ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש השלשה עשר חלק ו'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה בן שבתי ושרה ז"ל
וּלְכָךְ נִתְמַהּ מִן הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִרְחִיק זֶה*, וְאָמַר ("מורה נבוכים" ח"ב פל"ג): לֹא הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל* רַק* קוֹל עָצוּם, לֹא הֶבְדֵּל דְּבָרִים* •, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם", רוֹצִים בָּזֶה*: שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם* כְּמוֹ שֶׁהִגִּיעַ לְמֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה מֹשֶׁה מַגִּיעָם אֲלֵיהֶם. וְזֶה, שֶׁשְּׁנֵי אֵלּוּ הַשֳּׁרָשִׁים, רְצוֹנִי לוֹמַר: מְצִיאוּת ה' יִתְבָּרַךְ וִהְיוֹתוֹ אֶחָד, אָמְנָם יֻשַּׂג בָּעִיּוּן הָאֱנוֹשִׁי, וְכָל מַה שֶּׁיִּוָּדַע בְּמוֹפֵת*, מִשְׁפַּט הַנָּבִיא בּוֹ וְכָל מִי שֶׁיְּדָעֶנּוּ – (שֶׁאֵין זֶה יִתְרוֹן) [שָׁוֶה, אֵין יִתְרוֹן]. וְלֹא נוֹדְעוּ שְׁנֵי הַשֳּׁרָשִׁים הָאֵלּוּ מִצַּד הַנְּבוּאָה לְבַד, אָמְרָה הַתּוֹרָה (דברים ד לה): "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים", אָמְנָם, שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת הֵן מִכַּת הַמְפֻרְסָמוֹת וְלֹא מִכַּת הַמֻּשְֹכָּלוֹת*. אֵלּוּ דְּבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְדִבְרֵי תֵּימַהּ הֵם, שֶׁאִלּוּ כִּדְבָרָיו, לֹא הָיָה רָאוּי לִמְנוֹת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּיִחוּד ה' יִתְבָּרַךְ מִכְּלַל מַה שֶּׁצִּוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, אֲבָל הָיָה רָאוּי לוֹמַר בָּהּ* שֶׁמִּפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּהָ. וְעוֹד, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ בַּ"מְּכִילְתָּא" (יתרו, פרשה ו): 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים' (שמות כ ג) – לָמָּה נֶאֱמַר – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד): 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל', אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם*, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ'", וְלֹא נִתְבָּאֵר בְּמוֹפֵת* שֶׁיְּהֵא אָסוּר לְקַיֵּם הַצְּלָמִים. וְאִם יֹאמַר הָרַב* שֶׁהִיא מִצְוָה מֻשְֹכֶּלֶת*, הַרְבֵּה מִן הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן מֻשְֹכָּלוֹת*. וְעוֹד, שֶׁאָמְרוּ בְּ"שַׁבָּת" בְּפֶרֶק "רַבִּי עֲקִיבָא" (פח ב): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב*' (תהילים סח יב) – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְחַלֵּק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' (ירמיה כג כט) – מַה פַּטִּישׁ מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן", וְהָיָה זֶה בְּ"אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", לְפִי שֶׁהֵם יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאִם יִרְצוּ הָאֻמּוֹת לְקַבְּלָהּ, שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶן עִמָּנוּ, עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק קַמָּא דַּ"עֲבוֹדָה זָרָה" (ב ב). וְאִם* לֹא שָׁמְעוּ רַק* קוֹל עָצוּם, לֹא שֶׁיַּבְדִּילוּ הַדְּבָרִים, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַנֶּאֱמָר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּכָל לָשׁוֹן. אֶלָּא עִקָּר הַדָּבָר שֶׁשְּׁמָעוּם* כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה, וְהָיְתָה הַסִּבָּה – לְקִיּוּם הַתּוֹרָה* כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בְּאֶמֶת שֶׁהוּא נְבִיא ה' יִתְבָּרַךְ, לֹא מִצַּד הָאוֹתוֹת*, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, מַדּוּעַ נִסְמֹךְ עַל נָבִיא חוֹלֵק עָלָיו. וּכְבָר הֵעִיד הוּא מִפִּי ה' יִתְבָּרַךְ.
