׁיִּהְיֶה בְּזוּלַת מְקוֹמוֹ*, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה לַאֲוִיר אִם יֻנַּח* לְמַטָּה מֵהַמַּיִם, אוֹ לָאָרֶץ אִם תֻּכְרַח לִהְיוֹת לְמַעְלָה מֵהָאֲוִיר. וְעוֹד, כִּי טֶבַע הַיְצִירָה חַיָּב לִהְיוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְעֻתָּדִים לְקַבֵּל הַשִּׁפְלוּת, וְלִהְיוֹת הַתַּחְתּוֹנִים מְעֻתָּדִים לְהִתְרוֹמֵם, וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ (אבות פ"א מי"ג): "נְגַד שְׁמָה אֲבַד שְׁמֵיהּ*", כִּי טֶבַע הַמְּצִיאוּת כֵּן חַיָּב.
פעולת הטבע לרומם היסודות השפלים ולהשפיל הרמים
וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּאָמְרוֹ (בראשית ב ו): "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה", כִּי הַשֶּׁמֶשׁ פּוֹעֵל וְעוֹבֵר* בַּיְסוֹדוֹת כֻּלָּם עַד מֶרְכַּז הָאָרֶץ, וּבְסִבַּת תְּנוּעָתוֹ מַעֲלֶה אֵדִים מִשְּׁנֵי הַיְסוֹדוֹת* הַתַּחְתּוֹנִים, עַד שֶׁיָּשִׁיבוּ לְעַצְמָם* הַיְסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם הָ"אֵשׁ" וְהָ"אֲוִיר", כִּי בָּ"אֲוִיר" הִנֵּה זֶה מְבֹאָר שֶׁיְּקַבֵּל צוּרַת הַמַּיִם וְיָשׁוּב מָטָר נִתָּךְ אַרְצָה, וְאָמְנָם, בִּיסוֹד הָ"אֵשׁ*" גַּם כֵּן אֶפְשָׁר בְּטֶבַע הַבְּרִיאָה שֶׁיִּקְרֶה זֶה, אֶלָּא שֶׁה' יִתְבָּרַךְ לְמַעַן רַחֲמָיו הוֹצִיא זֶה הָאֶפְשָׁרוּת מִכְּלַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי*, כַּאֲשֶׁר גָּזַר שֶׁיִּקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְשֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּנְהָג הַטִּבְעִי יִתְחַיֵּב בְּהֶפֶךְ.
___________________________________
עִם הֱיוֹת – למרות. מִצַּד עַצְמוֹ – כשהיא לבדה. בִּכְלָל אֶחָד – בתוך ציבור מסוים. מֵאֲשֶׁר יִכְבַּד וכו' – חסרונם שיש להם רצון נקמה מופרז. בַּפֹּעַל הַזֶּה – מעשה הנקמה. הֵם יְשַׁעֲרוּ – כלל הציבור ינקום בצורה מבוקרת. הַמְכֻוָּן הַתּוֹרִיִּי – רצון התורה. וְאִם – גם אם. מֻרְכָּבִים – מהיסודות החסרים נוצרו מורכבים שלמים. בִּכְלָל – כוונת הר"ן לציבור שהוא דורש בפניהם. שֶׁיֵּדַע בּוֹ – שהוא מבין את מעשה בראשית. מֵקֵל – מזלזל. לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן – לשבר, קדמה הגאווה. הַכְּנִיעָה – השפלת ה' את המתגאה. וְאַחַר – ומכיוון. בְּזוּלַת מְקוֹמוֹ – במקום אחר (ממקומו הטבעי). אִם יֻנַּח וכו' – האוויר שב ומבעבע למקומו למעלה. נְגַד שְׁמָה אֲבַד שְׁמֵיהּ – המגדל את שמו (שיכבדוהו), מאבד את שמו. פּוֹעֵל וְעוֹבֵר – משפיע. שְּׁנֵי הַיְסוֹדוֹת – המים והעפר. שֶׁיָּשִׁיבוּ לְעַצְמָם – ישתנו למים (עננים המורידים גשם). בִּיסוֹד הָ"אֵשׁ" וכו' – היתה אפשרות שהמים יתאדו ויספגו ביסוד אש, אך התוצאה היתה גשם רותח ולכן ה' מנע בחוקי הטבע אפשרות זו. הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי – טבע המים להתפשט.
