תענית בנוסע ממקום למקום | הרב הראשי דוד לאו | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הלכה ומנהג
נושאים שונים

קטגוריה משנית

839

49 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

שאלה: מי ששרוי בתענית יחיד או בתענית ציבור, ונוסע ממקום למקום באופן שמאריך את שעות התענית, או שמקצר אותן, הואיל ובמקום שהוא מגיע אליו מתאחרת השקיעה או מקדימה מהמקום ממנו יצא, מה יהא דינו, האם יצום את מספר השעות שצריך היה לצום מלכתחילה, או שיקצר או שיאריך את משך הצום.
תשובה: אמנם שאלה זו היא למעשה בתעניות ציבור שאינן מן התורה, ולפיכך השאלה פחות קשה, כי קביעת הזמנים ועצם הצום הייתה על ידי חז"ל, ויש לברר כיצד תקנו. אבל להלכה יש לברר גם את דין יום הכיפורים, כיצד ננהג במקרה זה, כי הרי קדושת יום הכיפורים לכאורה אינה תלויה באדם, אלא במקום בו הוא נמצא, ואם במקום זה כעת הוא יום הכיפורים, חובה על האדם לשמור שם את יום הכיפורים, וכן לעניין שבת וימים טובים, ולפיכך קיימת אפשרות שלאדם אחד יהיו שני ימי שבת ויום טוב ויום הכיפורים, וייתכן גם שיהיו ימים קדושים אלו שונים באורכם, האחד ארוך יותר מכ"ד שעות והשני קצר יותר. יתרה מזו, ייתכן גם שלא יהיה לאדם כלל וכלל, לא שבת, לא יום טוב ולא יום הכיפורים, כי יכול האדם להיות ליד קו התאריך מצד זה או מצידו השני, ובאותו מקום בו הוא נמצא תהיה שבת, ובגמר היום הוא יעבור לצידו השני, אל קו התאריך שבו מתחילה שבת כעת, ואז ישבות שני ימים. ייתכן גם להיפך, אדם שנמצא ליד קו התאריך כשבמקומו כעת ערב שבת, יום חול, וכשיתקדש היום הוא עובר לצד השני שבו מתחיל כעת יום שישי, ושוב יחזור בסוף היום, ואז אין לו שבת בשבוע זה. כמו כן יכולים להיות ימי קודש ארוכים או קצרים יותר, תלוי באופן נסיעתו, אם פניו למזרחו של עולם או למערבו.
אמנם מלכתחילה יש לדון אם מותר לאדם לגרום לעצמו שלא יהיו לו שבתות וימים טובים ויום הכיפורים, כי מחד גיסא הוא לא מחלל את קדושת הימים, אבל מאידך גיסא הוא מפקיע עצמו ממצוות, וידועה הגמרא במנחות (מא,א) לעניין מצות ציצית, דמלאכה אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא (רש"י, דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל, משום כסות לילה), אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא (כגון אותן שלנו שהם עגולים ואין לה אלא שני כנפיים למטה דפטורה מציצית, הא לא מיחייבא, הן טלית דסדין וסרבלא ומאי אכפת ליה), ציצית של תכלת מה תהא עליה, אמר ליה אענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.
מעשה זה הובא בגמרא על הנידון האם ציצית היא חובת גברא או חובת הטלית, וכך שנינו שם, רבה בר הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן, חזייה דהוי מיכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטי עילוי כפילא, איפשיטא ואתי חוטא וקם להדי רישיה, אמר ליה לאו היינו "כנף" דכתב רחמנא באורייתא, אתא שדייה איכסי גלימא אחריתי, אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא, חובת טלית הוא. פירש רש"י, מי סברת חובת גברא הוא לקיים מצות ציצית באחת מהן דתיפטר בהך אחריתי, חובת טלית הוא, ואפילו יש לך עשר, טעונות ציצית, עכ"ל. ביאור הדברים, רבה בר רב נחמן פשט את הטלית שלבש, ולבש טלית אחרת שיש בה ציצית, אך לא תיקן את הטלית שפשט להטיל בה ציצית כדין, על כך אמר לו רבה בר הונא שלא די בכך, אלא אע"פ שלובש טלית שיש בה ציצית, צריך להטיל ציצית גם בשאר הטליתות, ולא רק בבגד שלובש, אלא בכל הטליתות בנות ארבע כנפות שיש לו. כמו שפירש רבנו גרשום, חובת טלית היא, ואע"ג דלא מיכסיה בה אסור להניחה בלא ציצית, עכ"ל. וכתב כן מפני שמפורש בגמרא שרבה בר רב נחמן הסיר את הטלית. נמצא א"כ שהשאלה בגמ' האם ציצית חובת גברא או חובת הטלית היא, האם צריך להטיל ציצית גם בטלית שאינו לובש או לא. מלשון רש"י משמע עוד, שאם הטלית היא חובת גברא אינו צריך להטיל ציצית אלא בבגד אחד, אף אם הוא לובש בגדים נוספים ני ארבע כנפות, ולא חילק רש"י בין לבוש בבגד או שאינו לבוש.
על זה השיבה הגמרא ממלאכה דרב קטינא, אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מחייבא. כלומר, לפי הבנת הגמרא כעת, אם טלית היא חובת גברא, זאת אומרת שחובה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כדי לקיים את המצוה, לכן הקפיד עליו המלאך מדוע אינו עושה כן, אבל אם זו חובת הבגד, כלומר האדם אינו מחויב ללבוש בגד של ארבע כנפות לקיים מצות ציצית, רק אם יש לו בגד כזה הוא צריך להטיל בו ציצית, א"כ מדוע הקפיד עליו המלאך, הרי במציאות אין לו בגד שמחויב בציצית.
מבואר א"כ שכוונת קושיית הגמרא בגדר חובת גברא וחובת טלית היא באופן אחר, כי הנידון אינו אם די בציצית אחת אע"פ שיש לו כמה בגדים, וכן הנידון אינו אם צריך להטיל ציצית בבגד אע"פ שאינו לובש אותו, אלא השאלה היא האם חובה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית או לא. על כך השיבה הגמר במילים אלו, אלא מאי חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא הוא מי חייביה רחמנא (גרסת השיטמ"ק שם, לאכסויי מי חייביה. וכן בגרסת השיטמ"ק ברש"י, נהי דחייביה רחמנא לגברא כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית למירמי ביה, לאהדורי בתר טלית ולאכסויי ביה מי חייביה, עכ"ל). דהיינו, השיבה הגמרא שהחילוקים בין חובת גברא לחובת בגד הם שגם אם זו חובת גברא אין חיוב ללבוש טלית של ארבע כנפות, וכל מצות התורה היא רק אם הוא לבוש בבגד כזה אז יצטרך להטיל בו ציצית, וההבדל בין חובת גברא לחובת טלית הוא רק לעניין אם צריך להטיל גם בטליתות שאינו לובש. לפי מסקנה זו נראה שאין מקום להבנה שמי שסבר שחובת גברא יסבור שדי בהטלת ציצית באחד מהבגדים שהוא לבוש, כי הבנה זו נבעה ממה שהבינו בקושיא שיש חובה על האדם ללבוש בגד כזה, וממילא נקט גם שדי בציצית בבגד אחד, אבל למסקנה שהכוונה היא שחובת גברא היא לחייב רק את הלובש בגד ולא את הבגד המונח בביתו, חזר הדין שחייב להטיל ציצית בכל הבגדים שהוא לובש.
הסיקה הגמרא, אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר נפשך מציצית. פירש רש"י, תחבולות תבקש לפטור עצמך מציצית, עכ"ל. ואת מי שמחפש תחבולות מענישים בעידנא דריתחא. אך נחלקו בדבר רש"י ותוס'. רש"י גרס בגמרא "אלא", ופירש התוס' שם ששוב אין מכאן הוכחה כמו מי שסבר שיש חובת גברא. אבל תוס' לא גרס "אלא" ופירש, ומ"מ אי לאו חובת גברא לא שייך למיענש עליה כיוון דלית ליה, עכ"ל. כלומר, במצוה שבגופו ניתן להבין שכוונת התורה היא לשלמות האדם בקיום המצוות, לכן צריך האדם להכניס עצמו לחיוב כדי לקיים את המצוה, אבל המצוות המוטלות על החפצא אז אם יש לו את החפץ יהיה מחויב לקיים את המצוה ולתקנו, אבל אין חיוב על האדם לקנות את החפץ ולתקנו. כך ראיתי שפירש גם השפת אמת במנחות שם שכתב, כוונתם דבמצוה שבגופו ודאי שייך למיהדר אחריו להשלים גופו בכל המצוות, אבל אי חובת טלית היא אין סברא שיהא מוטל עליו ליקח טלית כדי לקיים בהטלית מצוה, כמו דלא מצינו שיהא חייב לקנות שדה כדי להפריש תרומות ומעשרות וכדומה.
בספר מבית מדרשו של הרב (שיעורי הרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, עמ' צג) עמד על עיקר השאלה, בין לרש"י בין לתוס', שבשאר מצוות לא נאמר שיהיה מחויב להכניס את עצמו לתוך חיוב, כגון מי שבונה בית אינו מחויב לבנות גג לא משופע שראוי לעמידת האדם כדי שיתחייב במעקה, וכן בטבל אין חיוב להביאו למירוח כדי שיתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות. וכתב לחלק בין מעקה ותרומה לציצית, במעקה העיקר הוא שהגג יהיה משומר, בטבל המצוה היא שיהיה היתר לטבל, אבל ציצית היא מצוה קיומית לעצמה ומטרה לעצמה, לכן צריך האדם להכניס את עצמו לחיוב זה. הוסיף שם וכתב שלשיטת התוס' נראה לפרש שבשאלה זו, האם מצות ציצית היא רק מכשיר ותיקון לבגד להתירו, או שהיא מצוה קיומית נחלקו האמוראים בגמרא אם היא חובת טלית או חובת גברא, כי אם זו חובת גברא זו מצוה קיומית, אך אם זו חובת הטלית זהו רק תיקון והיתר לבגד. דברים אלו נראים כהשלמה לדברי השפת אמת שהבאנו.
בקרן אורה שם ראיתי שכתב שמשאלת הגמרא משמע שמי שסבר שזו חובת הטלית יש קולא שהחובה אינה על האדם אלא על הבגד, אך הסיק שנראה שאכן לא נאמרה סברא זו אלא לפי ההווה אמינא בגמרא שחובת גברא היא שצריך ללבוש בגד של ארבע כנפות, ואם כן מי שסובר שזו חובת הבגד יסבור שאין חיוב כזה. אבל למסקנת הגמרא שגם למאן דאמר טלית חובת גברא היא אין חיוב ללבוש טלית בת ארבע כנפות, שוב אין קולא למאן דאמר חובת טלית היא, אלא אדרבה הוא המחמיר, כי לשיטתו צריכים להטיל ציצית בכל הבגדים, גם אם אינו לובשם כעת. ולשתי השיטות אסור לנסות תחבולות להפטר מהמצוה. (1)
ראה עוד בחידושי מנחות המיוחסים לרשב"א (שאינם לו, יש אומרים שהם מהר"י דיטראני, מ"מ מדובר במפרש קדמון) שהאריך. גם הוא מפרש שלפי הההווה אמינא בגמרא המחלוקת היא האם חייבים לקנות טלית כדי להתחייב בציצית, ונחלקו גם האם זו חובה בבגד שלובש או גם בשאר טליתות שיש לו בבית. בפשטות הא בהא תליא, אם ציצית היא חובת הטלית, זה כמו מזוזה שחייב לקבוע בכל פתח, אע"פ שאין חיוב כלל לקנות בית, ומי שיסבור שטלית חובת גברא אזי המצוה היא ללבוש טלית עם ציצית, ותו לא. למסקנת הגמרא, לכולי עלמא אין חובה ללבוש ציצית, ונחלקו רק האם צריך להטיל ציצית גם בבגדים שאינו לובש, או דווקא בבגדים שלובש.
מעתה, בנידון דידן, מצות שבת ימים טובים ויום הכיפורים, הרי קיימת אפשרות שהאדם יפסיד את הימים הקדושים הללו, זה פשוט שאלו הן מצוות, ולא בגדר של חיובים על המקרים שבאו לו לאדם בימי חייו שבתות וימים טובים, לכן אין ספק שאדם שיעשה תחבולות שלא יהיו לו שבתות וימים טובים ייחשב בכלל אלו שבעידנא דריתחא מענישים על עשה. אבל נראה בפשטות שלא רק עונש בעידנא דריתחא, אלא אלו מצוות שמוטלות על האדם, וגם אם יחבל תחבולות להימנע מהן אין זה מוריד מגדר חובות המצוות הללו, ואדרבה, העושה תחבולות אלו, אע"פ שהועילו מעשיו, הרי מעשים אלו הם בניגוד לרצון התורה, הואיל ורצון התורה הוא שליהודי יהיו שבתות וימים טובים.
אולי אפשר להוסיף במה שכתבו המפרשים לגבי נשים שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן ובכל זאת מחויבות במצות עשה של שביתה בשבתות וימים טובים. כי גדר מצות עשה שהזמן גרמא הוא שהזמן גורם לחיוב במצוה, ולא שיש על האדם מצוה, שמועד קיומה הוא זמן מסוים. אם כך נגדיר שמצות שופר או לולב או מצה, הזמן הוא הגורם למצוה, כלומר שכאשר חיים ונמצאים באותו הזמן, הרי הזמן הזה מחייב את האדם במצוות הללו, ובהן אכן נשים פטורות. אבל יש מצוות שמוטלות על גופו של האדם, אלא שהזמן לעשותן הוא זמן מסוים, ולא בכל עת ובכל שעה. כך גם אפשר לומר מצות שביתת השבת וימים טובים, ולכן חיוב שביתה בשבת ויום טוב אינו חיוב שחל בשבת עצמה, אלא החיוב נמצא תמיד, גם בימי החול, לשבות בשבת, לפיכך, העושה תחבולה כדי שלא תהיה לו שבת ויום טוב, הוא מחבל תחבולה להפטר ממצוה שכבר התחיב בה, וזה גרע ממצוות עשה שמענישים את המתחמק מהן, ששם התחבולה היא לא להתחייב במצוה כלל, ואילו כאן התחבולה היא להפטר ממצוה שכבר מחויב בה.
