ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש השלשה עשר חלק ד'
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר עָשִׁיר וְעָנָו, וְכֻלָּן בְּמֹשֶׁה". מַה שֶּׁאָמַר בְּכָאן רַבִּי יוֹנָתָן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל מִי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בּוֹ הַתְּנָאִים הַלָּלוּ, אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם •, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי דברים שנז): 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה' (דברים לד י) – בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, וְאֵיזֶה זֶה בִּלְעָם", וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בַּ"סִּפְרֵי" חִלּוּקִים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לְבִלְעָם כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ שָׁם, אֵין סָפֵק שֶׁהִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁהִשִּׂיג בִּלְעָם לְמַדְרֵגַת הָ"עֲנָוָה", שֶׁכְּבָר עָלָיו אָמְרוּ* בַּהַרְבֵּה מִן הַמַּסֶּכְתּוֹת (סנהדרין קה ב ועוד): "וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָנֹכִי אֲתוֹנְךָ בַּיּוֹם וְאִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה*; כְּתִיב הָכָא* (במדבר כב ל): 'הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי' וּכְתִיב הָתָם* (מ"א א ב): 'וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת', וְאֵין סָפֵק אַחֲרֵי זֹאת הַמֵּימְרָא, שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה לֹא נִתְקַדֵּשׁ בִּפְרִישׁוּת וּבְיִרְאַת חֵטְא, וְכָל שֶׁכֵּן בַּ"עֲנָוָה" שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהֶן. אֶלָּא, אֵין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן בְּכָאן מַה שֶּׁיִּהְיֶה תָּמִיד, אֲבָל* לִפְעָמִים יִשְׁתַּנֶּה זֶה לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה. וּכְבָר אָמְרוּ בַּ"סִּפְרִי" (לפנינו במכילתא יתרו ה): "מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עַל בִּלְעָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לָהּ – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה* לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמֹשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
נבואת ישראל בקריעת ים סוף
וְכֵן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּ"סוֹטָה" בְּפֶרֶק "כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם" (ל ב): "תָּנוּ רַבָּנָן: דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה, וְכֵיצַד אֲמָרוּהָ: עוֹלֵל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ, וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, עוֹלֵל הִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד אִמּוֹ, וְאָמְרוּ (שמות טו ב): 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ח ג): 'מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז', וְאֵין בְּעוֹלְלִים וְיוֹנְקִים הַשְּׁלֵמֻיּוֹת שֶׁהִזְכִּיר רַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא שֶׁהָיָה זֶה דָּבָר נִסִּי* נִתְחַדֵּשׁ לְשַׁעְתּוֹ. וְכֵן: "רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל".
נבואת ישראל במתן תורה
וְכֵן מָצִינוּ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁזָּכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַשָּׂגָה עֲצוּמָה, עַד שֶׁבִּשְׁתֵּי דִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא הֻצְרְכוּ שֶׁיַּגִּיד מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם, כִּי הֵם הִשִֹּיגוּם כְּמוֹ שֶׁהִשִֹּיגָם מֹשֶׁה. אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "מַכּוֹת" (כג ב): "דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָא (דברים לג ד): 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה' – 'תּוֹרָה' בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ, 'תּוֹרָה' שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הָוְיָן*, 'אָנֹכִי' וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ' מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם". כְּבָר בֵּאֲרוּ, שֶׁאֵלֶּה שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים* הִשִּׂיגוּ אוֹתָם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר בְּלֹא חִידָה וּמָשָׁל, וְזוֹ בְּאֶמֶת מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה בַּנְּבִיאִים, שֶׁתְּהֵא נְבוּאָתָם מְבֹאֶרֶת*, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד ה' יִתְבָּרַךְ עַל אֲדוֹן הַנְּבִיאִים (במדבר יב ח): "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת".
___________________________________
אָמְרוּ – שמידותיו מקולקלות. וְאִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה – שהיה רובע את אתונו. הָכָא – כאן. הָתָם – שם (מלכים א, א). אֲבָל – אלא. פִּתְחוֹן פֶּה – יכולת לטעון. זֶה דָּבָר נִסִּי – שזכו לגילוי שכינה אפילו תינוקות. שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הָוְיָן – שש מאות ואחד עשר הן. מפי הגבורה – מפי ה', והן נוספות על הנאמרות מפי משה. שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים – שני הדיברות הראשונות. מְבֹאֶרֶת – מבוררת.