מעלת נבואת עמ"י בהר סיני אינה כמעלת משה
הִנֵּה בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַשָּׂגָתָם כְּהַשָּׂגָתוֹ*, כִּי נִתְעַלָּה עֲלֵיהֶם בְּאַרְבַּע מַעֲלוֹת* שֶׁהִזְכַּרְנוּ, וְלֹא יִהְיֶה נָבִיא לְעוֹלָם וְלֹא הָיָה קֹדֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁיַּשְׁלִימוּ לוֹ אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְלֹא אַחַת מֵהֶן, רַק לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאַחַת מִמַּעֲלוֹתָיו בְּ"אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְהוּא: שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם וּבֵין ה' יִתְבָּרַךְ אֶמְצָעִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיִים לְאוֹתָהּ הַהַשָּׂגָה, וְגַם שֶׁהָיוּ רַבִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיִים לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה כְּלָל, הָיָה זֶה כְּדֵי שֶׁתִּתְחַזֵּק אֶצְלֵנוּ נְבוּאָתוֹ, וְשֶׁלֹּא נַאֲמִין לְנָבִיא אַחֵר שֶׁיִּסְתֹּר דְּבָרָיו, וּלְפִיכָךְ כָּל נָבִיא שֶׁיִּתְנַבֵּא הֶפֶךְ מִנְּבוּאַת מֹשֶׁה נֵדַע שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר.
___________________________________
שֶׁהִרְחִיק זֶה – שחלק ושלל הבנה זו. הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל – שמעו במעמד הר סיני. רַק – אלא. הֶבְדֵּל דְּבָרִים – לא תוכן מילולי של נבואה. רוֹצִים בָּזֶה – כוונתם של חז"ל היא. שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וכו' – שהשיגו בשכלם בהבנתם כפי שהשיג משה בשכלו ולא נזדקקו לקבלם ממשה. וְכָל מַה שֶּׁיִּוָּדַע בְּמוֹפֵת וכו' – בדברים שניתן להוכיחם בשכל, אין הבדל בין הנביא לשאר בני אדם בידיעתם. מִכַּת הַמְפֻרְסָמוֹת וְלֹא מִכַּת הַמֻּשְֹכָּלוֹת – מסוג הדברים המוסכמים בין בני אדם ולא מסוג הדברים הניתנים להוכחה שכלית. הָיָה רָאוּי לוֹמַר בָּהּ – מפני שגם מצות 'שמע ישראל' ניתן להגיע אליה באמצעות ההוכחה השכלית. הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם – פסל שכבר נעשה מחוייב לשוברו. בְּמוֹפֵת – בהוכחה שכלית. יֹאמַר הָרַב – ישיב הרמב"ם. מֻשְֹכֶּלֶת – שניתנת להבנה בשכל (אך אינה מוכחת בראיה). שֶׁהֵן מֻשְֹכָּלוֹת – ולא נאמר עליהן שהן מפי הגבורה. צָבָא רָב – אלו אומות העולם. וְאִם – כדברי הרמב"ם. רַק – אלא. שֶׁשְּׁמָעוּם – בנבואה. לְקִיּוּם הַתּוֹרָה – לצורך ביסוס אמונתם בתורה. לֹא מִצַּד הָאוֹתוֹת – שאמונתם במשה לא תהיה מחמת הניסים והמופתים שעשה. הַשָּׂגָתָם כְּהַשָּׂגָתוֹ – השגת ישראל כהשגת משה בנבואה. בְּאַרְבַּע מַעֲלוֹת – כנראה הכוונה לארבעת היתרונות של נבואת משה על נבואת שאר הנביאים.