על פי זה נראה עוד שאכן יש חילוק בין מצות שביתה לקיום כל מצוות היום. כי אם למשל יצא לאדם לעבור ממקום למקום בראש השנה, וכעת יש לו שני ימי ראש השנה, יצטרך לשבות שני ימים ולהימנע ממלאכה האסורה ביום טוב מדין תורה, אבל לא יחזור ויתקע בשופר, הואיל וכבר תקע, וכן אם לא תקע ביום הראשון במקומו הראשון, חייב לתקוע כעת ביום השני במקום השני. כן גם לעניין לולב, מדין תורה החיוב בגבולים הוא ביום הראשון של סוכות בלבד, שאם כבר נטל לולב במקום הראשון שהיה, לא יצטרך לחזור וליטלו במקום השני מדין תורה, אלא מדרבנן בלבד כשאר ימי חול המועד. וכן אם לא נטל את הלולב ביום הראשון במקום הראשון בו היה, חייב ליטול עכשיו, ביום השני, במקום השני, כדי לקיים את מצות התורה. ביאור הדבר, על האדם לתקוע בשופר בראש השנה פעם אחת תשעה קולות, וליטול לולב פעם אחת בלבד, ובמה שתקע ונטל ביום הראשון יצא ידי חובתו, והיום השני במקום השני אינו מחייבו במצוות היום שכבר קיים, אבל לשבות יצטרך הואיל והחיוב הוא בכל רגע ורגע, לא רק פעם אחת. כן אפשר לומר גם לגבי קידוש בשבת, אם כבר קידש בשבת הראשונה יצא ידי חובת מצות זכור את יום השבת לקדשו, אבל אם לא תקע בשופר או לא נטל לולב ולא קידש ביום הראשון, מחויב לקיים מצוות אלו ביום השני. כך גם במצות אכילת כזית מצב בליל פסח ויתר מצוות הלילה מן התורה ומדרבנן, וכן מצות ישיבת סוכה בלילה הראשון של חג. אמנם קצת יש להסתפק לעניין קידוש, כי אם זו רק מצות גברא לזכור את יום השבת בפיו (כפשט פירוש רש"י פרשת יתרו), אכן דומה הקידוש ליתר המצוות שציינתי. אבל לפי פירוש הרמב"ן שם שהוא גדר קידוש הזמן, שיש לקדש את הזמן של השבת, ייתכן שחל גם על היום השני חיוב לקדשו. (לגבי מצות שביתה ביום הכיפורים, בפשטות הואיל וזו מצוה המתחייבת בכל רגע ורגע, א"כ חייב לשמור יום הכיפורים בשני הימי, ראה להלן בשם האדמו"ר בעל אמרי אמת).
דרך אגב, לפי החילוק האמור לעניין מצות עשה שהזמן גרמא מיושבת קושיית התוס' המפורסמת בקידושין (כט,א) מדוע צריכים פסוק של "אותו" ולא אותה, לפטור אם ממילה בנה, הרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא, כי חיובה הוא ביום השמיני דווקא, וביום ולא בלילה. ראה שם בתוס' ובמפרשים שהאריכו. לפי מה שכתבנו פשוט, כי וכי היום השמיני הוא יום המחייב את מצות המילה, הרי פשוט שהאדם הוא המחויב במצות מילה, וזמן עשיית המצוה וקיומה הוא ביום השמיני, וביום דווקא ולא בלילה, וממילא מילה אינה מצות עשה שתלויה בזמן שנשים פטורות ממנה.
לפי הקדמה זו נראה שלא די בכך שהעושה תחבולות כדי שלא יהיה לו שבת, יום טוב או יום הכיפורים נחשב כמי שפוטר עצמו ממצוה שכבר התחיב בה, אלא אפילו הנוסע ממקום למקום ואותם ימים קדושים מתקצרים אצלו ואינם יממה שלמה, נחשב גם הוא כמחבל תחבולות להפטר ממצוה, משום שהואיל והתורה ציוותה ששבת ויום טוב יהיו יממה שלמה מערב עד ערב, כל הגורם לקיצור הזמן הוא מגרע מהמצוה שכבר אינה שלמה. ואע"פ שלפי המצב שנתהווה אינו יכול לקיים מצות שבת ויום טוב יממה שלמה, מ"מ להביא למצב כזה זו תחבולה להחסיר ממצוה שכבר נתחייב בה.
עוד נראה להוסיף בגדר החיוב לראות שתהיה שבת מדברי היראים (סי' תיא) שכתב, כאשר הזהיר הקדוש ברוך הוא לתת מורא מי שהזהיר על השבת, כך ציוה לתת שמירת שבת על לבו, דכתב בפרשת כי תישא "ושמרתם את השבת כי קדש היא", וכתיב בדברות אחרונות "שמור את יום השבת לקדשו", ושמירה היא בלב דכתיב "ואביו שמר את הדבר", וכתיב "כי נעים כי תשמרם בבטנך". ואע"פ שפירשנו שמירת לב, למדנו גם מזה המקרא שציוה יוצרנו שישמור מלעשות מלאכה בשבת, עכ"ל. (2) נמצא ששיטת היראים היא שיש מצות מורא שבת ויש מצות שמירת שבת, ושתיהן מצוות שבלב, מ"מ אפשר שחיוב שמירה יש בו גם כדי להזהיר שאכן תהיה לו שבת ולא שימצא תחבולות שלא תהא לו שבת, ואולי גם מצות מורא שבת שייכת לזה. (3)
עצם המציאות שיכול אדם להגיע למצב שאין לו שבת או יום טוב או יום הכיפורים מצאנו בחז"ל לעניין פורים דפרזים ופורים דמוקפים, כלומר שהפרוז מחויב בקריאת המגילה ביום י"ד באדר, והמוקף חייב ביום ט"ו באדר. בחידושי הרשב"א (מגילה יט,א) כתב, ולעניין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בליל י"ד וקרא עימהם אם חזר למקומו בליל ט"ו כתבו בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך שכבר נפטר, אבל בירושלמי מצאתי שהוא חייב, דגרסינן התם ר' בון בר חייא בעי בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן, בן כרך שעקר דירתו ליל י"ד נפטר מכאן ומכאן, אלמא אפילו בן עיר שהיה פרוז בכל עת וקרא במקומו, ואחר כך נמלך ועקר דירתו בליל ט"ו והלך לכרך הרי הוא צריך לחזור ולקרות שנית עימהם, וכל שכן בן כרך שהלך לעיר, שלא נעשה פרוז אלא ליומו. כשהוא חוזר בליל ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם שנייה עימהם, עכ"ל.
הריטב"א שם כתב, ובן כרך שהלך שם ונתעכב שם עד בקר י"ד שקורא עימהם, אם חזר למקומו ליל ט"ו חוזר וקורא עמהם, שאע"פ שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך שם הרי חזר ונתחייב עם בני הכרך, וגדולה מזו אמרו בירושלמי דבן עיר שעקר דירתו לכרך ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן, וכל שכן זה, שעיקר דירתו היה בכרך ולא היה בעיר אלא גר ופרזי בן יומו, וזה ברור ושלא כדברי התוס'. ויש קצת סעד לזה בגמרא דילן מהא דאמרינן בסמוך דבן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עימהם, וההיא ודאי לא נצרכה אלא לבן כפר שהקדים ליום הכניסה ונפטר, ואפ"ה כיוון שבא לעיר אחר כך שהוא מקום חיובו מן הדין חוזר וקורא עימהם, ולא אמרינן כבר נפטר ביום הכניסה. הכי נמי אע"פ שנתחייב בעיר לפי שהיה פרוז בן יומו כיוון דחזר לכרך שהוא עיקר מקומו וחיובו, חוזר וקורא עימהם, עכ"ל.
המאירי שם כתב, ובן כרך שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא עימהם, ואחר כך חוזר למקומו חוזר וקורא במקומו שאף הוא חוזר לדין מוקף, וכן כתבוה חכמי הדורות בשם תלמוד המערב לפי מה שהם מפרשים בה, אלא שאין בה הכרח, עכ"ל.
הפוסקים האחרונים האריכו בסוגיה, ועמדו על כך שהרמב"ם לא התייחס להלכות אלו, ומוכח שגם הרא"ש לא סבר כן (ראה ביאורי הגר"א או"ח סי' תרפח ס"ה, חזון איש או"ח סי' קנב ס"ק ג. כן ראה במחזיק ברכה או"ח שם ס"ק ג שהביא מהרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא שפסק כראשונים אלו בשם הירושלמי, ושזו גם שיטת הרמב"ן במלחמות שם. ראה ערך השולחן או"ח שם ס"ק ה וכף החיים שם ס"ק כט). לסוגיתנו נראה שכל הנידון הוא על מי שקרא בי"ד כפי חיובו, האם הוא חוזר לקרוא בט"ו כאשר נעשה אחר כך בן כרך, אבל לא העלו הפוסקים מציאות של מי שקרא בט"ו ועתה יחזור ויקרא בי"ד. אבל לפי המציאות שקיימת בתקופתנו הרי גם זה ייתכן, כי אפשר שאדם היה במקום שכבר התחיל יום ט"ו אחרי קו התאריך, ונתחייב שם וקרא שם, ואחר כך הוא נוסע במהירות הבזק למקום שעדיין הוא י"ד ואף יגיע לשם לפני עלות השחר, שהוא הזמן הקובע את החיוב, ואז תתכן מציאות הפוכה של מי שקרא בט"ו בכרך שיחזור ויתחייב בעיר בי"ד. אכן ביסוד הדין יש לחלק על פי המבואר בפוסקים בשם הירושלמי שהזמן העיקרי הוא יום י"ד, וגם לבני הכרכים יש אפשרות לצאת ידי חובה ביום י"ד (ירושלמי שקלים פ"א ה"א וכן במגילה פ"ב ה"ג, ראה בנועם ירושלמי פ"ק דמגילה). מ"מ נמצאת כאן מציאות הפוכה של קריאה בט"ו ואחר כך בי"ד, וצ"ע להלכה.
מ"מ מצאנו נידון בש"ס הדומה קצת לנידון שלנו, לגבי ההולך ממקום למקום או שמתחייב שתי פעמים במצוה, או שנפטר לגמרי מלקיים מצוה. אלא שבאמת לעניין מגילה, אע"פ שהמקום גורם, כלומר האדם הנמצא בעיר צריך לקרוא בי"ד והנמצא בכרך צריך לקרוא בט"ו, מ"מ הדין גורם שעל ידי המקום נעשה חלות דין על האדם, אם שמו פרוז או מוקף, ולאחר מכן לא אכפת לנו היכן הוא קורא, האם בעיר או בכרך, לפיכך ננקוט שייתכן שחלים עליו שני השמות, וייתכן שלא יחול עליו אף אחד מהשמות. נמצא שגדר קריאת המגילה אינו כשאר מצוות, שהאדם מתחייב במצוה ותו לא. אלא כאן חל עליו שם כלשהו וממילא הוא מתחייב במצוה, ואילו בנידון דידן, שהוא כשאר המצוות שאדם חייב לקיימן, עדיין לא מצאנו גדר כזה שיתחייב שתי פעמים או יפטר לגמרי.
אגב עיון בסוגיה זו עלה בדעתי לבאר את תקנת חז"ל על שני ימים טובים של גלויות שהוא משום ספיקא דיומא בכל המקומות ששלוחי בית דין לא יספיקו להגיע ולהודיע על קידוש החודש, שבזמנינו כבר אין ספק בעצם זמני המועדים, אך משום מנהג אבותינו בידינו נוהג יום טוב שני בכל הגלויות. (4) אמנם ייתכן לומר טעם נוסף בגדר תקנה זו, שבאמת כל שבת ויום טוב נמשך בכל העולם כולו משך זמן שני ימים, ולדעתו של החזון איש (בגדר קו התאריך, קונטרס י"ח שעות) כל יום שבת מתחיל בעולם שש שעות לפני שהוא מתחיל באץ ישראל, ונגמר שמונה עשרה שעות אחרי צאת השבת בישראל, וא"כ השבת היא בעצם שני ימים, לכן אע"פ שלא ראוי חז"ל לנכון לתקן שני ימים בכל שבת ושבת, שישמרו בגלויות שתי שבתות בשבוע, מ"מ אמרו כן על ימים טובים. בפשטות אין לתקן זאת בשבת מפני שאין חשש ספיקא דיומא, אבל אין בטעם זה סיבה מספקת לתקן כן, אבל בימים טובים ששייך טעם ספיקא דיומא, יש טעם נוסף שהואיל וכל העולם במציאות היום טוב הוא שני ימים.
בחפשי בספרים מצאתי שקדמוני חכמים בסברא זו, בתורה שלמה (פרשת בא, כרך יג, בקונטרס סוד העיבור, פרק יא עמ' קלג-ד) כתב כן מדעתו, והוסיף שמצא שכיוון לדברי רבי משה חפץ (מגדולי חכמי איטליה, בספרו מלאכת מחשבת על התורה, פרשת אמור) שכתב, "אשר תקראו אותם", רצה הקדוש ברוך הוא שהחג יהיה ביום שירצו ישראל ולא יצווה להם סדר נכון לפי שישתנה סדר היום כהשתנות מושב הארצות והשבת בכל העולם כולו משך שני ימים מ"ח שעות כידוע, ואמרתי בחפזי שזהו טעם לשני ימים טובים של גלויות ולא דבר ריק הוא, עכ"ל.
מ"מ בנידון שלפנינו, העולה מהאמור שבודאי איסור גמור הוא לעשות תחבולה שלא יהיו לאדם שבתות וימים טובים, אבל אם עבר ועשה, מה שעה עשוי, ואין זה רק גורם לביטול עשה אלא ביטול עשה ממש, כי מצות השבת אינה חלה רק בזמן השבת עצמה, אלא המצוה היא בכל ימות החול, לראות שתהיה לו שבת, וזה נכלל במצות "זכור את יום השבת לקדשו". אע"פ שבפשטות זו מצות עשה של קידוש, אבל יש בה גם מצוה כללית תמידית שתהיה לו שבת. כפי שהביא הרמב"ן (שמות כ-ח) מדרשי חז"ל כן וכתב, ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחה ולא יתחלף לנו בשאר הימים, עכ"ל. בודאי שזה כולל שלא יעשה איזו תחבולה שלא תהיה לו שבת כלל.
כמו כן גבי מועדות, הרי ישנה מצוה של קידוש החדש, והרשב"א והריטב"א (בבא בתרא קכא,א) הביאו בשם רבנו חננאל שבכלל מצות קידוש החדש ישנה מצוה לקדש את המועדות. וכן הזכיר הרמב"ם בדבריו בספר המצוות (עשה קנג) על מצות קידוש החדש. כן סיכם גם הרא"צ פרומר הי"ד (ספר שיח השדה, שער ברכת ה' סי' כט, דף כט,א). מבואר שבכלל מצות קידוש החדש ישנה מצוה מיוחדת לראות שיהיו מועדים בישראל, ואין זו מצוה לכלל ישראל בדווקא, אלא מצוה על כל אחד ואחד שיהיו לו חגים ומועדים. לכן ברור שהעושה תחבולה שלא יהיו לו מועדים מבטל מצות עשה, ולא רק גורם שלא יקיים מצוה.
כל דברינו עד עתה הם על הנוסע ממקום למקום ועל ידי כך אין לו שבת ויום טוב, השאלה היא מה הגדר בנוסע ממקום למקום ועל ידי כך יש לו שני ימים טובים. בפשטות נראה שחובה מעיקר הדין לנהוג בשניהם דין שבת ויום טוב, אלא שנראה לדון ולחלק בין סוגי המצוות שיש בימים אלו, דהיינו יש מצוות המחויבות בכל רגע, כמו עשה של שביתה, וכמו עשה של ישיבת סוכה. במצוות אלו יש חיוב כל זמן שבת יום טוב בו נמצא האדם, בין אם הוא יום אחד או יותר ואפילו יומיים. אבל מצוות שיש לעשותן פעם אחת, כמו אכילת מצה בליל פסח וישיבת סוכה בליל החג, ותקיעת שופר ונטילת ארבעת המינים, כאן אפשר לומר שגם אם אצל האדם הזה החג הוא שני ימים, אין עליו חיוב שוב לאכול מצה בלילה השני, או לשבת בסוכה ולתקוע בשופר וליטול ארבעת המינים, שהרי זו לא מצוה שמוטלת עליו כל הזמן, אלא מצוה שצריך לעשותה פעם אחת ביום טוב, והוא כבר עשאה, ונחשב הדבר כיום אחד שנתארך, אבל אין זה יום טוב שהוכפל, כי מדין תורה אין לאדם שני חג המצות או שני חג הסוכות.
