ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש הראשון חלק ו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
וְהוּא עִנְיַן הַ"קֶּשֶׁת", כִּי אֵין סָפֵק שֶׁזֶּה הַמַּרְאֶה הוּא פֹּעַל טִבְעִי* מֵהַכָּאַת נִיצוֹץ הַשֶּׁמֶשׁ בָּאֲוִיר הַלַּח, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעַל כָּרְחֵנוּ יֵשׁ לָנוּ לְהוֹדוֹת בָּזֶה לְדִבְרֵי הַפִילוֹסוֹפִים הַיְוָנִים, כִּי הוּא עִנְיָן מוּחָשׁ וְלֹא נוּכַל לְהַכְזִיב הַחוּשׁ, וְאִם כֵּן, יֵשׁ לִשְׁאֹל: מֶה הָיְתָה נְתִינַת הָאוֹת בָּזֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, שֶׁאַחֲרֵי הֱיוֹתוֹ עִנְיָן טִבְעִי, עַל כָּרְחֵנוּ רָאוּי שֶׁיִּקְרֶה כֵּן קֹדֶם הַמַּבּוּל כַּאֲשֶׁר קָרָה אַחֲרָיו, וְאִם כֵּן, אֵין זֶה אוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה אוֹת בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּבְּקָרִים [שֶׁהוּא] מְחֻיָּב לְמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם.
עניין האות בקשת
אֲבָל הַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: כִּי טֶרֶם הַמַּבּוּל הָיוּ מְעֻתָּדִים הַיְסוֹדוֹת הַתַּחְתּוֹנִים לִמְשֹׁל* בַּיְסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וּבָעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר יִגְבַּר הַלַּחוּת יֵחָלֵשׁ הַיְסוֹד הָאִישִׁי הַחַם עַד שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַמַּרְאֶה הַהוּא•, אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ הִשְׂגִּיבוֹ* בְּכֹחוֹ, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁחִזֵּק יְסוֹד הָאֵשׁ עַד שֶׁלֹּא* יִתְפָּעֵל מִצַּד הַיְסוֹדוֹת הַתַּחְתּוֹנִים עַד שֶׁלֹּא יִתְחַדֵּשׁ [בגרסאות אחרות – עד שיתחדש] זֶה הַמַּרְאֶה מִצַּד הַכָּאַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאִלּוּ הָיָה נִשְׁאָר הָעִנְיָן עַל טִבְעוֹ, הָיוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְעֻתָּדִים לָשׁוּב לְטֶבַע הַתַּחְתּוֹנִים, כִּי טֶבַע הַיְצִירָה כֵּן חִיֵּב שֶיִּמְשֹׁל הַתַּחְתּוֹן בָּעֶלְיוֹן וְשֶׁיְּשִׁיבֵהוּ אֵלָיו. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ"• – רָצָה לוֹמַר: שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן זַרְעוֹ* כַּעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁהַכֹּל יִדְרְכוּ עָלָיו וּבָאַחֲרוֹנָה* יַעֲלֶה הוּא עַל דּוֹרְכוֹ וִישִׁיבֶנּוּ* אֵלָיו. וְאִם טֶבַע הַיְצִירָה חִיֵּב שֶׁאוֹתָם שֶׁהֵם עֶלְיוֹנִים בְּטִבְעָם וְעַצְמָם יְנֻצְּחוּ וְיָשׁוּבוּ שְׁפָלִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי זֶה בְּמִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ בְּמַה שֶּׁאֵין רָאוּי לוֹ – שֶׁיָּשׁוּב שָׁפֵל. וְנִתְבָּרֵר לְךָ בָּזֶה מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן", וּמַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גַּם כֵּן: "וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַשְׁפִּילוֹ", שֶׁכֵּן רָאוּי בְּמִשְׁפְּטֵי הָאֵל הַיְשָׁרִים, וְשֶׁטֶּבַע הַיְצִירָה כֵּן חִיֵּב. וְאִם כֵּן, אֵיזֶה מִפְלָט* לָנוּ בָּזֶה.