ביאורים
הר"ן לימד אותנו שכאשר חומר מורכב מיסודות שונים הוא יהיה בעל תכונות שונות מהיסודות עצמם. הסיבה לכך היא שכל יסוד משלים את חברו וביחד הם יוצרים חומר בעל תכונות חדשות. כלל זה תקף במיוחד לגבי ציבור שככלל מורכב ממגוון של אנשים. ידוע הרמז מגורי האר"י שהמילה 'ציבור' היא ראשי תיבות: צ דיקים ב ינונים ור שעים. לעולם ציבור הוא חשוב ומרומם וצריך להתייחס ולדבר אליו בכבוד.
דברים אלו הם הקדמה לנושא העיקרי עליו רצה הר"ן לדבר, והוא ' מעשה בראשית'. אך לאור דבריו הקודמים, המחייבים לדבר אל הציבור בכבוד, הוא נקלע לדילמה. מחד, אם הוא יודע מה מהותו של 'מעשה בראשית', הרי שאסור לו לדבר בציבור על נושא עדין זה, שעלול להיות מובן בצורה לא נכונה ולגרום להרס וחורבן רוחני. מאידך, אם אינו יודע מהו מעשה בראשית והוא מדבר לפני ציבור על כך, הוא מזלזל בציבור וחושבם לפתיים המאמינים לאמירותיו חסרות התוכן.
נוסף לכך, אם ידבר על נושא שאינו מבין בו הוא לוקה במידת הגאווה המקולקלת. אדם שמתגאה על הציבור סופו להיות מושפל משתי סיבות:
א. עונש – מידתו של הקב"ה היא להעניש מידה כנגד מידה.
ב. חוקי טבע – 1. כל בריאה בעולם נבראה עם תכונות מסוימות. כאשר אנו שמים חומר במקום שאינו טבעי עבורו, הוא שואף לחזור למקום הטבעי שלו. למשל, לפי חוקי הטבע המים תמיד שואפים להגיע למקום הנמוך ביותר. ולכן, אף אם נשים את המים במקום גבוה הם תמיד יחפשו את הדרך לזרום למטה. חוק טבע זה נכון גם במערכות יחסים בין בני האדם. כאשר האדם יוצא ממקומו הטבעי, הוא לא יישאר שם זמן רב מכיוון שהמציאות תחייב אותו לשוב למקום הטבעי. לאור חוק זה, גם אדם שמשפיל עצמו יתר על המידה, יחזור בסופו של דבר למקום הראוי לו.
2. חוק טבע נוסף הוא שכל דבר עליון נמשך כלפי מטה בסופו של דבר. שני היסודות העליונים, האוויר והאש, צריכים לשוב כלפי מטה. באוויר אנו רואים זאת על ידי ירידת הגשמים, ואילו באש איננו רואים זאת, שאם כן היה נחרב העולם. ולכן דווקא הגאוותן, שמתייחס לעצמו בעליונות, צריך להיות מושפל מטה.
הרחבות
•האם עשרה רשעים נחשבים למניין?
כֵּן יִתְחַיֵּב הִמָּצֵא כְּלָל וְעֵדָה חֲשׁוּבָה מִפְּרָטִים בִּלְתִּי חֲשׁוּבִים. ביטוי מעשי לחשיבותו של ציבור המורכב מפרטים חסרים, ניתן למצוא בדיון ההלכתי 'האם מותר לצרף אנשים שאינם שומרים תורה למניין'?
המשנה אומרת: "אין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה... פחות מעשרה". הגמרא לומדת כי המקור לכך שישנה קדושה בעשרה יהודים, נלמד מפסוק הנאמר בחטא המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" [במדבר יד, כז]. משה שלח שנים עשר מרגלים, אך יהושע וכלב לא חטאו. א"כ 'העדה הרעה' הם עשרת המרגלים שחטאו [מגילה כג:].
המרגלים הרשעים כפרו בהבטחת ה' להכניס את עם ישראל לארץ והמרידו את עם ישראל, ובכל זאת נקראו "עדה". מכאן לומד הרב משה פיינשטיין שניתן לצרף מחללי שבת למניין: "יש למילף (ללמוד) ממילא שסגי (שְדַי) באיכות כזה כהמרגלים שאף שהיו כופרים וגריעי (גרועים) ממחללי שבתות. אם הם עשרה... יכולים לומר קדיש וקדושה" [אגרות משה אורח חיים ב, יט]. (דברי הרב פיינשטיין הובאו באופן חלקי ובהמשך תשובתו סִיֵּג מעט את דבריו, לכן אין לפסוק הלכה למעשה מבלי לעיין בדבריו).
שאלות לדיון
"שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה" – האם זו לא הנהגה קטנונית?
האם מטרת התחתונים היא להגיע למדגרת העליונים, או שמטרתם היא רק להתרומם לכיוונם ?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