כך נראה גם בגדר מצות קידוש בשבת ויום טוב, שדי במה שכבר קידש פעם אחת במקום שהיה. ובשבת נראה עוד, שאפילו כבר יצאה אצלו השבת והבדיל, והגיע עכשיו למקום ששם עדיין שבת, אינו צריך מדין תורה לחזור לקדש ולהבדיל, הואיל ועל שבת זו כבר קידש והבדיל, ואע"פ שמאידך גיסא הוא מוזהר מדין תורה שלא לעשות שום מלאכה, כמו שנתבאר שיש מצוות עשה וחיובי לאו שהם בכל רגע ורגע, אבל מכיוון שהאדם נמצא במקום שעכשיו שם שבת ויום טוב, הוא מוזהר עליהם לשומרם ולקיימם במלואם.
אמנם מצאתי שמה שנראה היה לי פשוט, נראה לגברא רבה להיפך, כי כך הורה האדמו"ר הזקן מגור בעל אמרי אמת וכתב (בספר פסקי תשובה סי' רנב), נסתפקתי כבר בעניין הנוגע לכמה פרטים, למשל במי שמבדיל אחר יום כיפור ואחר כך עף בגמלא פרחא או באוויר למקום שעודנו יום, אם ענוש כרת כשאכל שם, וכן אחר יציאת הכוכבים בשביעי של פסח, כשפורח למקום ששם עוד החמה זורחת, אם חייב כרת באוכל שם חמץ. ונראה כיוון שכבר קיים מה שנאמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", וכן "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב", א"כ מן התורה אינו מחויב יותר, עכ"ל.
אמנם לא הביא ראיה לדבריו, אך חובה עלינו להעמיק בכוונת דעתו דעת תורה. לכאורה נראה בהבנת שיטתו שנקט שהמועדות הם בכלל מצות עשה שנצטוו בה ישראל, והמצוה היא שיקיימו בכל שנה את יום הכיפורים ואת חג הפסח וכיוצא בזה, ואין על כלל ישראל מצוה לקיים שני ימי כיפורים בשנה ושני ימי פסח וכדומה. נמצא א"כ לשיטת שאין החיוב לקיים את שביתת הימים טובים ויום הכיפורים בגלל שכעת הוא יום טוב או יום כיפור, אלא צריך לקיים מצות שביתה בימים אלו כמו שצריך לקיים כל מצוה בתורה, והואיל והאדם הזה כבר קיים מצוה זו, שוב אין עליו חיוב לחזור ולקיימה, אע"פ שהוא נמצא פעם נוספת בזמן של יום טוב או יום כיפור.
אכן איני יודע מדוע נקט האמרי אמת את ספקו ביום הכיפורים ופסח לעניין חיוב כרת על מי שאינו מתענה או שאוכל חמץ, ומדוע לא נקט את ספקו על כל שבת, האם יש עליו חיוב כרת וגם סקילה. עוד יש לדקדק מה שנקט ספקו במי שהבדיל במוצאי יום הכיפורים וכן במי שהלך למקום אחר אחרי יציאת הכוכבים במוצאי שביעי של פסח, הרי לכאורה גם אם לא נסתיים אצלו יום הכיפורים או חג הפסח, הוא נגרר אחר המקום בו הוא נמצא, ויתארך עליו יום הכיפורים ופסח. אך בסברא אין זה מובן, מה ההבדל אם נסתיים החג או לא, הרי אפשר היה לומר שגם במקום בו הוא נמצא כעת יסתיים אצלו יום טוב ויום הכיפורים באותה שעה בה מסתיימים במקום שבו התחיל את החג והתענית. ואולי באמת אין כוונת האמרי אמת לחילוק כזה, אלא נקט פשוט בדרך היתר שנוסע למקום אחר רק במוצאי יום הכיפורים ומוצאי פסח, ולעולם אם נסע באמצע היום גם יהיה הדין כן, ועדיין צ"ע.
באותה תשובה כתב האדמו"ר עוד, וראיתי בחיבור שלך ספק כזה כשלא קרא קריאת שמע בזמנו והוא עף למקום שנמשך שם זמן קריאת שמע, ונראה שזה שלא קרא קריאת שמע כבר ביטל מצוותו ואינו יוצא כשקורא במקום אחר כשלא חשכה שם, וכמו שכתבתי לעניין חמץ, עכ"ל. מתוך מה שהשווה האמרי אמת את שני העניינים מבואר שאי אפשר לפרש את טעמו ביום הכיפורים ופסח שבגלל שכבר קיים את מצות החג והתענית, כי אם זה טעמו איך לומר מכאן לגבי מי שלא קרא קריאת שמע במקום שהיה, אדרבה הרי כאן לא קיים את המצוה, ועכשיו יש לו הזדמנות לקיימה. אלא מוכח שטעם אחר נאמר כאן. ובאמת צריך להבין מדוע לא יוכל לקרוא עכשיו קריאת שמע, כיוון שעדיין לא קיים את המצוה. אמנם אפשר היה לומר שהטעם הוא שמצות קריאת שמע נאמרה שצריך לקיימה "בשכבך ובקומך" (וכפי שכתב הפני יהושע ריש ברכות, שזמן קריאת שמע אינו תלוי ביום ובלילה, שהרי בתורה לא נאמר יום ולילה, אלא נאמר "בשכבך ובקומך", כלומר זמן שכיבה וזמן קימה. ראה בספר סדר זמנים לרי"א חבר סי' א, ובשו"ת עונג יום טוב סי' יד), א"כ זמן קריאת שמע תלוי במקום בו היה אצלו מצב של שכיבה וקימה, ואילו במקום שהוא בא אליו כעת אין זה מצב שכיבה וקימה אצלו. א"כ אפילו אם הגיע למקום השני בזמן קריאת שמע של מקומו הראשון, לא יכול לקרוא אלא עד סוף זמן קריאת שמע של המקום הראשון, וצ"ע בזה. מ"מ לא זכיתי עדיין להבין את סברתו לעניין יום כיפור ופסח, שהרי סברא זו לא נוגעת למועדים אלו.
כיוון שלא זכיתי להבין את שיטת האמרי אמת, שכאמור אי אפשר ליישב דעתו כפי הסברא שכתבתי, כמו שראינו לעניין קריאת שמע שלא סבר כן נחזור לדרך בה פתחתי, שאכן צריך לחזור ולצום ביום הכיפורים השני, וכן שיש עליו לאו של אכילת חמץ ביום החג השני שלו. בחפשי בספרים מצאתי בשו"ת ארץ צבי להרא"צ פרומר הי"ד מקוז'יגלוב (ח"א סי' מד), לאחר שביאר את עניין קו התאריך שעסקו בזה קדמונים, הביא את דברי השואל ר' שבתי רפפורט מקרקא שיש אפשרות שלא יצטרך לשמור שבת, כפי שכתבתי לעיל שיעבור את קו התאריך, אך הסתפק השואל אם מותר לו לעשות זאת ולהפקיע את עצמו מהמצוה. הביא המחבר משו"ת אבני נזר (או"ח סי' שכא) שאסור לאדם להפקיע את עצמו ממצוה גם לפני שפקע זמנה, מכוח השבועה בהר סיני לקיים את המצוות, אלא שלדעתו עדיין יש לחלק בין אם מכניס את עצמו לאונס של יוכל לקיים את המצוה אע"פ שהתחייב בה, לבין אם מכניס את עצמו למצב שאין עליו מצוה בכלל, כמו שכאן שלא תהיה לו שבת כלל, וזה דומה לציצית שלא מענישים אלא בעידנא דריתחא. אך חזר וכתב על פי הרמב"ן בפרשת יתרו שמצות שבת חלה על האדם גם לפני שהגיעה השבת, ויש לדון אם כך נפסק להלכה. ראה שם שבסוף התשובה הזכיר את הדין שלא מפליגים בספינה שלושה ימים לפני השבת. אבל בפשטות קשה לומר שמדין תורה יש חילוק בין שלושה ימים שלפני השבת לבין שלושת הימים הראשונים בשבוע, ורק מדרבנן יש לחלק כן, כפי שהארכתי בנידון בספרי משכיל לדוד (סי' ), א"כ ייתכן שמהתורה אין מצות שבת אלא בהגיע יום השבת, מ"מ בעיקר הדברים כיוונו לדבריו.
עוד כתב שם בשם השואל, אם הולך ממקום שראוי להיות היום שבת למקום שאינו בשת אם שייך לומר שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, ונראה שלא נותנים, דחובת המקום הוא. כתב על כך הרא"צ, לא אדע דמסברא שבת חובת גברא ולא חובת המקום, אך יש לומר בלשון אחרת, דלא שייך חומרי המקום שיצא משם רק אם נרצה לפוטרו מחמת דהמקום שבא לשם אין שייך שם חומרא זו, מה שאין כן בזה שבת נוהג בכל מושבותיכם, אך דבמקום הזה אינו שבת, א"כ לא שייך נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, דגם במקום שיצא משם אינו צריך לשבות ביום שאינו שבת.
לכאורה לא הבנתי את דבריו, נתינת חומרי המקום שיצא משם הוא דין דרבנן, ואנו דנים על עיקר דין תורה, האם אצל האדם הזה עכשיו זו שבת או לא, ומכיוון ששבת היא חובת המקום, א"כ אין אצלו שבת כשאינו שם. ומה שכתב ששבת היא חובת גברא, אכן זה פשוט ששבת היא חובת גברא, אבל חובה זו מוטלת על האיש אם הוא נמצא במקום שעכשיו שבת, אבל הואיל ובמקום הזה אינו שבת אין עליו חיוב.
אמנם שבתי וראיתי שבודאי פשוט גם לשואל וגם למחבר שאין חיוב שמירת שבת מהתורה במקום שעכשיו הוא בא לשם, ולא זה היה הנידון, אלא שהשואל דן אם אכן יש חיוב מדרבנן להמשיך ולשמור שבת בגלל חומרי המקום שיצא משם, ועל זה השיב שלא שייך, כי חובת המקום הוא, ובודאי כוונתו כפי שפירשו המחבר שכאן לא שייך כלל זה, אבל הנידון אינו על דין תורה.
אלא שבהמשך דבריו כתב הארץ צבי, ויש לומר עוד דהיוצא ממקום ששם שבת קדש למקום שהוא חול, מ"מ צריך לשבות, דעיקר שבת קדש חל בתחילתו, כמו דחזינן לעניין מוקצה תלי העיקר בבין השמשות וכו', וכן לעניין עירובי תחומין תחילת היום קונה, ואם נאכל העירוב משחשיכה לית לן בה, הכא נמי י"ל לעניין נידון דידן עיקר תלי במקום הוויית האדם בתחילת כניסת שבת קדש ובאותו רגע חל עליו חיוב שמירת קיום על כל השבת קדש, ואפילו הולך אחר כך למקום שאין שבת לא פקע מיניה חיובא, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. ראה עוד בדבריו שהביא מקורות שחלות איסור הוא כמו חלות קדושת הגוף, ובפשטות דברים אלו הם על עיקר דין תורה.
אמנם מה שכתב הארץ צבי ששבת היא חובת גברא, וקדושת השבת שחלה על הגברא לא פקעה בכדי, דברים אלו תמוהים, וכי דין שבת תלוי באיזו קדושה שחלה על האדם, הלא הקדושה היא בזמן, ולכן האדם מוזהר על קדושת השבת. גם הדמיון למוקצה אן לקניין שביתה אינו עניין לעיקר הנידון כאן, כי אלו הלכות בפני עצמן שתלויות בתחילת שבת, אבל אין בהן להורות לנו שקדושת שבת חלה על האדם בכניסת השבת, אע"פ שאחר כך יצא למקום שאינו שבת, על כן דבריו תמוהים לי.
לכאורה גם יש להעיר שלפי היסוד הזה שהכול תלוי בכניסת השבת, נמצא גם להיפך, שאם אדם שעתה אצלו הוא יום חול ונכנס באמצע היום למקום שעכשיו שבת, לא יתחייב בשמירת שבת והאיל ובכניסת היום היה אצלו יום חול, ומסברא לא נראה לחלק בין הנושאים כשמדובר על עיקר דין תורה. לפי זה יהיה חידוש במי שהיה שוטה בכניסת שבת ובתוך השבת נשתפה, שאינו מחויב לשמור שבת זו. וכן גם קטן שהגדיל בתוך השבת או גר שנתגייר בשבת, לא יהיו מחויבים, מעיקר דין תורה, לשמור שבת זו, ותימה לומר כן. יתירה מזו, בגמרא מפורש להיפך כי ביבמות (לג,א) כתוב שקטן שהביא שתי שערות בשבת מתחייב בכל שמירת השבת, אע"פ שהיה קטן בכניסת שבת. גם בירושלמי (עירובין פ"ד ה"ה) כתוב שגר שטבל בשבת לגירותו חלה עליו חובת שמירת שבת זו. מפורש שלא בכניסת השבת תלוי הדבר, א"כ נאמר גם להיפך, במי שבכניסת שבת היה בקודש, ובאמצע הוא חול, לכאורה אין לחלק ביניהם, חוץ אם נאמר כלשונו שחלה עליו קדושת הגוף שלא פוקעת בכדי, אך לא זכיתי להבין דרך זו.
אעיר שבנידון זה מצאתי לאחד מגדולי חכמי המערב, רבי רפאל בירדוגו (שו"ת משפטים ישרים ח"א סי' עז) שכתב, מי שבא ממקום שיצא שבת וחשכה מוצאי שבת ובא למקום שעדיין הוא יום, שזה אפשר להיות על פי התוכנים, צ"ע אם מחויב לשמור שבת מן התורה, ואם יאמר גם בזה מי שדעתו לחזור. הרי לנו ששאלתו היא כספקו של האמרי אמת, אלא שהוא כתב הספק רק לעניין יום הכיפורים ופסח ולא הזכיר את השבת שהיא דבר ששכיח יותר, וזהו ספקו של המשפטים ישרים. בפשטות אין לחלק בין העניינים, כי אם נסכים לסברא שהוזכרה שיש חובה על האדם לקיים יום כיפורים אחד וחג פסח אחד ותו לא, גם אין חובה לעשות שבת יותר מיום אחד בשבוע.
לפיכך, כאשר אנו דנים על הנוסע ביום הכיפורים, ועל ידי כך נמצא שיום הכיפורים מתארך אצלו למעלה מיום אחד ויכול להגיע ליומיים, הואיל ומצות שביתה ביום הכיפורים ממלאכה ומאכילה ומשאר העינויים היא מצוה שבכל רגע ורגע, ונמצא שכל רגע מחייבו בשביתות אלו, יצטרך לצום כל אותו זמן, והרי התורה אמרה "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", וכל זמן שלא נעשה ערב הוא חייב בשביתה, בין שהיום קצר בין שהיום ארוך.
עוד נראה להוסיף, אם למשל יקרה מקרה ביום הכיפורים, כמו שהיה בימי יהושע בן נון שאמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", ועמדה השמש בחצי השמים ונתאחרה השקיעה, צריכים לשבות עד השקיעה, אע"פ שכבר עברו יותר מכ"ד שעות, וחלפה כבר יממה, כיוון שהדבר אינו תלוי במניין השעות אלא בשקיעת החמה. כמו כן להיפך, אם קרה ביום הכיפורים והשמש מיהרה לשקוע לפני הזמן, כמו שהיה בימי חזקיהו המלך, הרי שיום הכיפורים יסתיים בפחות מיממה, וכמו כן בנידון דידן.
