ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קידוש השם בהקמת מדינת ישראל

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשנ"ז

קידוש השם בהקמת מדינת ישראל

ליל יום העצמאות המ"ט



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

קידוש השם כלל ישראלי
"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". "יום ליום יביע אומר", וכך גם שנה לשנה. בכל שנה הולך קידוש השם ומתרבה בתקומת עם ישראל ומדינת ישראל. יש מדרגות בקידוש השם: יש קידוש השם בצנעה, ליחיד. יש קידוש השם שיחיד עושה ברבים, בפרהסיה, בעשרה. ויש קידוש השם כלל ישראלי. תקומתה של מדינת ישראל היא קידוש השם כלל ישראלי. מציאות עם ישראל בחוץ לארץ, בגלות, היא חילול השם, וחזרת עם ישראל לארץ ישראל הרי היא קידוש השם. הדברים הללו מפורשים בנביא, בספר יחזקאל פרק לו (טז-כ), וכך נאמר שם:
ויהי דבר ד' אלי לאמר. בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטמאת הנדה היתה דרכם לפני. ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה. ואפיץ אתׁם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו.
נאמר "ויבוא אל הגוים" בלשון יחיד, במקום "ויבואו אל הגוים", בלשון רבים. בענין זה עוסק מדרש אגדה (ילקוט יחזקאל, רמז שעד) שרש"י מביא אותו במקום: "הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין (=השובים): הרי אלו עם ד' ולא היה לו יכולת להצילן". נשים לב לדבריו: "הקב"ה בא עמהם בגולה", הרי "ויבא" נאמר על הקב"ה. חילול השם הוא שהגויים אומרים שעם ד' גלה לחוץ לארץ והקב"ה לא היה יכול להציל אותם. "ויחללו את שם קדשי", מפרש רש"י: "השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם 'עם ד' אלה ומארצו יצאו', ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". וכך מפרש שם גם הרד"ק:
זהו חלול השם יתברך, שאומרים העמים על ישראל עם ד' אלה, כבר נקראו עם ד' אלה ויצאו מארצו, והניחם בגלות זה כמה, והנה כאילו הם מחללים אותו בהמשך גלותם זה כמה בעונותיהם, והגוים אומרים מבלתי יכולת ד' להוציאם יאמרו איך בחר בהם ואחר כך נאצם והשליכם מעל פניו.
וממשיך הנביא את דברי הנבואה (יחזקאל שם, כב-כד):
לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ד' אלוקים: לא למענכם אני עשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ד' נאם ד' אלקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם.
ומפרש רש"י: "'וקדשתי את שמי' - ומה הוא הקידוש? 'ולקחתי אתכם מן הגוים'". היציאה מקרב הגויים וההליכה לארץ ישראל, זה קידוש השם. ההימצאות בחוצה לארץ היא חילול השם. רש"י היה צריך לפרש כך, כדי שלא נטעה ונחשוב שעיקר חילול השם היה בעצם החטא שהביא את הגלות, אלא בתוצאות שלו: שעם ישראל יצא לגלות, וכך נגרם שהעולם רואה בכך אזלת יד, כביכול, של ד': מבלתי יכולת ד' להציל את עם ישראל, ועתה מכיוון שמציל הקב"ה את עם ישראל ומחזיר אותו לארצו, בזה הוא מקדש את שמו. זה קידוש השם כללי, כלל ישראלי.
"ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה, ט). לא נאמר "בישועתנו" אלא "נגילה ונשמחה בישועתו", בישועתו של מקום, כביכול. כי ישועת ד' היא ישועת ישראל, וישועת ישראל היא ישועת ד'. מכיוון שישועתנו היא ישועתו של מקום, ממילא השמחה שלנו אינה אלא בשמחתו של מקום, בקידוש שמו הגדול. נגילה ונשמחה בישועתו.
אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם ובחילול השם. כשם שבחילול השם נאמר: "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם" (אבות ד, ד), כך בקידוש השם יש לומר: אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם. גם אם אדם חילל את ד' בשוגג, הרי זה חילול השם, מפני שבחילול השם העיקר הוא התוצאה. נתחלל שמו של ריבונו של עולם. הגם שהמחלל לא התכוון לכך, זו התוצאה. אם כן הוא הדין בקידוש השם. אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם. והרי גדולה מידה טובה ממידת פורענות לפחות פי חמש מאות (תנחומא בובר, בשלח כא). ואם כך נאמר בחילול השם, כך הוא על אחת כמה וכמה בקידוש השם: אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם.
כל מי שגורם לקידוש השם, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם אינו מתכוון, אם הוא ידע שיש בזה קידוש השם או לא ידע שיש בזה קידוש השם, כך או כך הוא מקדש שם שמים. הדברים אמורים לגבי העוסקים בבניין הארץ, כלפי כל אלה שסייעו להקמת מדינת ישראל, לתחיית האומה, לקיבוץ גלויות, ולשחרור ארץ ישראל מעול גויים, גם אם הם לא התכוונו בשעת המעשה לקדש שם שמים. אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם. הם שותפים לקידוש השם היותר גדול. קידוש השם כללי, כלל ישראלי.
מאידך גיסא, כל פגיעה בשלמות שלטון ישראל בארץ ישראל ובמדינת ישראל, יש בזה חילול שם שמים נורא. לכן הגדיר בשעתו מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זכר צדיק לברכה, את ממשלת המיעוט (ארץ הצבי, ממשלת מיעוט, כרוז ג, סע' ב. מי"ז באדר ה'תשל"ד):
חילול השם, שאין כמוהו, לשם השם יתברך, בורא העולם וקורא דורותיו ומציב גבולותיו גבולות עמיו ועמו חלקו, הוא הטראגי-קומדיה, של ביזוי עמנו ומדינתנו בהרכבת ממשלת מיעוט זו על מדינתנו. ו"אין מקיפין בחילול-השם".
השנה אנו חוגגים את יום העצמאות לאחר שנבחרה ממשלה על ידי הרוב היהודי. תוקן הקלקול של חילול השם בממשלת המיעוט, ושבנו לקידוש השם, בממשלה יהודית. זכינו לכך שהרוב היהודי הוא השולט במדינת ישראל. כל ויתור על איזה חלק בארץ ישראל יש בו חילול השם. חילול השם כללי. וכבר אמרנו: "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". "ואין מקיפין בחילול השם" (קידושין מ, א). זאת אומרת, על חילול השם יש עונש מיידי. אין נותנין הקפה בענייני העונש. כל זאת ראינו בעינינו, מה ארע מיד לאלה שהובילו את הוויתור על חברון עיה"ק תובב"א. אכן, גאולתם של ישראל רצופת קשיים, אבל ביום זה הננו מתבוננים במבט הכללי והננו עומדים נפעמים לגודל יד ד' הגדולה והטובה עלינו; לגודל קידוש השם בתקומת עם ישראל משפל הגלות לקיבוץ גלויות, לשחרור הארץ והעם מעול גויים.