מה כוונת חז"ל ב"מעשה בראשית"
וְהַתְּשׁוּבָה: כִּי כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְדַבְּרִים בְּ"מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" וְכָל מַה שֶּׁהֵבִינוּ בּוֹ הַחֲכָמִים כֻּלָּם אִם לֹא בַּשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי*, אֵינוֹ מִכְּלַל "מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" שֶׁחִיְּבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יוֹדְעָיו לְהַסְתִּירוֹ וּלְהַעֲלִימוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ עֲתִידִים לְבָאֵר, וְאִם כֵּן, חָזַר דִּבּוּרֵנוּ בָּזֶה כְּיֶתֶר הַדְּרוּשִׁים בְּעֵת הַחֲתֻנָּה וכו'. אָמְנָם עִנְיַן "מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית*" מַהוּ, צָרִיךְ בֵּאוּר רָחָב, כִּי הִנֵּה הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר שֶׁ"מַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" הִיא חָכְמַת הַטֶּבַע, וְיֵשׁ בָּזֶה סְתִירוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי אֵין בְּדִבּוּרֵנוּ בַּיְסוֹדוֹת וּבַמֻּרְכָּבִים הַנִּמְשָׁכִים מֵהֶם דָּבָר שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בּוֹ* הַהֶסְתֵּר וְהַהַעֲלָמָה. וְעוֹד, שֶׁאִם הוּא כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לֵידַע הַגְּבוּל אֲשֶׁר נַעֲמֹד בּוֹ וְלֹא נְפַרְסְמֶנּוּ לֶהָמוֹן, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא בְּעִנְיַן הַטֶּבַע וּבֵאוּרוֹ, אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶעֱלָם וְנִסְתָּר, אֲבָל רָאוּי שֶׁיִּתְפַּרְסֵם, שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ שֶׁחָכְמַת הָרְפוּאָה וְחָכְמַת עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וְהַמִּרְעֶה נִמְשָׁכוֹת מֵחָכְמַת הַטֶּבַע*, וְאִם כֵּן, הִנֵּה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת* דּוֹרְשִׁים תָּמִיד בְּ"מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", וְזֶה אִם כֵּן דָּבָר מְחַדֵּשׁ מְבוּכָה וְצָרִיךְ בֵּאוּר.
___________________________________
פֹּעַל טִבְעִי – תופעה טבעית. לִמְשֹׁל וכו' – כמבואר לעיל. הִשְׂגִּיבוֹ – חיזקו. עַד שֶׁלֹּא - באופן שלא. עִנְיַן זַרְעוֹ – סופם של ישראל לגבור על האומות השולטות בהם. וּבָאַחֲרוֹנָה – בסוף, לאחר המיתה והקבורה. וִישִׁיבֶנּוּ – הגוף נעשה עפר. אֵיזֶה מִפְלָט – הר"ן חוזר לשאלתו כיצד ניתן לדרוש ב'מעשה בראשית' בפני הציבור. בַּשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי – ברוח הקודש. עִנְיַן "מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" – הנסתר, שאסור לדרוש בו בציבור. שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בּוֹ – שישנו הכרח. חָכְמַת הַטֶּבַע – מדעי הטבע. בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת – הכפריים העובדים בעבודת האדמה ומרעה.