אלא שמ"מ שאלות אלו אינן פשוטות כלל ועיקר, כבר ידוע מה שדנו האחרונים מה דינם של יושבי הצפון הקרובים לקוטב, כשישנם מקומות שבהם יש רק יום או רק לילה, כיצד ינהגו בכל דיני התורה הקשורים לזמן. מפורסמים דברי התפארת ישראל על המשנה סוף פרק קמא בברכות שכתב בתוך דבריו (בבועז), אולם עיקר ספקתינו הוא רק במדינה צפונית בקיץ שאין שם לילה ממש כלל רק נשף ביוני ויולי, מתי יהיה זמן קריאת שמע ותפילה וציצית ושבת. ולכאורה יש להסתפק גם כן במי שקרה לו שיבוא בקיץ סמוך להנארדפאל ששם יש איזה חדשים רצופים בקיץ יום ממש, ורואים החמה מקפת כל האופק סביב מזרח דרום מערב צפון, והאיך יתנהג הישראלי הב לשם עם הספנים שהולכים לשם לצוד התנינים הגדולים, מתי זמן תפילתו וקריאת שמע שחרית וערבית ומתי ישבות שבתו, יש לומר שם סימן אחר יש לו, דשם השמש מקיף מכל הד' רוחות כל כ"ד שעות, א"כ יודע שכל הקפה אחת שתעשה השמש ידע שהוא יום אחר, וא"כ אם יבוא לשם לפי חשבונו ביום ראשון ידע שהקפה שביעית שתעשה השמש הוא יום שבת, ואע"ג שזמן שחרית וערבית שלו לא ידע, ועל ידי זה לא ידע גם כן מתי זמן כניסת ויציאת שבת, והאיך יתנהג אם כפי תושבי אירופה או תושבי אמריקה, והרי ידוע ששתי מדינות הללו אחת מונחת על פני כדור הארץ מצד אחד והאחרת ממולה ממש מתחתיה, וא"כ כשמקדשים השבת באירופה הוא תחילת ערב שבת קדש באמריקה וכשמבדילים במוצאי שבת באירופה הוא שחרית יום השבת באמריקה, ואם זה האדם שבא סמוך לנארדפאל שרואה שמש בגבורתה עם תושבי אירופה וזה עם תושבי אמריקה, מתי יתחיל ומתי יסיים השבת שלו שם.
אכן ספקו של התפארת ישראל בהמשך דבריו אם יתנהג כאנשי אירופה או כאנשי אמריקה הוא ספק נוסף על השאלה הראשונה, כלומר בנידון הראשון קבע בצורה החלטית שבקוטב שיש כמה חדשים יום וכמה חדשים לילה, אכן שם דיני תורה לא נקבעים לפי שקיעת חמה וזריחתה או צאת הכוכבים ועלות השחר, כיוון שמציאות כזאת אינה קיימת שם, ולכן הסיק שחיובי המצוות נקבעים לפי הקפת החמה את הקוטב כל עשרים וארבע שעות, ויום השבת נקבע בתחילת ההקפה השביעית עד סיום ההקפה, ואע"פ שאין לו שקיעת החמה בערב שבת ולא צאת הכוכבים במוצאי שבת. לפי יסוד זה נמצא שאם באותו מקום הייתה צריכה שקיעת החמה להיות כבר, ורק מפני שאין שם כלל שקיעת חמה בתקופה זו, או מפני שמעשה נסים שנאמר שמש בגבעון דום לא יצטרך להמתין לשקיעה ממש, אלא נלך לפי השעות שבהן צריכה הייתה להיות שקיעה, אילו הייתה, וזה מורה לא כמו שכתבתנו שיש להמתין עד השקיעה ממש.
אבל כבר קדם להתפארת ישראל בקביעה זו היעב"ץ בספרו מור וקציעה (שו"ע או"ח סי' שדמ) שכתב, צ"ע איך ינהגו היושבים או הנוסעים במדינות הסמוכות לקוטב, שלפי רוב הקורבה מתארך היום, יש שיהיה חדש או שני חדשים יום אחד, וכן יותר, עד שימצא מקו יתארך היום חצי שנה וכן הלילה חצי שנה, ותחת הקוטב לא יש יום ולילה כלל, אלא כל השנה כולה הוא בין השמשות שם, לפי שאין באותו מקום עליית ושקיעת השמש, כי המשווה או אופקם, א"כ כיצד יעשו שם שבת. ונראה לי שיש למנות שם שבעה ימים שווים של כ"ד שעות שוות שלנו, ומחשב מיום שהגיע לשם, מונה הימים בשעות ומקדש שביעי כדרך שנזכר לעיל להולך במדבר, עכ"ל.
אמנם כבר קדמו רבי אליעזר אשכנזי, מגדולי דור דעה בתקופת הבית יוסף, שפנה אליו בשאלה, בספרו מעשי ה' (חלק מעשי בראשית פרק ג) שביאר את הפסוקים העוסקים בבריאת העולם מהם עולה כי יום ולילה היו לפני תליית המאורות, והיו אז ערב ובקר כמפורש בתורה, ולפיכך כתב בתוך דבריו, שאין ספק שגם מי שהקוטב על ראשו יחויב לשמור שבת בהיקף שביעי, אפילו שלא היה שם כלל חושך, עכ"ל. (5)
במחזיק ברכה להחיד"א (או"ח שם אות ד) הביא את דברי היעב"ץ והוסיף וכתב, ואם כשהגיע לשם יודע איזה יום בשבוע עומד בו מתחיל למנות הימים כ"ד שעות לכל יום, ועושה שבת בזמנו בכ"ד שעות לפי מה שיודע שהוא יום שבת, ופשוט.
בספר הברית (להחכם רבי פינחס אליהו, חלק א מאמר ד פרק יא) כתב, מלבד אם יזדמן יהודי במדינה הקרובה לציר הצפוני או הדרומי אשר שם לפעמים היום כהרבה ימים של כ"ד שעות, כמו בגרענדלנד, שם סיוון ותמוז יום אחד ארוך, וכן כסלו וטבת לילה אחד ארוך, או אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לציר הצפוני לצוד שם התנינים הגדולים הנקראים וואלפיש, ושם ששה חדשים יום אחד וששה חדשים לילה אחד, אזי אחר שימנה ששה פעמים כ"ד שעות על כלי המורה שעות יעשה את השבת, וכן בעניין התפילות והצומות יעשה דבר יום ביומו של כ"ד שעות, אבל זה לא שכיח.
בשו"ת אבן יקרה (לר' בנימין אריה הכהן וייס מצ'רנוביץ, ח"א או"ח סי' יא) השיב לחכם בשם ר' הלל כהנא שחיבר ספר על מחקרי ארצות הנקרא גלילות הארץ וכתב בתוך דבריו, על דרך משל אם נצייר ברעיוננו כי המצא תימצא אוניה מהירה בתנועתה אשר תוכל לסבוב את כדור הארץ ממערב למזרח פעמיים בכל יום ואז במשך כ"ד שעות יהיה לה שתי פעמים יום ושתי פעמים לילה יען תפגע את השמש שתי פעמים במשך הזמן הזה, וא"כ העובר על האוניה יספור לעצמו שני ימים, והאמת אינו כן שהרי במשך זמן זה באמת לא עשתה הארץ רק היקף אחד, וכן אם נוכל לצייר שאיש יגביה עוף למעלה מן הארץ והאוויר הסובב עימה בעת אשר תזרח השמש נוכח קודקודו, ויעמוד שם למעלה ממ"ח שעות רצופות, הרי בכל אותו הזמן תזרח לו השמש בלי שום הפסק והוא לו יום אחד ארוך, והאמת אינו כן, שבאמת כבר עברו עליו שני ימים שלמים, שהרי במשך הזמן הזה עשתה הארץ שתי הקפות וכו'. מבואר בדבריו שגם הוא למד שבכ"ד שעות תלוי הדבר, לפי סיבוב כדור הארץ. (6)
נמצא לשיטת היעב"ץ, לפי הגדרתו של הר"א אשכנזי יסוד גדול, שהואיל ולפני תליית המאורות לממשלת היום ולממשלת הלילה נקבעו יום ולילה האמורים בימי בראשית על פי משך סיבוב הגלגל, כלומר שכל סיבוב הוא יום אחד, וחציו יום וחציו לילה, אז גם אחרי תליית המאורות שנקבעים היום והלילה בכל העולם לפי שקיעת החמה וזריחתה, אם היותר ואם בפחות לפי חילוק הזמנים והמקומות, מכל מקום באותם ישובים שבכדור הארץ שסיבוב הגלגל אינו מביא עימו שינוי של יום ולילה בתוך אותן עשרים וארבע שעות שהוא משך הסיבוב, אזי באותם המקומות חוזרים אנו למצב שהיה בכדור הארץ לפני תליית המאורות, ובכל סיבוב יש חצי יום וחצי לילה, וכל סיבוב הוא יום שלם.
בעניין זה מצאתי חידוש מעניין בספר הלכה אחרונה וקונטרס הראיות (לרא"ל עפשטיין מקניגסברג, שזכה להסכמת הגר"א מוילנא על חלק מספריו) שלאחר שהאריך בתיאור קושי האקלים בקוטב הצפוני והדרומי כתב (עמ' כד,ב-כה,א), אבל לי נראה דהטעם שאינו מן היישוב שם, כי ידוע שהשוכנים תחת ציר הצפוני אף של המזלות היינו שציר המזלות הוא נוכח ראשם יש שם יום אחד היינו בתקפות תמוז האמיתי שהוא כ"ד שעות שלמות ואין בו לילה כלל, וכן להיפך בתקופת טבת האמיתי יש שם לילה שהוא כ"ד שעות ואין בו יום כלל, וא"כ אי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע או של יום או של לילה, ופשיטא לאותם ששוכנים מציר המזלות ולהלאה עד שהקוטב הצפוני היומי הוא נוכח ראשם שם ששה חדשים שלמים יום וששה חדשים שלמים לילה, וכן הוא להיפך לאותם השוכנים בצד ציר הדרומי, לכן לא מנאום הקדמונים מן היישוב וגם הקדוש ברוך הוא נתן שם קרירות וחמימות עד שלא יוכלו לדור שם בכדי שלא יפזרו בני ישראל גם שם ולא יוכלו לייחד השם בקריאת שמע שעיקר אמונתנו היא זו, מה שאין כן אותם השוכנים עד ס"ה מעלות ופשיטא להקרובים מהם שיש על כל פנים מקצת יום וכו'.
מכך שהמחבר דן לעניין בעיה בקריאת שמע בלבד ולא כתב שיש מניעה לגור במקומות אלו בגלל מצות שמירת השבת, לכאורה נראה שלגבי שבת אכן אין בעיה, כפי שנקטו האחרונים שהבאתי, שמונים ששה ימים של כ"ד שעות ומקדשים בשביעי, גם אם אין שקיעת חמה לנגד עינינו, ורק את מצות קריאת שמע שצריכים לקרוא ביום ובלילה כתב שאי אפשר לקיימה במקומות אלו. ולפי המבואר אפשר אמנם לנקוט להיפך, שמצות קריאת שמע אינה תלויה ביום ולילה אלא "בשכבך ובקומך" בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, וכמובן גם בקוטב הצפוני ובדרומי יש שעת שכיבה ושעת קימה, ואז יהיה זמן קריאת שמע, ואילו לגבי שבת תלוי הדבר בימים ולילות, כי אמרה התורה "ויהי ערב ויהיה בקר", וזה לא קיים במקומות אלו, וצ"ע.
בדברי חכם קדמון, רבי יהודה מוסקטי (בעל נפוצות יהודה, בפירושו קול יהודה על ספר הכוזרי מאמר שני פרק כ, דף לה,ב) כתב בתוך דבריו, והדרך השנייה להסתלק מן הספק הוא כי זה היום עשה ה' לאות ולמועד נגילה ונשבתה בו, כבר הוצב גבולו וגדרו אצל בעל יסוד עולם (מאמר ב פ"י), כי הוא הזמן אשר בו ישלים הרקע הקפה אחת עם החמה, על פי מרוצתו היומית כלפי מערב, ואם כה משפטו, הנה בהימצא מקום שלא נשלמו בו התנאים הללו, כבר נפטרו יושביו מן השביתה, וכמו שהעדר השדה יפטור מן המעשר, והעדר הבית מן המעקה, וכיוצא בזה מחסרון הנושא לשמירתן של המצוות, ועתה אם באת לידי בחינת המקום ההוא המיושב לפי הנחתנו תחת הקוטב הצפוני, נכיר ונדע כי אשר יאמר היום אצל יושביו בן שנה תמימה, בהר ה' ובתורתו יראה בלתי היותו ראוי לשם יום באמת בהיפקד מענינו תנאי גדרו שזכרנו וכו', ובכן אם לא ברית יומם ולילה על פי הגדר האמיתי אשר זכרנו, חוקות שמים בארץ ההיא לשמירת שבת לא הושמו, עכ"ל. ראה שם שהוסיף לסייע לדבריו מלשון הפסיקתא שכך הוא דין תורה, והדבר חידוש גדול, כי שיטתו היא כמו שהבאתי לעיל בהולך ממקום למקום בקו התאריך ואין לו שבת ויום הכיפורים לא כאן ולא כאן, שאכן גם מצוות אלו תלויות במציאות מסוימת אשר אינה הכרחית, והוא כמי שאין לו בית למצות מעקה ואין לו שדה מצמיח פרות למצות מעשר. אלא שלפי מה שכתבתי יש איסור להיות במקום כזה שאין בו אפשרות לקיים שמירת שבת ומועדים, ועדיפות מצוות אלו מטלית ובית. ואילו מדברי הר"י מוסקטי אפשר ללמוד שהם שווים, אע"פ שאין זה כל כך מוכרח למעיין. (ע"ע בשו"ת זכר שמחה לר"ש הלוי במברגר, בנו של שו"ת יד הלוי סי' ל, שבמקומות שיש עוד קצת יום וקצת לילה אפשר לקיים את המצוות, אבל במקומות שיש חצי שנה יום וחצי שנה לילה אין לו תקנה, והביא מאביו פירוש לגמ' בברכות לא,א שרומזת לעניין זה בדרך הדרוש).
סברא אחרת מצאנו להרב רפאל בירדוגו (שו"ת משפטים ישרים ח"א סי' עז) שכתב, גם יש להסתפק באחד שהלך לדור בקצווי העולם שאומרים שיש מקום שלילו גדול ששה חדשים וכן יומו, צ"ע כיצד יעשה אם ישמור ששה חדשים יום שבת.
כן ראיתי גם בתשובות מנחת אלעזר (ח"ד סי' מב) שהביא את דברי התפארת ישראל וכן הביא את דברי הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חיקור הדין ח"ב סי' יג) שהביא ממדרש רבה (פרשת וילך), והיד יהודה מפרש הרמ"ע מפאנו מבאר שם העניין, הובאו דבריהם בתשובת החתם סופר (ח"ו סי' כט). מדבריהם מתבאר שאע"פ שלפי הזמן כבר הגיעה שבת, אם נעשה נס שלא כדרך הטבע והשמש לא שקעה, עדיין הוא חול. הוסיף המנחת אלעזר שכך הדין גם במדינות הצפוניות, שלא החשבון וסיבוב הגלגל קובע, אלא שקיעת החמה וזריחתה בפועל הם שקובעים, לפיכך אם הגיע לשם בשבת הרי שנמשכת אצלו השבת עד שתשקע החמה, ולהיפך, אם הגיע ביום שישי לא תתקדש השבת כל עוד זורחת החמה.
נמצא שלבד מה שקבע שבקוטב הצפוני הכול תלוי בשקיעת החמה, למדנו מדבריו גם שכל מי שהולך ממקום למקום נקבעת אצלו השבת לפי המקום בו הוא נמצא, ולכל הפחות באופן שעוד לא יצאה אצלו השבת במקום שהיה קודם לכן. אבל צריך להוסיף ביאור לשיטה זו, שכל מחזור היום והלילה שנמשך כמה חדשים נחשב ליום אחד, וצריכים לעשות את החשבון מבריאת העולם כמה מחזורים כאלו היו, ואחרי כל ששה מחזורים כאלו הוא יום השבת, זהו דבר שלא מסתבר.
