ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש תורה והלכות ציבור

שובן של הלכות ציבור

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
גדרי קניין במלחמת רשות
את הפרשה שעוסקת בברכות בהר גריזים ובהר עיבל התורה פותחת בפסוק: "היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט). זה עניינו של היום הזה. ביום העצמאות עם ישראל חזר להיות עם. לפני כן היינו מפוזרים ומפורדים, ועכשיו: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז, כא) – דווקא בארץ אנחנו גוי אחד ובחוץ לארץ עם ישראל לא מתגלה בתור עם. זה שינוי מהפכני, לא רק מבחינה מציאותית אלא גם מבחינה הלכתית, כי הלכות ציבור שונות לגמרי מהלכות היחיד. אחת הדוגמאות העיקריות לכך הן המלחמות. בכל התורה הכלל הוא שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אך במלחמות אין הדין כך. למלחמת מצווה יוצאים למרות הסכנה שבדבר, ולא זו בלבד אלא אפילו אפשר לצאת למלחמות רשות. כמה פעמים התורה מדברת על מלחמת רשות: בפרשת שופטים נאמר: "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ, א), ואז הכהן צריך לומר: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו" (שם ה), והספרי אומר: "במלחמת רשות הכתוב מדבר" (שופטים, פיסקא קצ). גם בתחילת פרשת כי תצא נאמר: "כי תצא למלחמה" (דברים כא, י) וגם כאן במלחמת רשות הכתוב מדבר (ספרי כי תצא, פיסקא ריא), שהרי נאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים שם יא) ובמלחמת מצוה צריך להרוג את כולם. גם על הפסוק: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (שם י) כותב הספרי (שופטים, פיסקא קצט): "במלחמת רשות הכתוב מדבר". כלומר יש היתר לעשות מלחמת רשות. יש מציאות של מלחמת רשות. ראשית צריך להסביר: מה זו מלחמת רשות?
מלחמת רשות היא מלחמה להרווחה, לדוגמה אם יש משבר כלכלי, מותר לעשות מלחמה כדי להרחיב את האפשרויות הכלכליות ולצאת מהמשבר או להרחיב את גבולות הארץ (ברכות ג, ב; סנהדרין טז, א), למרות שבמלחמה יש סכנת נפשות ויש כלל שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה עדיין היא מותרת אפילו לצורך הרווחה בלבד. הרב ישראלי בספרו עמוד הימיני (סימן יד) דן בכך בהרחבה. בכלל צריך לציין את הרב ישראלי זכר צדיק לברכה שהיה חלוץ בנושא העיסוק התורני בתחומים חדשים שלא עסקו בהם בכל דורות הגלות: דיני מלחמות, משטרה, סמכות השלטון. דברים שאין עליהם הרבה בספרות התלמודית, וגם בתשובות ובפוסקים, כי הנושא הזה לא היה מעשי. וצריך לדלות מן המעט שיש בדברי התורה, לראות איך התורה מכוונת אותנו בתחומים החדשים הללו שלא התעסקנו בהם כל ימי הגלות.
הרב ישראלי שואל: איך אפשר לצאת למלחמת הרשות ולסכן נפשות לצורך הרווחה בלבד?