ביאורים
לאחר שלמדנו על הצורך בהשלמת המידות והמעלות של הגוף והנפש כדי להגיע למדרגת הנבואה, היינו מצפים שאכן נמצא אותה רק אצל אנשים שהגיעו למדרגות גבוהות אלו, ולא אצל אנשים הרחוקים מהן. קל וחומר שלא נמצא אותה אצל אנשים רשעים ופחותים מבחינה מוסרית ומידותית. אך למרבה הפלא, אנו נפגשים בפסוקי התורה ובמדרשי חז"ל המציינים מקרים בהם אנשים שלא הגיעו למדרגה גבוהה זו ואף היו רחוקים ממנה ביותר, ובכל זאת זכו לקבל נבואה ולחזות במראה אלוהים, כדוגמת בלעם הרשע, או אף התינוקות והילדים שבישראל בזמן קריעת ים סוף ובמתן תורה. הכיצד?
כמענה לכך מסביר הר"ן, שהתנאים שהציב ר' יונתן בפני מי שרוצה להגיע לנבואה, נאמרו באופן כללי כדרישה עקרונית, אך אין זה אומר שלא יתכנו מקרים יוצאים מן הכלל שנבחרו לצורך מסוים ובזמנים מסוימים.
על נבואת בלעם אמרו חז"ל שנבחר להיות נביא על מנת שאומות העולם לא יוכלו לטעון שהסיבה לכך שאין הם עובדים את ה' היא משום שאין להם נביא שידריך אותם.
על נבואת הילדים והתינוקות באירועים שצוינו, הרי שהיה זה נס לצורך שעה ולנבואתם לא הייתה המשכיות לאחר מכן.
אם כן, גם אם יש כמה דוגמאות של אנשים שזכו להשראת שכינה למרות היותם רחוקים מהמדרגה הראויה לנבואה, אין להסיק ממקרים אלו שבאמת אין צורך בעבודה גדולה בתיקון המידות והשכל.
הרחבות
•נבואה ללא תנאים?
מַה שֶּׁאָמַר בְּכָאן רַבִּי יוֹנָתָן... אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם. הר"ן מסביר שלפי דברי רבי יונתן, יש ולצורך שעה יתנבאו אנשים שכלל אינם ראויים לכך. מקור דבריו הוא בדברי הרשב"א : "ואמנם איני גוזר שלא הגיע שום דיבור או שום צווי לשום אדם אם הוא בעל אותן שלשה תנאין. שכבר מצינו לבן ואבימלך וגדעון ומנוח ואשתו. ושאמרו עליו ע"ה מנוח עם הארץ היה. כי זה כולו אינו אלא לשעה לצורך או לפלא. שאפילו אתון בלעם ראתה המלאך כאשר יעיד על זה הכתוב וגם דברה לשעה" [שו"ת הרשב"א א, תקמח].
הרא"ש מצמצם עוד יותר את דברי רבי יונתן. על המשפט "אין הקב"ה משרה שכינתו" הוא מוסיף את המילה " בקביעות " [פירוש למסכת נדרים לח, א ד"ה אין אדם]. כך כותב גם רבי אליעזר ממיץ : "אין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'" [שיטה מקובצת נדרים לח, א ד"ה אין אדם (הראשון)]. היעב"ץ מבאר שסייג זה בדברי רבי יוחנן נאמר כדי ליישב את הקושי כיצד הגר, לבן, אבימלך ובלעם קיבלו נבואה, למרות שלא היו להם את התנאים הנדרשים לנבואה [הגהות למסכת נדרים, שם].
שאלות לדיון
מכיוון שהקב"ה השרה שכינתו על אדם נאלח כמו בלעם, יכולים הגויים לטעון שזו הסיבה שלא שמעו לו. מדוע אם כן לא ניסה אותם הקב"ה על ידי אדם קצת יותר מכובד?
מדוע הראה הקב"ה שכינתו גם לתינוקות? הם הרי לא מבינים כלום!
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