בדור הקודם לנו נחלקו בדבר שני גדולים, הגרמ"מ כשר בספר תורה שלמה והגרי"ל גרויבארט בשו"ת חבלים בנעימים. בספר תורה שלמה (פרשת בראשית אות תל) חקר אם חיוב שמירת השבת מונח על האדם (אקרקפתא דגברא), שבכל מקום שהאדם נמצא הוא מונה ששה ימים והשביעי שבת, או שמלבד חיוב הגברא תלוי הדבר גם במצב הזמן של זריחת השמש ושקיעתה, והוא בספק אודות הנוסע בעולם הגדול שיום השבת עבורו הוא פחות מיממה, וכן יום הכיפורים, האם מדאורייתא צריכים להשלים כפי הזמן שהתחיל בו שתהיה היממה שלמה, והביא מהירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג, וכלאים פ"ט ה"ג) במעשה פטירתו של רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא עורך המשנה שכתוב שם, כיוון ששקעה חמה קרא הגבר אמרין דילמא מחללים שבתא. משמע בירושלמי שאע"פ שהחמה שקעה שלא בעונתה, כי היה זה מעשה נס, בכל זאת נחשב הזמן לשבת, כי הגיע הזמן שצריך להיות שבת, וממילא זה חילול שבת. אבל שם נאמר שבת קול יצאה ואמרה מי שלא נתעצל בהספדו של רבי הרי זה בן עולם הבא. אפשר לפרש זאת בשני אופנים, או שאע"פ שזה היה חילול שבת באמת הרי נתכפר להם בזכותו של רבי, או שאפשר לפרש שאכן הבת קול אמרה להם שלא היה כאן חילול שבת, וצדדי הספק הם כאמור, האם יש חובת גברא לשבות כ"ד שעות מבלי שתלוי הדבר בשקיעה וזריחה או לא. עוד הביא מפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) במאורע שהעמיד יהושע בן נון את השמש, שכתב, וערב שבת הייתה, וראה יהושע בצרתם של ישראל שלא יחללו את השבת וכו', מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמים ולאור הכוכבים והזכיר עליהם את השם ועמדו כל אחד ואחד ששה ושלושים שעות עד מוצאי שבת. מוכח משם לכאורה שבשקיעת החמה הדבר תלוי, כי כדי למנוע חילול שבת העמיד יהושע את החמה, ולא הייתה שבת באותו יום, אע"פ שלפי חשבון השעות הגיע זמן שבת. חזר התורה שלמה וכתב, דאדרבה הפירוש הוא איפכא, שהרי באמת על פי הדין מלחמת מצווה דוחה את השבת, אלא שהיו אנשים שהיה להם צער על כך, אע"פ שמן הדין הרי זה מותר, ולעולם יום זה היה שבת, וכדאיתא שם הלשון במוצאי שבת. אמנם נראה שפירוש זה קשה מאד, מה עוד שכבר הייתה מלחמה ביום השבת, מלחמת יריחו (כמפורש ברמב"ם פ"ב מהל' שבת הכ"ה, והוא ממדרשי חז"ל), ואין הבדל בין המלחמות. (על עיקר שאלה זו ראה בלב אהרן לר' אהרן בן חיים בעל קרבן אהרן על תורת כוהנים, ונציה שסט על יהושע י' סי' לא שאע"פ שמותר לחלל שבת, מ"מ הצטערו מפני שהשבת חביבה עליהם.
הוכחות אלו מיום הסתלקותו של רבי הקדוש ומהעמדת השמש על ידי יהושע בן נון מצאתי בספר קדמון טירת הכסף לרבי חיים אברהם גאטיניו, מחכמי תוגרמה (סלוניקי תצו) שהביא את הירושלמי על הסתלקותו של רבי וכתב (פרשת בראשית דרוש שני), מכאן נראה שאם יום או יומיים יעמוד השמש יותר מי"ב שעות שנים ושלושה שעות שלא שקעה בעונתה, ודאי דאותן שלוש שעות הן מן הלילה, דאין מידת לילה ויום יותר מכ"ד שעות, וכמו שכתוב (פ"ק דחגיגה) על הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", זו מידת יום ולילה, ופירש רש"י, כ"ד שעות הוי בין לילה ויום, עכ"ל. א"כ אם נשאר השמש יותר מי"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה אותו זמן שנשאר על ידי נס ודאי נחשב מן הלילה הבא והווה ליה כאילו הוי לילה, והראיה שהיו ישראל מציקין על שהדליקו נר בחצי ליל שבת, ואמאי והא עדיין לא שקעה החמה של אותו יום ערב שבת והאיך חיללו שבת, וצריך לומר שאותו זמן שנשאר החמה יותר מי"ב שעות הווה ליה ליל שבת, וכן מוכח ממה שכתב דכשקרא הגבר אז היה חצי הלילה, ולא הייתה הלילה אלא משש שעות, מכלל דשש שעות ראשונות נחשב מן הלילה, הגם כי השמש היה מאיר על הארץ, ועל זה היו מציקין על חילול שבת, עד שנתבשר דכיוון דנתעסקו בהספידו של רבי מובטחים לעולם הבא.
בהמשך דבריו כתב הטירת הכסף, ואי קשיא מהאי עובדא דרבינו הקדוש הא קשיא בפרק ר' אליעזר וכו' הגיע ערב שבת וכו', ואנכי לא ידעתי מה הועיל יהושע בן נון בזה דגופא דעובדא דרבינו הקדוש הויא תיובתיה, דהא התם הגם כי השמש על הארץ, עם כל זאת אותן שעות היתירות כפי חשבון כ"ד שעות היום, הגם כי נשאר החמה ברקיע ולא אץ לבוא בשעתו, לא נחשב מן היום כי אם מן הלילה, ועל זה א"ש שהיו מציקין על חילול שבת, כיוצא י"ל גבי יהושע, אותן כ"ד שעות שנשאר החמה יתרה על י"ב של אותו ערב שבת, ודאי נחשבו ליום שבת, דאין יום יותר מי"ב שעות, וא"כ מה הועיל על מה שראה בצרתם של ישראל שלא יחללו את השבת, דעוד היום חללוהו, דהגם כי החמה ברקיע, מ"מ הכ"ד שעות יתירות שנשאר החמה ברקיע, יום שבת היה, ואיך עשו מלחמה באותן ל"ו שעות. (7)
בשאלות אלו דן גם הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"ד סוד ישרים סי' ד) וכתב, והשתא יש לחקור, אם אחד עשה התחלת השבת במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו יום שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך אל מקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות, איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיוון ששקעה השמש ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שלא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או שלמא צריך לשמור קדושת שבת כ"ד שעות שלמים. הרב פעלים הביא את דברי הירושלמי על הספדו של רבנו הקדוש, והוכחת טירת הכסף שהבאנו, והוסיף שהשיטה מקובצת (כתובות קג,ב) כתב בשם רבנו קלונימוס, שאותו כובס נפל מהגג לדעתו ונהרג בסקילה לכפר על חילול שבת, וכן הוא גם בספר אגדת אליהו לבעל שבט מוסר על הירושלמי שם, מבואר ששבת לא תלויה בשקיעת החמה, אלא בשעות. מתוך כך יצא לפשוט את ספקו, בתחילה כתב שבפטירתו של רבנו הקדוש אכן אינו מדינא אלא מחומרא, והכובס לא עשה על פי דין תורה ושלא כהלכה, אחר כך העלה שהפירוש בירושלמי אינו כפי שכתב טירת הכסף, אלא אותן שש שעות מצטרפות אל יום שישי והם ימי חול, והוכחת המפרשים מקריאת הגבר אינה הוכחה, כי טבעו של השכוי לקרוא ביחס לאותו זמן שקרא אתמול, ולא כפי השתנות יום ולילה, ראה שם שביאר את הסוגיה. (8)
הסיק הרב פעלים שאע"פ שאין לפשוט מהמקורות שהביא את שאלתו אם ההולך ממקום למקום יצטרך להשלים את כ"ד השעות, אך פשוט מסברא שהשבת אינה תלויה בכ"ד שעות, אלא במקום שהוא שבת צריך לשבות בו, ובמקום שהוא יום חול אינו צריך לשבות בו, בין אם מפחית בכך את השבת מכ"ד שעות בין אם מוסיף שעות ליום השבת. ולדעתו, האומר שצריכים להשלים כ"ד שעות מעשה שטות הוא, ואין תשלומין לשבת ביום חול.
בפירוש הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר (שם ס"ק כג בהגהה א) כתב, ולכאורה מהך דהכא דכיוון דלא שקעה להם החמה, אף שידעו שכבר עברו הכ"ד שעות של ערב שבת לא נחשב לשבת רק כיומא אריכתא של ערב שבת הוא, יש קצת סמך לאותן מדינות הסמוכים לצירים ואצלם משך ימים רצופים יום בלא לילה או לילה בלא יום, שהכל יהיה נחשב אצלם כיום או לילה אחד, ודלא כהאומרים שראוי להם למנות כל כ"ד שעות ליום אחד וכשכלו ששה פעמים כ"ד שעות יקדשו שבת (עיין תשובת רדב"ז ח"א סי' עו), מיהו מעובדא דאשכבתיה דרבי דאמרינן בירושלמי (פי"ב דכתובות) דתלי לון יומא עד שבאו לביתם וצלו להם דג והדליקו את הנר ואחר כך קרא הגבר ושריין מציקין שמא חיללו את השבת, עד שיצאת בת קול וכו', משמע דאף שנקדה להם החמה, מ"מ כיוון שידעו שעברו כ"ד שעות של יום שישי יש לחוש לחילול שבת, ויש לחלק בין הך דהכא ליהושע שנקדה החמה בכל העולם, לההיא דאשכבתיה דרבי שלא נקדה להם החמה, ורק ה' האיר לעיניהם של העוסקים באשכבתא כאילו הוא יום, אבל לכל העולם היה לילה, ולכן נצטערו וחששו לחילול שבת. ומעתה אלו שסמוכים לצירים אולי אפשר לדמותם להא דאשכבתא דרבי גם כן, וצ"ע. מבוארת כוונת הרד"ל שהואיל וכך הוא המצב שם תמיד, ובתקופות הללו אין שם לילה ויום רגילים כבכל העולם, א"כ חזר הדין ששקיעת החמה שם לא קובעת, אלא לפי השעות.
תשובת הרדב"ז שציין הרד"ל היא אכן המקור לדיון בהלכות אלו, ושם כתב בפשיטות שהשבת נוהגת בכל מקום על פני כדור הארץ לפי הזמן של אותו מקום, ואפילו בארץ ישראל עצמה ישנם הבדלי זמן קטנים ממקום למקום, וכך כתב, וכיוון שהשבת נמסרה לכל אחד בכל מקום שהוא מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת וכו', וגדולה מזו אמרו המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה ששה ימים מיום שטעה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום וכו', ואע"פ שאינו עושה בכל יום אלא כדי חייו, הני מילי מפני שהוא ספק שמא הוא שבת לכל בני אותו המחוז אשר הוא בו וחל עליו איסור שבת, אי נמי משום דאם הוא שבת הרי יש בו איסור שבת לכל בני העולם שאין חילוק בין השוכנים בקצה המזרח לשוכנים בקצה המערב אלא י"ב שעות או פחות, נמצא שזה עושה מלאכה בזמן שהוא שבת לכל. מ"מ למדנו מדחייבוהו לקדש שביעי משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית כל חד וחד כי אתריה. תדע שאחר שהגיע ליישוב וידע שטעה ועשה מלאכה בשבת לא חייבוהו להביא קרבן לא חטאת ולא אשם ולא וידוי, משמע שקיים מצות שבת, עכ"ל.
אך בפשטות הדברים תמוהים, הרי נראה שהרדב"ז בא להוציא מדעה לא נכונה שהשבת זמנה אחיד בכל העולם, כלומר שהיא באותו זמן ממש בכל העולם, וזה לא נכון כי הזמן משתנה על פני כל העולם, והביא ראיה מההולך במדבר ושכח מתי שבת, וכנראה נקט שזה דין תורה, כי אם לא כן, אינו יכול להביא הוכחה מתקנת חכמים לדין תורה. (9) וכיוון שהוא דין תורה, בשלמא אם שבת היא בכל מקום לפי המקום שלה בכדור הארץ מובן שההולך במדבר נוהג לפני מנינו, כי בכל מקרה השבת אינה קדושה בכל העולם באותו זמן, אבל אם היה זמן אחיד ממש בעולם אי אפשר שיהיה דין תורה על ההולך במדבר שינהג לפי מניינו, ולדעת הרדב"ז זהו דין תורה כי אינו מביא קרבן אם עשה מלאכה בזמן שבת באמת, אע"פ שאסור לו לעשות מלאכה אלא כדי חייו, שמא עתה שבת לפי האמת, וזה לא מובן כי הוא פטור מקרבן משום שנהג כך בגלל פקוח נפש, ואונס כזה אין בו חיוב קרבן, וצ"ע. (דין הולך במדבר נתבאר בשבת סט,ב, ראה בגיליוני הש"ס להר"י ענגיל שם על דברי הרדב"ז, ובספר היומם בכדור הארץ להרי"מ טוקצ'ינסקי סי' כ. וע"ע שו"ת זכר שמחה במברגר ס' ל).
ברם בנוגע לשאלה של יושבי הקוטב הצפוני, הסיק הרב פעלים שאע"פ שלעניין שאר המקומות בעולם לא תלוי הדבר בשעות אלא בשקיעה וזריחה, מ"מ לעניין הקוטב הצפוני, שאין שם שקיעה וזריחה במשך תקופות ארוכות, אכן הדין הוא שכל יום הוא כ"ד שעות, וששה ימי חול והשביעי שבת, והוכחה לזה מימי המבול שלא שמשו המזלות באותו זמן כפי שאכן יש דעות בחז"ל, ומ"מ מפורש בתורה ובחז"ל שהיו אז ימים ולילות, וכן יש להוכיח מישיבתו של משה רבנו בהר סיני שמנו ארבעים יום וארבעים לילה למרות שלא היו שם שקיעה וזריחה. לפיכך הסיק וכתב, וא"כ הוא הדין ליושבי הצירים אע"פ שרואים משך כמה חדשים אור השמש ומשך כמה חדשים חושך, אין נחשב להם הזמן הזה יום ארוך או לילה ארוך, אלא צריכים לחלק כל כ"ד שעות לילה ויום, והם מוכרחים לחשוב הלילה בי"ב שעות והיום בי"ב שעות כמו מקומות העומדים תחת קו המשווה, שאין רואים דבר שראוי להאריך או לקצר על ידו הימים או הלילות.
על דברי התורה שלמה שנקט שבכל מקום בעולם צריך אדם להשלים עשרים וארבע שעות של שביתה השיב לו ידידו ר' יהודה גרויבארט (מחשובי רבני פולין, בערוב ימיו בטורונטו, שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ג) וכתב, אינני יודע כל יסוד וראיה לחומרא זו, ועל פי פשוטו כל אחד חייב לשמור שבת כפי מקומו וכמו שכתוב בתורה פרשת אמור "שבת היא לה' בכל מושבותיכם", וכמו שכתב הרדב"ז, ומה שכתב מר האם אפשר לומר שאם נתקצר להנוסע היום ביום כיפור על י"ב שעות שקיים מצות עינוי, הלא בודאי חובת גברא להתענות מעת לעת, וה"ה בשביתת שבת, אתמהה כי ראייתו צריכה ראיה, וכי אסור לישון ביום כיפור אף כי אז איננו מרגיש כל עינוי. וראה שם שהשיב על הוכחותיו מהירושלמי בכלאיים ומפרקי דרבי אליעזר שאין ללמוד ממעשי נסים, והנס אינו יכול לשנות זמן הטבע ולעשות משבת חול. וראה שם שגם דחה לחלוטין את פירוש התורה שלמה בעניין היתר מלחמה בשבת, כפי שתמהתי לעיל. (ראה גם בפסקי תשובה סי' רמג שנקט כסברת החבלים בנעימים שאין ללמוד ממעשה נסים).
הרב קלמן כהנא (בספרו האיש וחזונו עמ' צט) הביא את דברי החזון איש שכתב, ובכל זה אין חילוק בין תושב המקום לאורח שדעתו לחזור, דכי היכי דבשני אופקים הנבדלים זה מזה ברגעים ובשעות, אורח הבא מאופק זה לאופק זה שובת האורח עם התושבים את שבתם, הכא נמי במשתנה האופק שהוא שם מאופקו י"ח שעות שובת עימהם, כי אין כאן שינוי מנהג, אלא עיקר השבת ניתן לאדם באשר הוא שם, ולפיכך גם אם עולה מספינתו לקצה המזרח בשבת, ושם כבר הוא יום ראשון פוסק שבתו, וכן אם ירד מספינה בשבת ושם הוא יום ששי פוסק שבתו. מפורשת שיטת החזון איש שלמרות ששמירת שבת זו חובת גברא, צריך האדם לשמור שבת ולא יום חול, ואם עכשיו הוא יום שבת או יום חול, זה תלוי באיזה מקום הוא נמצא. מבוארת שיטת החזון איש כפסק הבן איש חי בספרו רב פעלים.