תורה וארץ ישראל, אין זו בלא זו

אמרנו שעצם תקומתה של מדינת ישראל באשר היא, יש בה קידוש השם, כפי שהוכחנו זאת מדברי הנביא ומפירוש רש"י, אבל באמת, ארץ ישראל ותורה הם דבר אחד. אין זו בלא זו. אין תורה שלמה בלי ארץ ישראל, וארץ ישראל אי אפשר לה בלא תורה. כל התחזקות בתורה מחזקת את גאולתנו. כל התחזקות בארץ ישראל מחזקת את התורה בישראל, כי ארץ ישראל ותורה הם עניין אחד ממש. וכך רבנו משה קורדוברו, מגדולי המקובלים בדורו של האר"י, בצפת, מגדולי ישראל, כתב בספרו "אור נערב" (חלק ג, פרק ה):
נודע כי ארץ ישראל, לה קורבה ביחס עם התורה כיחס החיות עם הלב. כי חיים אל העולם היא התורה כאמרו "וחיי עולם נטע בתוכנו". ומשכן החיות והנשמה בלב, ושם עיקר הוראותיה. ומשם מתפשטת לשאר הגוף, וכן עניין התורה, עיקרה בארץ ישראל.
תורה וארץ ישראל הן כמו החיות והלב. חיות איננה יכולה להתגלות באדם אלא דרך הלב. תורה לא יכולה להתגלות בעולם, בישראל, אלא דרך ארץ ישראל. גם המבי"ט, מגדולי הדור בצפת בתקופת ה"בית יוסף", כתב בספרו "בית אלקים" (שער היסודות, פרק לב), שהתורה וארץ ישראל נתייחדו בשם מיוחד: מורשה.
כאילו רומז ומורה לנו בהיותן נאמרות בדיבור אחד, שהן מיוחדות בכוונה בעניין אחד... שבהיות מורשה לנו תורת משה, תהיה גם כן לנו מורשה ארץ ישראל, וכשנסור ממנה ימין ושמאל, שלא תהיה לנו מורשה, גם כן לא תהיה ארץ ישראל מורשה לנו, כמו שקרה לאבותינו ולנו בעוונותינו. וגם כן אין אנו משיגים אמיתת סודותיה (של התורה) כי אם בארץ ישראל, וכמו שאמרו: "אוירא דארץ ישראל מחכים", וסיפרו גם כן במעלת הלומד תורה בארץ ישראל.
גם התורה וגם ארץ ישראל, נקראו בתורה בשם "מורשה", כי מורשת התורה תלויה במורשת ארץ ישראל, בירושת ארץ ישראל, וירושת ארץ ישראל תלויה בתורה. תורה וארץ ישראל חד הוא.
כך אומר גם רבנו יעקב עמדין בסידורו, בהקדמה הנקראת "סולם בית אל" (עמ' יד):
כל זמן שלא יתנו ישראל, בייחוד תלמידי חכמים שבהם, דעתם על ארצם, אין תורתם מתקיימת באמת. כי הא בהא תליא. הן בלימוד, הן במעשה.
הא בהא תליא. שתיהן תלויות זו בזו. ארץ ישראל ותורה. ואנחנו רואים במציאות את הדברים האלה, שתקומת מדינת ישראל הביאה לתקומת התורה:
א] מדינת ישראל זקפה את קומתו של העם היהודי בעולם, וזה השפיע במידה גדולה על עצירת ההתבוללות. כמובן כל המיליונים שעלו לארץ ישראל נצלו מהתבוללות וגם היהודים בארצות הגולה התחזקו.
ב] תקומת מדינת ישראל הצילה את יהודי רוסיה מהתבוללות וטמיעה. היא נתנה להם תקווה. עוררה בהם את הזיק היהודי בעצם קיומה. וכעת מדינת ישראל קולטת אותם ומצילה אותם משמד רוחני. ללא תקומת מדינת ישראל, מי היה יודע מה היה קורה לעם היהודי ברוסיה ובשאר המקומות.