ביאורים
בספרו "מורה נבוכים" (חלק ב פרק לג), מחדש הרמב"ם שדברי חז"ל על כך שישראל שמעו את שני הדברות הראשונים מפי הגבורה, אינם מתפרשים כפשוטם, אלא כוונתם שהדבר אותו שמעו ישראל במעמד הר סיני הוא קול גדול מאוד בעל עוצמה רבה, אך לא שמעו מילים ברורות. לפי הרמב"ם כוונת חז"ל במה שאמרו ששמעו מפי הגבורה, לומר שהגיעו בבירור שכלם להבנה גבוהה מאוד המקבילה להבנתו של משה רבנו, ביחס לעניינם ומשמעותם של שני הדברות הראשונים, דהיינו מציאות ה' (אנכי) ואחדותו (לא יהיה). לשיטתו של הרמב"ם אין כל יתרון לנבואה בעניינים שניתן להגיע אליהם בבירור שכלי.
הר"ן חולק על הבנה זו ומפרש את דברי חז"ל באופן פשוט, שאכן זכו ישראל להגיע לנבואה ולשמוע באופן ברור את הקול היוצא מפי השכינה בשני הדברות הראשונים. ראיה לדבריו מביא הר"ן ממצוות קריאת שמע, שהיא מצוות יחוד ה', ולמרות שניתן להגיע אליה מתוך בירור שכלי אנו לא אומרים ששמענו מצווה זו מפי הגבורה אלא הרי היא כשאר המצוות שניתנו לנו ע"י משה רבנו. ראיה נוספת מביא הר"ן מכך שלמצוות "לא יהיה" יש פרטים שלא ניתן להגיע אליהם בסברות שכליות, ולמרות זאת נאמר בה ששמעו אותה ישראל מפי הגבורה. עוד מוכיח הר"ן שלא כהבנת הרמב"ם מדברי חז"ל שהדברות נחלקו לשבעים לשון, ואם המילים לא היו בחיתוך ובבירור, איזה תרגום שייך בהן?
מתוך כך מסיק הר"ן שאכן ישראל באותו דור זכו להגיע לנבואה של ממש במטרה לאמת את נבואת משה כפי שראינו.
הרחבות
•מדוע מפרש הרמב"ם את מעמד הר סיני שלא כפשוטו?
וּלְכָךְ נִתְמַהּ מִן הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִרְחִיק זֶה, וְאָמַר ("מורה נבוכים" ח"ב פל"ג): לֹא הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל רַק קוֹל עָצוּם, לֹא הֶבְדֵּל דְּבָרִים. הרמב"ם כותב: "יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו... והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים" [מורה נבוכים ב לג]. הר"ן מאריך לתמוה על הרמב"ם ולהוכיח שכל ישראל שמעו במתן תורה את דברי ה'.
עיון בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד מדוע הוא נזקק לבאר את מעמד הר סיני באופן זה. וכך כותב: "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם... אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש... מיד רוח הקודש שורה עליו" [פרק ז הלכה א]. לפי הרמב"ם, הנבואה תלויה במדרגתו הרוחנית של האדם. אי לכך, לדידו אין כל אפשרות להשפיע נבואה על אדם שלא מצוי במדרגה הראויה. לעומת הר"ן הרואה את דברי רבי יונתן כתנאים שיש להם יוצאים מן הכלל, הרמב"ם רואה אותם כתנאים מחייבים, ולכן הוא נזקק לבאר שבמעמד הר סיני לא כל ישראל שמעו את קול ה'.
שאלות לדיון
כיצד ניתן להגיע להוכחת מציאות האל ואחדותו על ידי העיון האנושי? האם אנחנו באמת מסוגלים לכך?
כיום יש אנשים רבים שלא מאמינים באמתיות נבואתו של משה רבינו. מדוע אנו לא מקבלים נבואה נוספת?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