כתב על כך בעל תורה שלמה בספרו קו התאריך הישראלי (שער ששי פרק עג עמ' רטו, ראה גם בספרו בכרך יג קונטרס סוד העיבור פרק י), דמלשון החזון איש נראה שאין שום איסור לעשות כן, אע"פ שעל ידי כך יפסק ממנו השבת, וכן אפשר שיעשה שאין לו שבת כלל, וכן אין לו יום הכיפורים וכיוצא בזה. אמנם איני יודע איך למד בלשון החזון איש רמז לזה, הרי החזון איש דן רק לומר שחיובו של האדם תלוי במקום בו הוא נמצא, וייתכן שגם החזון איש יסכים למה שכתבנו שבודאי אסור לאיש ישראל שנצטווה על קיום תרי"ג מצוות לעשות מעשה שיפקיע אותו מן המצוות, ומצות שבת ויום טוב אינה כמו ציצית שהיא רק חובת הבגד, אלא היא חובת גברא ורק קיימת אפשרות לעקוף את המציאות שלגברא לא תהיה מצווה, וזה בודאי נגד רצון התורה, כי הוא כמבטל עשה, אע"פ שבמציאות לא נעשתה כאן עבירה בפועל של חילול שבת.
עוד הביא שם (אות ו עמ' ריז) הביא מתשובת הרא"מ לפידות מתוך הספר דברי חכמים, ובפשטות מהלך דבריו מתאים לדברי הרב פעלים והחזון איש שהעובר את קו התאריך או שהשבת שלו מתארכת או מתקצרת, ואפשר שיגיע לשני ימי שבת קדש, ואפשר שישאר בלי שבת כלל, ולכן איני יודע מה נתכוון המחבר שם בסוף הפרק שכתב "שני המחברים הנ"ל סבירא ליה כשעובר הקו בשבת יש עליו חיוב לשמור מעת לעת, לא כשיטת החזון איש וכו'", הרי רק בדברי הארץ צבי שהבאתי מצאנו סברא כזו, והביאה גם המחבר שם בתוך דבריו, אבל לא נראית כן דעת גדולי האחרונים.
אמנם אפשר שכוונתו על דברי האמרי אמת שהבאתי (הביאו המחבר פרק נט עמ' קנד), ולדעתו מי שכבר קיים יום הכיפורים או פסח אינו צריך לחזור ולקיימם גם אם בא למקום שעתה הוא יום הכיפורים או פסח, משמע שלדעתו בתר גברא אזלינן ולא בתר המקום, אך שיטה זו צ"ע רב.
בשו"ת אבן יקרה שהבאתי לעיל מבאר עניין זה על פי דרכו, לפי מה שהקדים שנחלקו חכמים קדמונים, שיטת בתלמיוס שהארץ עומדת ואינה סובבת, ורק המאורות סובבים. לשיטה זו אי אפשר לבאר את עניין יום ולילה לפני תליית המאורות ביום הרביעי, אבל לשיטת קופרניקוס (שהחזיק בה היעב"ץ בסידורו בפירושו למעמדות יום שני, ומוכיח כן מדברי חז"ל), הארץ סובבת כל כ"ד שעות על צירה סיבוב שלם, וזהו יממה שלמה עוד לפני תליית המאורות, וזה היה אז סדר הזמנים, לפיכך יש יממה גם כשאין שקיעת חמה. אם כן גם כל הנוסעים ממקום למקום אינם צריכים לשבות ולנהוג בכל ההלכות אלא לפי המקום בו הם נמצאים, כי כך ניתנה השבת, וכך ניתנו זמנים לישראל. אך כאמור הרמ"מ כשר סבר שיש חובת גברא על שמירת השבת, וכל שלא שמר כ"ד שעות שבת, אצלו עדיין שבת, גם אם הגיע למקום שכבר אינו שבת, ואם כבר שמר שבת במלואה, אע"פ שבא עכשיו למקום שהוא שבת אינו מחויב בה. (10)
בדברי הר"י עמדין מצאנו חידוש גדול וכך כתב, ועוד בחוץ לארץ השבת משתנה בכל מקום ומדינה, יש מדינה שנוהגת היום שבת, ובמדינה אחרת שכנגדה באורך הכדור הוא חול, ולא עוד אלא אפילו במדינה אחת עצמה יכול להשתנות השבת לעוברים ושבים, כי ההולך ונוסע ממזרח למערב ומקיף הכדור הארצי ימצא בשובו למקום שיצא משם מפסיד יום אחד בחשבונו, והנוסע ומקיף הארץ ממערב מוצא בחזירתו למקומו הראשון הרוויח יום במספר ימי שנה, נמצאו זה וזה מחולקים בשבת שלהם מבני המדינה שיצאו ממנה ושבו אליה, ששלושתם אינם שווים במניינם, לכל אחד שבת בפני עצמו, אע"פ כן בשובו למקומו על כורחו הוא נמשך אחרי אנשי המקום שפגע שם, אין לו לשבות אלא אותה שבת של בני אותו המקום, מ"מ במדבר שאין שם יישוב קהל מישראל, השבת נמשך ונקבע על פי עובר אורח, כפי הדרך שבא לשם אם ממזרח או ממערב, ולפי מה שמוצא בחשבונו עושה שם שבת, והוא שבת שלו ממש לכל דבריו, אלא שהשבת הגמור האמיתי והמוחלט אינו אלא בארץ הקדושה, שעליה נתייסדו כל מצוות התורה, כמו שכתבו הכוזרי והרמב"ן על התורה, בעצם וראשונה, גם המצוות שאינן תלויות בארץ, מ"מ מעיקרם על ארץ ישראל נצטוו, עכ"ל. אמנם בעל תורה שלמה מצא סימוכין לשיטתו בדבריו, אך נראה כי היסוד שחידש לחלק בין אם יש יישוב ישראל במקום, שאז כבר נתקבעה שבת לפי אותו מקום, לבין עובר אורח שסופר לעצמו וקובע שבת, ולא בגלל שאינו יודע ושכוח, כדין הגמרא בהולך במדבר, שהרי לא הזכיר זאת, אלא כך נראה מדבריו שהוא עיקר הדין, עניין זה מחודש מאד, כי מה אכפת לנו אם המקום הוא מדבר או שיש בו יישוב יהודי, ומדוע היישוב היהודי יקבע במקום את זמן השבת, הדבר צריך בירור.
*
לאחר שנתברר יסוד דין התורה לעניין שבת ויום הכיפורים וימים טובים, ששיטת רוב הפוסקים היא שהמקום בו נמצא האדם הוא הקובע, בבין אם יוצא שיש לו שבת קצרה, בין אם תהיה לו שבת ארוכה, או אפילו לא תהיה לו שבת כלל, או שתהיינה לו שתי שבתות, הכול תלוי במקום שהאדם נמצא באותו רגע שדנים עליו, ולא אכפת לנו היכן היה האדם ברגע התקדש המועד. מאידך גיסא ישנם ראשונים שסוברים שאם סיים את צום יום הכיפורים במקומו, אינו חוזר ומתחיב. לכאורה לדרך זו אין חילוק בין אם סיים את יום הכיפורים במקומו או שהאריכו על ידי נסיעה ממקום למקום.
בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי לא) נשאל בנידון הנוסע ממקום למקום בצום תשעה באב, והביא את פירוש של המאירי (פסחים נד,ב) בשם גדולי הדורות (שלפי המקובל הוא בעל ההשלמה, אבל לא נמצא לפנינו שם, כפי שהעיר המהדיר על המאירי) שמפרש את הגמרא שבתשעה באב ספיקו מותר לעומת יום הכיפורים שספיקו אסור, שהכוונה היא שאם מנה מיום השלושים על סמך שמימות עזרא לא מצאנו חדש אלול מעובר והתענה ביום העשירי בתשרי לפי חשבונו, ובלילה התברר לו שנתעבר חדש אלול והיום למחרת הוא העשירי בתשרי צריך יהיה להתענות, כמו שאמרו בראש השנה (כא,א) ברב נחמן כל יומא יתיב בתעניתא ולאורתא אתא איניש אמר ליה ליומא רבה וכו', וכיוצא בזה בתשעה באב פטור, עכ"ל. לדעת בעל בצל החכמה, אף שרש"י ותוס' לא פירשו כן בגמרא, מ"מ לא נחלקו על עיקר הדין. לפיכך דן קל וחומר, אם כשכל התענית הייתה מוטעית בכל זאת אומרים שלא מתענים שני ימים, בודאי אם התענה ביום תשעה באב כדין ובלי טעות, אלא שחזר עליו יום תשעה באב מפני נסיעה ממקום למקום, בודאי שאין צורך לחזור ולהתענות.
אמנם עצם פירוש המאירי בשם גדולי הדורות עדיין לא נתבאר, בפשטות חז"ל הקלו במקרה כזה בגלל סכנת נפשות להתענות שני ימים רצופים. או שביאור הדברים הוא כדברי המנחת חינוך (סי' שא. בהגהות החלקת יואב ציין שזו כבר דעת הריטב"א בראש השנה יח,ב וכן בשו"ת התשב"ץ ח"ד סי' רעא) שסבר שארבעת הצומות שמדברי קבלה לא נקבע להם יום מיוחד כעשרה בטבת או תשעה באב, אלא נתקבל שצריכים לצום בחדשים אלו, טבת תמוז אב ותשרי יום אחד, ולא נתחייב יום אחד מסוים, רק באיזה יום מימי החדש שירצה יוכל להתענות. אמנם בודאי שאחרי שתקנו חז"ל ימים מסוימים שבהם צריכים להתענות כבר לא יכול אדם להתענות ביום אחר, אבל מועילה סברא זו לעניין ספיקא דיומא שלא החמירו, כיוון שבכל אופן יצא ידי חובת קבלה. אם כן נראה שזו גם סברת גדולי הדורות, שהואיל והטעות הייתה בגלל ריחוק המקום וחוסר הידיעה בקביעות החדש, לכן אפשר לומר שלא תקנו חז"ל להחמיר עליו שיחזור ויתענה, אלא יצא כבר ידי חובה במה שכבר התענה (כפי שהרחבתי בעניין בסוגיית צום עשרה בטבת שחל בשבת). (11)
לפיכך נאמר גם על הנוסע ממקום למקום ועובר את קו התאריך שדי לו בתענית יום אחד, וכך הוא מעיקר הדין וקיים בכך את המצווה מדברי קבלה, וגם חכמים הניחו את המקרה הזה על עיקר התקנה, ודי לו בכך אע"פ שלא התענה ביום המסוים שחכמים קבעו. (ראה במנחת חינוך שם אות ט שפירוש על פי דרכו את דברי התוס' בפסחים שם שהקולא בתשעה באב היא במהלך במדבר ואינו יודע באיזה יום תשעה באב, והכוונה היא שמדברי קבלה יוצא אף אם הוא יום אחר כיון שהוא באותו חדש, ביאור הדברים שכך היא גם תקנת חז"ל שבאופן כזה די לו באחד מימי החדש, איזה יום שיהיה).
המאירי שם הוסיף וכתב בשם יש מפרשים, שזו שנראה במסכת ראש השנה שאין מתקינים שני ימים מספק, פירושו כשיצאו שלוחים על אלול והיו מונים ליום שלושים ממנו על סמך שלא מצאו אלול מעובר, אבל אם לא יצאו שלוחים מאלול עושים שני ימים מיום הכיפורים, ובתשעה באב אפילו לא יצאו שלוחים אין מתענים אלא יום אחד ומונים מיום שלושים, עכ"ל.
בחידושי החתם סופר שם כתב על מקרה זה, ונראה לי דיתענה ביום שני שהוא ספק ט' ספק י', דאי נמי יהיה יום עשירי, הא אמר רבי יוחנן (תענית כט,א) אי הוינא התם קבענא ליה בעשירי, מה שאין כן כשיתענה ביום שהוא ספק ח' ספק ט', אולי יום ח' ולא הועיל כלום. אמנם בשו"ת בצל החכמה שם פירש את דברי המאירי והחתם סופר לפי דרכו, אך לפי האמור בשם המנחת חינוך מבוארת שיטת היש מפרשים שבמאירי, ואע"פ שלפי האמת הוא יום ח', הרי קיים את המצוה, כי כך תקנו חז"ל במקרי ספק, ולא קשה קושיית החתם סופר.
נמצא לפי כל מה שנתבאר שלא רק לדעות שאפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שהם מן התורה, די בכך שיגמור את היום שהתחיל בו במקום שקדש היום, גם אם כאן כבר שבת, ובודאי שבתשעה באב ושאר תעניות ציבור. אבל גם לפי הכרעת רוב האחרונים שבשת ויום הכיפורים קובע המקום בו הוא נמצא עכשיו, ומדין תורה ייתכנו שני ימי שבת או שני ימי יום הכיפורים, או שאין לו שבת או יום הכיפורים כלל, או שהם ארוכים או קצרים, זה דווקא למועדים של תורה, אבל לתשעה באב ולשאר תעניות אין הדבר כן, לא בגלל שהם מדרבנן ולכן הם קלים משבת, או שמקילים בגלל חשש סכנה ופקוח נפש להתענות שני ימים, אלא משום שכך היא גזירת התענית מעיקר הדין, כפי שכתב המנחת חינוך, ובאופנים כאלו העמידו חכמים את דיניהם על דברי קבלה שכל שמתענה באיזה יום שיהיה באותו חדש יצא ידי חובתו, ולכן הנוסע משלים את תעניתו לפי חשבונו, אע"פ שבמקום בו הוא נמצא כעת עוד לא שקעה החמה, אבל הוא התענה יום אחד בחדש זה. ואף שיש לבעל דין מקום לטעון ולחלק שמפני שכל תענית שלא שקעה עליה החמה אינה תענית, ולכן בשלמא אם התענה ביום ח' מנחם אב הרי התענה יום שלם, וקיים בזה את דברי קבלה, אבל בנוסע ממקום למקום, אע"פ שהתענה כ"ד שעות ויותר, אבל עוד לא שקעה עליו חמה בתענית במקום בו היה נמצא כאשר הסתיימה אצלו יממה של תענית. ואע"פ כן יש לצדד שגם באופן זה די לו בתענית זו, הואיל ומ"מ התענה יום שלם בחדש זה. (ופשוט שלא יכול להחליט לעצמו להתענות משעת צהרים אחת לשעת צהרים למחרת, כי יממה נמדדת כיום ולילה, ולפחות יתחיל את היום כשאר האדם). (12)
לסיכום הדברים נמצא שאם הנידון הוא על שבת ויום הכיפורים וכל שאר ימים טובים, העובר ממקום למקום צריך לשבות כפי המקום שבא לשם, וכפי שהוא שבת במקום שיצא משם, וכן הדין ביום הכיפורים, בכל מצוותיו, אם כי כמובן שאם העינוי והצום של שני ימי הכיפורים הם סכנה וקיים חשש פקוח נפש יש לנהוג בהתאם. אך לעניין המצוות שהימים הללו מחויבים בהם, כגון שופר סוכה לולב מצה וכדו' אינו צריך לחזור ולקיים, ואם לא קיים במקומו הראשון יהיה מחויב לקיימם במקומו השני, הואיל והגברא לא נפטר מחיובו, כל זה לעניין דיני שביתה של תורה, אך לעניין תעניות ותשעה באב בכללם, אם ננקוט כשיטת המנחת חינוך, שהיא גם מסקנת התשב"ץ שגם הריטב"א מצא לה מקום בסברא, שכל התקנה מדברי קבלה הייתה על החדש, ולא הייתה על יום מסוים בחדש, וחז"ל אחריהם קבעו ימים מסוימים, א"כ בנוסע למקום אחר, שכבר התענה יום אחד באותו חדש, לא יצטרך להתענות עוד, ולא יצטרך להמשיך את התענית כפי המקום שהגיע אליו או לחזור ולהתענות יום נוסף. ולעניין תענית יחיד, שהיא תלויה בנדר, ונדר תלוי בלשון בני אדם, לכאורה כוונת האדם בקבלת התענית לא הייתה לצום יותר משאר תעניות ציבור, ולא יוסיף שעות על תעניתו. כן נראה לענ"ד בגדר דין זה, ומסור הדבר לגדולי ההוראה לפסוק הלכה למעשה.