ג] עד תקומת מדינת ישראל היה עם ישראל שרוי במשבר רוחני גדול. רבים מבני הישיבות התרחקו. הנוער הדתי הגיעו לגיל שמונה עשרה או תשע עשרה ועזבו את היהדות, גם בארץ ישראל, וגם בחוץ לארץ. מאז שקמה מדינת ישראל חל שינוי. נעצר המשבר הרוחני. התרבו ישיבות: ישיבות תיכוניות, ישיבות אחרות, והציבור הדתי החל להתבסס ולהתחזק. לפני קום מדינת ישראל לא הייתה תופעה של בעלי תשובה. לא הייתה מציאות כזאת. עם קום מדינת ישראל החל צימאון לתורה, והציבור הדתי התחזק. אחר כך נוצרה תנועה של תשובה, והיא הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת כל הזמן. זה פועל יוצא מתקומתה של מדינת ישראל, שהחזירה לעם היהודי את כבודו, את בטחונו, את האומץ לחזור לעצמו, לטבעו, למורשתו ולאמונתו.
הוי אומר: בלי ארץ ישראל אין תורה, כשם שבלי תורה אין ארץ ישראל. ובאמת אין זה פלא. הרי חז"ל אמרו: "כל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב). בעל ספר "ההפלאה" מסביר את הדברים האלה. הרי לכאורה קשה להבין. נאמר: מי שדר בארץ ישראל הוא כמי שיש לו אלוה, האם רק "כמי" אבל באמת אין לו? ומי שגר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה, האם רק "כמי" אבל באמת יש לו?! הרי זה לא יתכן. אלא הכוונה, אומר בעל "ההפלאה", שמי שגר בארץ ישראל ואין לו שום דבר, רק ארץ ישראל, הרי הוא כמי שיש לו אלוה, ומי שדר בחוצה לארץ אף אם יש לו תורה ומצוות וגם אם הוא מאמין, הרי הוא כמי שאין לו אלוה. אווירה של ארץ ישראל הוא אוויר של אמונה, אוויר של קדושה, אוויר של תורה, וכל הדר בארץ ישראל מתמלא בתוכן הרוחני, העצמי, היהודי, הישראלי. תוכן האמונה. אני יודע שיש מי שרואה את הצד השני של המטבע, את הקליפה. הם רואים מה שקורה אצל אלה המתרחקים מהתורה, ויש לדאבוננו כאלה. אבל מאנשי תורה אפשר לדרוש לא להיות שטחיים. לא לראות את הקליפה החיצונית, אלא לחדור במבט עמוק אל הפנים, אל השורשים של ההתרחשויות. ובמבט פנימי הננו רואים שהתהליך העמוק והיסודי המתרחש כעת בישראל, התהליך העיקרי, הוא התגברות לימוד התורה, התעצמות האמונה. זה איננו תהליך שטחי, תקשורתי, חולף. זהו תהליך עמוק, יסודי, שורשי. דור שלם דורש תורה! דור שלם של אנשים גדל בתורה שנים על גבי שנים, ומגיע למעלות גבוהות ונישאות. ומי שמעמיק לפני ולפנים, יודע שהתהליך הזה מחובר חיבור בל יינתק עם תקומת עם ישראל בארץ ישראל. עם תקומת מדינת ישראל.
יום שחרור משעבוד מלכויות רוחני
הוי אומר: יום העצמאות הוא יום שחרור משעבוד מלכויות. אין זה שחרור רק במובן הפיזי, אלא בעיקר במובן הרוחני. עם ישראל נגאל גאולה פיזית ורוחנית כאחת. אומות העולם יודעות זאת. הן סבורות שתקומת מדינת ישראל היא תקומה רוחנית הצועדת לקראת בניין בית המקדש. עמי העולם אינם מרוצים מזה. הם מנסים לעצור את התהליך, מתוך שהם מכירים שזה תהליך רוחני ביסודו. הם מכירים בכך שחזון הנביאים מתקיים, והם צודקים. "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה" (תהלים קכו, ב). ביום זה, יום שעשה בו ד' את ישועתנו, "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", בישועתו של מקום, המופיעה ביחד עם ישועת ישראל. נשמח בקידוש השם, בחזרת עם ישראל לארצו ולשורשיו, לד' אלוקיו. הננו מודים על העבר ומתפללים על העתיד, לגאולה שלמה, לתשובה שלמה, לבניין בית המקדש בקרוב. אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il