הרב ישראלי מרחיב את הדיון (סימן טז, פרק ה, ט) בגדרי מלחמת רשות ואומר שההלכה מכירה גם במלחמה בין עמים אחרים כדבר לגיטימי. ההלכה היא שמלכות שניצחה במלחמה וכבשה רכוש ושטח - לעניין דיני ממונות הכל נהיה שלה, היא יכולה למכור את הרכוש ואפשר לקנות את הרכוש, וזה לא נחשב רכוש גזול כי הכיבוש הוא קניין. ואם מלחמה הייתה אסורה הרכוש היה גזול ולא קנוי. הוא מאריך להביא ראיות מהגמרא ומהפוסקים שלכיבוש יש גדר של קניין, וכותב שהרדב"ז בתשובות (ח"ג תקלג) והרמ"ה (חו"מ רסז) סוברים כך. ה"חתם סופר" סובר שהכיבוש עצמו אסור אך ביחס לרכוש ההלכה קובעת שזה קניין ולא גזל ולכן אפילו שהכיבוש אסור יש כאן תוצאה קניינית, בשונה מדין גזל רגיל. מנגד, ה"מחנה אפרים" (הל' עבדים, ג) אומר שרק מלחמת הגנה מותרת ורק אם המלחמה הייתה צודקת, כמו מלחמת מגן, או אם היה סכסוך בין המדינות, ודווקא במלחמת הגנה כזאת אם כבשו ולקחו רכוש הרכוש הזה קנוי ולא גזול, אך במלחמה אחרת, מלחמת התקפה ללא סיבה, אז המלחמה אסורה והקניין במלחמה לא נחשב לקניין. אך רוב הפוסקים לא מחלקים בין מלחמת התגוננות לשאר המלחמות ואם העם המנצח כבש - הרכוש הכבוש שייך לעם הזה אין כאן גזל וחלים עליו כל דיני הקניינים ואין קשר בין הרשות לעשות מלחמה לבין קניין כיבוש. קניין כיבוש זה מציאות. הוא לא נובע מזה שהכיבוש הוא צודק.
הרב ישראלי מסביר שמקור הדין הוא היסוד של דינא דמלכותא דינא. כמו שהמלכות יכולה מצד דינא דמלכותא דינא להפקיע רשות של אדם ולשנותו כרצונה או לגבות מיסים ולעשות תקנות בתוך המדינה בתנאי שיהיו בשווה לכולם, כך גם בין העמים, יש מעין הסכמה שמותר לעשות מלחמות. וזו לשון הרדב"ז (שם): "דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, דחוק המלכים הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו... כי כן דרך המלכים לכבוש מדינות זה מזה". וכל עוד שלא יתאספו כל האומות ויגיעו למסקנה שהמלחמות אסורות והכיבושים לא תקפים, קיימת הסכמה שיש מציאות של מלחמות בעולם, מכיוון שיש לכך הסכמה גם הכיבוש שבעקבות המלחמה תופס כי האומות הסכימו לכך. הוא ממשיך לדון וכותב שאמנם על פי זה מובן מדוע כיבוש מלחמה יוצר קניין ממוני, אך לגבי דיני נפשות, איך אדם יכול להסכים שיפגעו בו באופן אישי? הוא מביא מאמר שלם של הרב זווין (לאור ההלכה, משפט שיילוק) שדן בשאלה האם אדם יכול למחול על פגיעה גופנית בו. הרב זווין סובר שאי אפשר והרב ישראלי חולק עליו ומרחיב לומר שבישראל אי אפשר אבל אצל גויים לא קיים האיסור הזה. על כל פנים מסקנתו של הרב ישראלי היא שלהיתר לעשות מלחמות יש דין של מעין דינא דמלכותא דינא, וכמו שדינא דמלכותא דינא תקף בגלל שהעם הסכים לקבל על עצמו את המלכות, כך גם כאן כל המלכויות ביחד קיבלו על עצמם את דיני המלחמה.