1) עוד עסק בעניין בספר כליל תכלת עמ' קסט-קעה שהביא מדברי המפרשים.
2) מה שכתב בתחילת דבריו "כאשר הזהיר", כוונתו למה שכתב במצוה ת"י שיש דין מורא שבת, שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת, עכ"ל.
3) בעיקר הבחנה זו בחיובי המצוות ראה בספרו של אאמו"ר שליט"א, שו"ת יחל ישראל (ח"א סי' כט) שלמד כן מתשובת הרשב"א גבי גדר מצות עבודת המקדש, שהיה מקום לפרשו בשני אופנים, האם המצוה מוטלת אקרקפתא דגברא כלל ישראל להקריב קרבנות ציבור, אלא שהמקום הוא בית המקדש, או שהמצווה על כלל ישראל היא לבנות בית המקדש, ולאחר שנתקיימה מצוה זו, הרי מציאותו של בית המקדש מחייבת להקריב בו קרבנות ציבור ושאר עבודות הציבור, ואכן העלה מדברי הרשב"א שמצות הקרבת קרבנות נובעת מעצם מציאותו של המקדש, וכשלא זכינו ואין בית מקדש אין מצוה להקריב קרבנות, ונותרה רק המצוה לבנות את הבית.
4) בספר שני ימים טובים של גלויות להפרופ' מאיר בניהו הביא אוסף תשובות ומכתבים מגדולי הדורות שעמדו בתוקף על המשך קיום שני ימים טובים בגלויות, ונלחמו עם "מתקני הדת" שרצו לבטל תקנה זו.
5) על עיקר שאלה הר"א אשכנזי כבר עמד הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פרק ל, והביא יסוד השאלה ממדרש רבה בראשית פרשה ג אות ה, ראה רש"י ורמב"ן בראשית א-יד. ראה אריכות במפרשי התורה, הר"י אברבנאל, מהר"ם אלשייך, ר"ע ספורנו ועוד. ראה מדרש רבה בראשית שם מהדורת אלבק עמ' 21 בהגהת המהדירים שציינו למקורות בעניין. ראה ערוגת הבושם לר"א בן עזריאל ח"ב עמ' 253-4. הרמב"ם במורה נבוכים שם נקט שהימים והלילות שהיו עד יום רביעי שנתלו בו המאורות היו תלויים בסיבוב הגלגל, כן הוא בפירוש הר"א אבן עזרא בראשית א-ה וברבנו בחיי שם. הרשב"ם שם כתב, אלא כך כתב משה רבנו, כל מקום שאנו רואים בדברי המקום יום ולילה כגון "יום ולילה לא ישבותו", הוא האור והחשוך שנברא ביום ראשון, קורא אותו הקדוש ברוך הוא בכל מקום יום ולילה, עכ"ל.
6) מן הראוי להזכיר כאן את המקורות הקדמונים על עצם המציאות של תקופות ארוכות של ימים ולילות. בזוהר הקדוש (ויקרא ח"ג דף י,א) כתוב, דהאי כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אילן לתתא ואילן לעילא וכו', וע"ד אית אתר בישובא כד נהיר לאילן חשיך לאילן לאילן יממא ולאילן לילא, ואית אתר דכולא יממא ולא אישתכח ביה לילה בר בשעתא חדא זעירא, עכ"ל. (ראה מטפחת ספרים להר"י עמדין, המהדורה עם עיטור סופרים לר"ד רפפורט עמ' 83 חלק שני פרק שמיני אות ח).
החכם הקדמון רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא (בספר צורת הארץ, סוף שער ראשון) כתב, ותהיה השנה כולה חשובה במקום ההוא כיום אחד חציו יום וחציו לילה, עכ"ל. גם בספרו ספר העיבור (מאמר א שער ג) כתב, ויהיו שם ששה חדשים החמה נראית על הארץ כל ימי היותה במזלות צפון, וכן תהיה בו החמה מסתתרת ששה חדשים תחת הארץ כל ימי היותה במזלות דרום, ותהיה השנה כולה נחלקת לשני חלקים שווים האחד יום והשני לילה, עכ"ל. בהמשך דבריו הביא שהחכמים המדקדקים בפירוש הכתוב הוציאו רמז מהכתוב באיוב (לח-יט) "איזה הדרך ישכון אור וחושך אי זה מקומו", באיזה מקום ישכון האור ששה חדשים, וחשך איזה מקומו, באלה הששה חדשים שהאור שוכן במקום הזה החשך באיזה מקום הוא עומד, עיי"ש. יש לציין שכשכתב החכמים המדקדקים כוונתו לרבנו סעדיה גאון שכתב כן בפירושו לאיוב שם, הביאו הר"א אבן עזרא וכתב שאע"פ שדבריו נכונים, אבל אינו מסכים איתו בפירוש המקראות. ראה גם בפירוש רבנו יוסף קמחי (איוב י-כב) שכתב על הפסוק "ארץ עפתה כמו אופל", האופל שיש מקומות שהלילה שם ששה חדשים, עכ"ל. הביאו בנו הרד"ק שם. ראה בספר תקוות אנוש להר"י שווארץ, ברלין תרכ"ב שהביא פירושים אלו, וכן בספר השורשים שרש עוף הביא הרד"ק פירוש זה. ראה גם בפירוש הרמב"ן והרלב"ג באיוב שם, וכן בספר מכלל יופי לר"ש בן מלך שם.
7) עוד הביא מספר נחלת בנימין לרבי יצחק בנימין וואלף מלנצברג, (מצווה קכג) שלדעתו נחשבו שני ימים זמן עמידת השמש, והטירת כסף חולק עליו, כי אם כן לא הועיל יהושע כלום לעניין מניעת חילול שבת, ויש שם אריכות רבה בדרוש ופלפול, והעלה שאכן יש חילוק בין עניין יהושע שלא נעשתה שבת בגלל העמדת השמש יום שלם, ובין המעשה בפטירת רבנו הקדוש ששם אע"פ שלא שקעה החמה, מ"מ נעשתה שבת לפי חשבון השעות, ראה שם טעמו. וראה משו"ת חוות יאיר בעניין וכן בספר הניצחון לר"ר יום טוב ממילהויזן סי' קנה על טענות הנוצרים בנידון.
8) עוד כתב הרב פעלים לגבי הוכחת טירת הכסף מפרקי דרבי אליעזר שלפירושו אחר כך שמרו שבת שלמה של כ"ד שעות, היינו שיום ראשון נעשה יום שבת, ומנין השבועות והימים נשתנה מאז. דברים אלו תמוהים לכאורה, כי טירת הכסף עצמו הביא כן ולא ניחא לו בכך.
9) מה שנראה שההולך בשבת הוא דין תורה יש לציין לכמה מקורות שכתבו האחרונים. ראה בספר מגיד מישרים למרן הבית יוסף בתחילת פרשת משפטים, ובחידושי הגר"א שבת סט מה שהובא מספר סערת אליהו וכן בקול אליהו פרשת יתרו, וכן בפנינים משולחן הגר"א שם וכן בפרשת כי תישא שם וציין גם לאור החיים שם, וכן בספר קול אליהו לרבי אליהו הצרפתי דרוש ה פרשת כי תישא עמ' רל. ראה גם בספר פני דוד להחיד"א פרשת כי תישא, וספר זרע שמשון למהר"ש נחמני פרשת ויקהל. מ"מ אפשר לומר שמכל המקראות הללו שדרשו רמז לדין זה, דהיינו שיש בו גדר דין תורה, אע"פ שבודאי עיקר דין שבת האמור בתורה שעליו נאמרו כל המצוות והלאווים והעונשים, הוא השבת הנקבעת במקום עלפני כדור הארץ, אלא שיש דין נוסף על האדם ההולך במדבר לשמור את השבת, גם אם במציאות עכשיו זו לא שבת באותו מקום, ראה מגן אברהם סי' שמד ס"ק א ופרי מגדים שם, וכן ראה בספר ייחוסי תנאים ואמוראים לרבנו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של בעל הרוקח אות ר' חייא בר רב עמ' רצג-ט. ראה גם שו"ת קול מבשר ח"א סי' מה, שו"ת אהל משה (רא"מ הורביץ) סי' פט. כמובן שכל זה הוא כשלא ידוע לאדם באיזו יום הוא ואינו יכול לברר, ויש לדון אם שייך לומר כן גם על יושבי הקוטב.
10) דברי הרמ"מ כשר הם בספרו קו התאריך הישראלי, בו נקבצו מאמריו הרבים בנושא, בפרק לט-מג, מה, נג-ד, נו-ס, סח, עג. ראה שם פרק סט-עב השגות הרבנים ותשובתו עליהם.
11) מה שציין החלקת יואב לדברי הריטב"א שכבר קדם להמנחת חינוך בחידושו, אכן הזכיר הריטב"א סברא זו שם שכתב, ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעים היו בחורבן שני ולא קבעוהו בט' בו דווקא אלא בחדש זה, שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי, אבל אין צורך לכך, עכ"ל. ראה בהגהת המהדיר שכן כתב הריטב"א גם בחידושיו לתענית כו,א. אמנם התשב"ץ שם נקט שאכן צריך לומר כן וכתב, ואינו מספיק אלא אם נוסיף ונאמר שהנביאים שתקנו צום הרביעי לא ייחדו בזה איזה יום והניחו הדבר מסור לבית דין לטלטלו מיום אל יום על צרה כיוצא בה, והיא הבקיעה, בין שתהיה בט' בו או ביום אחר, כל שהוא באותו חדש הדבר מסור בידם לקובעו ביום הבקיעה, עכ"ל. ראה במהדיר בהוצאת מכון ירושלים שציין לשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קמט לעניין עשרה בטבת שחל בשבת.
12) עוד בסוגיה זו ראוי לעיין במאמרו של הרב שלמה יוסף זוין בספרו לאור ההלכה בגדר מצות השבת, אם היא על האדם בלבד או שיש מצות שביתה גם בעולם, וכן בירחון סיני במאמר מאת הר"צ קפלן.