ביאורים
לאחר המבול אמר הקב"ה שהוא כורת ברית בינו לבין כל נפש החיה אשר על הארץ. משמעות הברית היא שלעולם לא יהיה עוד מבול אשר יחריב את העולם. הקשת היא האות שהקב"ה חקק בטבע על מנת שהברית תיזכר. אך רבים התקשו בהסבר אות זה, שהרי הקשת המרהיבה נוצרת על ידי מפגש של קרני אור השמש עם המים. אם כן, איך יתכן שזהו אות הברית המיוחד שקבע הקב"ה, והרי הקשת הייתה גם לפני המבול? הר"ן מבאר את ענין הקשת באופן ייחודי. הוא אינו מפקפק במדע האומר שיצירת הקשת היא תופעה טבעית. הר"ן מחדש שתופעה זו התאפשרה רק לאחר המבול. לפני המבול לא הייתה כלל קשת! המבול שינה את סדרי הטבע ואפשר למציאות הקשת להופיע. לפני המבול יסוד המים שלט על יסוד האש ולכן השמש, שהיא הביטוי של יסוד האש, לא נתנה קרני אור חזקים אשר יפגשו עם הלחות ויפיקו קשת נפלאה. רק לאחר המבול ה' העצים את יסוד האש, קרני השמש התחזקו וממילא יכולה הייתה הקשת להיווצר. הקשת היא תופעה ייחודית אשר מתרחשת נגד חוק הטבע שאותו הר"ן הזכיר, שכל העליונים מושפעים מהיסודות התחתונים ויורדים למטה. חוק זה בא לידי ביטוי גם בכך שהעפר שאנו דורכים עליו מלמעלה יהיה מעלינו לאחר מאה ועשרים שנה. בדבריו אלה, חותם הר"ן, את הסברו להשפלת הגאוותן, המתיימר לדבר על מעשה בראשית ואינו מבין בו כלל.
אך עדיין הקושיה, כיצד אפשר לדרוש במעשה בראשית, בעינה עומדת. הרי יתכן שהאדם ידבר בעניינים נסתרים שעלולים לגרום בלבול, מחד, או יאמר שקר וטעות מאידך.
על מנת לפתור את הדילמה הזו, יש לברר מהו 'מעשה בראשית' עליו אמרו חז"ל שאין לדרשו בציבור. הרמב"ם מסביר ש'מעשה בראשית' הוא חכמת הטבע. ביולוגיה, כימיה, פיסיקה ויתר מקצועות חקר הטבע הם 'מעשה בראשית'. הר"ן טוען שלא ניתן לומר כן. לא יתכן שזהו 'מעשה בראשית' שצריך להיות נסתר, שהרי אנו זקוקים לחכמות אלו לצורכי החיים השגרתיים. כמו כן, אם חכמה זו אסורה ללימוד בפומבי, מהם הגבולות המותרים ללמוד חוכמות אלו. נוסף לכך, אם זהו מעשה בראשית, יוצא שחקלאי פשוט עוסק כל העת במעשה בראשית, ולא יתכן לומר כן. לכן הר"ן אינו מקבל את הסבר הרמב"ם בנוגע ל'מעשה בראשית'.
הרחבות
•האם נראתה הקשת לפני המבול?
כִּי טֶרֶם הַמַּבּוּל... כַּאֲשֶׁר יִגְבַּר הַלַּחוּת יֵחָלֵשׁ הַיְסוֹד הָאִישִׁי הַחַם עַד שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַמַּרְאֶה הַהוּא. הפיכת הקשת לאות ברית מוזכרת בספר בראשית: "ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם... את קשתי נתתי בענן..." [בראשית ט, יב-יג]. מפסוקים אלה למד הר"ן כי הקשת לא נראתה כלל לפני המבול.
לעומתו, הרמב"ן ביאר את הפסוקים באופן שונה. על פיו הקשת הופיעה אף לפני המבול, אלא שאחרי המבול הקב"ה קבעה כאות ברית: "וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי 'נתתי' בענן, ולא אמר 'אני נותן' בענן... ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם" [רמב"ן בראשית ט, יב].
•מה בין עפר לכוכבים?
"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ". בפסוק זה עם ישראל נמשל לעפר, אולם בפסוק אחר נמשל לכוכבים: "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה את זרעך ככוכבי השמים"[בראשית כב, יז]. על כך אמרו חז"ל "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר, וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים" [מגילה טז, א].
שאלות לדיון
כיום ידוע כי הקשת נוצרת מקרני אור הנשברות בטיפות המים. האם זה סותר את יצירתה המחודשת של הקשת?
מדוע חשוב לפרסם את ענייני הטבע ברבים?
להצלחת חוה אסתר בת ברכה חדוה הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