לי קשה מאוד לקבל את הסברה הזאת, שהמלחמות נובעות מהסכמה. אני לא חושב שפעם התכנסו העמים והסכימו שיהיו מלחמות ויהיה תוקף לכיבוש מלחמה, הרי כשיש מלחמות הכובש המנצח מסכים לכיבוש והמפסיד לא מסכים, מה פתאום שתהיה הסכמה ביניהם? הרי כל המלחמה היא תוצאה של אי הסכמה! אילו הייתה הסכמה בין העמים היו יכולים לפתור את הדברים בצורות אחרות, דווקא חוסר ההסכמה יוצרת את המלחמה. הרב ישראלי סבור שבגלל שיש היום חוקים בינלאומיים בענייני המלחמה מה מותר לכובש לעשות ומה אסור, וכדי שלמלחמה יהיה תוקף, צריך להכריז שפורצת מלחמה, ואז יש מעין הסכמה בין האומות לקבל את תוצאות המלחמה. אבל מה קורה כשלא מכריזים על המלחמה? האם החוק הבינלאומי אומר שלא הייתה כאן מלחמה? בוודאי שלא כך. נראה לי שתפקידם של החוקים הבינלאומיים הם לנסות להגביל את המלחמות עד כמה שאפשר, אבל מלחמות תמיד פורצות בניגוד לחוק הבינלאומי. חוק כזה הוא מנוגד למציאות העולמית. ולכן הנטייה שלי לומר אם דנים על הצד המשפטי של הקניין, כמו ה"חתם סופר", שזו מציאות עובדתית שמלך שכובש כל מה שלוקח זה שלו מבחינה מציאותית. גזלה סתם אפשר להוציא מהגזלן באמצעות בית דין, אבל כשמלך גוזל אין אפשרות להוציא ממנו, זה יוצר מציאות של ייאוש אפילו אם האדם לא אומר "וי לחסרון כיס", זו מציאות שאין מה לעשות נגדה ואין לה שום חוקים אלא היא עובדה והיא יוצרת את הקניין.
בעתיד בעזרת ד', נגיע למצב של "וגר זאב עם כבש" (ישעיהו יא, ו), ולא תהיינה מלחמות בעולם. כבר כיום יש כוח כללי ציבורי באומות העולם שמתנגד למלחמות ואולי העולם ובעז"ה בראשם ישראל יגיעו להסכמות גדולות, שלא יתנו לעם להילחם בעם אחר בכוח. ומי שינסה לפתוח במלחמה ימנעו את זה ממנו, וידע שהוא לא ישיג שום דבר, ומי שמנסה לתקוף ולכבוש יקחו ממנו את מה שכבש ולכן אף אחד לא ינסה לצאת למלחמה. אבל עוד לא הגיע העולם להסכמה כזאת ובינתיים מי שחזק הוא השולט, וכל דאלים גבר, זה הדין הקיים כיום.

איך מותר לסכן חיים במלחמת רשות?
נשוב לדברינו הראשונים, לשאלתו של הרב ישראלי איך לישראל מותר לצאת למלחמות הרשות כשהם מסכנים נפשות? בהתחלה הרב ישראלי רוצה לומר (סימן יד) שלא בהכרח יש סכנת נפשות במלחמת הרשות. הרי יש כללים איך לצאת למלחמת הרשות: מחזירים מהמלחמה את הירא ורך הלבב ומי שבנה בית ולא חנכו, אלו הלכות מיוחדות שמראות שהמלחמה היא מלחמת ד', ושיש ביטחון שאף אחד לא יפגע, כמו שהיה במלחמת מדיין שלא נפקד מבני ישראל איש (במדבר לא, מט). כך הרב ישראלי מסביר את דברי רש"י במסכת ברכות (ג, ב ד"ה ונמלכין). רש"י אומר שהסיבה לכך שבמלחמת רשות צריך ליטול רשות מהסנהדרין היא כדי שיתפללו על הלוחמים. כלומר היציאה למלחמה היא עם סייעתא דשמיא רוחנית ואדעתא דהכי שלא יפגעו. הוא מאריך בהסבר שהסברא הזאת מאוד הגיונית, במלחמת יהושע כשאנשי העי הרגו שלושים וששה איש נוצרה שערוריה עצומה איך דבר כזה קרה, וחז"ל מסבירים שנהרג רק אדם אחד ששקול כנגד רובה של הסנהדרין (בבא בתרא קכא, ב), לפי זה אפשר לצאת למלחמת הרשות כי באמת אין בה סיכון נפשות.