נושאים שונים

הרב הראשי דוד לאו

הרב הראשי לישראל.

8 דק'
מבצע "עופרת יצוקה"
"כל ישראל ערבים זה בזה"
י' בטבת תשס"ט
34 דק'
ישיבת בין הזמנים - קיץ תש"פ
איסור שכחת התורה
י"ב אב תש"פ
שיעורים נוספים
עושים סדר
הלכות , הדרכות ולוחות זמנים לקראת חג הפסח התשע"ה
ניסן התשע"ה
לאורו
מושג הקדושה
גליון 114
יג שבט תשפ

נושאים שונים

נושאים שונים
עשה לך רב
הרב משה צוריאל זצ"ל | י"ב תשרי תשס"ו
שיעורים נוספים
על פיקוח נפש והצלת נפשות – מוות מוחי
הרב יוסף כרמל | תשע"א
43 דק'
כתבי הקודש ושמות קדושים
הלכות מזוזה - חלק ב'
הרב אליעזר מלמד | יז' חשון תשס"ח
מדינת וממשלת ישראל
דינא דמלכותא בארץ ישראל
הרה"ג יעקב אריאל | י' אייר התשס"א

נושאים שונים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
עקב
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה
2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב ש. יוסף וייצן
הרב דוד חי הכהן
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרב נחשון רבינשטיין
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרב משה אליה
הרב אליהו ברין
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש

בית המדרש

עשה לך רב

על פיקוח נפש והצלת נפשות – מוות מוחי

הלכות מזוזה - חלק ב'

דינא דמלכותא בארץ ישראל

מזוזה בכל חדר: החיוב, הפטור והברכה

הרב הראשי דוד לאו

"כל ישראל ערבים זה בזה"

איסור שכחת התורה

עושים סדר

הלכות , הדרכות ולוחות זמנים לקראת חג הפסח התשע"ה

מושג הקדושה

גליון 114

עשה לך רב

על פיקוח נפש והצלת נפשות – מוות מוחי

הלכות מזוזה - חלק ב'

דינא דמלכותא בארץ ישראל

מה המשמעות הנחת תפילין?

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

"בזאת התורה" - איזו תורה?

מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?

יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?

הפלונטר בצד ימין של הלוחות

למה ללמוד גמרא?

איך ללמוד גמרא?

הלכות קבלת שבת מוקדמת

האם מותר לפנות למקובלים?

רעיונות לפרשת חוקת

רעיונות לפרשת חוקת

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ

איך עושים קידוש?

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

קרוב אליך – חקת

עלון מספר 606

עלון מספר 606

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

לא טרגדיה, צמיחה

גבולות המחנה

העבודה - תפקיד האדם בעולם

פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

יסודות דיני הקדשות

החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם

אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח

ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

דיבור לסלע או הכאתו

ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים

פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם

בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית

נפילת אפיים - הלכות ומנהגים

קדושת הכוהנים והיחס אליהם

סוד פרה אדומה ושירת הבאר

מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה

מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'

הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש