ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְהִנֵּה עַתָּה נִשְׁאַר הָעוֹלָם אַחֲרֵי זֶה* כֻּלּוֹ עַל טִבְעוֹ וְעִנְיָנוֹ, לֹא נִתְחַדֵּשׁ בּוֹ דָּבָר, אֲבָל נִקְבַּע עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי הַפָּשׁוּט. וּמִפְּנֵי זֶה תִּמְצָא בְּ"מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית*" כֻּלּוֹ שֵׁם "אֱלֹהִים" לְבַד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ הַכֹּחוֹת אוֹ מוֹצִיא אוֹתָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל בְּמַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיק* בּוֹ הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי, כִּי "אֱלֹהִים" פֵּרוּשׁוֹ: בַּעַל הַכֹּחוֹת. וְתִמְצָא כָּל זְמַן הֱיוֹת הָאָדָם* בְּגַן עֵדֶן צֵרוּף הַשֵּׁם הַמְיֻחָד* עִם שֵׁם "אֱלֹהִים", כִּי בָּעֵת הַהִיא רֹב הָעִנְיָן הָיָה עַל טִבְעוֹ* וּמַתְכֻּנְתּוֹ, וְאָמְנָם, הָיָה צָרִיךְ* לְאֵיזֶה כֹּחַ יוֹתֵר מִן הָעִנְיָן הַטִּבְעִי, וְהוּא: שֶׁיִּתְקַיֵּם הָאָדָם לָעַד בְּחֵפֶץ אֱלֹהִים מִצַּד הִדָּבֵק הַנֶּפֶשׁ בַּה' יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁגֹּרַשׁ הָאָדָם מִגַּן עֵדֶן וְהָיוּ חַיָּיו כְּפִי מִזְגּוֹ וְטִבְעוֹ, לֹא זוּלָתָם*, מֵאֲשֶׁר לֹא נִתְחַדֵּשׁ שׁוּם כֹּחַ עַל הָעִנְיָן הַטִּבְעִי, לֹא הֻזְכַּר אַחַר כָּךְ כִּי אִם "ה'", אֲשֶׁר הוּא שֵׁם הָעֶצֶם, כִּי כֹּחוֹת הַבְּרִיאָה בָּעֵת הַהִיא נָחוּ וְשָׁקְטוּ.
התורה פותחת בכך מפני שזהו יסוד התורה
וְהִנֵּה הִנִּיחַ נוֹתֵן הַתּוֹרָה יִתְבָּרַךְ זֶה הַסִּפּוּר כֻּלּוֹ בִּתְחִלַּת תּוֹרָתוֹ, כִּי כַּאֲשֶׁר* בּוֹנֶה הַבִּנְיָן יִצְטָרֵךְ לִבְנוֹת תְּחִלָּה הַיְסוֹד אֲשֶׁר עָלָיו יִוָּסֵד, כֵּן בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה הוּנַח הַיְסוֹד אֲשֶׁר נִבְנְתָה עָלָיו הַתּוֹרָה, וְהוּא: שֶׁאֵין עִנְיְנֵי הָעוֹלָם עַל צַד הַחִיּוּב*, אֲבָל* עַל צַד הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט, וְכִי הוּא* בִּכְלָלוֹ בְּיַד ה' יִתְבָּרַךְ כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וְלָזֶה, עִם הֱיוֹת* שֶׁלֹּא בָּאוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְווֹת יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא לְסִבּוֹת נִזְכָּרִים, הִנִּיחַ זֶה* עַל צַד הַסִּפּוּר*•, וְהוּא: שֶׁכְּבָר בֵּאֵר לָנוּ עִנְיַן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵין קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ מִצַּד קִיּוּם הַגּוּף עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב* שֶׁכַּאֲשֶׁר יֻפְסַד הַגּוּף תִּפָּסֵד הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלּוּ הָיָה כֵּן, הָיָה מִתְחַיֵּב שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּתְחַזֵּק הַגּוּף וּמִזְגּוֹ וְכֹחוֹתָיו – שֶׁיִּמָּשֵׁךְ הַחִבּוּר אֲשֶׁר בֵּין הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וְנִרְאֶה הָעִנְיָן בְּהֶפֶךְ, כִּי הִנֵּה פְּרִי עֵץ הַדַּעַת הָיָה מִשְׁפָּטוֹ לְהַבְרִיא הַגּוּף וְכֹחוֹתָיו כַּאֲשֶׁר שָׁפְטָה הָאִשָּׁה, וְהָיָה מִשְׁפָּטָהּ צוֹדֵק, וְעִם כָּל זֶה, מִצַּד שֶׁהִבְרִיא הַגּוּף, הִשְׁחִית הִמָּשֵׁךְ קֶשֶׁר הַנֶּפֶשׁ בַּגּוּף.