אני רוצה להוסיף עוד נקודה. בגלל הקושיה הזאת שהרב ישראלי ורבים עוד לפניו שאלו, הגיע הרב נחום רבינוביץ' (תחומין ד, עמ' 302-306; תחומין ה, עמ' 180-186) למסקנה שמלחמה על יישוב ארץ ישראל אסורה. כל מה שאומר הרמב"ן (הוספות למניין המצוות, סימן ד) שיש מצווה ביישוב ארץ ישראל זה מתוך נקודת המוצא הזאת שאסור לסכן נפשות כי לא יכול להיות שמותר לסכן נפשות. הרב רבינוביץ' דן בהרחבה בביטוי "מלחמת יהושע לכבוש" (סוטה מד, ב) ומבאר שהכוונה היא לשלוט בארץ ישראל אך לא לעשות מלחמה, הוא מביא לכך הרבה ראיות שפירוש הביטוי כיבוש הוא שליטה. יש מצווה לשלוט אך לא בדרך מלחמה והדרך היא להשיג את ארץ ישראל בדרכים אחרות. מלחמת יהושע הייתה צו מיוחד שהתורה ציוותה ובמקום שהתורה לא ציוותה אין היתר לסכן נפשות. אני לא מקבל אפילו את פשט הדברים הללו. מה פירוש הדבר שכיבוש היא לשון שליטה? אי אפשר להוציא ביטוי מידי פשוטו - כיבוש זה בדרך מלחמה! אמנם המילה הזאת משמשת לעוד מובנים אך פשוטה של מילה היא כמו שכל אדם מבין אותה. הקושי שלו נובע מהקושיה שבה אנחנו עוסקים: איך אפשר לעשות מלחמת רשות ולהסתכן בסכנת נפשות.

הלכות ציבור כגדר בפני עצמו
נחזור לדברי הרב ישראלי. הרב ישראלי כותב שלכל ההסבר הזה שאין במלחמת הרשות סכנת נפשות, יש קושיה גדולה מהגמרא במסכת כתובות (ט, ב) שאומרת שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, זאת אומרת שיש סיכון שהיוצא למלחמה לא יחזור ויהיה נעדר ומחשש שמא אשתו תהיה עגונה, כל אחד שיוצא למלחמה מראש כותב גט לאשתו, אם כן קשה להסביר שאין סכנה במלחמת רשות!
לכן הוא אומר שאין שום מוצא אלא לבאר כמו שכתב הרב זצ"ל. הרב זצ"ל כותב שהלכות ציבור שונות מהלכות היחיד. הלכות ציבור הן הלכות אחרות, לא דנים על הפרט הזה או הפרט האחר אלא על האומה, מה האומה צריכה לעשות ומה המצווה שמוטלת על האומה. הרב מביא את הכלל הזה במשפט כהן (עמוד שט-שטז; שכז) שם דן בשאלה: האם מותר לאדם לסכן את נפשו בשביל להציל ציבור או להציל את כלל ישראל, הוא מנסה להביא ראיה לזה ממקורות שונים ולא מוצא ראיות ברורות שמותר ליחיד לסכן את נפשו. לכן אומר הרב (משפט כהן, עמ' שח-שט; שכט-של) שנראה לו שסיכון חיי היחיד בשביל ציבור הוא מסוג "הוראת שעה ולמיגדר מילתא", כלומר יש כוח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ובדברים יוצאים מן הכלל יש כוח לחכמים לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה, כאשר יש סברה מאוד חזקה לכך. הרב מסתמך בזה על התוספות במסכת יבמות (פח, א ד"ה מתוך), וכותב שיש מקרים שיש סברה חזקה שליחיד יהיה מותר לסכן את נפשו למען הציבור. ומוסיף הרב וכותב שאי אפשר להביא ראיה ממלחמת מצווה לסיכון יחיד בשביל הכלל, כי מלחמה זה גדר בפני עצמו:
וממלחמת מצוה לעניות דעתי אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, (הערת הרצי"ה: ע' העמק דבר בראשית ט, ה: ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו עי"ז) ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני.
