ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק כ'
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר: שֶׁהַכָּתוּב לֹא שָׁאַל אֶלָּא: "אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'", כִּי אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהָמִית מִתְנַבֵּא בִּשְׁמוֹ* אִם לֹא נֵדַע בְּבֵרוּר שֶׁהַדָּבָר אֲשֶׁר יְדַבֵּר לֹא דִבְּרוֹ ה', וְלָזֶה בֵּאֲרָה לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁכְּשֶׁיִּנָּבֵא הַנָּבִיא דָּבָר וְלֹא יִתְקַיֵּם – שֶׁנֵּדַע בְּבֵרוּר שֶׁהוּא הַדָּבָר שֶׁלֹּא דִבְּרוֹ ה' וְאֵין בָּזֶה סָפֵק. אֲבָל אֵין רָאוּי לִשְׁאֹל: "אֵיכָה נֵדַע הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה'", שֶׁאִם כֵּן, יֵרָאֶה לָנוּ שֶׁאֵין לְהַאֲמִין הַנָּבִיא בִּדְבָרָיו אֶלָּא אִם כֵּן נֵדַע בְּבֵרוּר שֶׁהַדָּבָר הַהוּא דִּבְּרוֹ ה', וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי אָנוּ מַאֲמִינִים אוֹתוֹ עַל פִּי הָאוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בָּאוֹת הַהוּא מְקוֹם לְסָפֵק •. וְזֶהוּ שֶׁלֹּא אָמַר הַכָּתוּב בִּלְבַד*: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ", אֲבָל הֶאֱרִיךְ יוֹתֵר וְאָמַר: "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי", כְּאִלּוּ אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם דְּבָרַי בְּבֵרוּר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְדַבֵּר אוֹתָם בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵאֵת כָּל מִי שֶׁלֹּא יַאֲמִינֵהוּ.
אימות נבואת משה
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן צָרִיךְ לִשְׁאֹל: מַדּוּעַ לֹא פֵּרְשָׁה לָנוּ הַתּוֹרָה הַדְּרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶם יֵאָמֵן הַנָּבִיא. וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּרְמַז זֶה בְּמִלַּת "כָּמֹנִי*", שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁתִּתְאַמֵּת נְבוּאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַמְּתָה נְבוּאָתִי, וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נִתְאַמְּתָה בִּשְׁנֵי דְרָכִים – רִאשׁוֹנָה: מִצַּד הָאוֹתוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְהַאֲמִין בּוֹ בְּמַה שֶּׁהוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁפְּקָדָם ה' יִתְבָּרַךְ וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וְהוּא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בְּמַה שֶּׁיִּקְרֶה לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ד ל-לא): "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם". וְהִסְפִּיקוּ עוֹד הָאוֹתוֹת הָהֵם לְהַאֲמִין בּוֹ בְּמִצְוַת שָׁעָה, וְהִיא: הַפֶּסַח שֶׁעָשׂוּ עַל פִּיו, תַּכְלִית* כָּל מַה שֶּׁרָאוּי שֶׁיֵּאָמֵן בּוֹ הַנָּבִיא הַמִּתְחַדֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, אֲבָל מֹשֶׁה נִתְיַחֵד בְּעִנְיַן הַאֲמָנַת נְבוּאָתוֹ יוֹתֵר – בְּמַה שֶּׁרָאוּ אֲבוֹתֵינוּ שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ עִנְיָנוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, וְהָיָה זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אֶפְשָׁר לָנוּ לְסַפֵּק בִּנְבוּאָתוֹ כְּלָל בְּשׁוּם אוֹת שֶׁיִּתֵּן מִתְנַבֵּא עָתִיד כְּנֶגֶד תּוֹרָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות יט ט): "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם".
___________________________________
בִּשְׁמוֹ – בשם ה'. בִּלְבַד – רק. כָּמֹנִי – כמו משה רבנו. תַּכְלִית – מטרה, שיא.
ביאורים
משה רבנו הופיע במצרים באופן די פתאומי. עם ישראל אמנם המתין לבואו של מנהיג שיושיע את ישראל, בדבר ה', אולם בני ישראל היו שקועים מאוד בעבדות שנמשכה שנים רבות. ולפתע הופיע משה. הוא דיבר עם בני ישראל על כך שהקב"ה רוצה לגאול אותם ולקחתם לעמו, וצִווה אותם, בשם הבורא, במצווה חדשה – 'קרבן פסח'.
בני ישראל היו צריכים להתמודד עם 'הפתעה' זו. עם אדם שטוען שבא בשם ה' ומצווה אותם מה לעשות. לשם כך הקב"ה צייד אותו ב'אותות' שאותם הוא הראה לעם, על מנת שהם יאמינו בנבואתו.
הר"ן אומר שזוהי השיטה שבה צריך ללכת גם בדורות שאחר כך – נביא שטוען שהוא בא בדבר ה', ועושה אותות כאלה שמתקיימים במלואם, יש להאמין לו, אפילו אם איננו יודעים בברור שהוא אכן נביא אמת , ואפילו אם אין לנו ראיות ברורות שאותו נביא לא עשה אותות אלו על ידי כישוף וכדומה. הקב"ה מצפה מהאדם להאמין בהשגחתו, וללכת בתמימות אחר רצונו, וכיוון שהוא ציווה ללכת אחרי דברי הנביא, לאחר שבדקנו אותו לפי הכלים שבידינו, עלינו מוטל לעשות זאת.
אולם דבר זה אינו מספיק בעניין נבואתו של משה. נתינת התורה לעולם היא כה יסודית וחשובה עד שנאמר עליה – "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" [ירמיה לג, כה]. בנבואה זו אסור שיהיה ספק כלשהו אם היא אמיתית, ולכן בה הקב"ה רצה שכל עם ישראל יראו בעצמם, וימסרו לדורות הבאים, כיצד ניתנה התורה למשה ישירות מפי הקב"ה.
הרחבות
•תוקף האותות והמופתים
שֶׁהֲרֵי אָנוּ מַאֲמִינִים אוֹתוֹ עַל פִּי הָאוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בָּאוֹת הַהוּא מְקוֹם לְסָפֵק. הר"ן מבאר שאותות ומופתים אינם הוכחה לנבואה, כיוון שיש אפשרות לעשותם בלהט, בכישוף וכדו'. וכך כותב גם בעל ספר העיקרים, אולם הוא מרחיב ואומר כי ישנן גם דרכים לעשיית מופתים בקדושה אלא שעל האדם מוטל להשתמש בהם בדרך הראויה: "...וכוונת דבריו (הרמב"ם יסודי התורה ח) שהאותות שיעשו הנביאים, כמת שהחיה אלישע... וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא או הגדת העתידות, אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות על ידי הוברי השמים (אסטרולוגים) או בעלת אוב, וכן עשיית האותות כבר אפשר שיעשו קצתם לצדיקים או על ידי חסידים אף על פי שאינם נביאים... או על ידי שם משמות הקודש, כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם ברצונו של מקום כנביאים או לכבודו של מקום כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה... אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסוף שיחתום ברע, אמרו רבותינו ז"ל "ודישתמש בתגא חלף" [אבות א, יג], והרי זה כמי שגנב טבעתו או כליו או חותמו של מלך ומשתמש בהם, שהוא חייב מיתה" [ספר העיקרים א, יח].
שאלות לדיון
בתורה מובאים מקרים רבים בהם עם ישראל לא האמין למשה. האם זה מערער את נבואתו?
מדוע אנו מאמינים למשה? הרי לא היינו בהר-סיני!
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