ייעודי התורה בעניינים גופניים
הִנֵּה נִגְלָה אִם כֵּן, שֶׁהַגּוּף וְכֹחוֹתָיו אֵינָם נוֹתְנִים קִיּוּם וְהַעֲמָדָה לַנֶּפֶשׁ, אֲבָל מַחְשִׁיכִים כֹּחוֹתֶיהָ, עַד שֶׁרָאוּי, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֻפְסַד הַמּוֹנֵעַ, תִּהְיֶה אָז הַנֶּפֶשׁ יוֹתֵר שְׁלֵמָה. וְכָל יִעוּדֵי הַתּוֹרָה שֶׁבָּאוּ בְּעִנְיָנִים גּוּפָנִיִּים* – עַל זֶה הַצַּד*, שֶׁאִם יֵרָאֶה לַחוּשׁ שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם דְּבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהוּא עוֹמֵד בְּעִנְיָן* מוֹנֵעַ אוֹתוֹ מֵהַשִּׂיגוֹ שֶׁהוּא גּוּף, אֵין סָפֵק שֶׁיִּהְיֶה מֻבְטָח לִהְיוֹת הַדְּבֵקוּת שָׁלֵם כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר כַּאֲשֶׁר יוּסַר הַמֵּצִיק הַמּוֹנֵעַ*. מְצֹרָף* עַל זֶה, שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁהָאֱמוּנוֹת* בַּזְּמַנִּים הָהֵם הָיָה עִנְיָנָם נוֹהֵג עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג מִנְהַג מִשְׁפַּט הָאֱמוּנוֹת אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בְּתוֹכָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁהָיוּ כֻּלָּן מַבְטִיחוֹת עַל הַגְּמוּל הֶעָתִיד לַנֶּפֶשׁ אַחֲרֵי הַפְּרֵדָה מֵהַגּוּף, וְהָיוּ מַרְחִיקִים עֵדֵיהֶם*, כִּי מִצַּד שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹחֲלִים הָאֱמֶת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לָתֵת אוֹת קָרוֹב וּמוּחָשׁ, וּכְשֶׁבָּאָה תּוֹרָתֵנוּ בֵּין אוֹתָן הָאֱמוּנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּבְדְּלָה מֵהֶן בְּמַעֲלָה, כֵּן הֻבְדְּלוּ יִעוּדֶיהָ, כְּלוֹמַר: שֶׁאִמְּתָה אוֹתָם, מַה שֶּׁלֹּא הָיוּ הֵם יְכוֹלִים לְאַמֵּת.
וּכְמוֹ שֶׁהָיָה יְסוֹד הַתּוֹרָה עִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁעַל יָדוֹ נִרְאָה שֶׁהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָּבֵק בָּנוּ, מַה שֶּׁלֹּא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲשׂוֹת, אֲבָל נִלְאוּ בְּרֹב עֲצָתָם, כֵּן הִמְשִׁיכָה יִעוּדֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁיֵּרָאֶה עַיִן בְּעַיִן, שֶׁהָעִנְיָן הַהוּא לֹא תוּכַל תּוֹרָה אַחֶרֶת לְיַעֵד, וְלוּ הִבְטִיחָה עַל גְּמוּל הַנֶּפֶשׁ אַחֲרֵי הַמָּוֶת, נִרְאֲתָה הִיא וְיֶתֶר הַתּוֹרוֹת שָׁווֹת, וְלֹא תִוָּדַע אֵלֶיהָ בְּעִנְיַן יִעוּדֶיהָ מַעֲלָה עֲלֵיהֶן, כִּי אַחֲרֵי הֱיוֹת כֻּלָּן מַבְטִיחוֹת עַל דָּבָר בִּלְתִּי מוּחָשׁ, הָיְתָה כָּל אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְחַזֵּק וְלוֹמַר שֶׁהָאֱמֶת אִתָּהּ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר (דברים ד ו-ח): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וגו', וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" וגו'. עדיפות ייעודי התורה על ייעודי דתות אחרות
___________________________________
אַחֲרֵי זֶה – שנענש וגורש האדם מגן עדן. בְּ"מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" – בפרשיית ששת ימי הבריאה. בְּמַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיק – שם אלוהים נזכר כאשר מדובר בבריאה חדשה, שאינה יכולה להתפתח מאליה בדרך הטבע. כָּל זְמַן הֱיוֹת הָאָדָם וכו' – מסוף "מעשה בראשית" עד שגורש מגן עדן. הַשֵּׁם הַמְיֻחָד – שם הוי"ה. טִבְעוֹ – ללא צורך בבריאה מחודשת, ולכן מופיע שם הוי"ה. אָמְנָם, הָיָה צָרִיךְ – ולכן מופיע שם אלוהים. לֹא זוּלָתָם – בלבד. כַּאֲשֶׁר – כמו. עַל צַד הַחִיּוּב וכו' – לא מוכרח שיהיה עולם, העולם קיים רק מצד רצונו של ה'. אֲבָל – אלא. הוּא – העולם. וְלָזֶה, עִם הֱיוֹת – ולכן למרות. הִנִּיחַ זֶה – רמז ליעודי העולם הבא. צַד הַסִּפּוּר – בדרך הסיפור על האדם בגן עדן. שֶׁיִּתְחַיֵּב – מוכרח להיות. שֶׁבָּאוּ בְּעִנְיָנִים גּוּפָנִיִּים – התורה מבטיחה שכר גשמי, כגון: גשם ובריאות. עַל זֶה הַצַּד – מהשכר הגשמי ניתן להסיק את יעודי העולם הבא. וְהוּא עוֹמֵד בְּעִנְיָן – והוא נמצא במצב. יוּסַר הַמֵּצִיק הַמּוֹנֵעַ – שהנפש מתנתקת מהגוף. מְצֹרָף – טעם נוסף. הָאֱמוּנוֹת – של הדתות הזרות. מַרְחִיקִים עֵדֵיהֶם – הבטחה לעתיד רחוק ולכן לא ניתן לבחון את נכונותה.
ביאורים
בפרקים הראשונים של התורה אנו מוצאים תופעה מעניינת. בורא העולם נקרא בשמות שונים, פעם 'אלוהים', ופעם שם 'הויה', ולעתים שני השמות מופיעים יחד. מהו פשר ענין זה? השמות השונים של האלוה מבטאים הנהגות שונות. משמעותו של שם 'אלוהים' הוא בעל הכוחות. אל פירושו כוח. 'אלוהים' פירושו מי ששולט על הכוחות כולם. שם 'הויה' לעומת זאת הוא שמו העצמי של הקב"ה. למשל יכול האדם להיקרא 'ראובן הנגר'. ראובן זהו שמו הפרטי. נגר זהו שם המתאר את פעולותיו. כך שם 'הויה' זהו שמו של הקב"ה ואילו 'אלוהים' זהו תיאור פעולותיו. לאור הסבר זה מבאר הר"ן את חילופי השמות בתחילת התורה. בששת ימי בראשית, שבמהלכם נבראו דברים חדשים, נכתב שם 'אלוהים'. זהו השם המבטא את היותו בעל הכוחות ולכן יכול לחדש בריאה חדשה. מסוף מעשה בראשית עד גירוש האדם מגן עדן כתוב השילוב בין שם 'אלוהים' לשם 'הויה'. מחד, לא היה צריך לחדש שום דבר חדש, ולכן מספיק לכנות את הקב"ה בשמו ולא צריך תואר נוסף. מאידך, באופן טבעי היה האדם צריך למות אך בגלל שנפשו דבקה בשם יתברך התחדשה מציאות של חיי נצח, ולכן שם 'אלוהים' הופיע. לאחר שחטא האדם נזכר רק שם 'הויה' מכיוון שהאדם גורש מגן עדן וגרם לעצמו לחיות חיי טבע בעלי מוות. זוהי הסיבה מדוע לא נצרכה ההנהגה של 'אלוהים' שבורא ומחדש, מכיוון שהכל פועל לפי טבעו.
לאחר שסיים הר"ן לבאר את סדר בריאת העולם וחטא אדם הראשון, הוא מקשה מדוע בכלל התורה התחילה בסיפורים אלו ולא במצוות וחוקים? הר"ן עונה ש סיפור בריאת העולם הוא הבסיס לכל האמונה היהודית. אם נאמר שהקב"ה היה מוכרח לברוא את העולם אין מקום למערכת מוסרית. הקב"ה ברא את העולם ברצונו החופשי. ידיעה זו יוצקת תכלית ומשמעות לבריאת העולם. אין אדם חכם עושה מעשים לחינם וודאי שבורא העולם ברא את הכל לצורך מטרה שצריכה להתממש. כמו כן, אנו למדים שהעולם כולו כחומר בידיו של היוצר, הקב"ה, ואין הטבע שולט שלטון ללא מצרים.
סיפור חטא האדם הראשון מלמד אותנו שיש קיום לנפש גם ללא הגוף . שאם לא כן היה צריך להיות שככל שהגוף יתחזק יהיה קשר חזק בינו לבין הנשמה. אך בסיפור חטא אדם הראשון ראינו שלמרות שעץ הדעת חיזק את הגוף, הוא גרם להחלשת הקשר בין הגוף לנשמה ולהבאת המיתה על האנושות. מכאן שיש קיום לנפש לאחר יציאתה מן הגוף, וממילא הדבר מעיד על מציאות העולם הבא.
התורה רמזה בסיפור זה על העולם הבא. לעומת זאת פירטה בפסוקים רבים על השכר בעולם הזה. נשאלת השאלה מדוע התורה לא הזכירה בהרחבה את השכר העיקרי שהוא בעולם הבא, אלא כתבה בעיקר את השכר של העולם הזה? הר"ן מבאר שיש חידוש הרבה יותר גדול לתת שכר בעולם הזה , משתי סיבות:
א. אם בזכות הדבקות בה' אדם זוכה לשפע אלוהי בעודו כאן בעולם הזה, למרות שהוא נמצא בתוך גוף שמונע ממנו להדבק בה' בשלמות, ודאי וודאי שיזכה לשכר גדול כאשר יסתלק מן העולם ויהיה ללא הגוף המונע להידבק בה'.
ב. רק תורת ה' הבטיחה שכר גשמי לשומרי המצוות. דבר זה מעיד על אמינות התורה מכיוון שזהו דבר שניתן לראותו במוחש. זאת לעומת הדתות האחרות שהבטיחו שכר רק בעולם הבא, שזהו דבר שלא ניתן להוכיחו. דבר זה מעיד על ההבדל המהותי שקיים בין תורת ה' לבין שאר האמונות הכוזבות.
הרחבות
•הקשר בין שתי המטרות שבסיפור הבריאה
הִנִּיחַ זֶה עַל צַד הַסִּפּוּר. הר"ן מסביר שהיו שתי סיבות להבאת סיפור הבריאה בתחילת התורה: א. ללמדנו שהעולם מתנהל "על צד הרצון הפשוט". ב. על מנת שנכיר את יעודי העולם הבא. ייתכן ובין השתיים קשר מהותי היוצר למעשה תכלית אחת. שהרי מהי התועלת בידיעה שה' מנהל את העולם על פי רצונו הפשוט, אם איננו יודעים מהו רצונו. בכתבי הרמח"ל אנו מוצאים כי עיקר רצון ה' בבריאה היה לברוא את העולם הבא, שהוא זמן השכר, ולא את העולם הזה, שהוא זמן העבודה (ראה למשל דרך ה' ב, ב, א). על רקע דבריו נוכל להסיק, שאם העולם מתנהל רק על פי הרצון הפשוט של ה' – הרי חובה שנאמין ושנבטח שהעולם מתקדם כל הזמן לקראת בואו של העולם הבא. בדרך דומה קישר הסמ"ק את שני הדברים, אלא שאת דבריו כתב על יציאת מצרים: "מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'צפית לישועה?' [שבת לא.], והיכן כתיב מצוה זו?... דכתיב: 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'' [שמות כ, ב]... הכי קאמר (כך הוא אומר): 'כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם'" [מצוות עשה א]. בדבריו מבואר כי ההשלכה החשובה ביותר מכך שנכיר את יכולתו העצומה של ה' – שנדע שהוא יגאלנו.
שאלות לדיון
"כִּי "אֱלֹהִים" פֵּרוּשׁוֹ: בַּעַל הַכֹּחוֹת"- האם זו תמיד כוונתנו כאשר אנו מזכירים שם זה?
כיצד ייתכן שעניין מהותי כל כך כמו העולם הבא לא הוזכר בתורה בגלל דתות אחרות? האין זה מוזר?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