אומר הרב כאן כלל חדש: הלכות ציבור שאני, בציבור יש דינים אחרים. אין הדין היסודי של "וחי בהם", שפיקוח נפש דוחה כל המצוות כולם, כי ציבור שאני.
ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מח, ב) ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיוצא בזה הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד.
לאומה יש משפט יחיד ויש משפטי המלוכה. כלומר יש דינים השייכים למלך איך מותר לו ואיך אסור לו להרוג. הלכות מלך הם הלכות אחרות ולמלך יש רשות לעשות דברים שאסור לאחרים ואפילו לסנהדרין לעשות, כמו במקרה שמישהו עשה מעשה שיש בו סכנה ציבורית וכיוצא בזה, אף על פי שעל פי המשפט הפרטי אי אפשר להרוג אותו, אבל למלך יש סמכות לעשות כך. כל ההלכות האלה וכל כיוצא באלה לדברי הרב זצ"ל הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה שהם אינם על פי גדרי הלכות יחיד. והרב ממשיך:
(ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ס"ת, וכ"א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס"ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' אעפ"י שבס"ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו), ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר. אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה. (משפט כהן שם עמ' שטו-שטז)
הרב מדגיש שגם להלכות המלך יש מקור בתורה. גם משפטי המלך אינו על פי מה שרוצה לעשות, אלא יש הדרכה תורנית איך המלך נוהג. אלו לא אותם הכללים שיש ליחיד, אלא אלה כללים תורניים, שדרכי הדרשה בהם נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, איך הוא צריך לנהוג על פי הדרכת התורה. ולכן המלך צריך שני ספרי תורה, כל אחד לשם קדושה מיוחדת כי המלך הוא אישיות פרטית אך הוא גם מלך ויש לו כללים אחרים בהנהגת הציבור, לא שכללים אלו מופקעים מהלכות התורה, אלא יש הדרכה כללית של התורה והמלך מפרש אותה על פי הבנתו. תפקידו של ספר התורה המיוחד של המלך שיש לו לעצמו, הוא לדעת לדרוש את התורה וללמוד ממנה איך להנהיג את המדינה על פי התורה, אבל על פי כללים שונים. לא על פי הכללים האישיים הנוגעים להלכות היחידות של כל אחד ואחד, כי "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (פסחים קי, א), יש הבדל בין המלך באופן אישי לבין הנהגת המלכות. זה יסוד, יסוד גדול מאוד! אנחנו נמצאים היום במצב כזה שאין לנו מקורות מספיקים, וכמו שהרב אומר אלו: "שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה", שנמצאים בהלכות מלכים ברמב"ם שליקט אותם מתוך התלמוד, אך בעצם צריך להיות משנה תורה שלם של הנהגת המלכות בכל מיני תחומים.
אלו דברים חשובים מאוד. יש היום דעות של אנשים שאומרים שבעניינים פוליטיים אין לתורה מה להגיד, אלא הנושאים האלה שייכים למנהיגים הציבוריים, למומחים, לפוליטיקאים, זה לא התחום של הרבנים. הרבנים צריכים לפסוק בהלכות הפרטיות, אם הקורקבן כשר או לא כשר, אבל בענייני כלל ישראל, אם מותר למסור שטחים או אסור, זו שאלה פוליטית, ציבורית, ששייכת למלך, ואין לזה מקורות תורניים. לא כך הרב זצ"ל אומר. הרב אומר שגם הלכות מלך הם ממשפטי התורה, אלא שהיה לו רשות להכריע בעצמו מה התורה רוצה שהוא יעשה, על פי בינתו הרחבה. הוא לא צריך לשאול את הסנהדרין בכל דבר ודבר איך להנהיג את המדינה, אבל היה צריך לחשוב מה התורה רוצה, איך צריך להנהיג את הציבור על פי התורה, כי התורה מכוונת את החיים של הכלל לפחות כמו שמכוונת את החיים של הפרט, שהרי התורה מכילה את כל החיים, וקל וחומר את החיים הציבוריים שהם יותר חשובים ויותר מרכזיים. רק היום אחרי שכל כך הרבה דורות לא חיינו חיים ציבוריים, יכולים אנשים להגיד שהתורה היא פרטית, אך חס וחלילה להגיד כך, מאמירה כזאת יוצא שרוב תחומי החיים הם כאלו שלא מכוסים ולא מודרכים על ידי התורה, שהרי אנו רואים שענייני הציבור רחבים מאוד וככל שאנו חיים יותר את החיים העצמיים שלנו במדינה - אנו נוכחים בזה. לא נכון לחשוב שהלכות ציבור מופקעות מדיני התורה, וכביכול התורה ציוותה רק ליחיד ובענייני ציבור הפוליטיקאים והמנהיגים יכריעו לפי שיקול דעתם ואין מקורות להלכות ציבור בתורה, אלא קיימות הלכות ציבור, אמנם הן שונות מהלכות היחיד אך הן קיימות. רובן הגדול של ההלכות הללו אבד מאתנו במהלך השנים, מקצתן נמצאות בהלכות מלכים ברמב"ם שהזכיר הרב, אלו שרידים של הלכות ממשפטי המלוכה כדבריו, ששונות מהלכות היחיד. הן הלכות של התורה, אבל לא על פי הלכות של היחיד. הרב ממשיך ואומר שחלק ממשפטי המלוכה הם דיני המלחמה ובין השאר הדין של מלחמת הרשות, ומהדינים הללו אי אפשר ללמוד להלכות היחיד.

ציבור יוצר מציאות
אני חושב שאפשר להסיק מדברי הרב מסקנה לגבי מלחמות. המשנה הראשונה במסכת סנהדרין (ב, א) אומרת ש"אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". מה יהיה הדין אם יצאו למלחמת הרשות שלא על פי הסנהדרין? האם מי שנלחם במלחמה הזאת הוא שופך דמים ומי ששותף בלקיחת שלל הוא גזלן? לי נראה שלא. לי נראה שכל המושג של ציבור הוא אחר לגמרי. התורה אמרה לנו הלכות לגבי מלחמת הרשות שהכהן מכריז: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו" (שם ה). אך מה קורה אם לא הכריזו את ההכרזות האלה, המלחמה הזאת לא תהיה תקפה? וכל המעשים האלו יהיו מעשים פרטיים? לא נראה לי. נראה לי שהתורה לא אומרת באלה תנאים תהיה מלחמת הרשות, אלא הלכות בדיני מלחמה. אם לא עשו כמו ההלכה, הם עברו איסור, כמו לדוגמה אם סגרו את העיר מכל צדדיה, ואין אפשרות לאויב לברוח, אך המלחמה היא מלחמה. זו מציאות, אלו הלכות על המציאות אך לא ההלכות יוצרות את המציאות, ההלכה היא שכשיש מציאות של מלחמה כך וכך צריך לעשות, אבל התורה בכלל לא קבעה את ההיתר לעשות מלחמה, כלשון התורה: "כי תצא למלחמה", אם לצאת למלחמה או לא - זה המלך קבע. הגדרים שלו יוצאים מן הגדרים הרגילים. לכן בהלכות מלחמה הותרו גם דברים שאסורים בדרך כלל, יש דעה שמותר גם במלחמת הרשות לאכול בתוך בתים מלאים כל טוב גם קדלי דחזירי (חולין יז, א; ראה הלכות מלכים לרמב"ם ח, א; רמב"ן דברים ו, י-יב) ומותר לקחת אשת יפת תואר במלחמה, וגם מותר להרוג, אלה הלכות ציבור השונות מהלכות יחיד. אמנם הראו לי שהרב במשפט כהן (עמ' שנ) מסתפק בדבר, אם הצבור החליט לצאת למלחמת הרשות ולא נשלמו הפרטים של בית דין ומלך או נביא - והוא נוטה לאיסור. ואולי יש לחלק בין מלחמת הרשות לצורך גדול ובין להרווחה בעלמא.
אביא עוד דוגמה שעלתה בדעתי. שלמה המלך עשה את חנוכת בית המקדש שבעה ימים לפני סוכות. בחנוכת בית המקדש בני ישראל הקריבו קורבנות ואכלו גם ביום הכיפורים (מועד קטן ט, א). הגמרא דנה מאיפה למדו את ההיתר הזה? ומשיבה: מהנשיאים בחנוכת המשכן שהקריבו גם בשבת קורבן יחיד. ואם בחנוכת אוהל מועד שקדושתו זמנית ושבת שקדושתה חמורה מיום הכיפורים, שחייבים על חילולה סקילה, בכל זאת הקריבו הנשיאים בשבת, בחנוכת בית המקדש שקדושתו קדושת עולם, וביום הכיפורים שקל משבת שחייבים על חילולה כרת, קל וחומר שמותר לחללו. שואלת הגמרא: אם כך שיהיה להם מותר להקריב קרבנות, אך מניין שמותר להם גם לאכול ולשתות? אומרת הגמרא: בלי אכילה ושתייה אין שמחה, וצריך לשמוח בחנוכת בית המקדש. הגמרא גם מוסיפה שם שישראל היו קצת מודאגים לאחר מעשה, האם זה היה נכון מה שהם עשו, עד שיצאה בת קול ואמרה: "כולכם מזומנים לחיי העולם הבא". המקרה הזה מלמד אותנו גם על מציאות ציבורית. חנוכת המשכן ובית המקדש זה מאורע היסטורי, וכשיש מאורע כלל ישראלי יש דינים אחרים, לא חלילה זלזול אלא להיפך, מתעלים לדרגה חדשה, וצריך לחוג אותה בשבעה ימים והם דוחים את יום הכיפורים. אני חושב שיש כאן דוגמה לענייני הציבור. ציבור זה גדר מיוחד, ולפעמים כאשר צריכים לדון בעניינים ציבוריים שהם לא יומיומיים כמו מלחמות או חנוכת בית המקדש, וכיוצא באלה, שהם עניינים השייכים לכלל הציבוריות, יש הלכות אחרות אלו הלכות מלכים. אנחנו עדיין לא יודעים את כל ההלכות הללו על בוריין, מי יודע, אולי זה הסדר שהקב"ה סידר, שהמנהיגים של היום הם לא המנהיגים שהולכים על פי התורה, כי אנו עדיין לא יודעים את כל הלכות הציבור, ובינתיים נעשה תשובה ויתגלו לנו גם ההלכות הכלליות התורניות, שיורו לנו איך צריך להנהיג ציבור על פי התורה.
ברוך ד' אנחנו חוזרים להיות ציבור, חוזרים להיות עם: "היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט), חזרנו לארץ ישראל, מדינת ישראל קמה ביום הזה, יום העצמאות, ומאז אנחנו נפגשים עם הלכות ציבור. אין לנו הרבה הדרכה בנושא הזה אבל אנו יודעים שהלכות ציבור הן הלכות שונות. היום אנחנו צריכים ליצור סדר חדש של לימוד, ללמוד מהמקורות איך צריך לנהוג בהלכות ציבור. בהרבה שאלות שנידונות על הנהגת הציבור, ענייני מלכים, ענייני מלחמות - כפי שאמרנו, אין דין הציבור כדין היחיד. לכן אנו צריכים מאוד הארה רוחנית אלוקית שהקב"ה ידריך אותנו איך יש לנהוג.
עוד בנושא תורה והלכות ציבור
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il